הזדעזעות פנימית

היום אני יודעת הרבה יותר על זעזוע מוח, שאלו אותי למה. ובכן, מה לא ברור? כי יש חשש כזה שאולי זה מה שיש לי. תשאלו איך הגעתי לזה? ברור שאני ארצה לספר לכם, אני רק מחפשת תירוץ כידוע לדבר על עצמי. אז זה לא סוד שלא הרגשתי טוב כמה ימים, רק שביום שישי בערב הלכתי להתקלח (אני מבטיחה לכם שזה לא מקרה מבודד), ירידה מהירה בלחץ הדם (פאוזה של פולניה - וגם ככה יש לי לחץ דם נמוך) הבהירה לי שכדאי שאצא. מה שאומר שבכל זאת היה כאן שיקול דעת (די לקטרג). התיישבתי וקראתי לבכור שיקרא לאבא וכשהוא שאל למה הספקתי עוד לחשב שזה לא הזמן להסביר או להדאיג וגייסתי את הטון הכי רגוע וברור שלי כדי להוציא משפט לא אופייני כמו: "כי ביקשתי". זה עשה את שלו והבכור יצא לשליחות בלי להתפלסף יותר. עד שהבנזוג הגיע הצלחתי לצאת מהמקלחת, להתעטף במגבת ובמקום להתיישב לנסות להגיע למיטה בכל זאת (טוב, כאן כבר לא ממש הפגנתי שיקול דעת, מודה). כשהוא מצא אותי כבר הייתי מעולפת על הרצפה ומזל שהיתה מגבת מסביב לראש כי כנראה שזה ריכך את המכה.

לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש כשהוא ראה אותי ככה ערומה, רטובה ומחוסרת הכרה על הרצפה, אבל הבנזוג הוא מאלה שלא מאבדים עשתונות. הוא העיר אותי, שאל שאלות לבחינת הקוגניציה והעביר אותי למיטה, הראש היה כבד וכואב, אבל כאילו שזה לא מספיק רפלקס הגאג נכנס לפעולה. הספקתי לבקש שיביא דלי, הבנזוג היה ממש מהיר אבל לא מהיר מספיק. למרות שניסיתי להתאפק (זה לא הזמן לדבר על העכבות שלי, אבל במקרה הזה אני חושבת שכל בר דעת היה מנסה להתאפק) הצלחתי לגרום לנזק היקפי משמעותי בכל חדר השינה, אני בהחלט לא חושבת שהצלחתי לפספס משהו וחדר השינה שלנו גדול למדי.

הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת שהלכתי להתקלח אבל אודה ולא אבוש שלא העלתי את זה בכלל על דעתי ולכן מגבונים לחים היו המקסימום שיכלתי לגייס וגם זה עם עזרה. התנגבתי לאט על המיטה והתלבשתי, הבנזוג התחיל בניקיונות ולכרכר סביבי ואני קיבלתי את מנת הדרמה להרבה מאוד זמן, מזמן שלא הייתי כל כך במרכז העניינים. הילדים היו עסוקים ואנחנו לא היינו דרמטיים, אז את הסיפור הם קיבלו רק אחרי שכבר נחתי במיטה, אחרי שהצלחתי לקום, לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולחזור למיטה. היה להם הרבה יותר קל לראות אותי, כי כבר הייתי לבושה ועם מעט צבע בפנים, אבל גם הרבה יותר בלתי נתפס לנסות ולהבין מה קרה.  

מוזר פתאום להיעצר בלי שום הכנה מראש, זה מאוד מפתיע ולא מתוכנן וביננו מה שהכי מטריד אותי זה שזה בכלל לא קביל להיות אמא ולהתעלף. מה זאת אומרת לאבד הכרה כשאת צריכה להיות כל הזמן שם? אל תענו, זה נאמר בציניות ובכל זאת זה גם יושב שם - להתעלף? לא במשמרת שלי. אז ברור שאני מנתחת את זה על הצד החד פעמי, מתוך כוונה מוחלטת שזה לא יקרה שוב, אבל המחשבה שזה יכול להישנות ושאז אולי אהיה לבד עם הילדים היא הרבה יותר ממדאיגה והיא בינתיים מאוד נוכחת במחשבות ולמרות שהוכרה כ"מחשבה נון-גראטה" היא עדיין שם. 

סביר להניח שכל אדם לוקח את הבריאות שלו כמובן מאליו, ותמיד אנחנו לומדים להעריך את מה שיש אחרי איזשהו משבר ותמיד מתישהו יש משבר. אני בטח לא יוצאת מן הכלל ולדבר בקלישאות כל אחד יכול. אבל השבר הגופני הזה, עירער קצת משהו בתוכי. נקודת המוצא שלי היא שאני חזקה ויכולה הכל, תחושת התסכול וחוסר האונים של שישי בערב היו חדשים לי ועימתו אותי עם מחשבות שלא טוב לי איתן. אז ברור שהמחשבה השלטת היא להפיק לקחים, לנוח, להתחזק ולעקוב אחרי איתותי הגוף, אבל המחשבות האחרות הן שמנקרות בתודעה משל היו עורב על הכביש. מנסות לערער את הביטחון ומעוררות חרדה עמומה שיושבת טוב טוב על תפקידי כאם.

זה לא עניין של רציונאליזציה, את זה אני יודעת לעשות מצוין, זה כנראה חלק מתופעות לוואי אחרי נקודות שבר. אז אולי החשד לזעזוע מוח יצר אצלי זעזוע אחר, איזושהי הזדעזעות פנימית. מן זרקור להגברת תחושת האחריות הזו שמהותה להיות הורה. את ההבנה שכחלק מהדאגה לילדים, אני מוכרחה גם לדאוג לעצמי ולשים לב. מסתבר שכשאתה הורה, אתה חייב לדאוג לעצמך כחלק מהמטלה הזו של לגונן על הילדים. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, זה רק מחדד את הנושא. וכמו כל דבר זה יושב על הלב עד שאתה גומר לעבד אותו, במקרה הטוב זה נשאר במסגרת הפקת לקחים ובמקרה הרע זה מתפוגג עד ששוב קורה משהו שמזכיר. 

ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.

אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.

עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא

ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 

 

אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה... 

אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.

  

התמלאות/התרוקנות וכתיבה

בצעירותי כתבתי שירים, כתבתי לאורך יותר מעשור, הפסקתי לכתוב לא הרבה אחרי גיל 25. זאת אומרת התפקחתי משיגיונותיי לפני כ- 15 שנה. כשהייתי ממש צעירה התגאיתי בשירים שלי, היה לי קהל מצומצם ואוהד שבפניו הקראתי את שיריי במחתרת וחלמתי לפרסם אבל מעולם לא העזתי, ייתכן שבתוך תוכי ידעתי שהם לא עד כדי כך טובים. שיש בהם את האיכות שנוגעת לי בלב אך אין להם את האיכות האמיתית של שירה, אולי רק פוטנציאל. פוטנציאל זה מעולה, אבל לא יותר. היום בעידן שכל כך הרבה אנשים כותבים "שירה", אין לי אלא להודות לאינטואיציה שקיננה בי ולא איפשרה לי להביך את עצמי בפרהסיה.

מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות. 

אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.

הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.

זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת

החופש הגדול

הַחֹפֶש, מַה זֶה?

מילים: לאה נאור

 

- הַחֹפֶש, מַה זֶה? לֹא מַכִּיר.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל, אֲנִי אַסְבִּיר.

- אֵיך הוּא נִרְאֶה?

- אֵין לוֹ צוּרָה.

- הוּא טוֹב?

- כֵּן, בִּכְלָל לֹא רָע.

- קָטָן?

- הוּא דַוְקָא דֵּי גָּדוֹל.

- מָתוֹק?

- מָלוּחַ טַעַם חוֹל.

- כָּבֵד?

- בְּעֶצֶם הוּא לֹא קַל.

- אֲנִי לֹא מֵבִין.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל.

 

- הוּא מְנֻמָּס?

- לֹא, דֵּי חָצוּף.

- לָבָן?

- בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁזוּף.

- הוֹלִך אוֹ עָף?

- פָּשׁוּט עוֹבֵר.

- לְאַט?

- לְאַט אֲבָל מַהֵר.

 

- הוּא חַי, צוֹמֵחַ אוֹ דּוֹמֵם?

- שְׁלֹשְׁתָּם וְאַף אֶחָד מֵהֵם.

- הַגִּידוּ, אֵיפֹה הוּא הַיּוֹם?

- הוּא פֹּה, הוּא שָׁם, בְּכָל מָקוֹם.

 

- שָׁקֵט?

- הוּא דַּוְקָא מִשְׁתּוֹבֵב.

- רָטֹב?

- יָבֵש אַך מִתְרַטֵּב.

- חָדָשׁ?

- הוּא לֹא כָּל כָּך חָדָשׁ.

- כְּלוֹמַר זֶה חֹפֶשׁ מְשֻׁמָּשׁ?

 

- אוּלַי הוּא קַר?

- הוּא דֵי חָמִים.

- נִמְאָס?

- בְּעֶצֶם לִפְעָמִים.

- אָרֹךְ?

- אָרֹך אֲבָל קָצָר.

- אֲנִי לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!

- הוּא לֹא מֵבִין! הוּא לֹא מֵבִין!

- הוּא לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!!!

טוב, זה לא קשור לפוסט באמת, אבל זה שיר החופש הגדול שאני הכי אוהבת, אז הייתי חייבת להכניס אותו. טוב אולי הוא כן קשור, כי יש דבר אחד שאני לא מבינה, לגבי החופש הגדול כמובן - איך יכול להיות שהחופש הגדול מסתמן כמקור אימה מספר אחד של כל כך הרבה הורים?

לפי הרשת החברתית וההתנהגות של החברים שלי, אני מבינה שכולם מריחים כבר את החופש הגדול ומתכנסים לישורת האחרונה של התכונה המנטאלית והפיזית לקראתו, לא, אני לא מתכוונת לאיך תיראו בבגדי ים ואיך מתארגנים על שיזוף, אלא להורים שבין חבריי שהחופש הגדול, הנושף בערפם, גורם לשערותיהם לסמור, לגוום לעקצץ, לבטנם להתהפך ולמוחם לדהור במחשבות ואירגונים. את התכונה לקראת אני לגמרי יכולה להבין, חודשיים שבהם הבייביסיטר המכונה מערכת החינוך לא פעילה זה חתיכת תיק. את הניסיון לארגן קייטנות, להפעיל מערך חברים משוכלל, להעמיד בכוננות סבים סבתות, שכנים ושכנות - אני גם מבינה. אבל יש דבר אחד שאני לא מבינה הלחץ מהימים שבהם נשארים לבד עם הילדים כי "אין סידור". אם הלחץ היה בגלל היעדרות מעבודה עוד הייתי יכולה להבין אותו, את הלחץ הכלכלי אני גם לגמרי מבינה, אבל כשהלחץ הוא מעצם הזמן יחד עם הילדים... ובכן, את זה אני לא יכולה להבין, מזה אני יכולה רק להתעצב עד כלות.

סליחה על הדרמה, אבל זה לגמרי מעציב. כל השנה אתם ( כמקיימת חינוך ביתי אני מודרת מהקהל הזה) עובדים וכמעט לא נמצאים איתם, בערבים כאשר אתם בבית רוב הזמן הולך על מנהלות ולחצים ואז כשסוף-סוף יש זמן לבלות יחד, אתם מתנהגים כאילו נקלעתם לתופת ואין לכם דרך מילוט. אני יודעת שאעצבן (שוב) ואני יודעת שיש כאלה שנהנים מזמן האיכות הזה (אז אם אתם כאלה אתם לא מוכרחים להתעצבן ולקרוא), אבל לכל אלה שלא  תגידו מה נסגר אתכם? בשביל מה הבאתם ילדים? הרי ביננו הדבר הכי טבעי הוא להיות עם הילדים, אז בעצם האם ייתכן (ויש מצב שעליתי פה על משהו) שהסיבה היחידה שאתם נטרפים מזה היא שבעצם אתם לא מכירים את הילדים שלכם כמו שאולי הייתם צריכים ולכן הציפיות של שני הצדדים זה מזה לא יכולות להיות מאוזנות וזה עולה בחוסר הבנה עצבים ובריבים? או שמא אתם כל כך מחפשים אטרקטציות ויודעים שהחום והצפיפות יגמרו אתכם שמראש רע לכם וזו נבואה שמגשימה את עצמה?

