חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יער. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יער. הצג את כל הרשומות

יום שני, 9 בפברואר 2015

יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 


מקל לימבו
יו נואו
אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

יום שלישי, 24 ביוני 2014

ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים. 



יום שלישי, 25 במרץ 2014

נשברתי היום, אני מודה. בין סופר-אמא ולוחמת פמיניסטית לרצון להיות ולו רק פעם אחת עלמה במצוקה...

יום לא פשוט. ב-3 בבוקר, כשפירסמתי את הפוסט, נזכרתי מחדש כי מחסום העייפות הוא לא מושג ערטילאי כלל וכלל. אז מקלחת וספר וכשכבר סופסוף הרגשתי את השינה מגיעה, אזעקת האש של הבניין התחילה לפעול. שלושה ילדים ישנים ו"נא לפנות את הקומה". דילמה - קמים ויורדים למטה כדי לבדוק את הנושא ולנטרל את האזעקה? נשארים עם הילדים? מעירים את הילדים? אם הבנזוג היה בבית זו לא בעיה, אבל 3 ילדים לבד? בעודי חושבת (והמוח מתחיל שוב לדהור - ואולי זו חבורת גנבים שתתקוף ברגע שאפתח? ומה אם ארד למטה וזו באמת אזעקת אש? ומה אם זו לא אבל אני ארד והילדים יתעוררו?) אני עומדת ליד הדלת, לא סגורה על עצמי ושומעת את השכן יוצא לנטרל את האזעקה. דילמה נפתרה. אפשר לישון. 

9:40 אני מתעוררת, הגדולים כבר מחוץ למיטות, אני תחת הרושם שעדיין מוקדם. מסתבר שיש לי עשרים דקות לצאת מהבית ולהגיע עם הילדים לפעילות ביער. נחמד שהיום היחיד שאף אחד לא מעיר אותי הוא היום הכי לא נכון. "אבל אמא", אומר הבכור המופלא בכנות מתוקה, "כשלא התעוררת נתתי לך לישון כי חשבתי שאת זקוקה לזה". הייתי צריכה לתת לו מדליה, אני מניחה שיותר הוא לא יחשוב ככה (מגיע לי, אשכרה מגיע לי). בוקר כזה והכל מתהפך. כל התיכנונים הקולינריים התפוגגו באחת ויש צורך בתוכנית ב'. לא הכנתי כזאת, אבל היא מתגבשת. 2 פיתות במיקרו מספיקות בדיוק להתלבש ולצרוח הוראות כאחוזת אמוק והילד כבר מתחיל לפקפק בזה שצריך בכלל לפרגן לי משהו. סבב שני של פיתות - שטיפת פה ונעליים. מורחת ובינתיים ממשיכה לחלק הוראות. שתיה לילדים וקפה לקחת לי. חותכת ירקות, ילדים אורזים תיקים, הם קצת רועדים, אולי זה בגלל שהם אף פעם לא עבדו כל כך מהר תחת אש. יוצאים. מסבירה שהפעם לא אשאר ביער, אני צריכה להתקלח. הם מהנהנים, אולי זו הבנה ואולי רק הפחד. נסיעה עצבנית ומהירה בלי מכונית ספורט ועל כבישים ישראליים. מגיעים ליער בקצת איחור והמדריכה של הגדול מזכירה לי שהיום ההורים איתם במחנה. השפה התחתונה שלי מתחילה לרטוט ואין לי קפה לדרך חזרה. המדריכה מסתבר מחבקת גם עצים אבל גם אנשים, "הרבה הורים לא יוכלו להגיע", היא מנסה לנחם. אבל ברגע זה בדיוק, אצלי כלום לא פועל חוץ מרגשות אשם. הגדול מנסה להיות אמיץ, אני לא מוצאת מילים וממלמלת שבשבוע הבא אני אהיה איתם כל הפעילות. מחבקת ומתנצלת ושולחת ילד ממש עצוב לפעילות הורים בלי הורים בדיוק כשאבא עדיין בנסיעה.

