חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חברות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 24 באפריל 2015

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?
Image result for Choice
קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

Image result for habits quotes
אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה
אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

יום חמישי, 24 ביולי 2014

מכתב לחבר ימני, או אולי רק מתון זה לא משנה

זה כבר כמה חודשים שמערכת היחסים שלנו הולכת ומתקלקלת, אני יודעת בשנה האחרונה הפכתי יותר ויותר אקטיבית פוליטית. כבר כמעט שנה אני כותבת, בהתחלה הייתי מעצבנת אותך מדי פעם, עכשיו אני מעצבנת אותך כל הזמן. כל עוד הייתי בבועה שלי, ולא הייתי פעילה במיוחד יכולנו לנתב את השיחות שלנו למקומות אחרים. כשכתבתי על פוליטיקה, על ייהוד המדינה, שבעיני היא סכנה, על ספינים, כלכלה, חינוך וחברה, יכולת להתווכח איתי מעט והיינו ממשיכים הלאה. להתעצבן אבל להמשיך, פשוט כי קודם כל היינו חברים. אבל דעותיי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהר מאוד תוייגו על ידך כקיצוניות. המשכת לקרוא אותי ולהתעצבן בשקט. בשקט כי גם צימצמת נוכחות למינימום. 

שלושת השבועות האחרונים של מבצע צוק איתן הם בגדר הקש ששבר את גב הגמל. מסתבר שהחברות שלנו לא היתה באמת גמל אחרת אני מניחה שהיא יכלה לשאת משקל רב יותר ולהתמודד גם עם תנאים קיצוניים. בעיני חברות אמיתית מתקיימת בגלל מה שאני כאדם ומי שאתה כאדם, לא בשל דעות פוליטיות. כן דעות פוליטיות הן במידה רבה מעוצבות על ידי מי שאנחנו כי הן חלק מסך הערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך הן לא מה שמכתיבות את מערכת היחסים. או שמא אני טועה והן כן.

אני מסכימה איתך, הגענו במידה רבה לדרך ללא מוצא. אני לא חושבת שזה בהכרח עזה, עזה היתה גורם מחשף. מסתבר שכל התפיסה שלנו של מהי דמוקרטיה היא אחרת לחלוטין. בעוד אתה מסתפק בדמוקרטיה הישראלית כמו שהיא עכשיו, בעיני זו דמוקרטיה על כרעי תרנגולת שזקוקה לתמ"א 38 דחוף. אתה יכול להביא דוגמאות ממקומות אחרים, זו לא הנקודה, הנקודה היא איך אתה מגדיר דמוקרטיה ולא איך אנחנו בהשוואה לאחרים. דמוקרטיה זה לא עניין של מספרים והשוואות, היא עניין של ערכים ברורים. כששר החוץ קורא לחרם על אזרחים ערבים זה ממש לא משנה לי שבצרפת אי אפשר ללכת עם כיפה או חיג'אב. כשיש בארץ מעצר מנהלי והוא מיושם בלי גבולות, כן כולל על מתנחלים, זה נראה לי לא דמוקרטי. כשלא נותנים לחשודים ברצח, כן גם אם ברצח של מוחמד אבו ח'דיר, לראות עורך דין זה נראה לי לא דמוקרטי. דמוקרטיה זו ההגנה על המיעוט, דמוקרטיה הא זכויות אדם וכן זה גם עניין של הפרדת דת ממדינה גם במדינה היהודית. לכן אני בעד הבעת עמדה ואני מסוגלת להכיל, אני יכולה לא לקבל אבל אני חייבת להכיל.

בעוד אתה מאמין שיש תקופות של סולידריות, אני מאמינה שאסור לה לסולידריות להשתיק את קולות הביקורת כי הביקורת אין בה משום החלשה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר סולידריות או דמוקרטיה, זה רק אומר שאינך מכיר אותי כי בעיני הדמוקרטיה חשובה יותר. אבל מבחינתך אנחנו חיים בדמוקרטיה ומבחינתי אנחנו חיים בדמוקרטיה טעונת שיפור. כששר האוצר קורא להפסיק מנוי של עיתון בישראל, אתה יכול לקבל את זה בשם הסולידריות ואילו אני לא אקבל את זה בשם הדמוקרטיה. כי בשם הדמוקרטיה ובשם האהבה לארץ, עיתון ישראלי לא צריך לגסוס כי האמירות שלו לא מוצאות חן. ספר לעובדי העיתון אם יפוטרו שהם פוטרו בשם הסולידריות. דמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט ולהבטיח זכויות אדם, לא נקודתית אלא באופן גורף. אתה עסוק בלהשוות אותנו למדינות אחרות, אני מנסה להאמין שאין צורך בצידוקים ממדינות אחרות, יש ערכים שהם אבסולטיים ואחריהם אני הולכת ולא ממש משנה לי אם יש מדינות שהלכו בשביל הזה קודם.

