זה כבר כמה חודשים שמערכת היחסים שלנו הולכת ומתקלקלת, אני יודעת בשנה האחרונה הפכתי יותר ויותר אקטיבית פוליטית. כבר כמעט שנה אני כותבת, בהתחלה הייתי מעצבנת אותך מדי פעם, עכשיו אני מעצבנת אותך כל הזמן. כל עוד הייתי בבועה שלי, ולא הייתי פעילה במיוחד יכולנו לנתב את השיחות שלנו למקומות אחרים. כשכתבתי על פוליטיקה, על ייהוד המדינה, שבעיני היא סכנה, על ספינים, כלכלה, חינוך וחברה, יכולת להתווכח איתי מעט והיינו ממשיכים הלאה. להתעצבן אבל להמשיך, פשוט כי קודם כל היינו חברים. אבל דעותיי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהר מאוד תוייגו על ידך כקיצוניות. המשכת לקרוא אותי ולהתעצבן בשקט. בשקט כי גם צימצמת נוכחות למינימום.
שלושת השבועות האחרונים של מבצע צוק איתן הם בגדר הקש ששבר את גב הגמל. מסתבר שהחברות שלנו לא היתה באמת גמל אחרת אני מניחה שהיא יכלה לשאת משקל רב יותר ולהתמודד גם עם תנאים קיצוניים. בעיני חברות אמיתית מתקיימת בגלל מה שאני כאדם ומי שאתה כאדם, לא בשל דעות פוליטיות. כן דעות פוליטיות הן במידה רבה מעוצבות על ידי מי שאנחנו כי הן חלק מסך הערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך הן לא מה שמכתיבות את מערכת היחסים. או שמא אני טועה והן כן.
אני מסכימה איתך, הגענו במידה רבה לדרך ללא מוצא. אני לא חושבת שזה בהכרח עזה, עזה היתה גורם מחשף. מסתבר שכל התפיסה שלנו של מהי דמוקרטיה היא אחרת לחלוטין. בעוד אתה מסתפק בדמוקרטיה הישראלית כמו שהיא עכשיו, בעיני זו דמוקרטיה על כרעי תרנגולת שזקוקה לתמ"א 38 דחוף. אתה יכול להביא דוגמאות ממקומות אחרים, זו לא הנקודה, הנקודה היא איך אתה מגדיר דמוקרטיה ולא איך אנחנו בהשוואה לאחרים. דמוקרטיה זה לא עניין של מספרים והשוואות, היא עניין של ערכים ברורים. כששר החוץ קורא לחרם על אזרחים ערבים זה ממש לא משנה לי שבצרפת אי אפשר ללכת עם כיפה או חיג'אב. כשיש בארץ מעצר מנהלי והוא מיושם בלי גבולות, כן כולל על מתנחלים, זה נראה לי לא דמוקרטי. כשלא נותנים לחשודים ברצח, כן גם אם ברצח של מוחמד אבו ח'דיר, לראות עורך דין זה נראה לי לא דמוקרטי. דמוקרטיה זו ההגנה על המיעוט, דמוקרטיה הא זכויות אדם וכן זה גם עניין של הפרדת דת ממדינה גם במדינה היהודית. לכן אני בעד הבעת עמדה ואני מסוגלת להכיל, אני יכולה לא לקבל אבל אני חייבת להכיל.