מאוכזבת מעצמי אני נכנסת לאוטו, אכולת רגשות אשם שלא בדקתי מייל בבוקר, שלא הייתי מעודכנת. לא צריך לספר לי שיש אכזבות קשות מאלה בחיים או שהילד ישרוד זו לא הנקודה. הוא כל כך חיכה לפעילות הורים זו ואני איכזבתי. כן הוא ישרוד, כן מה שלא הורג וגו'. אבל בנושא ההורות שלי והציפיות שלי מעצמי - אני מצפה מעצמי לא לאכזב, בטח לא בדברים הכל כך פשוטים. כל הקלישאות, נכונות ככל שיהיו, על זה שאנחנו רק בני אדם זה נכון, זה גם נכון שזה לקח שכל אחד מאיתנו לומד בחיים. לגמרי לא קשור. למדתי להתקדם הלאה, אבל זה יושב לי על הלב. יושב לי על הלב שפעלתי לא נכון היום. זה מותר וזהעובר. ואם אלמד מזה מה טוב. נקווה שבפעם הבאה שיתנו לי לישון עד מאוחר לפחות אני אצליח להגיד תודה לפני שאבלע לתוך ההמולה.

מכאן ואילך היום שלי השתפר, וזה יפה כי לא נראה היה שיש לזה סיכוי. ועזבו את כל ה"היה יכול להיות יותר גרוע", באותו רגע זה היה הכי גרוע ואף אחד לא היה שם להחליף אותי. לאורך היום ניסיתי להבין את המקום שלי בתוך הסיפור הזה וקלטתי את מה שכבר ידעתי מזמן. אני לא יודעת להיות עלמה במצוקה. אני תמיד בסדר. אף פעם לא צריכה עזרה, תמיד בשליטה, תמיד מתמודדת ויכולה להתמודד אם יזרקו עלי עוד משהו. מה זה אומר השיריון הזה שעטיתי על עצמי? הצורך הזה בלהוכיח שאני תמיד יכולה? האם זה המילכוד הפמיניסטי שלנו? הוי לו יכולתי לרגע להיכנס לדמות של עלמה במצוקה, לקרוס לזרועות הנסיך שלי ולדעת שהוא יעשה את הכל. יש נסיך, הוא יודע לעשות את הכל, אני לא רואה אותי מתרגלת אזעקות של עלמה במצוקה. 

אני מניחה שלקחתי את זה לכיוון המגדרי כי זה גם מה שליווה אותי כל היום ברקע של החיים החיצוניים. קמתי בבוקר לגלות ידיעה שעיריית רחובות מעניקה את הזכות לעובדות (נשים בלבד, כן?) לקחת ביום מרוכז אחד חצי יום חופש לצורך הכנות לחג ולעבוד או בבוקר או אחה"צ לפי בחירתן. טוב, מה אתם מתפלאים זה ברור? הרי זו הדילמה של כל אשת קריירה. עכשיו פירגנו לנשים זמן כדי שיוכלו לנקות ולהתארגן לחג ואתן מתקוממות? הראיה הפטריאכלית והגברית שובניסטית הזו היא לגמרי חלק מהסאב-טקסט של להיות אישה בישראל. אין שוויון - יש נשים אמונות על הבית וכל הכרוך בזה וכל עוד המטלות המוגדרות שלהן לא נפגעות, הן גם יכולות לנסות לעבוד קצת מחוץ לבית, מה רע? אפשר לשחרר להן חבל.והנה המשחק הדואלי הזה בין "איך היא עושה את כל זה?" מול הטבעיות החברתית בראייה שאלה אכן תפקידיה של האישה.

