ארץ הג'ונגל

פורסם לראשונה במעריב, 14.2.2016

מילים ומשמעותן מייצרות ומבנות מציאות ואינן נטולות הקשר (קונטקסט). הבנת ההקשר הלא מילולי היא חלק חשוב מתוך הבניית המשמעות, ממנה גם נבנית המציאות. מכיון שמילים תמיד נאמרות על רקע מצב, הן חלק מהדרך בה יובנו וגם יובן המצב. כאשר ראש הממשלה צופה על ירדן, מדינה עימה מתקיים שלום יציב ומוצא לנכון להשתמש בביטוי "חיות טרף", כל אדם בעל הגיון ישר יסיק שהפלסטינים על אחת כמה וכמה. כה אמר ראש הממשלה, האחראי דה-יורה ודה-פקטו על ביטחון המדינה.

זאת סיבה מצוינת להתייחס ברצינות לאמירתו של ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו", משמעותה והתודעה הציבורית שהיא מסייעת לייצר. לפי ההגיון שהפגינה ח"כ ד"ר ענת ברקו שבוע שעבר, הרי שראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיית חיות הטרף לו רק ה-פ' הרפה לא היתה קיימת בעברית, גם לא לפלסטינים – הם לא היו קיימים משום שלא ניתן היה להגותם והתאמה לשונית היא לחלשים. אבל כל עוד לא הוצאה ה- פ' הרפה מחוץ לחוק, במסגרת הנורמה הציבורית לחקיקת חוקים הזויים, נותרנו עם פלסטינים ועם חיות טרף.

המשמעות שניתנת למילים קובעת במידה רבה את ערכן, קליטת המילים והמסרים הפרטית והציבורית בסופו של דבר מתרגמת לשיח הציבורי שגם מייצר את נורמות ההתנהגות. כשראש הממשלה קורא לירדנים, למצרים, לפלסטינים, ללבנונים ולסורים "חיות טרף" הוא נשמע באופן ברור וחד משמעי והמסר אינו משתמע לשתי פנים. אין בני אדם מסביב לישראל - יש חיות טרף, אין סביבה עוינת – יש ג'ונגל. ולג'ונגל יש חוקים משלו. חוקים אותם מכיר רק מי שנמצא בג'ונגל.

זו לא אמירה סתמית, פליטת פה או בחירה אקראית של מילים. זה קו המחשבה של ראש הממשלה ובמידה רבה התפיסה הכללית הציבורית שהוא מנסה לייצר. הסבטקסט ברור ורב ערוצי – ישראל צריכה להגן על עצמה, "האויב", ממש כמו חיות טרף, לא מבחין בין קרבנות, אין לו בכלל שום כללי מוסר אנושיים – הוא פראי והוא סביבנו וכל האמצעים כשרים. זה גם המשך התמה המקשרת את הטרור הפלסטיני לטרור המוסלמי הקיצוני עימו מתמודד המערב, משל חיות הטרף מהג'ונגל שלנו מתחילות להגיע אליכם. יש משהו קמאי ואינסטינקטיבי בתגובה המתגוננת שהאיום בחיות טרף יוצר. הקמפיין להעלאת המודעות הציבורית לתבהלה בחסות ראש הממשלה זו הקדנציה השלישית, עלה מדרגה.

אין כאן הפתעה גדולה, נתניהו רואה בערבים בעיה והוא מעביר את זה לציבור בצורה חד משמעית, עם המיעוט הערבי שחי בישראל, הוא קצת בבעיה, גם כשהוא לא ממציא בעיות כמו "נהירה לקלפיות". אזרחות מלאה? שוויון זכויות? ובכן במגבלות הראויות ורק אם הוכחה נאמנות. לא מן הנמנע, כי מלבד מההחלטה ה"דמוקרטית" להכתיב לציבור הזה מי יהיו נבחריו המקובלים על השליט (ע"ע חוק ה- 90), עוד "נאלץ" יום אחד לשכנם בגני חיות יעודיים כמעשה האדם בחיות טרף. 

למילים יש משמעות, לסיטואציה יש משמעות וכמובן גם לדובר. אין תימה שראש ממשלה שחרטה על דגלה את מפעל ההתנחלויות, דה-לגיטימציה של הפלסטינים על כל המשתמע, חיזוק הזהות היהודית והצרת פעילות של מחנה פוליטי, מתבטא כך. אלה הפנים של ישראל וזה השיח שהוא משליט. ואפרופו חיות טרף, אני מוצאת את זה מתאים לצטט: "שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (יחזקאל כ"ב, כ"ז). אתם רשאים להתייחס לזה כמסר.

