שוחקת, שוחקת על חלומות ובאמא'שלי מנסה להאמין באדם

סילחו לי על השקט היחסי, אני מודה לא מצליחה לכתוב כל יום. לא עניין של מצב נתון, עניין של מצב נפשי. משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות מפוקסת על המציאות, להתנהג כרגיל, בעוד הנפש מתרוצצת בחוסר רגיעה מתואם ביחס הפוך וסימטרי לפאסאד הרגוע והמחוייך. יש עצב תהומי בתוכי שאני מנסה להכיל אך הוא מאכל אותי, כמו חומצה. כמעט 1900 הרוגים משני הצדדים, אלפי פצועים. סיפורים אנושיים מתגלגלים לרגע לתוך עיתונים, מעלים דמעה ומתגלגלים למשהו אחר. מתקלחת לפחות פעמיים ביום ומרגישה כאילו אני לובשת שק ומתפלשת באפר. יש לאן לברוח, זה לא העניין, גם בעצם די טוב לי איפה שאני נמצאת פיזית. זו הנפש שלא בורחת לשום מקום והיא כואבת, דווייה וחבוטה וממאנת להתנחם בקטן ובטוב, שפילוסופית גם אפשר לטעון שהוא הכל. 


מילים יוצאות מתוכי ומתעגלות במעגלים אינסופיים שלא מביאים לכלום. נואמת למקהלה והמקהלה ממילא מרגישה די דומה. כותבת, המילים יוצאות החוצה ואני מתכנסת בתוכי. מקופלת, מצונפת בפינת חדר אפל ומעושן. בהתחלה עוד ניסיתי לנקות, להוריד שכבות פיח, לאוורר את העשן, להסיר את האבק, להשאיר את העיניים פקוחות. המוות המיותר, הפצצות, המלחמה לא הפסיקו לרגע, הדיווחים ממשיכים כאילו אין מחר. הרגשתי את עצמותיי פקות, נשברות וידעתי שאת מה שיש עמוק בנפש לא יוכלו לקחת גם אם לא יוותרו עצמות. אבל העשן הזה כבר מתחיל לחדור עמוק פנימה ולא מוותר. על הרצפה האוויר נקי יותר ואני מנסה לסנן. לא ממש עובד בינתיים. גם עם הנסיגה, הכל כל כך חנוק.


שלשום יצאתי לעזור לחברה, נסעתי אליה, נסעתי ממנה, חזרתי למשפחה שלי. הכבישים היו סבירים, המזגן היה מבורך. ובדרך הרדיו ניגן מחדש את ילדותי עם המון שירים משנות ה- 80 שעשו לי שמח בצורה לא מובנת. הייתי לבד ולרגע כל כך נהניתי מהחופש הזה, הפוגה קטנה באמצע החיים. ואז בצד הדרך שלט מתחלף הזכיר לי מה לעשות באמצע אזעקה. פתאום לא היתה משמעות משמחת לאלטון ג'ון ואחריו לדיויד בואי. פתאום נפלה עלי הכרה שהשאירה אותי קפואה ומנומלת. ברדיוס של עד 10 ק"מ ממני בקו אווירי לכל מקום, ישראל ועזה, יש הורה אחר שרק רוצה לחבק את הילד שלו ואין. אין ילד. יש שכול. שכול זו מילה כל כך מגוהצת לכאוס מוחלט שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להבין. פתאום כל מה שרציתי זה לחזור לילדים ובנהזוג ולחבק.


כן, ריצה לממ"ד בעת אזעקות זה לא נעים, אבל אלא רק עצירות מטרידות באמצע החיים. עדיין אנחנו יכולים לצאת, להנות מהים, מהשמש, להרגיש את הרוח ולנשום, לשחק, לצחוק, להשתולל. ויש לנו בית לחזור אליו, עם חשמל, ומים. אדירים, יש לנו מים. מים חמים ומים קרים ומים לשתיה, למקלחת, לשטיפה ואפילו למשחק. בעזה אין. לעזה יש ריח של מוות והרס. איך בתוך כל זה עוד אפשר לשקם?


אני יוצאת אחרת מהמבצע הזה. ויכוחים אינסופיים, הפגנות, ניתוקים, איומים, נאצות, קללות ופחדים. המבצע הזה לא שינה אצלי שום דבר בהגדרות הבסיסיות, אם כבר הוא רק חיזק את כל מה שאני מאמינה בו ולימד אותי דברים על אנשים, קרובים ורחוקים שלא הייתי רוצה לדעת. גיליתי אנשים אטומים לכאב של אחרים שמתהדרים באנושיות וגיליתי עד כמה הגדרות למושגים בסיסיים יכולות להיות גמישות. במידה רבה נבהלתי מהדברים, דווקא לא מהאיומים אלא מהדברים שחברים "מתונים" אמרו, מהקונצנזוס הסולידרי הזה. מהמוכנות להיסחף מדמגוגיה בגרוש, מהמוכנות להצדיק ואף לסובב מבט, מקבלת האבדות בנפש ככורח, למרות שניתן היה למנוע אותו, כי ממילא הסיום חייב להיות מדיני, מהמוכנות לוותר על סממנים של דמוקרטיה ולהאמין שאין ברירה. אני מניחה שכרגיל ההיסטוריה תהיה זו שתשפוט, במבט על נראה שהלקח ההיסטורי שאמור היה למנוע מאיתנו לחזור על שגיאות ידועות מראש נשכח. אבל העניין הוא לא מי צודק או לא. העניין הוא שעוד לפני שהתחיל המבצע היה ברור שאין טעם במבצע כי ממילא אין דרך אמיתית לגמור את זה אלא במשא ומתן.


תגידו - מיגרנו את המנהרות
ולזה אומר שבמנהרות היינו אמורים לטפל כבר מזמן. למעשה, אם חושבים על זה, ונניח שצודקים נתניהו ויעלון ואי אפשר היה לטפל במנהרות בשום צורה אחרת (אם כי מאמרים שיוצאים לאחרונה מוכיחים שכנראה יש דרכי טיפול), הרי שבשני המבצעים הקודמים (עופרת יצוקנ ועמוד ענן) היינו אמורים לטפל במנהרות וזה שהן לא טופלו למרות המידע המודיעיני זה מחדל רציני.

תגידו  - ביססנו את כוח ההרתעה של צה"ל 
אתם בטוחים שזה הקו שאתם רוצים ללכת בו? לא ברור לי בדיוק איך ביססנו את זה. מה שכן ביססנו זה שאנחנו מוכנים לשחק במשחק של החמאס ולפגוע במטרות אזרחיות ולהסביר שזה בכלל בגללם.  אני מסכימה שזה בדיוק מה שהחמאס עושה, אבל טוענת שדווקא בגלל זה אסור לנו ליפול למלכודות האלה. ישראל יכולה להתהדר בהיותה מוסרית באמת רק באמת אם תחדל לפגוע במטרות אזרחיות בדיוק בגלל שהיא לא מוכנה לקבל ירי על אזרחיה.  

תגידו - רוקנו להם את מחסני התחמושת
אני לא בטוחה שזה נכון, מה שכן אם לא נשב למשא ומתן הרי שאנו דנים את עצמנו לסיבוב נוסף של מבצע שכזה בקרוב מאוד ואל תשכחו שזה עשוי להגיע לפני הבחירות הבאות עלינו לטובה, זאת אומרת שיש לנו כאן טווח של שנתיים למבצע הבא. החמאס ימשיך להתחמש ושוב נגיע לאותה נקודה.

איזה הישגים יש כאן? לבד, כמובן, מכל כך הרבה מוות? הרי מלכתחילה, כל הביקורת על המבצע הזה היא לא רק על עצם היוולדו מחטא וספין, אלא שכמו מבצעי עבר גם הוא לא יביא באמת להישגים ובעצם יוכיח כי רק משא ומתן יכול להביא שינוי. הרי את המשא ומתן, גם אם ינוהל מול עבאס, גם אם ינוהל באמצעות עוד מתווכים, יכיל גם התייחסות לחמאס וסביר להניח גם הידברות עם הזרוע המדינית של החמאס, גם כך יש מולם התנהלות בשוטף וזה לא חדש. הרי הדרך היחידה שמבצע באמת יביא שינוי בעזה זה רק אם הוא ימחק את העיר כליל רק שמחיקתה של עזה לא תעלה על הדעת. היא אפילו בלתי ישימה גם למי ששוקל את הרעיון - אי הבציעות של רצח עם של 1.78 מיליון בני אדם, מובנת אפילו לבנט ולליברמן (שכמובן התחזקו במנדטים). אז בשביל מה נועד המבצע הזה?


הנה עוד לא הודיעו על סיום המבצע אבל כבר מדברים שוב על היתכנות ירי על הדרום - חשבתי שהפסקת הירי הזה היתה חלק ממטרות המבצע. מסתבר שבבנק מטרות מתגלגל, לא מצליחים להשיג מטרות אלא בעיקר להתגלגל. יותר מ- 60 אנשים נהרגו בממוצע בכל יום מימי המבצע. 6 מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע בכל כך הרבה דברים וזו גם לא השורה התחתונה כי זו העלות המבצעית בלבד וללא שקלול העלות למשק, הפגיעה בשוק העבודה, הייצוא, הפיצויים וכולי. מנסה להבין למה המבצע הזה טוב? האם זה מס דמים הכרחי טרום ישיבה למשא ומתן? אני מניחה שמי שהאמינו בנחיצות המבצע, יהיו אלה שבקרוב ייחצנו את הצורך בישיבה למשא ומתן, גם אם רק "בתנאים שלנו". כאן אני מהמרת שעוד פעם יש שתי אופציות:

לעשות קולות של משא ומתן, לפוצץ אותו, לטעון שאין פרטנר לייצר הסלמה ולצאת לעוד מבצע. קטע, אנחנו בדיוק יוצאים מכזה ולא הייתי רוצה שנבחר בזה שוב רק בשל איזו תיסמונת ריבאונד של אחרי מערכת יחסים. הרי לא ייתכן שממבצע למבצע, כוח הסקת המסקנות הלאומי ילך ויצטמצם.