אבל לא רק זה, גם 30 ארגוני נשים איחדו כוחות לקמפיין משותף שמטרתו להכניס יותר נשים לשיח המדיני ביטחוני, כי בשיח הזה כמעט ואין קול נשי, בטח לא בתוך מקבלי ההחלטות, וגם לא בגופים המייעצים. והנה שוב המשחק הדואלי הזה בין ההצהרות למצוי. בין דה יורה - תיקון חוק שוויון זכויות האישה לבין המצב דה פקטו - אין ייצוג שוויוני של נשים. נשים מודרות מהשיח הזה, כי הן שוות, אבל הן לא. כי זה מוכיח שהדרך ארוכה והמאבק הוא מאבק של כולנו, בטח לא רק של נשים. כל עוד זה המצב בשטח, כל עוד אני נספרת כחלק מבית אב בעיניים רשמיות (בכלל הטרמינולוגיה הזו שבד עליה הכלח), כל עוד אני אוטומטית עקרת בית אם אינני עובדת אבל אם אתה אינך עובד אתה מחוסר תעסוקה (תקראו לזה גם מאותגר עבודה מבחינתי), כל עוד אני נכנסת עדיין בחוגים מסויימים תחת קטגוריות ה"בנות" (והאימוץ הנשי של המושג לא מעניק לזה את העוצמות שהעניק האימוץ מחדש של הכינוי -Nigger בקהילה השחורה בארה"ב), כל עוד נשים לא מיוצגות (ובטח לא בהתאם לכוחן באוכלוסיה) במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, אז אין שוויון, יש שיח של שוויון והוא עדיין בשוליים. ממש כמו העובדה שנשים שמהוות מחצית מהאולוסיה ונספרות כמיעוט.  

אבל לא רק זה, כל הסיפור המחודש של הטרדה מינית שהיתה או לא היתה לפני 15 שנה שמרגישה כמו סיכול פוליטי מחד (כמה כבר אפשר לדבר על העיתוי?), אך מאידך אם אכן זה קרה... ומה זה אומר אם המשטרה לא תפתח בחקירה (כפי שמסתמן)? זה קרה? זה לא קרה? זה קרבן פוליטי? זאת קרבן הטרדה? כל השיח הציבורי שנע בין לחרוץ את דינו או לפקפק בגירסתה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ואני מניחה שדיון ציבורי אמיתי צריך להתקיים כאשר רב הנגלה על הנסתר, שוב עולים מחדש כל הקולות המצקצקצים על "הטרדה מינית - הכצעקתה?" היחס המזלזל שעולה בנושא כלפי נשים שבאמת היו קורבן להטרדה מינית (ולא באמת ניתן לכמת אותה כי מה שנראה לאחת כמו הטרדה בוטה יכול להיראות לאחרת כמו משהו שפשוט צריך להתעלם ממנו) ויותר מזה לפי כמות העדויות ברשת החברתית כנראה שמרבית הנשים יחוו הטרדה מינית בשלב כלשהו של חייהן. הוא בלתי נסבל. אני אומרת את זה כי גם אני בחרתי בשתיקה כבר לפני 18 שנה וגם לי היא יושבת על הלב למרות שהמשכתי הלאה וגם אני רואה אותו מדי פעם וגם את אשתו ואני נושכת שפתיי וממשיכה (סיבותיי עימי). נשים, מסתבר, שותקות כי הן מתגברות על מכשולים ומתקדמות הלאה. אבל לפעמים גם מותר להן להחליט לעשות מעשה. תהא החלטתה של האישה אשר תהא, חברה שוויונית אמיתית תדע לקבל את העובדה שלפעמים כל מה שצריך זה טריגר אחד. ומה שהתיישן בחוק, לא תמיד מתיישן בנפש. 

