השואה והזיכרון והמלחמה הבאה ומי לא יזכיר את איראן, החמאס והפתח?

הערב יכנס יום השואה, אם הייתי קוראת עיתונים כבר שבוע שהייתי רואה טיפטופי שואה בחלקי העיתון השונים, אם הייתי שומעת רדיו הייתי שומעת את הדיונים הרבים על מצבם של ניצולי השואה שעולה בעיקר בימים האלה בין פסח ליום השואה (מצעד שנתי קבוע), אם הייתי רואה טלוויזיה הייתי רואה כתבות שונות בעינייני שואה בכל מהדורה וברובן הייתה מתגלה הבורות, אם הילדים שלי היו הולכים למערכת החינוך הם היו נחשפים לשואה בצורה לחלוטין לא מבוקרת ולא תואמת את גילם. אני יכולה להמשיך, אבל אני בטוחה שהנקודה הובנה. פסטיבל הדשדוש בגרפיקה המצמררת של השואה נמשך לכל הכיוונים ואין לי כוח לזה, אם לומר את האמת. 

הכל מרגיש כל כך פלסטיקי, יום השואה הפך כבר מזמן ליום זיכרון משני. השכל הישר לא יכול לסבול את הפורנוגרפיקה השוֹאתית, את הציניות והפופוליזם. הרי איך אפשר להסביר שפתאום בערב יום השואה מאשרת הממשלה העברת מיליארד שקלים לניצולי השואה ומציגה את זה כהישג? זה לא הישג, זה אות קלון, צבוע בפופוליזם זחוח ובלתי נסבל. כל העלאת המודעות לניצולים נראית כמו עוד קמפיין מפוספס (לא התכוונתי להקשר של מדי האסירים, אבל נזרום עם זה). שנה שלמה כולם חיים עם זה ופתאום שבוע של הצפה, אחר כך ספיחים ושוב שקט. אחר כך ההשתאות המעושה ששום לקח לא נלמד, שום לקח לא נלמד כי כל ערך החיים פה מפוספס. הרעים הם הנאצים, הרעים תמיד מתחלפים, כי כמו שלמדנו בפסח ילדים לכל דור יש עמלק. רק ששכחנו שכל הנאצים הם גם בני אדם, בני אדם ששכחו פשוט כי לבני אדם קל לשכוח. אבל אסור להשוות, מותר רק להשתמש ואם זה עובד מה טוב. 

אני מניחה שאני לא היחידה להודות שהשואה היתה אחד הנושאים שעיצבו אותי כילדה, כאדם. השואה היתה לגמרי נוכחת אצלי לאורך כל השנה. כל ספר שני היה על השואה, כל נושא אישי היה על השואה. זוכרת איך יום אחד התעוררתי ושירטטתי מהזיכרון את ברגן בלזן, אז זה נראה לי נורמלי, היום זה צובט לי בלב. אני מניחה שהחשיפה המוגברת שלי לשואה כילדה היא אחת הסיבות שהיום אני כל כך מנסה לשמור על הילדים שלי מפני חשיפה לא מבוקרת. נותנת להם להתעצב לפני שיתחילו להיחשף יותר. אקדים את המאוחר ואומר שבדרך זו אני מרגישה שאני מפנימה את לקחי השואה כי בראש ובראשונה אני מלמדת אותם להיות בני אדם, רק ההבנה שכולנו בני אדם, על הטוב ועל הרע יכולה במידה מסויימת להעניק להם את האפשרות להתמודד נכון עם השואה ועם לקחיה, לפני שיחשפו לכל הזוועות.

ביום חמישי פירסם משרד החינוך את תוכניתו ללימוד השואה מטרום-חובה עד תיכון. על פניו זה נשמע מזעזע, אבל אוותר לשניה על הציניות ואציין כי העקרון המנחה היה נכון, לא כי צריך ללמד את הילדים שואה מטרום-חובה, ממש לא, אלא כי צריך לתת כלים להתמודדות עם חשיפת ילדים לאנשי המקצוע, היינו - המורים והגננים, המנהלים והיועצים. למה? כי מסתבר שמרבית הילדים חשופים ממילא ואין להם שום דרך להתמודד. רוב הילדים היום חשופים להכל בלי פילטרים, אני יודעת כי במכוון אני חושפת את שלי לאט. ילדים יושבים ורואים חדשות עם ההורים ותוכניות ריאליטי והשד יודע מה עוד, הם רואים ולא יודעים מה לעשות עם כל החשיפה הזו ובראש כבר נוצר בלאגן נוראי שעובר עיבודים כל כך, אבל כל כך לא נכונים. לו רק היה ניתן לחנך את ההורים, כי אפשר לשמור את הילדים בבועה ולתת להם להיות ילדים, עובדה אני לא היחידה וזה לגמרי לא קשור לחינוך ביתי, יש עוד הורים שיודעים לעשות את ההבחנה, רק שבחברה שלנו הם נחשבים עופות מוזרים.