תהא הסיבה אשר תהא, כל מיני פוסטים עולים לאחרונה בקבוצות הורים שונות שנועדו להפיג חששות ולהציע רעיונות של מה לעשות עם הילדים כי כנראה שאכן זה המצב - הורים חוששים מימים על ימים של להיות עם הילדים (אפילו אם זה רק שבועיים בסוף אוגוסט). אני מצטערת, לא אוכל להבין את זה. הנה לכם אקסיומה בלתי ניתנת לעירעור. רק תנו לי להיות עם הילדים (טוב, אני באמת איתם כל הזמן), גם אנחנו בקיץ בחופש, גם לנו אין כמעט פעילויות, יתרה, אני שונאת לצאת לאטרקציות בקיץ מכל הסיבות המובנות. זה בדיוק הזמן לשחק, לקרוא, לעשות יצירות, לצחוק ולהשתולל. זמן איכות נטו  בלי מטלות, שיעורים, הסעות ושאר ירקות. זמן נטו של כיף.

לא נראה לי שאני יכולה להציע לכם מה לעשות עם הילדים בקיץ, המחשבה על לצאת מהמזגן קשה לי גם ככה, המחשבה לשלם הון עתק על אטרקציות שבהן נדחק בתור עם המון אנשים והילדים לא יפסיקו להתלונן (ובצדק, מיינד יו) עושה לי רע. כשיש תערוכות שבא לי לראות, אני לרוב מנחמת את עצמי שהן יהיו גם ב- 1 בספטמבר ואז נוכל לצאת אליהן בשקט. ואני יודעת שזה משעשע שמשהו כזה בא ממני, אבל אני לגמרי מתענגת על הדברים הפשוטים בקיץ - השהיה בבית בלי שום מחוייבות עושה לכולנו רק טוב ונותנת מנוחה אמיתית. משחקי קופסא שאין לנו הרבה זמן בשבילם ביומיום יוצאים מהארון, המטבח מהווה מקור לא אכזב של הנאות משותפות, לוקחים את הזמן לעשות פרוייקטים שמעניינים אותנו ובעיקר משתדלים לעשות כיף, משותף, רגוע ובלי יומרות. 

אולי זה עניין של state of mind, יכול להיות שאם לא תגיעו לרגע הזה כאילו מצאתם את עצמכם בתוך הסיוט המפחיד ביותר שלכם (כי ככה זה נשמע למתבונן מהצד) ואם לא יהיו לכם יומרות להספיק ולעשות, אלא פשוט להינות, יכול להיות שאז באמת הכל יהיה יותר קל והשבועיים האלה שחרדתם מהם כאילו אין מחר, יעברו בכיף וללא בלאגאן. בתכל'ס, אין היגיון שהשהייה עם הילדים תהיה סרט אימה. זה החופש הגדול god damn, אם רק תקחו אותו בסבבה יש מצב שגם השבועיים האלה יעברו בחיוך. לא, לא צריך מדריך להורה האומלל, לא צריך קבוצת תמיכה, לא צריך לעלות על ריטלין או נוגדי דיכאון, רק רגע לחשוב בנוסח carpe diem ויאללה תנצלו את החופש הגדול, להסתכל בעיניים של הילדים שלכם, לחייך ולהרגיש קצת כמו טוליק, שיושב לו בשקט בחול, יושב ומביט על הים הכחול. אתם יודעים ככה בסבבה, מעביר את הזמן, בלי לחץ ובלי להרגיש שעדיף היה להיות במקום אחר...

4 ימים בלי פוסטים - הדרמה, ההשלמה והסוף הטוב

בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו. 

אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא. 

4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים 

וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.

התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.

בעצם זה פוסט משעשע (אם יורשה לי) על הבירוקרטיה שבחיסונים, אבל בתכל'ס זה הרבה יותר. תחליטו בעצמכם

טוב, אז בכלל התכוונתי לכתוב על נושא אחר, כן שוב (די עם כל הביקורת העצמית הזו), אבל לחיים יש קצב משלהם וכאשר נקרות הזדמנויות לכתוב על הקטן והקרוב - מה טוב. אז היום הנה לכם פוסט קטן שמתחיל במידע שולי וביורוקרטי למדי הנוגע לחינוך ביתי, אבל מה זה משנה הלא "ידע הוא כוח". כידוע, כל תלמיד במערכת החינוך אמור לעבור חיסונים, ולא, סוגית "חיסונים - כן או לא?" זו אינה מוקד הדיון העכשווי, זו לא הנקודה וכידוע חכמים אינם נופלים לפחים שערמומיים יודעים לצאת מהם ולכן לא אניח את הפח (אולי כמעט הנחתי, אבל לא) ולכן גם לא אפול אליו. אה הא, כמה נפלא. לילדים בתוך מערכת החינוך, עכשיו ששירותי בריאות התלמיד הופרטו, כבר אין אחות בבית הספר ולכן כל עיר עלתה במכרז של חברה זו או אחרת שאמונה על מתן החיסונים. ילדי בית הספר והוריהם מקבלים הודעה ואז נערך מבצע חיסוני שכבתי ובהמשך לכל בית ספר נקבע עוד יום מאסף לכל התלמידים שלא הגיעו ואם גם אז מישהו מפספס על הוריו לקבוע לו יום אחר בו הוא יחוסן. לא שהייתם צריכים את כל המידע הזה אבל עכשיו אתם יודעים וכבר סיכמנו ש"ידע הוא כוח".

אפרופו אחות - דֵי חבל כל הקטע הזה שאין אחיות בית ספר יותר, ולא גם סוגיה זו אינה עולה לדיון כרגע. אז עזבו אתכם מכל הסיבות הנכונות, בעיני יש סיבה אחת מרכזית - כבר בצעירותי דרמה, לא היתה בין מקצועות ההעשרה במערכת השעות ולכן את כשרון המשחק המשובח שלי יכולתי ללטש בעיקר על ידי אינטראקציה עם אחות בית הספר ולפתח משמעותית את החוש הדרמטי תוך השקעה רבה ביצירתיות. את כל כישרון המשחק שלי נאלצתי לגייס כדי להגיע לפאנץ' בעיניים בורקות מכמעט-דמעות ופנים חיוורים מחולשה ולהסכים בריפיון שאין ברירה אלא לשלוח אותי הביתה ויפה שעה אחת קודם, גם אם אמא לא בבית. איך אפשר למנוע מדורות שלמים את התרגול החשוב הזה? לא יודעת, מבחינתי הפוגות דרמטיות אלה היו נקודת מפנה חיובית ולכן היו בין מקצועות הלימוד הלא-פורמלי האהובים עלי, מבלי לציין את האמפטיה והבונוס המיידי בדמות השיבה לבית. חוצמזה שבחטיבת הביניים היתה לנו אחות בלתי נשכחת, עולה ותיקה מארצות הברית שהגיינה הייתה משאת נפשה ולעולם לא אשכח לה כיצד ניסתה להסביר לנו את רזי ההתפשטות החיידקית: "יש מאות, אלפי, מיליונים של חיידקים בדבר כזה קטן" אמרה במבטאה האמריקאי וניסתה להראות לנו את החור הקטן שיצרה בחיבור בין אצבעותיה, אני לא בטוחה שהצלחתי לראות, אבל שנים (כפי שאתם רואים) עוד מלווה אותי המשפט שלה ומעלה בי חיוך נוסטלגי. 

אבל חזרה לענייננו - חיסונים. משפחתי נמנית על המחסנים ולכן, משום שילדי בחינוך בית, עלי מוטלת החובה לדאוג לחיסונם. ברור לי שמכיון שגם מספרית ובוודאי באחוזים, מספר המשפחות הביתי הוא קטן, עוד יותר קטן מספר המשפחות בחינוך ביתי באישור של משרד החינוך ועוד יותר קטן מספר המחסנים בקרב המשפחות המאושרות (במובן הפורמלי כי בחינוך ביתי כולם מאושרים הלא) שמצהירות על חינוך ביתי. אשר על כן ברור ונהיר לי כי אף אחד לא חש בצורך כלשהו, אפילו לא בדגדוגו של זה האחרון, ביצירת פרוטוקול לתלמידים שכאלה, רוצה לומר נוהל ברור שיחול על נותן השרות. בכל שנה בה ילד מילדיי צריך לעבור חיסון, עלי לעבור מסכת של שאלות ובירורים עד שסופסוף מעניקים לי חריץ זמן שכזה בו הם עושים לי טובה ותוקעים מחט באחד מילדי לטובת הציבור. השנה המרכזית בכיתה ב' וזה אומר שוב חיסון. צילצלתי לחֵבְרָה א' ששנה שעברה עשתה את החיסונים ברחובות. זה כל כך יקר ערך שלהלן הדיאלוג:

אני: "שלום, שמי קרן ואני אמא לתלמידה בכיתה ב' מרחובות שצריכה לעשות חיסון. רציתי..."

מוקדנית: "אמרת רחובות?"

אני: "כן"

מוקדנית (בחוסר סבלנות, טוב אשמתי שלא ידעתי, הרי אני צריכה לעקוב אחרי זה ועל טעיות משלמים): "אז רחובות זה לא אנחנו, תרשמי מספר טלפון..." ומתחילה להקריא במהירות, אני כבר פותחת note כדי לרשום את המספר ולא מספיקה: "רגע.." רוצה להמשיך ולומר שלא הספקתי לרשום את תחילת המספר 

והיא כבר (צועקת): "אין לי זמן לשמוע את הסיפורים שלך וזה לא רלוונטי את צריכה להתקשר אליהם, שמעת?

אני מוותרת על זכותי לומר לי שהיא חסרת סבלנות ולא מקצועית כי זה בטח לא יעזור לקצר את השיחה ואומרת: "לא התכוונתי, תני לי רגע כדי לרשום את המספר, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"

המוקדנית: "אה, בטח, פשוט תמיד מתחילים לספר לי סיפורים וכבר אין לי כוח כי זה ממש לא משנה, הנה המספר שוב..."

תענוג, אין מה לדבר, תודעת שירות שברמה שלא הכרת וטוב שכך. אז זהו זה - מה זה מגניב לנסות להיות בסדר ולצאת המעצבנת שחופרת, גם על לא עוול בכפי. בינתיים כבר דיברתי עם החברה השניה, בה היתה מוקדנית מקסימה, כבר צילמתי את כל פנקס החיסונים ושלחתי ושלחתי שוב ועכשיו אני מחכה שיתקשרו אלי, אבל אני את שלי עשיתי.

זהו עכשיו אתם מבינים את הנוהל והנה הארתי בזרקורי על עוד נקודה בחינוך הביתי. אפרופו חינוך ביתי, יש מהצד השני של הסקאלה כנראה את רשת אורט. טוב, נו זה לא היה חיבור מוצלח, אבל לא חשבתם שאני אוותר על התייחסות לדבריו של מנכ"ל רשת אורט? או, אז שהוא הסביר שמותר לו לקבוע את גבולות הדיון ולדידו (עוד טרם השימוע השני) אדם ורטה חצה את הגבול. ראשית אינני יודעת אם הגבולות הובהרו לאדם ורטה בטרם לקח על עצמו את התפקיד כי אני מניחה שהוא בטח לא היה מסכים להגבלת חופש הביטוי שלו במסגרת עבודתו, הבעיה היא שזה לא חוקתי ולכן אני מניחה שזה לא נאמר אז איך אדם יכול לחצות גבול שהוא דימיוני? או שמא עליו להאמין שפשוט אסור לו וזהו? בעיה.