איך הגעתי לכאן? כן, הגעתי לזה בגלל שלפעמים גם להיות רק סופר-אמא זה בלתי אפשרי. הבחירה שלי נראית אולי לאחרים מהצד כמו בחירה קלה באיזשהו אופן. כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות בבית עם הילדים כל היום? מעולם בחיי, גם לא בתקופות שעבדתי בשלוש עבודות והייתי סטודנטית, לא עבדתי כל כך קשה ולא נאבקתי על הוכחת השוויון (ומעבר לו) כמו בתקופה הזו שאני רק וטוטאלית אמא. לפעמים, למרות שאני יכולה לתקן את הפנצ'ר (עם וסט זוהר) בזמן שאני מקריאה לילדים (שבתוך האוטו) סיפור (לכל מקום אנחנו נוסעים עם ספרים) ועוד בקולות מתחלפים (ולא בגלל המאמץ), להגיע הביתה לבשל ארוחה, להעביר שיעור במורס, לעשות ניסויי חשמל, ללוות את הילדים בפסנתר בזמן שהם מתאמנים, לקלח, לארגן, לצייר, ולהיות רעננה לארוחת ערב, דווקא פתאום כשהילד שלי הולך לפעילות הורים ואני לא מצטרפת, מכל הדברים האחרים שקורים, אני נשברת. אחר כך אני אוספת, מתאפסת וחוזרת להיות סופר-אמא וכשהם הולכים לישון, אני נזכרת שחוץ מהכל, אני גם כותבת. 

יום שלישי, 4 בפברואר 2014

מחר בבוקר אכתוב על פירון - עכשיו רק קצת זילבר ועל היום שלי שאולי היה קצת "רוצי, שמוליק מחכה לך" - טוב רק רוצי ומי זה בכלל שמוליק?

בכלל כל היום התכוונתי לכתוב על האיגרת הזו שהוציא שי פירון, שהיא מעציבה באופן יוצאת מן הכלל בעיקר כיון שבניסיון לא להיות שטוח, שר החינוך החליט בעיקר להיות חלול. אבל אל דאגה, בפראפרזה על סקרלט אוהרה "אכתוב על כך מחר", ואם לא באמת מחר אז מטאפורית מחר כי אין סיכוי שהמועקה הזו תשתחרר בדרך אחרת - מה אני אעשה אוציא את הילדים שלי ממערכת החינוך? אופס

בכל מקרה המדינה רוחשת וגועשת (או שלא) על החלטת אקו"ם לשנות את הפרס שמקבל (בערך עכשיו - למרות שעד שאפרסם זה כבר יהפוך לקודם) אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס הוקרה על תרומתו ליצירה הישראלית. הנה עוד החלטה נכונה שהגיחה באיחור לא אופנתי, נעשתה מראש בצורה שגויה, מחוסרת סטנדרטים שמוכיחה עד כמה תהליך קבלת ההחלטות הוא אמורפי ואין בו משום טיפת ראציונאליות. וזאת עוד מבלי להתייחס לעובדה שהשרבוב המיותר של דליה רבין לתוך הקלחת הוא מיותר ואף מטריד, שלא לומר מגמתי. הרי יש הסכמה די גורפת באשר לתרומתו של אריאל זילבר לתעשיית המוזיקה המקומית, כמה קל היה מראש להעניק לו פרס על זה ולא על איזה אספירציה הולוודית נחשקת נוסח "מפעל חיים". תסלחו לי, זה בדיוק המקום להפריד בין הפרסונה "אריאל זילבר" ליוצר "אריאל זילבר" - היוצר הזה ראוי שיקבל פרס, בזכות ולא בחסד - פרס על יצירה, לאריאל זילבר האדם והיוצר, על שלל התבטאויותיו אין צורך לתת לגיטימציה בדמות פרס על "מפעל חיים". פרס על מפעל חיים מכניס לא רק את המוזיקה של אריאל זילבר למינסטרים הישראלי, אלא גם את התבטאויותיו. יש פער אדיר בדמוקרטיה בין להילחם על הזכות של כל אחד להביע את דעתו ובין לתת עליה פרס.