אשליית הקיפאון

פורסם לראשונה במעריב, 31.1.2016

אחת הביקורות המושמעות נגד בנימין נתניהו מימין ומשמאל נוגעת לקיפאון המדיני שהוא מייצר. ביקורת זו מציירת אותו כראש ממשלה חרדתי שאינו מוביל מדיניות ברורה וחושש ממחוייבות. מימין נמצא בנט שתוקף אותו על קבעונו המדיני ומציע סיפוח שטחי C והגעה לאוטונומיה של שטחי A ו-B לשם הסדרת מעמד ההתנחלויות ומשמאל הטענה שלמרות ההצהרה לנשיא אובמה על מחוייבות ישראל לפיתרון שתי המדינות, אין שום כוונה אמיתית או לוח זמנים מחייב ומכאן שנתניהו מוביל למדינה דו לאומית. פרשנויות אלה הולמות את המציאות, אך לא מסתדרות עם העובדה שנתניהו לא אוהב להשאיר דברים ליד המקרה.

הטענה שנתניהו מנהל מדיניות שמטרתה להרוויח זמן, בהמתנה לשינוי אמריקאי מתוך הנחה שכל תוצאת בחירות תהיה נוחה יותר מהנשיא אובמה, היא רציונלית. אך היא חלשה משני טעמים עיקריים: א. במידה גבוהה של ביטחון ניתן להניח שהנשיא אובמה היה מעניק רוח גבית לכל צעד חיובי מכיוון ישראל, בעיקר משום שנתניהו כפרסונה לא משחק מבחינתו תפקיד. ב. אין בכוחה להסביר את הקדנציות הקודמות. תיאוריית השהיית הזמן מעבירה את ההכרעה לגורמים חיצוניים וכפופה ללוח זמנים שאינו בשליטת נתניהו, וגם זה אינו מסתדר עם דפוס הפעולה שלו.

לכן יש לבחון מבעד לקיפאון שנתניהו מייצר. הצהרותיו ביחס ל"מתיישבים" בקדנציה האחרונה עברו לדרגת חמימות גבוהה יותר והמחוייבות ההצהרתית שלו גדלה. נחישותו לצייר את הרשות כמקור לטרור והסתה ואת אבו מאזן כלא רלוונטי מייצרת מציאות ונועדה להגביר את הלגיטימציה של ישראל להגן על עצמה, בטח בגל הטרור הנוכחי. אבל, מעבר לזה השטח עצמו מספר את הסיפור – ישראל מייצרת עובדה בשטח של כמעט סיפוח שטחי C. בעוד הרעש התקשורתי ממוקד בכל הפרובוקציות שעולות חדשות לבקרים, ניתנת לנתניהו האפשרות לפעול מתחת לרדאר תוך פגיעה באוכלוסיה הפלסטינית וחיזוק ההתיישבות היהודית. בבוא היום, אם יידרש לכך, זה יפעל לטובת האג'נדה שלו וייקבע מציאות דמוגרפית שונה מאוד מזו של אוסלו לפני 20 שנה.

בעוד שברמה ההצהרתית יש שקט, הרמה המעשית ברורה: סיפוח מדורג של השטחים והרחבת ההתנחלויות, התשתיות ושטחי האש, ללא מתן זכויות לתושבים הפלסטינים ולמעשה תוך עידוד פאסיבי להגירה "חופשית" מהשטח. מדיניות ההסברה נועדה להשיג הבנה לישראל שתתבטא בצמצום הלחץ הבינלאומי על ישראל כי כל יום שעובר משרת את ההתיישבות גם אם עולים ממנה קולות מאוכזבים. בפועל הזרמת הכספים נמשכת, הההרחבה המתגלגלת נמשכת וביסוס מעמד מרבית שטח C כשטח ישראלי הולך ומושלם.