אני לא בעד החמאס, לא הפכתי לדוברת החמאס, אני לא חושבת שבגלל שאני מתנגדת למבצע הצבאי (אפשר כבר לקרוא לו מלחמה?) הפכתי לאוהבת חמאס. אני לא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את זה, אין לי קונפליקט איתך בנושא הזה - אני לא חושבת שאנשי החמאס הם קופידונים קטנטנים וחביבים שעושים חשק ללטף. זו לא הנקודה ועצם העובדה שזה מועלה נגדי מעורר בי גיחוך. זה כמו שאאשים כל איש ימין ברצון להגלות שמאלנים או להוקיעם בכיכר העיר. אני לא עובדת ככה. זה שיש לי ביקורת לא הופך אותי לאוהבת חמאס ושונאת ישראל, אם כבר בעיני זה רק הופך אותי לאוהבת ישראל כי אהבה איננה עיוורת, אהבה היא לאהוב על אף הפגמים ולא להאדיר רק את היתרונות. אני לא מרגישה שכל פעם שיש לי ביקורת, היא צריכה להיפתח בדברי שבח והלל על מה שקורה כאן למען הסר כל ספק. אין עלי חובת נאמנות, הנאמנות שלי נמדדת בזה שאני כאן ולא הולכת למרות הקושי.

אני לא אוהבת את ישראל פחות ממך, זו גם לא תחרות או בחינה. אני אוהבת את ישראל בדרכי שלי והעובדה שאני בוחרת כל יום לחיות כאן היא העדות לכך. עצם העובדה שאתה מעמיד את זה כשאלה היא עלבון. אני גם לא שונאת אנשי ימין, בכלל לא, זה לא אומר שאני אוהבת אותם אבל אני מכירה בקיומם ובזכותם לחשוב אחרת ממני, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה להצטדק? אני לא מבקשת מהם צידוקים. אתה חושב שהגישה שלי מתנשאת, אני בטוחה שזו פרשנות שלך. זו הדרך להצדיק לעצמך את העובדה שסדר העדיפויות שלי שונה. כי מי שלא מפגין עכשיו סולידריות בזמנים קשים ונתלה בעקרונות של צדק ומוסר הוא בהכרח מתנשא כי אין סיבה לדרוש מוסריות גבוהה יותר כאשר יורים עלינו טילים. 

אתה צועק עלי בגלל שלדעתך הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנאה, כי ספרי הלימוד שלהם מלאי שנאה לישראל וכשאני אומרת משהו על ספרי הלימוד שלנו המלאים בנרטיבים ואתוסים מכוננים או מעירה על תמונות של ילדים יהודים-ישראלים הדורשים נקמה אתה מסביר לי שזה לא אותו דבר. אולי זה לא אותו דבר אבל זה קיים גם אצלנו. מלחמות ימשיכו להעמיק את זה בשני הצדדים, מלחמות הן מנת חלקנו, חלקן מבחירה וחלקן לא, כבר 66 שנים. אתה מסביר שאם אני אוהבת את ישראל אני צריכה לגנות את הפלסטינים, אני מאמינה שאני צריכה להסתכל עלינו לא רק כי הפוסל במומו פוסל אלא כי אני יכולה לצפות רק מעצמי. כשילדים גדלים במערכת חינוך שמסבירה רק נרטיבים חד צדדיים ולא מחנכת לערכים אוניברסליים מה שנקבל זה יותר ויותר עשבים שוטים. אולי בורים זו המילה. אנשים שבטוחים שישראל היא הדוגמא האבסוליטית לדמוקרטיה ומוסר, אנשים חסרי יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב, להיות מושפעים מערכים אוניברסליים. לאט לאט הדורות שיגדלו פה יגדלו תחת ההנחה ש"יהודי זה הכי, אחי" וזה לא העתיד שאני רוצה לילדיי. אני רוצה שהם יהיו חלק מהאנושות ולא יאמינו שהם העם הנבחר, העם הנבחר זה לגזור עליהם דין רודף ונרדף לכל החיים.

אתה מסביר לי שהחמאס הוא איום קיומי, בעיני ישראל שרירה וקיימת והאיום הקיומי גדל פה בתוכנו. אתה מטיח בי כינויים שונים - מקשיבה לא עונה. "נאיבית" - אבל הנאיבי הוא אתה. זה שמאמין שככה נוכל להמשיך ולא מבין שככה אנחנו לא נוכל להאריך ולחיות פה. "אוטואנטישמית" - נו באמת? זה נראה לך? זו דמגוגיה בגרוש שנשמעת מתחכמת ואני לא חושבת שאני צריכה להידרש לזה בכלל. "את רוצה להגיד לי שהחמאס צודק?" - אני לא רוצה לומר כלום על החמאס ואני לא בודקת בכלל מי צודק. ממה אני מונעת? מזה שאין פה צדק אבסולוטי, אבל אני צריכה להתרכז במה שאני רוצה. ומה אני רוצה? אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד ובשביל זה צריך להפסיק את מעגל הדמים ולהתחיל להפנות משאבים לשקם פה את הריסותיה של החברה ושל מדיניות של שנים שמתקצבת את מה שלא נכון. "אבל לדמוקרטיה יש גבולות" - זהו, אין לי מה לומר, אם הטיעון שלך הוא שלדמוקרטיה יש גבולות בהבעת דעה, מה אתה רוצה שאומר?