מה שעוד מפחיד בסיפור הזה זו זעקת החמס המיידית של אנשי הימין על סתימת פיות וההתייחסויות הכל כך לא לגיטימיות והמכוערות להחריד של אנשים בציבור כלפי אחינועם ניני בעיקר (וסליחה מגיל דור). לאחינועם ניני ולגיל דור היתה אמירה ברורה, רהוטה, אידיאולוגית ולעניין, במסגרת הזכות להביע עמדה במדינה דמוקרטית הרי שאין יפה מזה. הם לא ביקשו מאריאל זילבר שיחדל מדעותיו, הם לא ביקשו להחרים את המוסיקה שלו, הם דיברו על הערכים שלהם וההחלטות שלהם, עד עתה לא ראיתי שום תגובה עניינית באמת שטוענת לגוף הדברים ולא לכל המסביב.  וזה מבלי לדבר על דליה רבין - טוב כי בתור שמאלנית יפת נפש היא היתה צריכה לקחת חלק בדירקטוריון של אקו"ם, להעניק את הפרס לזילבר ולשיר יחד איתו המנון לשחרור עמיר ולעילוי נשמתו של ברוך גולדשטיין.

הבעיה כאן היא לא הפרס, אלא כל הדרך החלמאית שבה זה נעשה בתוך מדינה שגבולות השיח הפוליטי בה עוד לא לגמרי ברורים ולכן כל נושא האחריות הציבורית והחברה האזרחית איננו כלל על השולחן. ביננו, אם אקו"ם, לא היו עובדים עקום (כן הייתי מוכרחה) והיו מחליטים מלכתחילה לתת לאריאל זילבר פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית הכל היה בסדר. אבל את זה כבר אמרתי.

ובכלל זה לא מה שרציתי לכתוב, סתם היה מין יום כזה שרציתי לשתף. אז קודם בכלל רציתי לכתוב על שי פירון (כבר אמרתי) ואז המרכזית שאלה אם היום אני אכתוב על הקונצרט הראשון שלה ועל היום המטורף שהיה. ומה יכולתי כבר לומר? ברור שכן - אז לבקשת המרכזית.

היום זה היום שפעילות הבוקר שלנו היא ביער. ולכן יומי מתחיל בהכנת מטעמים שונים לכל ילד בהתאם לאהבותיו וזה נע על ספקטרום רחב של אורז, אדממה, סלט, פירות וסנדוויצ'ים - כן כל המבחר ולכל אחד אחר. לדאוג לשים פטיש בתיק של הבכור, "לא זה גדול מדי", מחליפה, "על זה לא כתבת את השם", כותבת. יופי. " אויש אבל עכשיו אין לי בגדי הסוואה". תחפש, "חיפשתי, בואי". באה. יש בגדי הסוואה. אפשר לצאת.

הבוקר כדי להוסיף על האתגר קפצנו בדרך ליער לראות כינור כי את המושאל יש להחזיר וגם כי למה לא לאתגר אם אפשר? רוצה לומר, אם היום עמוס ממילא למה לא להעמיס עוד?  נוסח צלחת המזנון בארוחת בוקר קונטיננטלית. המרכזית בחרה בערב את הכינור המועדף מבין המודעות בלוח, עלה קצת יותר - אמרנו נזרום, בכל זאת להתקמצן על האפשרות להפוך את בתך לפגניני?

חזרה לענייננו - בוקר, ילדים, התארגנות, סוף סוף כולם באוטו. תנועה, חישוב זמנים בלי מספיק ובלי מקום לטעויות משאיר אותי טועה (ובגדול) אבל הנה אנחנו מול הכינור. ה"במצב טוב"  התגלה ככינור שיצא מהמחסן בתיק מאובק, פרום ואכול (כבר סימן טוב), ליטפתי ברוגע את המרכזית שנראתה מבועתת ומוכנה לבריחה מהירה. יצא כינור חבוט, משופשף, עם גשר שבור, פחות איזה מיתר או שניים ש"המורה הרוסיה הקפדנית" (לא אנחנו לא גזענים, זה סחבקיות מהגולאג) אמרה בזמנו שהוא מצוין. רק שה"בזמנו" הוא לא עכשיו. אבל עכשיו ברחנו.