נתניהו לא צריך להכריז על מדיניות של סיפוח שטחי C, הוא עושה את זה בפועל. זה פותר את כל נושא גושי ההתנחלויות ושומר אפילו מבחינת בנט על האינטרסים של ישראל אפילו בהנחה שתהיה הכרה בעצמאות פלסטינית מתוחמת בשטחי A ו- B. נתניהו מומחה ביצירת מציאות אלטרנטיבית, זה הכוח שתמיד היה לו עוד בתקופת "לא זו השאלה", מר "אני רוצה אני משיג" מייצר תחושת קיפאון, מזיז עניינים בשטח ומארגן את לוח השחמט שלפניו כך שביום הדין והוא יגיע הסדר הפשרה של ישראל יכלול את מרבית שטחי C, כי המהפך הדמוגרפי כבר נעשה.ההססנות שמיוחסת לו כרגע היא בכלל לא הססנות, זו הצגה שנועדה להגיע ליום ההכרעה כאשר ההכרעה כבר מונחת בכיסו כעובדה בשטח – שטחי C הם הלכה למעשה חלק מישראל.

. 

שעת המבחן של דרעי - מינוי אבי שמחון

הממשלה הנוכחית אולי לא מייצרת מדיניות אולם פעילותה היא מלאכת מחשבת. הצלחתה הגדולה, בינתיים, היא במציאת איזונים על החוטים הדקים שנתניהו טווה – מהדק ומרופף כאוות נפשו אך תוך שמירה על מתח אינטרסים בלתי שביר בינתיים. בכל פעם שנתניהו פוגע באינטרס או הבטחת בחירות או בקו מקווי היסוד, אפילו רק ברמת ההצהרות, הוא מצליח להמתיק את זה כך שלא תהיה סיבה אמיתית למישהו לפגוע בקואליציה.

מינוי אבי שמחון הוא מבחן, בתוך רצף של מבחנים, לממשלה המתגאה בהיותה "חברתית" לפחות ברמה ההצהרתית (ליכוד, ש"ס, כחלון,  הבית היהודי – כולן טוענות לכתר), גם אם עוד אין הרבה הישגים לזקוף לזכותה בנושא. מועמדו של ראש הממשלה ליו"ר למועצה הלאומית לכלכלה הוא נאו-ליברל כמוהו קשה למצוא, הוא התפיסה המתנגשת חזיתית בכל רעיון המדיף ניחוח של רווחה, קפיטליזם מובהק נוסח שנות ה-90 בארה"ב.

זו שעת מבחן לנתניהו בדיוק כמו לשאר שרי הממשלה שצריכים לאשר את המינוי. אבל יותר מכל לשר לעניני פריפריה, אריה (מכלוף) דרעי. טריק קבלת משרד אחר בתמורה למינוי בלתי ניתן לשחזור וגם לא רלוונטי. הפעם על דרעי לבחור אם הוא על קו האוטובוס עם השקופים או ברכב השרד בדרך ללשכתו החדשה שעלות שיפוצה יעמוד על כמעט מיליון שקל. בעיני די שקוף מה דרעי יבחר – להמשיך במאבק על דמות השטרות הישראלים החדשים, מאבק חשוב לכל הדעות שראוי שישא פרי ועם זאת לא בגללו הוא בכנסת.

כמי שחרט על דגלו את מאבק השקופים, עושה רושם שדרעי יצר תוכנית שקופה, הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע אבל לא באמת מצליח להגיע לשם ובינתיים בעיקר הכל מתמסמס לו. הכוונות, טובות ככל שיהיו, ככל הנראה לא עומדות להתממש והמינוי של פרופ' אבי שמחון ליו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הוא הכתובת על הקיר.

את קמפיין הבחירות פתח דרעי עם הכרזות בומבסטיות נוסח מע"מ אפס, הטלת מס על עשירים ועוד תוכניות שנשמעו מצויין ברמה ההצהתית. אז היו בישראל 900,000 ילדים עניים בישראל, בינתיים נוספו עוד כ- 32,000, עליה של 3.5%. מועמדו של רה"מ רואה במשפחות של 10 ילדים תופעה הרסנית, פוטנציאל ההתנגשות בין שתי הגישות הוא אפילו לא ניחוש מושכל.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי לראות כיצד קרסו כל הבטחותיו של דרעי וכיצד המעט שנותר עוד יתנפץ על דלתו של שמחון באם יאושר. הדבקות בהבטחות לאפס מע"מ בתחבורה הציבורית ובתשלומי המים והורדת מחירי החשמל לאוכלוסיות מוחלשות משולה לאחיזה בקרנות המזבח. אלא שבינתיים נתניהו מבריג את הברגים החוצה ודרעי יוותר בפינה, אבל לפחות משופצת. בצר לו, אם לא יעמוד על שלו במניעת המינוי, יוכל להתנחם בהתקדמות שיפוצי קברי הצדיקים בדרום כי משיפוצם תחוזק הפריפריה. 

בשעת המבחן של דרעי על מתווה הגז הוא בחר בחירה של פחדנים. קבל עם ועדה הודיע כי ההתפטרותו נובעת מהעדר דרך ליישב את עקיפת הממונה על ההגבלים ובהתפטרותו יצר את הדרך. אתמול הודיע רה"מ על מועמד המתנגד למדינת רווחה, אדם שראה בקיצוץ קצבאות הילדים הישג חשוב של נתניהו. אם זה לא מאותת לדרעי מה הכיוון של נתניהו, הרי הוא נכשל (שוב) בקריאת המציאות. אם יעבור המינוי של שמחון, הרי שמה ששקוף פה זה דרעי.

פורסם לראשונה ב- TheMarker 14.12.2015, ניתן לקרוא כאן

אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו היה מודח

והיום היה יום ראשון, ערב שמיני עצרת, מטוסו של ראש הממשלה נחת, ירד ראש הממשלה בחלטיות מהמטוס ובאקט של אחריות כינס התייעצות דחופה והודיע אחר כבוד: סגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים. וכמובן - רמיזות על מבצע צבאי. אם רציתם לדעת מה ראש הממשלה מציע, התשובה לפניכם כלום. אין לו פתרון.

לדעת ראש הממשלה זה אמור להספיק לציבור בישראל. אלא שסגרים, מעצרים מנהליים והריסת בתים זה לא משהו שאנחנו לא מכירים, זו מציאות יומיומית. עובדתית זה לא עזר מעולם ובטוח שזה לא עוזר. מבצע? במבצע הזה כבר היינו, במקסימום זה מעניק כמה רגעי שקט במחיר לא ריאלי של חיי אדם ומחזיר אותנו לאותה נקודה ועוד קצת כעבור פרק זמן קצר יחסית. 

קראו לזה אינתיפאדה, אל תקראו לזה אינתיפאדה, כך או אחרת היאוש הפלסטיני הולך ומתגבר ולא הריסת בתים, ולא סגרים ולא מעצרים מנהליים יפסיקו את היאוש הזה. הם אולי יקשו על ביצוע פעולות טרור, אך לא ישימו קץ לא לבעיות מהן סובלים הפלסטינים וגם הישראלים ולא להתארגנויות הטרור או לפעולות מחאה. 

כל פתרון שמציע נתניהו הוא זמני ורק דוחה את הקץ. זו בדיוק הנקודה, נתניהו קונה זמן, אולי מתוך כוונה לחזק את ההתנחלויות אולי בלל שהוא חסר אונים. הערב, לא הרבה אחרי צאת החג כבר נפגש ראש הממשלה עם ראש המועצה האזורי שומרון וראש קריית ארבע. המסר שלו - ישראל תעשה הכל להבטיח את ביטחונם של "המתיישבים ביהודה ושומרון" זה המאבק שלה ובו תנצח. אם כך נתניהו אמר את דברו - בראש סדר העדיפויות מדינה יהודית גדולה, איך הוא יעשה את זה? זה נשאר לנו לגלות, בינתיים נראה שזה לא עובד. זו המחאה ללא כיסוי. אם אנשי הימין בישראל נקנים בסיסמאות ולא בהוכחות. מה טוב.

מועד הפגישה, המסר והתנהגותו של ראש הממשלה, לא רק עכשיו אלא באופן עקבי, נועדה ליצור מצב בשטח ולענות לקריאות מימין, זה סדר היום. נתניהו מנסה לחזק שליטה יהודית בשטח ולייאש את הפלסטינים. ייתכן שזה פשוט סימן לאבדן דרך והיסחפות עם הזרם. עד כה שש שנים והשיטה אינה מוכיחה עצמה, להפך היא משולה לסגירת המכסה על סיר מים רותחים - זה מבטיח בעבוע עד לגלישה. 