אם נמשיך במבצע לא ברור לי מה זה ייתן מבחינת החמאס, יש לי תחושה קשה שאת מה שקורה בחברה הישראלית זה כבר לא יעצור. אתה מזועזע מזה שיש אנשים שמאיימים על חיי, אני כבר לא, בסופו של דבר הם יאיימו על חיי כולנו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה ואנחנו לא ממש רוצים לשמוע. כדי לקיים פה מדינה שתחזיק מעמד צריך קצת יותר מהבטחה אלוהית, אתוס מלחמות והליך דמוקרטי בסיסי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. לצערי, ולא מתוך התנשאות כפי שאתה נוטה לחשוב, ההיסטוריה הוכיחה שזו הדרך. אתה מדבר אלי בקלישאות, אז הנה אחת בשבילך - על דפי ההיסטוריה הכתובת כבר מזמן על הקיר. כשיגיע היום והוא יגיע, אני לא אחכך את ידיי בהנאה ואומר שאמרתי לך, כי בניגוד לעכברים, אני מהספינה הזו לא בורחת. הקרע הזה שביננו, היה כנראה בלתי נמנע. אתה אולי ויתרת, אבל אני נשארתי איתך, אגב, לזה אתה מוזמן לקרוא סולידריות. 

* למרות כל האמור, הסיפור אינו מבוסס על דמות אמיתית אחת, אלא על הרבה דמויות, יודעי דבר לא יוכלו לזהות מבניהן את עצמם. לצערי, כל השאר אמיתי בהחלט. מוקדש לכל חבריי האמיצים שמשמיעים את קולם מדי יום ומאמינים כמוני שהמאבק על דמותה של ישראל הוא לא עקר, גם אם הוא מרגיש ככה לפעמים.

יום שישי, 28 בפברואר 2014

אני ותאוריות זן? לא נראה לי - פוסט אישי לגמרי בנושא זוגיות אחרי 9 ימים לבד

טוב עוד כמה שעות בנהזוג חוזר, אחרי 9 ימים, טיסה קצרה. הבכור מבקש שאכתוב משהו בנוסח "12 השעות האחרונות עם הילדים - אש הגיהנום" שיתכתב עם אחד הפוסטים האהובים עליו (12 השעות הראשונות התופת), מסתבר שאני צריכה לדבר איתו קצת יותר על סגנונות כתיבה ומערכת היחסים המורכבת עם הקורא. בכל מקרה, הטריק הזה, של עלמה במצוקה, לא יעבוד שוב וגם זה לא משהו שאני באמת מסוגלת להתחבר אליו. באפן עקרוני אני אדם שלא מבקש עזרה, מעולם לא ביררתי עם עצמי מה אני מרגישה כלפי בקשת עזרה, זה פשוט לא בלקסיקון, אם יש משהו לעשות אני אעשה אותו וזהו. יכול להיות שאני מפחדת לגלות שלבקש עזרה עשוי לפעול מצוין ואז עוד אתרגל ויכול להיות שאני לא רוצה לפתח ציפיות, יכולות להיות המון סיבות אבל העובדה היא שברפרטואר העשיר שלי, בקשת עזרה היא פשוט לא בלקסיקון. ייתכן שאני מפספסת פה משהו, לא פוסלת, אבל זה מה יש. 

השבוע היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות, אימהות כמוני, רובן היו בנושא של מימוש עצמי, נשיות וזוגיות, לא משהו חדש. אני שמה לב ששיחות כאלה מתעוררות יותר כאשר בנהזוג בחו"ל. אני יודעת שלרבים זה נשמע ממש רע שאני מסתדרת מצוין כשהוא לא נמצא ולא רואה בזה קושי. ניסו לשכנע אותי שזה לא חיובי, אני מבינה למה הכוונה, אני מבינה איך זה יכול להישמע רע בעיני אנשים. אני מוצאת בזה יופי. זה מתיישב לי לגמרי עם התפיסה שזוג הוא שני בני אדם שהביחד שלהם עושה כל אחד מהם הרבה יותר טובים (טוב, אני לא יודעת מה בנהזוג שלי חושב על זה [סתם, סתם - ברור שקילקלתי אותו], אבל אני כן יודעת שזה נכון לגבי). זאת אומרת, לפחות מבחינתי,זוגיות היא שכל אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד, הוא פשוט מעדיף להיות בשניים וזה מה שעושה את זה יפה. אני לא נמצאת איתו כדי שימלא פונקציות יומיומיות שאני לא יכולה למלא, אני נמצאת איתו כי איתו אני רוצה להיות, כי עליו אני סומכת, אבל לא נסמכת, אבל שומרת על האופציה של כן למקרה הצורך. 

בקריאה, לא פמיניסטית יש שיגידו (אבל בעיני היא לגמרי כן משום שהיא פמינסטית במרחב האישי שלי ולא הציבורי למען נשים באשר הן), אני מאמינה שמה שאני עושה הוא הבחירה האולטימטיבית. בחרתי לקחת על עצמי את השהייה עם הילדים, הטיפול בבית ונספחיו (כן, גם הרכב), חינוך הילדים והאחריות על הכנתם לעתיד ופיתוח האדם האינדיבידואלי שהוא הם עצמם. בבחירה הזו גם בחרתי לכבד את הבחירה האינדיבידואלית שלי, שהיא שונה בנוף חיי (טוב עכשיו פחות כי אני כבר חזק בתוך החינוך הביתי וגיליתי עוד חברות שכאלה) והיא בוודאי שונה לחלוטין מהחיים שניהלתי טרום הפיכתי להורה. אני לא רואה במטלות הבית הנלוות (והן רבות) מפחיתות הכבוד. שוויון מתקיים מבחינתי לא כאשר כולם עושים את הכל יחד, השיטה הקיבוצית מבחינתי פשטה את הרגל, אלא כאשר כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול להצלחת העניין. 

