בדמוקרטיה אמורה להתקיים תחרות פוליטית בין אידיאולוגיות שונות. לכל אחת פתרון שונה, אבל כולן מבוססות, לפחות בתיאוריה, על מכנה משותף דמוקרטי, שכולל הבנה עמוקה לחשיבות עקרונות כמו סבלנות, פלורליזם, שלטון החוק, הפרדת רשויות ועקרונית גם מוסר מדיני משותף. בתקופות מסוימות במאה ה-20 קיבלנו תשובה לשאלה מה קורה כאשר גם מוסר הופך להיות יחסי, או מה קורה כאשר מתפתחים ערכי מוסר מתחרים ואפילו מנוגדים. במקרים כאלה, הדמוקרטיה נשענת בעיקר על פרוצדרות ומה שאמור לגשר על הפערים המוסריים הוא עקרון שלטון החוק, או נכון יותר - הציות לחוק. ההיסטוריה מלמדת שזה לא עובד.
אם ניקח את המאבק בעבדות, הרי שגם לאחר ההצהרה הנשיאותית על אמנציפציה (ינואר 1863) והעברת התיקון ה-13 לחוקה (ינואר 1865), הצפון היה מוכן לקבל סהסכמה שבשתיקה את ההפרדה הגזעית בדרום והעוולות והפשעים שההביאה עימה בשם האחדות ושלטון החוק. 100 שנה קיבלה ארצות הברית את העוול המתמשך כמעט בהכנעה. מחאת שנות ה-50' וה-60' במאה ה-20, המצעד לוושינגטון ואפילו לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965), אמנם הקטינו בגדול את הפער המוסרי, אך עיננו הרואות שארה"ב עדיין מתמודדת עם גזענות ולאומנות והימין הפופוליסטי הטרמפיסטי היה אך עוד גל מאבק בין שתי העמדות, זו הדמוקרטית המאמינה בערכים אוניברסליים וזו השמרנית, הלאומנית והגזענית.
ההיסטוריה מספקת עוד לא מעט דוגמאות, גם בתוך ארה"ב מול קהילת ה-native Americans וגם מול תיאוריית המוסר השמרנית-דתית, וגם ברפובליקת ווימאר, או ברוסיה טרום-מהפכת אוקטובר או בתקופת סטאלין הרצחנית (אלא שאז לא ניתן לטעון שהיתה דמוקרטיה), בספרד של פרנקו ובאיטליה של מוסוליני. מה שמשותף בכולן הוא ההיעלמות של קבוצות ערכים אלטרנטיביות. העלמות קבוצות מתחרות מתרחשת לרוב בשל שלוש סיבות עיקריות, או שילוב שלהן: צמצום במספר האנשים שמחזיקים בה, הסתרת עמדות בשל פחד להחזיק בהם בגלוי, העלמה מכוונת של אנשי הקבוצה.
תוצאות כל חמש מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו שישראל נמצאת איפשהו שם, במקום בו אין קבוצות ערכים אלטרנטיביות. המרכז ימין מדבר בשפה משותפת, למרות הדקויות והבחירות הלפני אחרונות הוכיחו שגם העבודה ומרצ מקבלות את התנאים האלה. למעשה לולא נתניהו, יכול היה הליכוד להרכיב ממשלת רוב מבוססת ימין-מרכז, גם ללא הציונות הדתית והחרדים. המשמעות ברמת עמדות אידיאולוגיות מתחרות היא אחת - יש רק עמדה אידיאולוגית אחת והיא שמה את האינטרס היהודי מעל לכל אינטרס אחר ומקבלת עליונות אזרחית ולאומית יהודית על פני שוויון אזרחי או זכויות אדם. אג'נדת שמאל, מדינית, כלכלית או חברתית אויינה לחלוטין בתוך החברה היהודית.
הבחירות האחרונות השאירו מפלגת שמאל אחת בכנסת, חד"ש, אך לא רק שזו נציגות דלה בוודאי אם מדובר באלטרנטיבה, גם אם אידיאולגית בלבד ולא שלטונית, היא סובלת מדה-לגיטימציה בקרב רוב הציבור היהודי, למרות שמדובר במפלגת השמאל היחידה שגם מקיימת שותפות ערבית-יהודית.