אבל נניח לה, לא שמעתי את הגדרת הגבולות של השיח על ידי מנכ"ל הרשת שמתגאה שהעתיד ביד תלמידיה אבל אם אסור להביע דעה זה עתיד צר אופקים ולכן הוא לא ממש שווה הרבה, לא לתלמידים ולא לנו כחברה. אבל אני יכולה להסיק מה גבולות השיח שלו על ידי יצירת פרופיל פשוט ללא צורך בפסיכולוגים: הוא התפקד לבית היהודי (אבל רני רהב [היחצ"ן של רשת אורט, ברור] אמר שהוא לא מזוהה פוליטית או משהו בסגנון), הוא אמר בראיון לגלי צה"ל ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט" וגם ש"אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי", כשנשאל אם אפשר לדבר על כשלים מוסריים עם תלמידיו הסביר שלא כי הילדים לא יכולים לנתח את זה. אוקי, אז הוא לא מעריך שלתלמידי תיכון יש את היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, אבל הוא זה שאחראי לחינוך שלהם (אני רואה כאן בעיה). הוא לא מוכן שהם יפתחו חוש ביקורת על דברים שהוא לא הסכים להם, אבל השוס הגדול הוא שמסתבר שמבחינתו פרות קדושות יכולות לדמם למוות על המזבח והוא ימשיך להתפעל מבריאותן השופעת. תשמעו, צבא ככלל זה משהו לא ממש מוסרי שאנו מנסים כחברה אנושית לקבוע כללים כדי שישאף למוסריות ולא יותר וזה דבר שצריך להסביר לכל אדם. אבל בהינתן שיש צורך בצבא, הרי שיש חשיבות להבנה ברורה של נכון/לא נכון, של זכויות אדם, ושל המקום לאי ציות. רק יוצאי תיכון בעלי מודעות כזו יוכלו לשרת בצבא ובאמת לנסות להגביל את הפגיעה הפושעת של המדיניות בשמה הם נשלחו ורק הם יוכלו לקיים את המוניטין של צה"ל כצבא מוסרי. אם נמשיך לשלוח לצבא ילדים שאינם מבינים את המצב, בעלי תודעה אזרחית נמוכה וחסרי עניין, כך גם יראה הצבא שלנו והפגיעה תהיה רבה יותר, לא רק לצה"ל אלא בכלל לשהותינו כאן, בהנחה שהיא לא ארעית. זה לא עניין של ימין או שמאל (כן למרות שאמרתי מדיניות פושעת), זה עניין אזרחי ומוסרי, אם אנחנו רוצים חברה ישראלית שתוכל באמת לשרוד במהומת אלוהים הזו היא חייבת להיות מוסרית, היא חייבת להיות רחבת אופקים, היא חייבת להיות שיפוטית (כן, גם אם אני לא אוהבת את המסקנה). הדברים האלה שנאמרים על ידי כביכול איש חינוך הם מצמררים במשמעות שלהם לגבי האופן בו אנו מחנכים את דרור העתיד, זה הרבה יותר בולט כאשר מי שנשאר במערכת ומתקדם בסולם הדרגות הם צרי האופקים ומי שמועף מכל המדרגות (כן זה תמיד קצת אלים) הם האידיאולוגיים שמנסים לחנך לפקוח את העיניים, לא רק להקיא ידע, אלא להבין את מורכבות הקיום האנושי. ואחר כך אומרים שמי שנשאר בצה"ל שואף לבינוניות, מעניין איך זה קרה? 

ודרך אגב, אם כבר צה"ל עלה למעמד קדושה, הצעתי קבל facebook ועכשיו גם כאן להחליף לאלתר את ה- ה' ב- ק' מפאת הקדושה...

מורה לכל החיים או מורה נבוכים?

קראתי את אתרי החדשות הבוקר והתחלתי לכתוב. אז קטינא התעורר, רצתי להיות איתו ובינתיים חשבתי על מה שכתבתי ומה אני רוצה לכתוב ולאט לאט מסתדרות לי המחשבות, כן בהווה. אני מודיעה מראש שאני מגישה לכם כרגע משהו באפיה ומבקשת שתהיו סבלניים. זה התחיל בידיעה הזו על עוד מורה בתיכון שעומד בפני פיטורים בשל תלונת תלמידה שהוא מפגין את דעות השמאל (הקיצוני שלו כמובן) בכיתה. הסיפור הוא פשוט (הוא גם ראוי לסופרלטיבים נוספים כמו מרגיז, מקומם, עצוב, מדכא - כיד הדימיון הטובה עליכם), ממה שניתן להסיק ובניסיון לראות את התמונה הרחבה - בית ספר תיכון, מחנך ומורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל, במסגרת התפקיד עולות גם שאלות חברתיות אקטואליות וגם שאלות מוסריות. בתוך כל הדברים שמורה צריך להעביר לתלמידים שלו, מנסה המורה לעורר חשיבה וגם שיפוט אישי וביקורתי. באופן עקרוני, אלה כל המצרכים הדרושים לדרמה הוליוודית סוחפת על מורה הממריץ את תלמידיו לחשוב מחוץ לקופסא ולא לקבל כהכרח את מה שמאכילים אותם, לא בגלל שמה שמאכילים אותם לא טוב בהכרח, אלא כי זה מה שאנחנו רוצים מהילדים האלה שיהיו בוגרים חושבים ולא רובוטים ממלאי הוראות. עם בימוי טוב ובהינתק מהזוית הישראלית, כבר עשו סרטים כאלה ואיכשהו תמיד הקהל בצד של המורה ולא בכדי. מי לא עומד לצד המחנך שמנסה להעניק לתלמידיו ערכים של מוסר ולגרום להם לחשוב? או, אז כנראה שזה עניין של פרזנטציה. כי ברגע שאנחנו מתבלים את כל המצרכים האלה בתיבול ישראלי, איכשהו אוטומטית בציבור הרחב המורה יוצא לא בסדר.

למה? כי הוא מעז להעלות לדיון פרות קדושות, לא לשחוט אותן חלילה מול עיניהם הקרועות לרווחה של התלמידים, אלא רק לדון בהם במנותק מהקיבעון המחשבתי של תלמידים רבים בעיניינים האלה, קיבעון שהוא כמובן נוח למערכת, אשר גם מזינה אותו (ולא, לא קרצתי לנושא מפעל ההזנה שכבר יצא מידיה של מערכת החינוך, אולי במסגרת זליגת הערכים, אבל זה לא לעכשיו). דווקא אצלנו, במקום שבו ילדים יוצאים מבית הספר הישר לזרועות הצבא, כל כך צעירים, רכים ונתונים להשפעה לתוך סיטואציה כל כך אלימה במקרים רבים (כן, הצבא הוא אלים, לא רק צה"ל אלא צבא בכלל ואם אתם צריכים הסבר על משפט כזה או רואים בי "בוגדת" אז עשו טובה ותפסיקו לקרוא), הייתי רוצה להאמין שאם יש דבר אחד שחיילים לקחו מבית הספר זה הצורך לשפוט את הדברים לבד ולדעת מתי נכון למלא את הפקודה ומתי לא. עקרונית, אם אני מבינה נכון (למרות שהמציאות לא מוכיחה לי שזה נכון) זה גם אמור להיות מתאים לאותו קוד מוסרי של צה"ל (ואני באמת משתדלת לא להיות צינית). יתרה, זה היה יכול לעזור לאם העבריה להאמין שגורל ילדיה מופקד בידיים הטובות ביותר, אבל ניחא. מורה כזה אשר יודע לעורר את המחשבה ואת הרעיון של שפיטה מוסרית הוא בדיוק אותו "מורה לכל החיים" מהקמפיין הישן של משרד החינוך. בדיוק כזה שהייתי שמחה שילמד את ילדיי.

מתנתקת רגע, אבל לא כדי לא לדון בזה אלא רק כדי לחדד נקודה. לאחר נפילתו של אורי גרוסמן, אני זוכרת שקראתי או ראיתי ראיון עם אביו, דויד גרוסמן. בראיון הזה הוא הסביר, ואני מעבירה את המסר במילים שלי ולכן זה בערבון מוגבל, שהילד שלו שירת בקרבי (שריון) כי הוא רצה להיות שם כמצפן מוסרי, כי להיות ישראלי אומר לשרת בצבא מבחינתו במקום שבו מציב אותו צה"ל אבל לשמור על שיקול הדעת שלו ולדעת, אם יש צורך, גם לסרב לפקודה. ברור שהשירות בצבא מכיל בחובו את ההנחה שיש לשמור על שרשרת הפיקוד הנסמכת, בין היתר, גם על ציות, אך כמו שטענתי לגבי חוק, גם פקודה מאפשרת סירוב יחד עם קבלת עונש ויש חשיבות יתרה, גם במהלך קרב או פעולה צבאית, לשיפוט מוסרי של מה נכון ומה עובר את הגבול. לכן, מבחינתי, מחנך שמלמד להעביר ביקורת, לחשוב ולשפוט הוא מחנך שנותן לך את אחד הכלים החשובים ביותר בחייך כאדם.

צרות האופקים מעוררת אימה, חוסר היכולת להכיל דעות אחרות או לחשוב בביקורתיות של הדור הצעיר הם לא סממן טוב לשום חברה וכאשר מורה מנסה בחלקת האלוהים הקטנה שלו להשפיע על נפשותיהם הרכות של תלמידיו - כמו שאכן מצופה ממנו - הוא נידון כמובן לפיטורים, אבל זה רק בהנחה שדעותיו הן דעות שמאל. כאשר מכתבה של התלמידה נפל בחיקו של חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, זה האחרון מיהר להפיצו בתוך קן העקרבים שלו. מגוון מילות השטנה רק הרקיע שחקים - אף אחד מהקוראים לא בדק את נכונות האשמותיה של התלמידה ובכל זאת מחמם את הלב לראות אילו הצעות מלבבות לבילוי שעות הפנאי מקבל אדם שהם אפילו לא מכירים - מרְכִיבָה בשלישיה עם זועבי וטיבי על טיל, דרך מועדון קרב מחוץ לבית הספר וכלה במוות וזאת בהנחה שיסרב להצעת עבודה בעזה או לעבור מרצון לאיראן או סוריה. הרי אם הוא היה מדבר על ציווי אלוהי או לוקח את הילדים לקברי אבות, או לביקור בהתנחלויות אף אחד לא היה זועק שזו השפעה רעה על הילדים, אבל אין ספק בהכל אשמה הפוליטיקה כי כולם שמאלנים (תקנו אותי אם אני טועה אבל מ- 2001 לא היה כאן שום ראש ממשלה מהשמאל) ואם אפשר אז גם אשכנזי - למה לא לדחוף את כל השדים יחד? 

בסופו של דבר כבר סופו של יום ואני עוד לא פירסמתי את הפוסט, פשוט כי הייתי עסוקה בלנסות באמת לבדוק את הנושא, קראתי, חקרתי ושאלתי. יש עדויות רבות של תלמידים שלו פזורות בכל הרשת וכולם אומרים דבר אחד, יש כאן מקרה של נערה שלא מסתדרת עם המורה ועם מה שהוא מייצג, אבל יש כאן מורה שמנסה להעצים את תלמידיו ולא לשטוף את מוחם כי אם לפתוח אותו, גם אם רק כדי לקבל דעה של איש אחר. לצערי כל השיח הציבורי המתלהם שנוצר ברשת רק מוכיח עד כמה בני הנוער צריכים ללמוד את שפת ההקשבה וההכלה אחרת אנחנו דנים אותם לחיי טוקבקיסטים אלימים ומתלהמים. מורה שמראה את הצד השני, מנהל בדיוק את אותו דיון סוקרטי שהוא כלי חינוכי כל כך יפה. אם א' טוען ככה תשאל אותו על האפשרות האחרת, תוסיף לחקור ולשאול. אני זוכרת כשהגעתי לאוניברסיטה ופתאום גיליתי כמה כל כך הרבה ממה שלמדתי היה מטויח וחלקי וכל כך מנותב מטרה. כשילד בא מהבית עם כל מיני אידיאות מן המוכן שהוא אפילו לא חשב עליהן, מורה שגורם לו לחשוב עליהן הוא מורה טוב בעיני. כשהבכור שלי בא אלי וטוען שגם הוא שמאלני כמוני, אני עוצרת ואומרת לו שממני הוא שמע רק חלק מהסיפור וכדאי שישמע את כולו לפני שיגבש את דעתו, אולי אם לא הייתי מחנכת אותו בבית אולי לא הייתי טורחת לומר את זה, אבל חשוב לי שהילד שלי יגיע לדעות שלו מכל הסיבות הנכונות ולא בגלל שזה מה שלימדו אותו איפשהו, אפילו אם זה בבית.