אני יודעת שאני יכולה לבוא בדרישות והודיע לבנהזוג על רשימת מטלות יומית אותה הוא חייב לבצע, אין לי ספק שעם הישלל חופש הבחירה ולנוכח דף מטלות ברור, בנהזוג ישתף פעולה, יחתור להגשמת יעדים ולא יצר על מר גורלו. אבל זו פשוט לא הנקודה. כן, לא פשוט לגדל ילדים בבית ולג'נגל בין חוגים, לימודים, אימונים, משחקים, ספרים, חברים, בישולים, הסעות, יצירות אומנות וסתם טיולים מרחיבי דעת, שלא להזכיר נקיונות, סידורים, טיפול ברכב, תשלום חשבונות ומגע הכרחי בלבד עם השלטונות. אבל הבחירה שלי, היא בחירה שלנו ולכל אחד יש תפקיד מאוד ברור וכשכל זה מושתת על אמון, אני לגמרי לא חושבת שנוצרת כאן בריחה, כי אם חיזוק משמעותי והפגת לחצים.

זה נשמע מוזר? אז אסביר - אם כדי לממש את הבחירה שלנו, בנהזוג נטל על עצמו את הבחירה הלא פחות קלה של להיות אחראי על הפרנסה (מושג קצת ארכאי, אני מודה), הרי שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכמו שהוא בחר לאפשר לי להיות עם הילדים על הצד הטוב ביותר, אני צריכה לאפשר לו לקיים את דרישות התפקיד ומקום העבודה על הצד הטוב ביותר. [ואל תתנו לי להתחיל עד כמה הן לא שפויות, כי הבנזוג כבר עבר מזמן את השלב של קצת אימיילים בעשר בלילה והוא עובד בלי הפוגה (אולי חוץ מכמה דקות של קריאה משותפת לפני השינה) מהרגע שהוא קם (כן עוד לפני הקפה). לפעמים הוא לא נוסע לעבודה רק כדי לא לבזבז זמו נסיעות יקר על נסיעות ולא כדי לבלות איתנו אלא כדי להיות מול המחשב אפילו בלי להפסיק לאוכל וזה עדיין לא מספיק]. אל תתחילו עם כמה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, זה ברור וידוע. אבל מה שאני כן רוצה להגיד זה שבחרתי לי בנזוג תבוני, מאלה ה"שווים", הוא יודע לבד את מחיר העבודה שלו, הוא יודע שהילדים ואני רוצים לבלות איתו, הוא מבין את המחיר - אם כרגע הוא עובד זה בגלל שזה מה שהוא צריך והוא יכול לקבל ממני על הדרך פרצוף (מה שלא יעזור ואפילו יאט את העבודה) והוא יכול לקבל ממני חיוך ותמיכה. אני בוחרת באחרון. רוצה לומר שוויון מגיע כתוצאה מבחירה ולא כתוצאה מספירת מלאי שאתה עורך על מה כל אחד מביא וכמה זה שווה כי דווקא ספירת המלאי המנסה לאמוד כמה כל דבר שווה, היא זאת שיוצרת מתח ומנסה לשקלל דברים שנאמדים בדרכים שונות שאינן צריכות כיול, הן מתקיימות זו בצד זו.

אני לא חושבת שהגישה שלי לחיים מתאימה לכל אחד, גם לא כותבת מדריכי חיים שמנסים לשפר את החיים (גם לא צורכת כאלה). אני גם לא מנסה לשכנע, אבל אני כן מרגישה שפעמים אני צריכה להצטדק לגביה וזה מטריד אותי. ההשקפות שלי לגבי מימוש העצמי הן כנראה שונות, המחשבות שלי בנוגע לזוגיות הן כנראה גם שונות. אני בעד שזוגיות תאפשר לכל אחד מהצדדים למצות את עצמו כיחיד ולא לכבול אותו אלא רק להעניק את התמיכה המירבית. החתירה לשפר את עצמך תדיר, מצליחה בזוג וכפועל יוצא מחזקת את הזוגיות. כשאני מציעה לבנהזוג שלי להאריך את החופשה בחו"ל לטובת מפגש עם חבר, אפשר לראות בזה כאילו זה על חשבוננו, על חשבון הזוגיות והמשפחה ואפשר לראות בזה פירגון לחופש, כי רק כשאתה משתדל לתת את מלוא החופש, אתה יכול להמשיך את המחוייבות בלי להפוך אותה לכבלים שאתה חש בכובדם. 

אמרו לי שהילדים לא ילמדו מזה על שוויון בין מינים, הם לגמרי מבינים וככל שהם גדלים זה ברור להם יותר. אמא היא לא עקרת בית, היא הרבה יותר מזה ובכל משפחה דברים מתנהלים אחרת ונשים וגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם בני אדם וככאלה הם נשפטים. זה שוויון ואין שום צורך בהעדפה מתקנת ומנגנונים שכאלה.

אז לא, אני לא אכתוב עוד פוסט מסכם של תשעת ימי נסיעה, שנון ומשעשע ככל שיהיה, כי תשעת הימים האחרונים היו שגרתיים ונפלאים. אני כן אכתוב שאני מאושרת על כך שאני מפרסמת את הפוסט הזה ויוצאת לשדה התעופה כי התגעגעתי לבנהזוג ועכשיו הוא כבר אוטוטו פה. ואני לא אצטדק ולא אנסה לייפות כי זה מה שאני. ובעוד בחיים הציבוריים אני מוצאת את עצמי נאבקת, בחיים האישיים אני משתדלת להתענג על כל רגע, גם על רגעים לא פשוטים. אני מוצאת את עצמי מתאתגרת ושואפת לקום כל בוקר בחיוך וכשאני רואה עד כמה קשה לבנזוגי לקום, אני יודעת שבדיוק בגלל זה גם היום אני לא אשלח אותו עם רשימת מטלות רק עם בקשה קטנה שכרגיל יחזור הביתה בחיוך. כל אחד תורם את מה שהוא יכול, התרומה שלו היא לא בעוד כיור נקי ומבהיק אלא במה שהוא מעניק לכולנו מעצם היותו מי שהוא. ביחד אנחנו יוצרים את המשפחה שלנו ואת אורח החיים שלנו ולא משתדלים שזה יהיה מקובל על אחרים, אלא רק שזה יעבוד לנו. אם יש משהו שלמדתי לאור כל השיחות עם החברות שלי הוא שאין מה להשוות. אני גם יודעת שכשאתה מרוצה, גם אין מה לשנות אלא רק להמשיך לעבוד כדי לתת לזה להצליח יותר. אתם יודעים - דברים טובים וגו' והדברים הטובים שמתאימים לי לא בהכרח מתאימים לאחרים. וכרגיל המשנה שלי היא "למי אכפת מה חושבים אחרים? כל עוד אתה לא פוגע באף אחד תעשה טוב לעצמך, זה מקרין על אחרים". ובקריאה כמעט זנית זו, שלא מתאימה לי בכלל, אני אפתיע וגם אסיים

יום שלישי, 14 בינואר 2014

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה

יום שישי, 10 בינואר 2014

מה זה סבבה בפנים ובאסה בחוץ? התשובה במהופך - לארשיב םייחה

אולי באמת עלי להפסיק לרגע עם כל הפוליטיקה, כי על מה יש לכתוב היום? על עוד ניסיון ל"תג מחיר"? על החמרת מצבו האינסופית של שרון? על רני רהב (טוב, מעולם לא היתה בי סימפטיה אליו ואף פעם לא הבנתי את סוד הצלחתו של העילג צר האופקים הזה) ועל התנצלותו אחרי התבהמותו המשתלחת שבוודאי לא תוכיח את עצמה לאורך זמן? ועל כמה זה כואב לי בפן האישי שיותר לא אשתה אייס קפה של רולדין (אלא אם כן יפטרו עצמם משירותיו של הרהב)? או ההצלחה של הורדת הקמפיין סר הטעם להעלאת המודעות להשמנה? או אולי קרי out ובניה בהתנחלויות in עד הפעם הבאה? ואולי הפרשה המיסתורית שמטלטלת את צמרת המשטרה (ויפה שנמצא משהו שמצליח לטלטל אותה)? קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו בכל הפוסטים יחד והנה לכם הפוסט של היום. זה לא שמשהו משתנה פה בעצם, אז למה להשחית מילים אם אפשר להנות מיום השישי הזה שאמור להחזיר אלינו את החורף?

ובאמת אם נעזוב קצת את הציבורי הזה, נמצא שהדברים הרבה יותר אופטימיים והחיים ממש נפלאים. השכמתי לי הבוקר עוד טרם השמש שלחה קרניים ראשונות, נסעתי לתל אביב להיפגש עם חבר ותיק ומאמן הכושר שלו ויצאנו לריצה, רצנו לאורך הפארק ועד לנמל, היתה שמש נעימה והיה נפלא להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים, להכיר בזמן שעבר ולהרגיש כאילו דבר לא השתנה - וסליחה שנשמעתי קצת קלישאתית ואני הראשונה להעיר בציניות בפעמים הנדירות שקלישאה ומציאות נפגשות, אבל כולנו יודעים כמה זה נעים בתכל'ס. כן, גם להעלות זכרונות (נו באמת אנשים, אנחנו מדברים פה כבר בעשורים, תנו כבוד), לצחוק בשלושה זמנים (נו, עבר-הווה-עתיד) ולהרגיש באיזשהו מקום שגם הריצה הזו למרות חד פעמיותה היתה כל כך נכונה שהרגישה כמו שגרה, כאילו כל שישי אנחנו נפגשים ככה בבוקר לפתיחה מבריאה של סוף שבוע עם מינון נכון של טבע-עיר, מאמץ-צחוק, של פנאי-סידורים (בכל זאת יום שישי ויש המון דברים להספיק, שזו כידוע מנטרה שגורה בפי), בריאות-קפאין (נו מה נרוץ עד לנמל ולא נעצור לקפה? קטן כזה, על הדרך, בלי להתעכב), דיבורים-הקשבה, לשמוח יחד על חברות חדשה-ישנה. כמה מצחיק ששובר השגרה היה כל כך טבעי. בקיצור איך אפשר לא להיות אנרגטיים?

אחרי כן היו לי תוכניות להגדיל ראש ולעבור בגבעתיים אצל הירקן וחנות הפיצוחים, אך מרכזית עם כאב גרון דרשה טיפול מסור של אמא רחמניה בדמות תה עם לימון, מאכלים רכים, אהבה, פינוקים ומשחקי וידיאו (החמישיה הפותחת להבראה מהירה במצבים לא מסכני חיים). חזרתי, התארגנתי כהלכה ופניתי אחר כבוד לערוך קניות. ועכשיו קפה, בנהזוג לצידי (כן, עדיין מחפשים לעשות רילוקיישן), תכף מטבח עם שלל המצאות לרגל סוף השבוע - אז יופי אתם יודעים ששניצלים, אבל אתם לא יודעים על תוכניות המרציפן, עוגת השמרים, האפונה הסינית שתוקפץ עם עוד אוצרות, תפוחי האדמה, בעצם רק המרק עוד נותר בגדר אניגמה ומזג האויר האביבי הזה בטח לא מסייע לנחרצות (למרות שהגילוי הנאות מחייב אותי להודות שאצלנו נהנים ממרק גם בשיאו של אוגוסט הישראלי). היו תוכניות לסטייקים אבל למי היה כוח ללכת לקצב? והרבה זמן משפחה (נו, טוב, זה תלוי בהיקף העבודה בסוף השבוע אז אין לדעת. אויש, אני והפה הגדול שלי). בכל מקרה כשאני חושבת על חיי הפרטיים מתחשק לי, פחות או יותר, לחבק את כל העולם. טוב כמעט, הרי לא בא לי לחבק את רני רהב, או מירי רגב, או בנט, אויש ואל תתנו לי להתחיל עם ליברמן. טוב לא באמת בא לי לחבק, אולי נסתפק בחיוך, כן זה יהיה יותר אמיתי. כי יש באמת המון סיבות לחייך... בטח כשמנסים להתעלם ממה שקורה בחוץ, כנראה שביום שישי הזה בא להיות קצת בת יענה ולתת לסוף השבוע הזה להחמיר את עצמו בהדרגה בעוד אני עם הראש באדמה (אויש זה מזכיר לי את דברי הפרידה המרגשים [עניין של פרשנות, אני מעריכה שעשוע טוב, אבל לא רוצה לקלקל לכם] של רונן שובל מ"אם תרצו" שפרש בשיאו [שוב, עניין של פרשנות] בעיקר הקטע של ביסוס אליטה ציונית חלופית שלא תיתן לעמנו לסגת מחפירות חייו. come on בנאדם, לפחות תהיה רהוט ואל תלהג מילות מפתח לא קשורות ושזורות באסוציאציות קלושות המתכתבות באופן עקרוני עם הניסיון לפאתוס אך מתגבשות למשהו ערטילאי ופתטי כאחד. סליחה שוב נסחפתי. תראו מה עשיתם, אמרתי שאני לא מדברת על פוליטיקה. שוין.

שיהיה סוף שבוע כמו שאתם רוצים שיהיה לכם

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

פוסט על חינוך ביתי לשבת בבוקר

מכיון שלכל מקום בו אדם מזדמן, הולך גם צילו ועימם גם הגדרותיו ובחירותיו של האדם, מצאתי את עצמי בשנים האחרות מתרגלת להגדרה נוספת שהצטרפה לפמליית המלווים - חינוך ביתי. התרגלתי גם לתגובות האנשים כאשר הנושא עולה. בשנים הראשונות התגובה המיידית היתה תדהמה מהולה בצקצוק, אך בשנים האחרונות היא בעיקר אהדה אמיתית ואפילו, הערכה וכבוד. כבר דיברתי על זה פעם, כי תהיתי באשר לשינוי הזה - ייתכן שמקורו בשינוי שעברתי עד שהבנתי לאשורה את בחירתי, יתכן שמקורו בהבדלים הניכרים בהתנהגות של ילדיי מול מרבית ילדי המערכת. כך או אחרת, זה בהחלט נושא שיחה מצוין. תחשבו על זה, ברגעים בהם מזג האויר מוצה עד תום ומחרוזת הוריאציות השונות ל"מה נשמע?" (כמו אז מה קורה? מה אתה מספר? מה חדש? מה העיניינים? איך אתה? איך הילדים? אז הכל טוב?) כלתה, וברור שלשיחה כבר אין מוצא, אני יכולה לשלוף את קלף ה"חינוך הביתי", הוא לא מחייב, אין עליו יותר מדי מידע והוא מקור תמידי להומור עצמי.

ניתן לדבר על חינוך ביתי מכל מיני כיוונים, אך יש נושאים פופלאריים שלרוב יעלו בכל השיחות - הקריירה שלי, כשלונה של מערכת החינוך, סדר יום ועד כמה צריך אופי מיוחד כדי לעשות את מה שאני עושה (ונכון שאני מכורה לליטופי אגו, אבל ביננו זו דמגוגיה, כל אחד יכול לחנך בבית, להפך זה דווקא אמור להיות אינסטינקטיבי). לרוב אני חולפת בקלילות של פרפר ביום אביב נעים בשדה פרחים פורח בין השיחות האלה ועושה אותן "על אוטומט", ומהרגע שנסתיימו, בטח שאיני נושאת אותן עימי לאורך היום. אבל ככל שהילדים גדלים אני מתחילה לשמוע בקרב משפחות רבות במערכת החינוך הרגילה (פחות בחינוך האלטרנטיבי ועוד יותר פחות בחינוך ביתי) על ריחוק בין אחים, על אחים שהיכולת שלהם לשחק יחד או לעשות פעילויות משותפות הולכת וקטנה.

יצא לי לכתוב על כל מיני חוליים שאני רואה בחברה שלנו, זה לא שאני מופתעת פתאום לגלות שהכתיבה שלי פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה. כבר כתבתי שבעידן הזה, העבודה הפכה למהות (אין בעיה קראו לזה קריירה - מה שעושה לכם טוב). שאנחנו הולכים ומתנתקים מהאינסטינקטים שלנו והופכים את מלאכת המשפחה לעבודה בקבלנות של מיקור חוץ. באופן מובהק החיים המודרניים מנתקים אותנו במידה רבה מהמהות שלנו. מרבית הדברים הטבעיים נראים לנו כמו התנהגות מטורללת שמחייבת התנצלות - הנקה מאוחרת (מילולית דרך אגב הינקות מוגדרת לעולל עד גיל 3 כך שאפילו השפה מאפשרת, זה אנחנו ששכחנו), לינה משותפת (תראו לי עוד יונק, מלבד פרות בתעשיית החלב (סליחה) המופרדות מעגליהן בעל כורחן, שנפרד מתינוקו לאחר הלידה לטובת ניצול המנוחה בזמן השהייה בבית החולים ואחר כך מרחיקו ממיטתו לצמיתות ורואה ברצון של העולל/הילד לישון לידו הצגה מפונקת), עשיית דברים יחד (כמה פעמים שמעתם הורה שאומר שכיף לו לעשות סידורים עם הילד ואני לא מדברת על קניית בגדים, אלא על ללכת לסופר, למכון הרישוי, למשרד הפנים וגו'.), השארת הילד עם אחד מהוריו לפחות לשנה הראשונה, מציאת זמן איכות אמיתי של משחק והנאה קבועים במהלך השבוע ועוד. אנחנו מאוד ממדרים את הילדים שלנו מחיינו ובדרך מאבדים רבים מהאינסטינקטים שלנו.

חזרה לנושא האחים - שגרת חיינו המודרנית מפרידה בין אחים לאורך מרבית שעות היום ומצמצמת לעיתים למינימום את הזמן שאחים מבלים יחד. באופן טבעי אחים נועדו לגדול יחד, אבל כאשר בבוקר מתוך דימדומי השינה כאשר רוב ההתארגנות נעשית מול מסך מרצד הם נפרדים כל אחד למסגרתו הוא, ממשיכים לצהרוניהם השונים, אחה"צ זה חוגים נפרדים ואז בערב, בתוך כל העייפות הם שוב יחד והתנאים לקירוב לבבות הם לא בדיוק אופטימליים. אז כן, אני מגזימה אולי, אבל יש מגמה שכל אח הישר בעיניו יעשה ולרוב לא ביחד - הנה פרימה גסה במארג המשפחתי שאנחנו ממעטים להבחין בה.

אם לאורך השנים, אנחנו רואים כיצד בד בבד עם תהליך המודרניזציה חלו פירוק ושינוי בתאים החברתיים מבעבר מפירוק השבט לעליית משפחה מורחבת ואחר כך פירוק המשפחה המורחבת ועליית המשפחה הגרעינית, הרי שאין לי אלה להסיק כי אנו עדים היום לפירוק התא הגרעיני הזה שנראה כל כך חלק אינטגראלי מחיינו. זה לא שמשהו מחליף את התא המשפחתי הגרעיני,  אבל משהו נפרם בו. פירוק המשפחה הגרעינית נראה לנו בלתי אפשרי כיון שהוא גוזר עלינו להיות אסופה של אינדיבידואלים שנפגשים למטרות רביה וזה נראה מאוד מנותק מההוויה שלנו. אבל ההתנהגות שלנו בתא המשפחתי מעידה על סדר עדיפויות שמעט דוחק את המשפחה הצידה. אנחנו פחות ופחות מבלים זמן איכות בתא הזה והוא לרוב רווי לחצים חיצוניים שמעכירים את הקשרים. אנחנו עובדים כדי לתת לילדים שלנו חיים טובים יותר, אבל האמת היא שחיי הילדים שלנו יהיו טובים יותר ככל שהם יבלו יותר איתנו. אבל המילכוד הוא ברור - אנחנו רוצים שיהיה להם יותר מאוכל, חוגים וספרים, אנחנו רוצים שיהיה להם מחשב וטאבלט וטלפון (חכם, ברור), בגדים מעוצבים, נסיעות לחו"ל, קלפי סופרגול וכל דבר אחר שכולם רוצים וככה בלי משים גם אליהם מועבר הדגש שלא נכון, של צריכה כמעצבת חיים ופחות של משפחה כסלע איתן שנמצא לצידך. ברור שאנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו תמיד לצידם, אנחנו גם אומרים להם את זה כי אנחנו הורים נאורים, אבל כמה פעמים אנחנו מפספסים רגעים כל כך חשובים איתם?

כבר כתבתי פעם שמילא שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם אין לנו זמן לשאוף מלוא ראותינו את ריחם המבושם של ילדינו החפופים בתום יום מלא וגדוש. אבל סדר היום הזה שלנו יוצר גם אילוצים בתוך המשפחה ולרוב הם באים על חשבון האחים שאין להם הרבה זמן לבלות יחד ולפתח בשנים הפורמטיביות את האחווה שהיא כל כך חשובה לאורך כל החיים. הבחירה שלנו בחינוך ביתי הופכת לאט לאט למרגשת ומספקת הרבה יותר. אני רואה את הילדים שלי יוצרים בעצמם את החברות שלהן לכל החיים. היא לא תמיד על מי מנוחות, היא לא תמיד נטולת כעסים או קנאה, אבל הם הכי חברים בעולם, קצת כמו שלושה מוסקטרים (אתם יודעים - שלושה בשביל אחד ואחד בשביל שלושה) והנה מצאתי לי עוד נקודה של אופטימיות. אני בטוחה שעם קצת מודעות אפשר לתת לזה יותר תשומת לב ומחשבה, גם בלי לבחור בחינוך ביתי. אני רק אומרת שצריך לשים לב לפרטים הקטנים כי הם מרכיבים את התמונה הכוללת. אנחנו חייבים להחזיר את המשפחה לראש סדר העדיפויות החברתי ולדרוש את זכותינו להיות עם הילדים. גם בתוך הקריירה, אפשר לעשות פאוזות בשביל הדברים החשובים ביותר, אבל לא רק לקשר בין הורים לילדים אלא גם לקשר של הילדים בינם לבין עצמם. 