למעשה מאז הקמתה סבלה ישראל מבעיות בחוט השדרה הערכי שלה ומעולם לא הייתה באמת דמוקרטיה, זה אולי היה החזון העתידי, אך מאז ומעולם שוללת ישראל זכויות אדם ובעקביות מתעלמת מהפרות בוטות אלה ומתייחסת לפן הדמוקרטי ממנו נהנים למעשה באופן מלא רק יהודים, מאז ומעולם. חוט שדרה הומניסטי וליברלי מעולם לא התפתח פה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות זאת, החל מהציונות ההומנית דרך ברית שלום ועד לר"צ והתארגנויות חוץ-פרלמנטריות כיום.
לו היתה כאן דמוקרטיה, היינו אמורים לראות פה מאבק בין שתי תפיסות ערכיות מנוגדות. האחת הומנית, אוניברסלית ושמאלית המדגישה את ערכיה המהותיים של הדמוקרטיה ובתוך כך לוקחת אחריות על עוולות עבר בדרך לתיקון ושוויון והשניה שמרנית, לאומית המשתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לייצר מציאות לא שוויונית, המקדמת ערכים יהודיים ומכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות. אך המאבק כבר בעצם הוכרע כל עוד כל מי שתופש עצמו כשמאל לא פועל יחד לקידום עקרונות משותפים.
איך שלא נהפוך את זה, אם עד לבחירות הבאות לא יווצר שיתוף פעולה שמאלי של כל הגופים, המפלגות, המפלגות לשעבר, הארגונים החברתיים, האקטיביסטים, האינטלקטואלים, והיחידים שמאמינים בשוויון, בסיום הכיבוש והפסקת משטר ההפרדה ובאג'נדה סוציאל-דמוקרטית, המאבק האידיאולוגי על דמותה של ישראל הוכרע. זה הזמן לאמץ את הרדיקליות ובאותו הזמן גם להאמין באמונה שלמה שאין דרך אחרת להשמעת אג'נדה שמאלית למעט באמצעות שיתוף פעולה. מול הגל השמרני-לאומני-יהודי שמביא עלינו נתניהו בקואליציה המתגבשת, אין למאבקים נקודתיים יכולת להשיג את מה שיכול להביא מאמץ משותף.
מעבר לשאלת שיתוף הפעולה ההכרחי, יש דבר נוסף שיש לתת עליו הדעת - גבולות המוסר. בעוד שהציות לחוק ושלטון החוק חיוניים, הציות לחוק לא מוסרי הוא השתתפות בפגיעה בדמוקרטיה. זה בדיוק המקום של כל אזרח ישראלי לשאול את עצמו, האם למשתמע מההסכמים הקואליציוניים יש תוקף מוסרי. ככלות הכל השאלה אף פעם לא יכולה להיות רק פרוצידורלית-אינסטורמנטלית, כשמעקרים את המהות המוסרית, מוותרים על בלמי החירום.
בעוד חברי הקואליציה זועקים כי יש לכבד את שלטון החוק, הם שוכחים דבר אחד - המוסריות שנדרשת לחובת הציות לחוק. בעוד השמאל, באופן עקרוני לו היה ביטוי שמאל פוליטי למעט 5 מנדטים בקושי, אינו מחזיק בערכים שמצמצמים זכויות אדם ואזרח לשום קהילה, לעומתו הימין דורש חובת ציות לחוקים שהמוסריות האובייקטיבית שלהם בספק והפגיעה שלהם בזכויות אדם נמצאת מעל כל ספק - יחי ההבדל הקטן.
לאורך ההיסטוריה הישראלית, היו לשמאל לא מעט הזדמנויות להתעשת ולהבחין בכיוון אליו נושבת הרוח. עד לבחירות הבאות לשמאל יש הזדמנות אחרונה לייצר התנגדות ולהתחיל במסע הצמחת עמוד שדרה הומני, אוניברסלי, סוציאלי וסביבתי, אחר כך יהיה קשה הרבה יותר וכשקבוצה ערכית אחת נעלמת, לרוב מתחילה תקופה חשוכה הרבה יותר, לפחות זה מה שמלמדת ההיסטוריה, לפעמים שווה ללמוד ממנה.