אלא שלא יכול להיות שנתניהו לא מבין שהוא תקוע בין הפטיש לסדן. אם הוא לא מבין את זה, הרי שהבעיה היא עמוקה יותר משחשבנו. הוא לא באמת יכול ללכת על צעד משמעותי לחזוק ההתנחלויות מבלי להסתכן בפגיעה קשה יותר במעמדה הבינלאומי הרעוע ממילא של ישראל ובנוסף גם שארה"ב לא תתערב לטובת ישראל באו"ם בנושא זה. הוא בעיקר יכול להמשיך בהזרמה השיטתית ולמצוא עוד דרכים מקוריות לתוספת תקציבים ולמלא בהרבה סיסמאות שישתיקו מעט את ציבור המתנחלים, אלה פעולות הרגעה שלא ממש ישקיטו את הקריאה לפעולה צבאית. 

אלא שהקריאות מימין לפעולה צבאית הן לא למבצע מתוחם, שזה המקסימום, אם בכלל, שנתניהו יכול לעשות מבלי לזעזע עוד יותר את המערכת המאוד לא יציבה כרגע במזרח התיכון וברמה הבינלאומית הוא לא יקבל הבנה או סימפטיה גם לזה. הוא יודע שהעולם כבר הבין את הטריק ומה שעובד ברמה הלאומית הפסיק לעבוד ברמה הבינלאומית. אפילו לפוטין לא תהיה סבלנות למפגן כוח ישראלי כרגע מול הפלסטינים. נתניהו לא יכול לתת לקולות מימין שדוחקים בו "להיכנס בפלסטינים" לגבור, הוא לא יכול להיכנע להם גם אם הוא רוצה והוא לא יכול להתעלם מהם גם אם לא. מעבר לזה שזה שגם מלחמה כוללת נגד הפלסטינים לא תמחוק את הבעיה, זה אמור להיות ברור גם לאנשי ימין. לפעמים פנטזיות, גם אם מגואלות בדם, נשארות פנטזיות ולא משנה כמה נעצום עיניים ונקרא לזכותנו בשם הבטחה אלוהית.

הצעדים שעליהם "החליט" נתניהו לא מחדשים דבר, הם מעידים שישראל חסרת אונים. שש שנים עומד ראש הממשלה הזה בראשות המדינה. השכם והערב הוא מגמד את אבו מאזן ופוגע הלכה למעשה ביכולת של אבו מאזן להחזיק את היציבות ברשות, מעצים את ההתנחלויות ומעמיק את השיח הלאומני בציבור. אולי העדר המדיניות הגיע לנקודה הרתיחה, טוב לא יצמח מזה אבל טוב לא צומח כאן כבר הרבה מאוד זמן.

אני יכולה לקוות שיום אחד נתניהו ישלם בכיסאו, זה מחיר פעוט לשלם כאשר בצד הישראלי ובצד הפלסטיני לא מפסיקים למנות מתים ולגדל יתומים. העדר המדיניות הזה הורג, הוא הורג בני אדם והוא הורג תודעה. אם זו היתה תוכנית ריאליטי נתניהו כבר מזמן היה מודח, מסתבר שבמציאות הרייטינג עובד אחרת. 

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.

תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.

מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו

כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 

סופי בהחלט

היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.

מפתח לחלקים הסגורים שבלב

לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר

הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.

ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

הגלגול - מטמורפוזה של סיפור ומדינה

בוקר אחד, כשהקיצה ישראל מתוך חלומות טרופים של נרות ריחניים והספדים תלושים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי. מוטלת הייתה על גבה הנוקשה כמין חומת הפרדה, ומדי הרימה מעט את ראשה היתה רואה את כרסה החומה כמתקן שהייה למהגרים מאפריקה, העשויה ביתנים נעולים ומסוגרים עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליה המרובות, כחוקים גזעניים וככבישי אספלט ליהודים בלבד דקים ועלובים לעומת מותר גופה הלא הן פעילויותיה בשטחים הכבושים, ריצדו לעיניו בחוסר ישע והעדר צידוק. 

