לטובתו האישית

ביום רביעי, בכנס של עיתון 'בשבע', יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא באופן חד משמעי כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדבריהם של פוליטיקאים בישראל "אחריות". אכן נאום חשוב. אך זה נאום המעט מדי והרבה הרבה מאוחר מדי.

נאום בנט חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא גם בגדר עזרה ראשונה בשטח, בהינתן שהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.

פרשיית דומא, אם לשאול דימוי שבנט מבין, היתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילוניים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת "הפורעים" שיצאה מכלל שליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הבטחוני.

העובדה שהגן על השב"כ באופן בלתי מתפשר אינה מפליאה. היא עקבית ובנט אמר את זה ברור, מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטינים, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כאשר זה מופנה לצד שלו. יותר מזה, האליטה הבטחונית נתפסית היום, מינוי אחר מינוי, על ידי אנשי הציונות הדתית. בנט חייב לתת רוח גבית לתפיסה של הציונות הדתית את עמדות הכוח הבטחוניות, וזה יתורגם בסופו של דבר להצלחה פוליטית.

ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית והיה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית והחברה הישראלית. בעוד בנט מסמן את המחנה הקיצוני ומרחיק אותו, הוא היה בין המכשירים, ביודעין או שלא ביודעין, את הפרשנות הקיצונית הזו.

ההתנערות החד משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאוירה הציבורית שאיפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, הודעותיו לעיתונות, סרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות.

זה בנט שקרא בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה- 90 מערערת על יהדות המדינה ויש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות ציבוריות נפוצות כמו "אין כיבוש", "עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר "הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאיסלם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל-עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.

בנט במו לשונו יצר מצב בו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה הזו נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.

כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המתדרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.

פורסם לראעשונה במעריב 27.12.2915

עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 

עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן.