מחוסרת אנרגיה וכוחות, ככה היום הזה מוצא אותי. כותבת ובערב אחרי הכל, מוחקת את שברי המשפטים שנכתבו בעמל כל היום. רגעים גנובים של כתיבה בין הכנות ליום הולדת - גזירת גלימות, פיניאטה ובינגו, אימונים לקראת מבחן סוף שנה בקונסרבטוריון (רק למרכזית, המורה לטרומבון האליל של הבכור הסתפק בלצלם את הקונצרט ולייתר את המבחן בעוד המורה ההיסטרית של המרכזית צילצלה ורצתה שהילדה תשהה בקונסרבטוריון על בסיס פנסיון מלא), יצירת מטריושקות, משחקים, ספרים וכל שאר נהלי הבית הרגילים ובנזוג שטס הלילה לניו יורק לקצרה. וכמובן רק כדי שיהיה ממש כיף אני גם לא מרגישה טוב ומקפיצה אופטלגינים בחינניות של עז הרים.
אז כתבתי על הקושי הזה בדואליות של החיים פה. על איך רובנו יכולים להעביר עוד יום ועוד יום במעגל החיים שלנו שהוא כאילו טוב, להתנתק מכל מה שקורה מסביב ולהתמיד אנרציונית עם השגרתי והמוכר. כמה קל להפנות את המבט ממה שרע כי זה כאילו עוד לא נכנס לנו לחיים ואפשר למדר. להפיס את הרוח הרעה שמאיימת להיכנס בסופו של דבר לאישי של כל אחד מאיתנו על ידי אמונה שהצד השני יותר גרוע, שאלה רק עשבי שוטים, שזוהי רק אסקלציה וזה עובר. אבל אלה לוקשים ולוקשים אני לא קונה, בקושי אוכלת לוקשים, מזמן כבר לא מכינה הילדים מעדיפים שקדי מרק.
ולמה מוחקת? כי באמצע ארוחת ערב היתה כאן אזעקה. אני מגייסת את כל הרוגע שאני יכולה לגייס ואוספת את הילדים לממ"ד, בנהזוג עולה מהמחסן ומצטרף. הוא כבר אוטוטו בדרכו לשדה התעופה ואני ישר מחייכת שיזכור שהכל יהיה בסדר. השכנים מלמעלה טורקים את חלון הברזל ואת הדלת והילדים בטוחים שמשהו כבר התפוצץ. מסתכלים עלינו קצת בחרדה. אני אוספת את כל הכוחות ומסבירה, הם דווקא מבינים את זה יפה. לא רוצים להלחיץ, גם לא לשקר. 10 דקות צריך להישאר בממ"ד? אז זה הזמן קצת יותר להסביר. יש קושי עצום בלהסביר את זה לילדים. הבכור אומר שזה נורא לא יפה לירות טילים על אזרחים. זה נכון, אני מסכימה, אבל צריך לראות את כל התמונה. ואני מנסה להסביר בקטנה, על הקושי האמיתי שלעולם לא נבין בלהיות פלסטיני, לא מצדיקה ירי טילים או זריקת אבנים, אבל מנסה להסביר כמה זה נורא להיות ארעי כל כך וחסר הגנה או תקווה. "צריך פה מישהו כמו נלסון מנדלה" מסכם הבכור, "מישהו שבאמת יתכוון לעשות שלום". זה סיכום מאוד נבון אני מוכרחה לציין, גם אם אתם חושדים בי ובצדק שאני לא אובייקטיבית.
עזבו אתכם מהעובדה הברורה והשחוקה להחריד שזה מעגל אימה שלא נגמר, הם יורים טילים, אנחנו תוקפים אוירית, פיגוע רודף פיגוע ושכול רודף שכול. דווקא השכול לרוב מביא את הפיוס כי השכול הוא הדבר היחיד שמוכיח ששום דבר לא שווה מוות מיותר. זה דווקא השכול שיכול להביא את ההידברות, אבל לחכות עד שכולנו נהיה שכולים נראה לי דרמטי ודי סופני. אפשר לחכות ולראות איך הכל מתפוצץ לנו בין הידיים, בזמן שניסינו כל כך רק לחיות, לראות את המחיר מאמיר ואת התהום הולכת ומתרחבת לפנינו כמו בקלוז-אפ של סרט אימה. אבל ביננו הדבר היחיד שנשאר הוא לדבר. לא לשתוק, לא להבליג, ללכת לשולחן הדיונים עם עט ביד וכוונות חתימה.