בעוד אתה מאמין שיש תקופות של סולידריות, אני מאמינה שאסור לה לסולידריות להשתיק את קולות הביקורת כי הביקורת אין בה משום החלשה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר סולידריות או דמוקרטיה, זה רק אומר שאינך מכיר אותי כי בעיני הדמוקרטיה חשובה יותר. אבל מבחינתך אנחנו חיים בדמוקרטיה ומבחינתי אנחנו חיים בדמוקרטיה טעונת שיפור. כששר האוצר קורא להפסיק מנוי של עיתון בישראל, אתה יכול לקבל את זה בשם הסולידריות ואילו אני לא אקבל את זה בשם הדמוקרטיה. כי בשם הדמוקרטיה ובשם האהבה לארץ, עיתון ישראלי לא צריך לגסוס כי האמירות שלו לא מוצאות חן. ספר לעובדי העיתון אם יפוטרו שהם פוטרו בשם הסולידריות. דמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט ולהבטיח זכויות אדם, לא נקודתית אלא באופן גורף. אתה עסוק בלהשוות אותנו למדינות אחרות, אני מנסה להאמין שאין צורך בצידוקים ממדינות אחרות, יש ערכים שהם אבסולטיים ואחריהם אני הולכת ולא ממש משנה לי אם יש מדינות שהלכו בשביל הזה קודם.
אני לא בעד החמאס, לא הפכתי לדוברת החמאס, אני לא חושבת שבגלל שאני מתנגדת למבצע הצבאי (אפשר כבר לקרוא לו מלחמה?) הפכתי לאוהבת חמאס. אני לא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את זה, אין לי קונפליקט איתך בנושא הזה - אני לא חושבת שאנשי החמאס הם קופידונים קטנטנים וחביבים שעושים חשק ללטף. זו לא הנקודה ועצם העובדה שזה מועלה נגדי מעורר בי גיחוך. זה כמו שאאשים כל איש ימין ברצון להגלות שמאלנים או להוקיעם בכיכר העיר. אני לא עובדת ככה. זה שיש לי ביקורת לא הופך אותי לאוהבת חמאס ושונאת ישראל, אם כבר בעיני זה רק הופך אותי לאוהבת ישראל כי אהבה איננה עיוורת, אהבה היא לאהוב על אף הפגמים ולא להאדיר רק את היתרונות. אני לא מרגישה שכל פעם שיש לי ביקורת, היא צריכה להיפתח בדברי שבח והלל על מה שקורה כאן למען הסר כל ספק. אין עלי חובת נאמנות, הנאמנות שלי נמדדת בזה שאני כאן ולא הולכת למרות הקושי.
אני לא אוהבת את ישראל פחות ממך, זו גם לא תחרות או בחינה. אני אוהבת את ישראל בדרכי שלי והעובדה שאני בוחרת כל יום לחיות כאן היא העדות לכך. עצם העובדה שאתה מעמיד את זה כשאלה היא עלבון. אני גם לא שונאת אנשי ימין, בכלל לא, זה לא אומר שאני אוהבת אותם אבל אני מכירה בקיומם ובזכותם לחשוב אחרת ממני, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה להצטדק? אני לא מבקשת מהם צידוקים. אתה חושב שהגישה שלי מתנשאת, אני בטוחה שזו פרשנות שלך. זו הדרך להצדיק לעצמך את העובדה שסדר העדיפויות שלי שונה. כי מי שלא מפגין עכשיו סולידריות בזמנים קשים ונתלה בעקרונות של צדק ומוסר הוא בהכרח מתנשא כי אין סיבה לדרוש מוסריות גבוהה יותר כאשר יורים עלינו טילים.
אתה צועק עלי בגלל שלדעתך הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנאה, כי ספרי הלימוד שלהם מלאי שנאה לישראל וכשאני אומרת משהו על ספרי הלימוד שלנו המלאים בנרטיבים ואתוסים מכוננים או מעירה על תמונות של ילדים יהודים-ישראלים הדורשים נקמה אתה מסביר לי שזה לא אותו דבר. אולי זה לא אותו דבר אבל זה קיים גם אצלנו. מלחמות ימשיכו להעמיק את זה בשני הצדדים, מלחמות הן מנת חלקנו, חלקן מבחירה וחלקן לא, כבר 66 שנים. אתה מסביר שאם אני אוהבת את ישראל אני צריכה לגנות את הפלסטינים, אני מאמינה שאני צריכה להסתכל עלינו לא רק כי הפוסל במומו פוסל אלא כי אני יכולה לצפות רק מעצמי. כשילדים גדלים במערכת חינוך שמסבירה רק נרטיבים חד צדדיים ולא מחנכת לערכים אוניברסליים מה שנקבל זה יותר ויותר עשבים שוטים. אולי בורים זו המילה. אנשים שבטוחים שישראל היא הדוגמא האבסוליטית לדמוקרטיה ומוסר, אנשים חסרי יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב, להיות מושפעים מערכים אוניברסליים. לאט לאט הדורות שיגדלו פה יגדלו תחת ההנחה ש"יהודי זה הכי, אחי" וזה לא העתיד שאני רוצה לילדיי. אני רוצה שהם יהיו חלק מהאנושות ולא יאמינו שהם העם הנבחר, העם הנבחר זה לגזור עליהם דין רודף ונרדף לכל החיים.