שבאמת נשב למשא ומתן ונוכיח שבאמת יש אפשרות להגיע לאט לאט ובהרבה ביטחונות, סייגים, ערבויות ומתוך הססנות ואפילו חשדנות ליישום שתי מדינות לשני עמים. הרי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לחיות כאן אחד לצד השני ועדיף בשלום מאשר במלחמות ואובדן חיים ותקווה.

ואז אני חושבת על עוד אפשרות, האפשרות הזו שבנט וליברמן שעל פי הסקרים התחזקו בתקופת המבצע, יערערו, איש איש וסיבותיו את הקואליציה ויסתכנו בהפלת הממשלה או לפחות בניסיון להפילה ולטרפד כל מהלך מדיני תוך כדי.

אבל מה שקורה לנו מבפנים הוא באמת הסיפור המרכזי כאן, זאת אומרת שני רק לממדי השכול. חברה שלמה שצריכה להישיר מבט ל- 64 משפחות שכולות ועוד כ- 150 פצועים מתוך ידיעה שאפשר היה למנוע את מותם או פציעתם. והאם אחרי המבצע נתפנה לטפל בעוד אי אילו פרשיות שחיתות שעדיין זכרנו לפני המבצע, ומה עם האלימות, ההשתקה, הגזענות, הלאומיות, ההתחזקות היהודית הפומבית, הטשטוש במושגי יסוד בדמוקרטיה שעלו בתוכינו בזמן המבצע? הייתי רוצה להרחיק לכת עד לתוכנית לימודים אמיתית של לימודי דמוקרטיה, פילוסופיה פוליטית, אזרחות וזכויות אדם ומשם לקפוץ לתוכנית מקפת להפרדת דת ומדינה, אבל אז הפוסט הזה יהפוך להתנסות הראשונה שלי בכתיבת מד"ב וזה לא בדיוק מה שהיה לי בראש אם וכאשר אגיע לז'אנר המדובר. 

העניין הוא שאם אני אאמין שישראל אינה מבינה שעליה להיכנס למשא ומתן ולהוביל את תהליך השלום ואוסיף לזה את המשמעות של "קודם כל ישראלי" ומבחני הנאמנות והסולידריות, לא תהיה לי ברירה אלא להבין שבעצם אין על מה להילחם וכדאי שאפנה את מרצי לאריזה. אבל הבעיה איתי היא שאני מאמינה שאני כן יכולה לשנות ומה שאני יכולה לעשות מכאן אני לא יכולה לעשות ממקום אחר ומה לעשות כאן זה המקום שלי . כששאלתם אותי למה אני לא מתחילה כל פוסט עם משהו חיובי על המדינה שלי או איזשהו משפט מעורר סימפטיה לישראל זה היה לי ברור, זה לא בגלל שאני לא אוהבת את ישראל, זה בגלל שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני קודם כל אוהבת את ישראל ולכן אני לא צריכה לציין זאת בכל פעם. בגלל שאני כל כך אוהבת את ישראל, אני לא מוכנה להתפשר על ערכים שבעיני הם בלתי מעורערים ולכן כאשני נגדירה את עצמי אני קודם כל אדם, הרבה לפני שאני ישראלית ואני יכולה להגיד את זה בגלל שאין בי שום שאלת נאמנות. אני לא צריכה להוכיח. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו - מדינה כבר יש ואין עליה איום קיומי, לכן אפשר לפנות לשלב הבא  ולהתעמק בהרחבת יסודות הדמוקרטיה.

אני יודעת שעשן המלחמה יוחלף בסופו של דבר במקטרת שלום, אין בזה ניחומים. לפחות לא כרגע. המוות ששורר פה מדכא אותי עד דק. אם רק הייתי יכולה לדעת שזה לא רק עוד שלב במערכה שבינתיים אין לראות את סופה. אבל אני לא יודעת, יכולה רק לקוות שעוד יש כאן תקווה.

מסיימת שוב בטשרניחובסקי, ולו רק משום שהאופטימיות היא מצרך בסיסי, אם נוותר עליה כנראה שלא תהיה עוד שום סיבה...

שחקי שחקי על החלומות, 

זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. 
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. 
רוחו ישליך כבלי-הבל, ירוממנו במתי-על: לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת-לדל. 
שחקי כי גם ברעות אאמין, אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב. 
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום. 
ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל- כבליו יוסר מנו, עין-בעין יראה אור. 
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לו אין די. 
אז שיר חדש ישיר משורר, ליפי ונשגב לבו ער לו, לצעיר, מעל קברי פרחים ילקטו לזר. 

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק אֲנִי לֹא אַקְרִיב בְּכוֹרִי לְעוֹלָה לֹא אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה מַּגִּיעַ לְמִי אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה תּוֹדָה. אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה (רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)