כי זה לא רק מחיר הדמים, הוא ברור ומוטל לפנינו בשורה שהולכת ומתארכת, זה גם המחיר המוסרי שאנחנו משלמים ועכשיו אנחנו עומדים מולו קצת פעורי פה ולא מבינים מאיפה הוא בא. ובעצם כולנו יודעים שזו רק ההתחלה (לה, לה). תסתכלו רגע על הילדים שלנו שגדלים מתוך תחושה שאנחנו העם הנבחר, לומדים כמעט אך ורק על יהדות ולא על שום דת אחרת, לומדים על השואה, על פורענויות, על סיפורי גבורה, על איך ערבים תמיד רדפו אותנו, נשלחים לסיורים בעיר האבות ובאושוויץ, לומדים עד כמה צה"ל חיוני חשוב ומוסרי. רואים איך המדינה מתייחסת לפלסטינים המתגוררים בישראל, לאלה ברשות, למבקשי מקלט ואז הם נשלחים לצבא. מי שיגיע לשטחים עם המטען הזה, ויהיה במחסומים, ויחטוף גם אבנים ויישלח לדכא עוד התפרעות - הוא לא יראה את הצד השני, הוא זה שאם יאמרו לו לחפש הוא יחפש והפחד יהפוך אותו לאלים יותר, הוא זה שגם יכוון רובה. אין הרבה מה להאשים אותם, יש לרחם עליהם, המצב הזה הופך להם את החיים, הוא הופך את החיים לכולנו.
כל קריאות ה"להיכנס בהם", שנענות על סטטוסים בפייסבוק ב"אמן ואמן", מעוררות בי בחילה. אין אפשרות כזו, אין פתרון לא בפצצה ולא בעוד מבצע. כל אלה נועדו להשתיק את ההמון, להראות שעושים פה משהו. אבל המשהו הזה הורג אותנו, לאט אבל בטוח. הורג לנו ילדים, הורג לנו את העתיד ומשחית אותנו. יושבים מול מקלדת וצוהלים על "כניסה בהם" ולא מבינים שבעצם זה סוג של גול עצמי. אבל אין הערב מונדיאל. באסה.
העניין הוא שכולם יודעים שזה יסתיים או בפטריית עשן או ליד שולחן הדיונים. גם את אש"ף לא רצינו, לא היתה ברירה. זה הזמן להפסיק את רעשי השנאה והתסכול ולעבור להידברות, אין ברירה אחרת. אנחנו יכולים לגדל פה דור של שונאים, של קבוצות ווטסאפ שמתארגנות לתפוס ערבים, של טוקבקיסטים ששמחים על כל מוות ומאחלים אחד לשני מיתות משונות. הבלאגאן כבר יצא מהמקלדות לרחובות, הוא נוזל לשם וככשטח הפנים מתרחב זה נעשה עוד יותר קשה לעצירה. הדברים היו נראים טוב יותר לו היתה לנו הנהגה, אבל אין. כן זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולעשות כל דבר כדי לסרב להיות אויבים, לסרב להמולה הנוראית שמביאה איתה דממת מוות. המוות הוא נטול תקווה. לא מורישים לילדים מוות, לא מורישים להם שנאה וגם לא אדמה חרוכה.
לא יודעת מה יקרה הלילה, מקווה שלא תהיה עוד אזעקה. זה לא הטילים שעלולים עוד ליפול פה, זה הידיעה שאין לי ממשלה לסמוך עליה שהיא הכי מטרידה.מוכנה לוותר על כל כך הרבה כדי לחיות פה, מוכנה בתוך השחור הזה לשמור על תקווה, אבל יודעת טוב מאוד שזה לא יקרה כל עוד נתניהו ראש ממשלה וזו המחשבה הכי מטרידה. חושבת על הילד שלי שחולם על נלסון מנדלה ויודעת שעוד לילה יעבור ויסגור על מעט התקווה שעוד מפרפרת בלב של אמא חרדה.