אתה מסביר לי שהחמאס הוא איום קיומי, בעיני ישראל שרירה וקיימת והאיום הקיומי גדל פה בתוכנו. אתה מטיח בי כינויים שונים - מקשיבה לא עונה. "נאיבית" - אבל הנאיבי הוא אתה. זה שמאמין שככה נוכל להמשיך ולא מבין שככה אנחנו לא נוכל להאריך ולחיות פה. "אוטואנטישמית" - נו באמת? זה נראה לך? זו דמגוגיה בגרוש שנשמעת מתחכמת ואני לא חושבת שאני צריכה להידרש לזה בכלל. "את רוצה להגיד לי שהחמאס צודק?" - אני לא רוצה לומר כלום על החמאס ואני לא בודקת בכלל מי צודק. ממה אני מונעת? מזה שאין פה צדק אבסולוטי, אבל אני צריכה להתרכז במה שאני רוצה. ומה אני רוצה? אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד ובשביל זה צריך להפסיק את מעגל הדמים ולהתחיל להפנות משאבים לשקם פה את הריסותיה של החברה ושל מדיניות של שנים שמתקצבת את מה שלא נכון. "אבל לדמוקרטיה יש גבולות" - זהו, אין לי מה לומר, אם הטיעון שלך הוא שלדמוקרטיה יש גבולות בהבעת דעה, מה אתה רוצה שאומר?
אם נמשיך במבצע לא ברור לי מה זה ייתן מבחינת החמאס, יש לי תחושה קשה שאת מה שקורה בחברה הישראלית זה כבר לא יעצור. אתה מזועזע מזה שיש אנשים שמאיימים על חיי, אני כבר לא, בסופו של דבר הם יאיימו על חיי כולנו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה ואנחנו לא ממש רוצים לשמוע. כדי לקיים פה מדינה שתחזיק מעמד צריך קצת יותר מהבטחה אלוהית, אתוס מלחמות והליך דמוקרטי בסיסי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. לצערי, ולא מתוך התנשאות כפי שאתה נוטה לחשוב, ההיסטוריה הוכיחה שזו הדרך. אתה מדבר אלי בקלישאות, אז הנה אחת בשבילך - על דפי ההיסטוריה הכתובת כבר מזמן על הקיר. כשיגיע היום והוא יגיע, אני לא אחכך את ידיי בהנאה ואומר שאמרתי לך, כי בניגוד לעכברים, אני מהספינה הזו לא בורחת. הקרע הזה שביננו, היה כנראה בלתי נמנע. אתה אולי ויתרת, אבל אני נשארתי איתך, אגב, לזה אתה מוזמן לקרוא סולידריות.
* למרות כל האמור, הסיפור אינו מבוסס על דמות אמיתית אחת, אלא על הרבה דמויות, יודעי דבר לא יוכלו לזהות מבניהן את עצמם. לצערי, כל השאר אמיתי בהחלט. מוקדש לכל חבריי האמיצים שמשמיעים את קולם מדי יום ומאמינים כמוני שהמאבק על דמותה של ישראל הוא לא עקר, גם אם הוא מרגיש ככה לפעמים.