לא, לא המצאתי את זה, זוהי המחווה הפרטית שלי ל"גלגול" של קפקא לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל היום ונחגג אצלנו כמיטב מסורת באישור חוק מפלה, גזעני ובעיקר לא ממש אפוי והזוכה היום הוא (תופים) "חוק ההסתננות". כאשר שר הפנים (שנראה שההורות החדשה לא ריככה אותו) חוגג את החוק ומסביר שמדינת ישראל היא המדינה המערבית (עוד אקסיומה שמישהו צריך לפרק) היחידה הגובלת באפריקה כאשר שאר המדינות מוגנות מפני האפריקנים על ידי ים ולכן אם יהיו "להם" (הו, רוזנת הדמוניזציה היקרה) תנאים טובים פה, "הם" (כן אותם צללים מחוסרי שם שאונסים ורוצחים) יבואו. וח"כ רגב מחרה מחזיקה אחריו עם "די להתייפיפות והפזילה לג'נבה" ומציעה (בדרכה הפרוגרסיבית, סליחה פרימיטיבית) שכבר מדינה אחרת תקלוט את הבעיה הזו (כן, תנו לה בכפיים). אבל הדמוניזציה אליבא ד'סער היא של השמאל שעושה דמוניזציה לאקט כל כך יפה של מדינה כל כך הומנית כמו ישראל. כן, נכון, הפליט אצלנו הפך למסתנן רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתו וגירושו מהארץ מומתק במילה רצון, הו כמה נפלאה היא התעמולה, אשת החצר הותיקה במשכננו וכמה נהדר רוזן הספין שאין לו אחיזה במציאות.

גם ישראל, כמו גרגור, גיבור "הגלגול", רוצה לחזור לישון כדי לא להתמודד עם המציאות. המציאות לא טובה לנו. יש הבדל בין המציאות כמו שנתניהו וחצרו רוצים שנראה אותה ובין המציאות כמו שכל העולם רואה אותה ובתווך אנחנו - האזרחים שכל כך עסוקים בניסיון העגום להתקיים שאנחנו לא רואים בכלל את המטמורפוזה שעוברת המדינה שלנו. הכיבוש הוא כבר לא כיבוש, ההתנחלויות - עצם קיומנו, אנחנו קצת כמו גרגור מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כולם רואים את הג'וק, זה לא מצב זמני. גם גרגור חשב שאפשר להמשיך כך, אך גם הוא נאלץ בסופו של דבר להבין שכנראה הוא ישאר ג'וק. אי אפשר לטעון שאין פרטנר, אי אפשר שליברמן יגיד שאין מצב להסכם ושקרי לא מבין, זה אנחנו שלא מבינים ואנחנו פשוט מוכנים לקבל את זה. גרגור נפצע פצעים חמורים אחרי שהוא מכניס את כל הסובבים להיסטריה, הוא מנסה להיכנס חזרה לחדרו בעד הדלת הנעולה ופוצע את עצמו פצעים אנושים. נשמע מוכר? או שאני חייבת להסביר גם את זה? למשל הזרמת הכספים הפראית להתנחלויות מדממת אותנו למוות כלכלית ומדינית, למשל הרג ילדים בני 15, למשל מעצר ילדים בגילאי בית ספר יסודי, למשל מניעת כניסת אמבולנסים לשטח ישראל. כל ה"למשלים" הללו משולים בעיני לניסיונות של גרגור הג'וק להיכנס חזרה לחדרו. אנחנו יכולים להמשיך ולהסביר את כל אלה בהמון טיעונים, כמו גרגור המסתתר תחת הסדין, אך גרגור נשאר ג'וק ואנחנו נשארים תקועים.

אין פלא שראש המדינה שלנו לא נוסע להלוויתו של מנדלה, הוא יכול לתרץ את זה עד מחר בנושא התקציב, אבל תקציב הוא סדר עדיפויות וזכויות אדם זה לא בראש סדר העדיפויות. נתניהו בעצם אומר שאין לישראל כסף להוציא על שטויות כמו לחלוק כבוד לפעיל זכויות אדם כי בכסף הזה אפשר לעשות דברים חשובים הרבה יותר כמו לאכול עוד גלידה. נתניהו לא טיפש, הוא לא יכול היה להראות את עצמו בלוויה אחת עם נשיא איראן, עוד היו מצפים ממנו לשלוש חתונות (איראן, פלסטינים, אבל מי לעזאזל תהיה הכלה השלישית?). הוא לא יכול היה להיות בלוויה של פעיל זכויות אדם בלי להיראות כמו הצבוע שהוא, בלי להתייחס למדיניות הגזענית הלא מוסווית של ישראל. אין לו כסף לנסיעה כי אין לו דרך להתמודד עם השאלות הנוקבות של איך ישראל לא יושבת למשא ומתן? של איך שר החוץ שלכם אומר מפורשות שלא יקרה כלום בזירה המדינית? של איך אתם עדיין מאיימים בתקיפה על איראן? של איך ישראל מקימה מתקני כליאה? של איך ישראל מעבירה תקציבים מטורפים להתנחלויות ומפרה התחייבויות? של איך הוא הגיע לטקס בעוד הכנסת שלו מעבירה חוק הסתננות נגד כושים כמו מנדלה? 

כולי תקווה שלא נסיים את הסיפור הזה כשאנו נופחים את נשמתנו בחדר הזה שהפך לכלא הפרטי שלנו. אבל בישראל התקווה היא רק המנון ותו לא, מילים עם מוסיקה אך ללא התחייבות מלבד העמידה במקום.  

כשנדמה לי הופך למציאות - מחשבה חצי אפויה

רגע להירהור פילוסופי: יש דברים שאתה כל כך רוצה שאתה יכול ממש לדעת איך הם מרגישים עוד כשאין לך אותם. אתה מרגיש אותם בחושים שלך - מגע, טעם, ריח, ראייה, כנראה שלא שמיעה אבל בהחלט כל השאר. בעצם, אולי גם שמיעה, למה אני חייבת לפסול לעזאזל? בקיצור כל החושים כולם.  

ואיך הגעתי לזה? הו, מחשבתי הפתלתלה. ובכן, מכירים את זה שיש חוויה שרק ילד אחד שלך עבר אבל זה סיפור שכולם מכירים כל כך טוב שלאורך זמן ארוך הילדים האחרים ממש מרגישים שזו הייתה חוויה שלהם? מתעקשים שגם הם יודעים או מספרים את זה כחוויה של עצמם? נגיד סיפור של נפילה רצינית או נסיעה לחו"ל, או כל חוויה משמעותית אחרת. הסיפור המשפחתי כל כך הופך ל"שלי" שכשהילדים עוד קטנים הם מרגישים כאילו הם היו שם לא פחות ממי שהיה באמת. עכשיו זה מוכר יותר? כך או אחרת אני מכירה עוד משפחות שגם אצלן זה כך ולכן אניח שכולם הבינו למה התכוונתי. 

כל המנגנון הזה מרתק וכמו הרבה דברים בחיים אנחנו לא נותנים עליו את הדעת ביומיום. אנחנו פוסחים על המון דברים מבלי משים ואז כשרגע נותנים על זה את הדעת מגלים עולם שלם. חוויות מכוננות שכאלה במשפחה זה נחמד, אבל בעצם חברות ואומות מושתות על אותו מנגנון עצמו הסיפור המכונן שלמרות שלא היית במעמדו, אתה בעצם חלק ממנו. למשל החלטת החלוקה של האו"ם - בקלות אני חלק מהמשפחות בבית שמקשיבות לרדיו ואז יורדות בספונטנית לחגוג בחוץ עם כולם ולפזז בהורה סוערת. כאלה אנחנו, מנכסים לעצמנו כל מיני חוויות והופכים אותן לחלק מהסיפור האישי. 

ואז חשבתי על כמה הדימיון משלים אצלנו את המציאות וכמו שסיפור שלא היית בו הופך לשלך, גם סיפור שהיית בו רק בדימיון האישי שלך הופך לפעמים לחלק מהחיים. לפעמים זו הכמיהה למשהו, למשל לקפה של הבית שאתה ממש בדרך כבר יכול לטעום אותו וממש להרגיש אותו. כמו הבחור הזה שכל כך רצית שידעת איך הוא מרגיש כשאת מנשקת אותו, לא רק השפתיים, כל הגוף, מה הצליל של האנחה שלו, איך מרגישה היד שלו ולצערך גם חשבת שאת יודעת מה הוא מרגיש, אבל פה נכנסה המציאות וגילית שאת לא. חזרה לעניינו - הדימיון שלנו והרצונות שלנו לחלוטין יכולים לשנות לנו את המציאות.

משם חשבתי על העובדה שהאדם שאנחנו הכי משקרים לו זה אנחנו כי אולי קצת כיף לנו לעגל פה ושם פינות. ואז הבנתי שנסחפתי ושאני צריכה להשאיר מחשבות גם לפוסטים הבאים. אז הפסקתי. ואז לתוך כל זה חזרו החיים האמיתיים ונזכרתי שאני צריכה גם לצאת, מחר יש חג ויש לי טונות סידורים. לגמרי סיפור אמיתי.