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...   

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

ועת לכל חפץ תחת השמיים

בעוד חמישה ימים, האיש שלי ואני נוסעים בפעם הראשונה לבד, לחו"ל ובלי הילדים. כן, אנחנו מאלה שעוד לא השאירו את הילדים לבד אף פעם. כן, את מספר הפעמים שסתם יצאנו לבד באיזה ערב אפשר לספור בשתי ידיים. כן הבכור בן 10, המרכזית 7 והקטן אוטוטו בן 4. כן זה היה במודע. כן, יש מצב שזו הייתה החלטה שלי ושהאיש שלי פשוט הסכים לה. לא, אין מצב שבעיני זו טעות. כן, יש מצב שבעיני האיש שלי זו טעות. 

באופן עקרוני, אני יודעת שלהורות הטוטאלית שלי יש מחיר זוגי אבל אני מאמינה שבדרך כלל לכל הורות יש מחיר כלשהו על זוגיות. אבל אני באמת חושבת שזוגיות טובה יכולה להתגבר. ההחלטה להיות הורה מעצימה את הזוגיות מחד אבל גם פוגעת בה כך או אחרת. קל יותר לשמור על איזון בשניים, בחמישה זה בכל זאת אחרת. אבל האתגרים שמזמנת הורות הם גם אלה שמעצימים את הזוגיות או שוברים אותה כליל. 

האיש שלי ואני הכרנו בצבא, הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו שאיתי הוא יתחתן. כן, יש מצב שהוא אמר את זה גם על אחרות, אבל למי אכפת? הכרנו. נפגשנו כשהייתי מגיעה לבקר חברה בזמן שאני הייתי בקורס מראיינות פסיכוטכניות בבה"ד 11 והוא היה סמל קורס חובשים בבה"ד 10. בימי שישי לפעמים נסענו יחד הביתה  באוטובוס לירושלים. מצא חן בעיני, לא חשבתי שזה הדדי. המשכנו להיות בקשר, היינו ידידים. אחר כך הזמנתי אותו למסיבה שעשיתי כסטודנטית וחברה שלי התלבשה עליו. מכאן לשם, דברים לא התממשו בינינו עד שאבא של החבר הראשון שלי נפטר ואני ישנתי אצלו בירושלים. מאז אני ישנה איתו כל לילה כבר בערך 15 שנה.

לא רק זוג מאוהב, גם חברים הכי טובים, שותפים להכל. חלק מההגדרה שלי את עצמי זה להיות איתו, לא מתוך תלות מתוך בחירה. לפני שהבכור נולד הכנתי לו מתנה ללידה כדי שידע שהוא לא הופך פתאום להיות מספר 2 - מכתב משתפך כמיטב המסורת העצמית שלי ושתי חולצות בהדפסה מיוחדת - חולצות המשפחה שלנו. והוא מעולם לא הפך להיות מספר 2. 

עם ההחלטה להישאר עם הילדים בבית בחינוך ביתי, הייתה גם החלטה שהיא לא פחות תובענית וקשה והיא שהוא הופך למפרנס הראשי והיחיד. הנטל הפיזי שלו נשאר אותו הדבר, אבל הנטל הפסיכולוגי הוא קשה ומאיים. כמו שאני הפכתי למוקד החינוך של הילדים ובמידה מסויימת למרכז חייהם לטוב ולרע, הוא נושא בנטל הקיום והלחץ הוא רב. לכן, לקחתי על עצמי במודע ומתוך בחירה לעשות הכל בבית - הניקיונות, הבישולים, הכביסות, הקיפולים, תשלום החשבונות, הטסט של האוטו והמוסכים. בעיני אחרים זה אולי נראה לא שיוויוני, בעיני זה כן. בזוגיות כל אחד עושה כמיטב יכולתו, כל אחד תורם, כל אחד מוותר. 

והיו ויתורים - המיטה הזוגית הפכה למשפחתית, הזמן הזוגי לבד הצטמצם והזמן הזוגי-משפחתי תפס את רוב היום. מה תפס? תופס. אבל היה לי ברור, למרות שאינני קוהלת, שלכל דבר יש זמן תחת השמש. ועכשיו אנחנו כבר אוטוטו נוסעים לבד, 55 שעות ביחד בלי ילדים, בלי חברים, בלי משפחה מורחבת. הוא ואני כמו פעם, רק שנינו. נטעין מחדש כוחות, נדבר ונשתוק. הוא רצה את זה כבר מזמן, אני לא הייתי בשלה. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קוהלת ג'). ועת לנסוע לחו"ל ולהיפרד לקצרה מהילדים, ולהחזיק ידיים, לראות הופעה של לאונרד כהן ולאכול סושי בלי שהילדים יגידו שאין להם מה לאכול ואז לחזור בכוחות מחודשים וכמובן עם מספיק מתנות...