הבעיה העיקרית שאני רואה עם התוכנית הזו היא שבמדיניות הממשלה הלאומנית-יהודית שלנו גם היוזמה הברוכה באופן עקרוני הזו בוודאי תעבור תהליכי עיבוד שחוטאים למטרה. הניכוס היהודי של השואה הוא לגיטימי, אך אוזני התלמידים לא תשמענה על שואות נוספות ולא את ההבנה שהשואה, נוראה ככל שתהיה, היא חלק בלתי נפרד לא רק ממלחמת העולם השניה אלא חלק מאידיאולוגיה גזענית וחלק ממה שהאדם מסוגל לו. ששואה מתחילה בבני אדם פנימה והיא תולדה של גזענות, של אלימות ובעיקר שהיא יצירה אנושית, ולאור ההיסטוריה מסתבר שהיא גם מכוננת. האינדוקטרינציה הישראלית הנוכחית היא לא מה שאני רוצה להעביר לילדיי הלאה. 

אם מכל הלמידה ופסטיבל יום השואה יוצאים ילדים נרדפים שחושבים שבכל העולם שונאים יהודים ומזל שיש לנו את צה"ל, אפשר לומר את זה כאן ועכשיו שום לקח לא נלמד. אני לא צריכה לראות טלוויזיה כדי לראות את ראש ממשלה עם נאום ידוע מראש על איך השואה עלולה לחזור על עצמה בגלל איראן עם גרעין ופתח וחמאס עם הסכם, הבאים עלינו לכלותינו. איך זה מתיישב עם הרטוריקה שאם בזמן מלחמת העולם היתה מדינה יהודית השואה לא היתה מתרחשת אני לא יודעת. אבל העובדה היא שהשימוש בשואה היום נועד להצדיק מדיניות, לייצר אינדוקטרינציה ולהעדיף את התפל על העיקר.

אל תבינו לא נכון, אני גאה להיות כאן, נצר למשפחה שחלקה נרצח בשואה, אבל כל הפסטיבל הזה מותיר רק גועל וגורם לי עוד יותר לרצות להסתגר ולא להיות שותפה. לא ישראל כזו היא התשובה לשואה, לא ישראל שראש הממשלה שלה חושב שהשואה היא קלף בשלוף ולא ציווי מוסרי. ישראל היא אכן התשובה היהודית הניצחת, אך במקום שהשואה תהפוך לנר לרגלינו שלאורו נצעד ונדע להיות אחרים, היא הפכה אותנו עוד יותר לקורבן, רק הפעם קרבנות מרצון ובמודע, עיוורים לעוולות שאנחנו ואחרים עושים לנרדפים אחרים. מתוך קורבנות הנצח הזו שום דבר טוב לא יצא. את ניצולי השואה, את קורבנותיה, את זיכרון השואה ואת עתיד ילדינו כאן אנחנו מבזים ובגלגול קסם במקום לצאת מחוזקים מהידיעה שהקמנו מדינה, אנחנו מצעידים את עצמנו שוב ושוב בפורנוגרפיית המוות וההתקרבנות. 

סדר עדיפויות מעוות, בורות, פופוליזם טהור כל אלה הם לא המתכון הנכון לייצר מדינה מתוקנת, רק נכות רגשית. 69 שנה של רטוריקה, מהפה לחוץ ותו לא. לא נותר לי אלא לחזור לשלונסקי שכנראה ידע עד כמה ניתן לשכוח ורק לא ידע שכבר בדור שלישי תהפוך השואה לסיבה לניצול ציני שמוכיח שנדרנו רק לזכור עד כמה אפשר לכפור בעיקר

על דעת עיני שראו את השכול 

ועמסו זעקות על ליבי השחוח 

על דעת רחמי שהורוני למחול 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

נדרתי הנדר לזכור את הכל 

לזכור - ודבר לא לשכוח. 

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי, 

עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם, 

עדי יכלו כל שבטי מוסרי 

עד באו ימים שאיימו מלסלוח 

קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם 

קונם אם לבוקר אחזור לסורי 

ומאום לא אלמד גם הפעם. 

כי מאום לא למדנו, אבל בואו נשלוף שוב את תג הקורבן, עד שבסוף ניתן יהיה לומר האדישות - מנצחת

אבל למה ישאל נתניהו למה לא הפצצנו את אושוויץ? ולמה איראן? ולמה פלסטינים? עד שבסוף יקום זה שישאל אבל למה ישראל? וכל מה שנוכל להגיד זה שואה. יהודי, נר זיכרון כבר הדלקת? שום נר זיכרון לא יעזור. שום טקס, שום נאום. מי שבא לכלותינו זה רק אנחנו. אבל אנחנו נרדמים לאור הנר, עטופים בדגל ישראל. זוכרים פעם בשנה את קורבנות השואה ומכינים את התירוץ למלחמה הבאה. 

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...