חזרה באוטו. הwaze החליט להגיע ליער משדות שנראו חשודים. המשכתי דרך הכביש המהיר והצלחתי לצמצם את האיחור לעשר דקות וגם לקבוע עם בעלי הכינור השני, חבל שלא יכולתי לטגן איזה שניצל על הדרך. נסיעה מהירה על שביל עפר, כזו שלא היתה מביישת נהגי שטח מנוסים בג'יפ ולא באיזו טויוטה משפחתית,  והבכור מאתר את בני קבוצתו. את המרכזית לוויתי למחנה במעלה ההר עם הקטן על הכתפיים ממריץ אותי לנוע בזריזות של יגואר ביערות הגשם ופה בכלל פברואר והשמש קופחת וממדי האסון האקולוגי רק הולכים ומתבררים עם הנזקים לחגורת הכתפיים שלי. מרכזית מגיעה לקבוצתה ומכאן מחכה לי רק המדרון והוא לא חלקלק כי לא יורד גשם (אנשים - לעקוב). משחקים קצת ביער כדי לחלץ עצמות וגם קרעכצנים עתידיים מהקטן ששוב ייחגר במהרה במכונית. ה- waze מכוון אותי לנסוע ביער בין עצים וכרמים ואני בטוחה שגיליתי את דרך הקיצור האולטימטיבית עד שאני מגיעה לבריכת מיים בלתי עבירה אלא אם כן אתה נוהג ברכב אמפיבי או בצ'יטי-צ'יטי-בנג-בנג. מקום להסתובב אין ואני פוצחת בנהיגה פראית ברוורס במעלה ההר. לא ברור לי איך, אבל הגענו בזמן למודיעין. הכינור "במצב טוב" אכן היה כזה, אפילו התיק, המחיר היה נמוך יותר והמוכרת מקסימה. העסקה נעשתה. בצר לי פניתי לקניון. בחצי שעה ממוקדת, סיכלתי את כל המטרות ועל הצד הטוב ביותר. חצי שעה להגיע חזרה ליער. 

יער. בית. צהריים. מקלחות. למרכזית יש חזרה. נשארת לראות את החלק שלה בחזרה. טסה הביתה. מארגנת בכור וקטן, מכינה בצק של פיצה (רק זה מה שיעודד את כולם כשאמא לא יכולה להתחלק בין כולם במקומות שונים בו זמנית) בזמן שהמערבל מעבד את הבצק אני מתלבשת ומתייסרת שאני לא לשה בעצמי את הבצק באהבה (ע"ע איל שני). אחר כך היה קונצרט ראשון למרכזית ובמקביל (כן ממש באותו זמן) שיעור פתוח להורים בקפואירה של הבכור. האם הצלחתי להיות בשני המקומות? כן, אבל אני עדיין צריכה לעבוד על ממד הזמן. זהו רק רציתי להוציא את זה אחר כך הכל היה רגיל, אתם יודעים. ארוחת ערב, מקלחות ואז הגיע הבנזוג הביתה.  

איך היה היום? היה יום טוב. המרכזית ניגנה נפלא ועלתה חסרת פחד לבמה ונתנה הופעה ענקית (לילדה שמנגנת חודש - פרופורציות). הבכור שיחק אותה בשיעור שלו, נתן את הנשמה וגם קיבל בהבנה שאמא באה באיחור, הלכה לפני הזמן וצילמה רק חלק ורק הוכיח שבצדק הוא בכור. והקטן? הקטן בנדיט מדהים. וואלה היה יום מטורף. יאללה יש לי פוסט על פירון על הבוקר.