חזרה לעניינו - זה בסדר, שהתלמידה, שהרגישה חסרת אונים, ניסתה למצוא דרך לטפל בנושא ואולי היא לא היתה צריכה להרחיק עד שר החינוך, אבל ככה היא עשתה הרבה יותר רעש, לצערי היא גם נתנה חומר כאילו טוב למי שרק מחפש, והייתי מצטערת על נפילתה לקן העקרבים, אך אז ראיתי את התגובות שלה ושל בני משפחתה שנראו מאושרים מעצם העובדה שהם מראים ל"שמאלני" מאיפה משתין הדג. ברור, כי מי שהדעות שלו לא נראות מספיק נאמנות למדינה לפי ספר החוקים של אנשי הימין, הרי הוא בוגד שצריך לאבד את מקום הפרנסה שלו. אישית, חוש הצדקנות הנקמני הזה מעורר בי סלידה, בעיקר אחרי שקראתי תגובות של תלמידים שהגדירו את עצמם כימנים ובכל זאת הגנו על המורה שלהם ותיארו אותו במילים כל כך חמות, אבל יותר מזה הם הקפידו לשמור על כבוד הדיון. מסתבר שמשהו נלמד בשיעורים של המורה הזה, אולי בדיוק בשיעורים האלה יצא לתלמידה המעט נקמנית הזו להיעדר... בכל מקרה, סיפורים על מחנכים כאלה מבחינתי הם הסיפורים הקטנים שמראים שיש עוד אנשים שמלאכת החינוך לא זרה להם, כאלה שמבחינתי צריך להעמיד בכיכר העיר, אבל לא כדי לסקול אותם, פשוט כדי להוקיר להם תודה שהם עדיין זוכרים בשביל מה הם כאן ולמה אנחנו כל כך צריכים אותם

כולם מדברים על בנט - גם אני

מרוב צעקות והתלהמויות של בנט קשה לשמוע משהו היום. זה לא שמשהו פה מפתיע. בכלל, בחינה כללית, ובטח ובטח מדוקדקת, תעלה שכנראה הפוליטיקאים היום די בטוחים שהציבור פשוט טמבל (לא שאין להם סיבות ע"ע ההצבעה ללפיד כמשל לתבונת הציבור). אבל הדרמה שהוא מחולל היא מכוונת והיא לא נועדה לסכל את שחרור המחבלים, היא נועדה למצב את בנט. כי בנט בוחר את קרבותיו בקפידה, הוא לא ימנע את השחרור אבל הנאום שלו היום בפתח ישיבת הסיעה עוד יכלל בקמפיין של הבחירות הבאות, הוא לא קורץ לקהל בוחריו, הוא מעמיד אותם כניצבים לבחירות הבאות. הוא מקרבן את עצמו ובכך מגן על מתקפותיו הנלוזות על שרת ממשלה (יעני קולגה), אבל בעצם בנט פשוט מסמן מטרות - לבני זה קל, את לפיד הוא ישמור לסוף. בינתיים אף אחד לא עוצר אותו למרות שכולם כבר מתחילים להבין את הנזק (אני חייבת לקוות שיש כאלה שמבינים, אחרת מה נשאר?). 

יש כמה דברים שמלחיצים אותי במצב כרגע, מלבד יאיר לפיד: הראשון שבהם הוא שבנט ולפיד וחבר מרעיהם (נו, האחים שלהם, יו נואו) כל כך נוראיים שהם מצליחים לגמד את נתניהו (טוב, לא ממש אבל יחסית) וזה לכשלעצמו יוצר תחושה של חוסר נוחות אצלי כי גם את נתניהו אני באמת לא סובלת אז ההבנה שבנט ולפיד מגמדים אותו יוצרת חוסר נעימות בלשון המעטה. השני הוא שבנט מסמל מהפך אמיתי ורע בפוליטיקה הישראלית. החזירות הפוליטית שלו יוצרת מידתיות חדשה בפוליטיקה הישראלית. הוא יעני האח מהצבא, הישראלי המצליח אבל הוא חרא של חבר. הוא לא מוכן להקמת מדינה פלסטינית בתוך מה שהוא מכנה גבולות ישראל, אבל נכנס במודע לממשלה שאחד מקווי היסוד שלה הוא בכל זאת הגעה להסכם (על הנייר, עזבו כרגע מציניות). מה הוא חשב? שהוא יוכל להשיג תקציבים לכל המטרות שלו (ע"ע התנחלויות ומנהלת דת ) אבל לא לתמוך בממשלה בנקודות בהן היא נדרשת למחוות (ועזבו את העובדה שזו פסבדו-מחווה לאור תג המחיר הלא הכרחי - הרחבת הבנייה בהתנחלויות)? זה גם לא שהוא לא יודע שהשחרור יתבצע בכל מקרה הוא פשוט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל למעשה הוא יודע שהוא כל פעם מחליף את העוגה, רק שאף אחד לא אמיץ דיו כדי להצביע על הבלוף ולהראות לו את הדרך היחידה שמתאימה לו - הדרך החוצה. בעוד בנט עושה קולות של יעני גבר (אוי, השובניזם), בעיני ציבור הבוחרים שלו הוא יוצא המנצח ובעיני אלה שממילא לא יצביעו לו הוא יוצא נקניק ( שנאמר אם כבר התחלתי ב"גבר", אסיים ב"נקניק" - כן, זה מתבקש). אבל הקטע הוא שממש לא אכפת לו שהוא יוצא בעיננו נקניק, ואתם יודעים למה? כי בנט נושא עיניו לעתיד והעתיד הוא באוכלוסיה הדתית-ציונית, הם יכתיבו את הטון ובנט, כהרגלו בקודש, מכשיר את הקרקע.

כשבנט פתח את קמפיין הבחירות שלו "משהו חדש מתחיל", הוא ידע על מה הוא מדבר. כי בנט ומרעיו מצליחים לדברר את הפוליטיקה החדשה כמו שאף אחד אחר לא עשה זאת לפניהם. כמו חבורת טוקבקיסטים אלימים. הם מייצרים "כאילו" מתקפות עליהם ויוצרים שפה פוליטית מתלהמת ואלימה. הם צובעים בצבע של בוגד את מי שרק אפשר, היום זה לבני, מחר לפיד. אני מניחה שלפיד עדיין לא הפנים, הוא עדיין קונה את עניין האח'שלו למרות שבנט רק מורח אותו עד שיתפנה לטפל גם בו. בנט עסוק בהפחדה כי הוא יודע שזה עובד לטובתו. הוא תוקף כבר יומיים, תקע סכין בגב הממשלה שהוא מכהן בה אבל טוען כי הוא מותקף וממצב עצמו כמגנה של מדינת ישראל, הוא ומפלגתו הם היחידים שרוצים בטובת ישראל בעוד כל האחרים מקבלים תכתיבים מבחוץ ורק הוא נשאר נאמן. אבל הנאמנות שלו הוא מופע חמקנות מהסוג המקצועי ביותר. בנט פועל לקבל לגיטימציה בשני מישורים, האחד הממלכתי כחבר בכיר בממשלה והשני מהציבור ולכן הוא פועל כך, הוא חבר בממשלה ולכן האחריות היא עליו, אבל הוא מתנער מהשחרור כדי לקבל לגיטימציה מהציבור. הוא ימשיך בזה כי זה עובד, המשחק הדואלי הזה הוא מתוחכם אבל הוא ברור והדרך היחידה היא להוציא אותו החוצה כי אחרת הוא יפגע במעוז הימין של הליכוד, אם נשאר כזה ויהפוך את מפלגתו ממפלגה דתית-ציונית למפלגת הימין היחידה וככזה, אין לי ברירה אלא להודות, שסביר להניח שכוחו יגדל. 

בנט יודע שאין אופציה אחרת מלבד הסכם שלום שיכלול חלקים מישראל שהוא לא מוכן להיפרד מהם, הוא רוצה למשוך זמן כי הזמן משחק לצידו, המריחה של הסכם השלום היא עוד זמן וזמן הוא עוד כסף להכניס להתנחלויות וגושי התנחלויות זה עוד בטוחה מבחינתו להחזרת פחות שטחים ולקבלת יותר קולות. אם בנט יהיה באופוזיציה הוא יפגע הרבה פחות בנתניהו ובלפיד, בנט בממשלה משמעו לשחק לידיים שלו, משמעו בסופו של יום חיזוקו של בנט על פני נתניהו ולפיד. בנט באופיו הוא מגלומני, הבעיה היא שהוא מכריח את כולם לחשוב שהוא כזה בעוד שביננו כל מה שצריך זה קצת אומץ כדי להחזיר אותו לממדיו המקוריים. אם נתניהו היה חכם הוא היה זורק את בנט על רקע התנהגותו העכשווית ומכניס את מפלגת העבודה ובכך היה מחזק את התהליך שמתפורר, זוכה באהדה גדולה (לצערי) מבית ומחוץ וזה עוד בלי החיזוק החיובי שהיה מקבל משרה, כי כידוע בנט הוא לא ממש כוס התה שלה.   

אבל בנט מעצבן אותי עוד הרבה יותר מזה כי בכלל רציתי לכתוב על ההצעה של חופשת הלידה לגברים שעברה אתמול ברוב גדול בועדת השרים לחקיקה, ולא רק שהייתה מאפשרת לי לרדת עוד קצת על לפיד (שזה תמיד טוב) אלא גם פותחת צהר לנושא חשוב באמת. ועכשיו אין לי זמן בכלל לכתוב על זה וחבל כי זה נראה לי מבורך. 

מפגש משפחתי - חלק א' - פרולוג

אם חשבתם שגם אני ארצה להתלונן על זה שצריך לנוח אחרי החזרה מהחופשה ושאלהג על זה, אל תרגישו לא נוח באמת חשבתי על זה אך זה נפסל על הסף כלא מקורי ונדוש, שלא לומר לעוס. אני עייפה ומותשת כמו שלא הייתי מזמן וכדי לזוז אני צריכה הכנה נפשית ארוכת טווח. לכן ממש אין לי כוח לצאת מהבית, מה גם שאחר הצהריים עם משחקי קופסא, קלפים וספרים נשמע לי כמו בילוי משפחתי נפלא ומתאים בדיוק לכוחותיי וגם זה בקושי, אבל האלטרנטיבה של שינה לא באה בחשבון ולצערי גם לא אחר הצהריים רגוע.

אה, אבל ידי הגורל האכזריות הגרילו לי אירוע משפחתי עם שעה נסיעה בכל כיוון ובלי בנזוג שצריך לעבוד. אירועים משפחתיים אצלנו הם טעונים, משפחתי חובבת דרמות קלילות ותמיד מאחורי התמונה הכאילו מושלמת רוחשת תמה מתמטית שלמה של התחשבנויות. אם אחרי חופשה מתחייבת מנוחה, אזי מפגש משפחתי אצלנו מחייב אשפוז. קטעים נבחרים מחיינו יכלו לספק חומר גלם מושלם לטלנובלה ואם הייתי רוצה להתמסחר הייתי צריכה לכתוב את קורותינו ולמכור למרבה במחיר ויש לי ארסנל לכמה עונות טובות, עם טוויסטים בעלילה ודרמות למכביר. אבל נראה לי שזה עשוי לשרוף אי אילו גשרים שגם כך עומדים להם רעועים וזקוקים לשיפוץ. 

מזמן הבנתי שהדרך היחידה להינות מאירועים משפחתיים זה לנתק את עצמי מכל ההתרחשויות ופשוט להתענג על האנשים שאני באמת אוהבת. פנקס התחשבנויות זה כל כך שנה שעברה (שזו דרכי העדכנית לומר שזה פאסה). במשפחה, כמו בהרבה סיטואציות אחרות האמת חמקמקה. הניסיון לפשר בין הצדדים הוא לרוב עקר וכל מה שנותר הוא לנסות לשים הכל בצד ופשוט לקחת את זה כמו שזה, גם אם זה מר. אני חייבת לסיים עכשיו, לאירוע משפחתי צריך לנסות לא לאחר... המשך יבוא