שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

לדעת חוכמה ומוסר - זה משלי, לא אני

שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.

כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.

אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון. 

שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות. 

הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין. 

הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר? 

כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.

סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:

• מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
• נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
• הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה

הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?

מצעד הבהמות עובר בסך - הקהל מתבקש לגעות

אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי. 

המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.

אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה. 

לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.

ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.

גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.

ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.

לא "שובו בנים" אלא "כנסו בהם" - נוהל כביסה וייבוש בצל

שנה עברה מאז החטיפה והרצח של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל, שלושת הנערים שהמדינה במשך 18 ימים נתנה למשפחותיהם, כמו גם למרבית אזרחיה, את התחושה כי עוד יש סיכוי שהם בחיים. מקריאה מעמיקה של החומרים שהתפרסמו לאורך השנה הזו כולל כתבת התחקיר בהארץ בסוף השבוע אי אפשר שלא להבחין בשימוש לצרכים פוליטיים שנעשה בחטיפה. נראה ש24 שעות אחרי שכוחות הביטחון החליטו לקחת את החטיפה ברצינות, שזה למעשה כ- 9 שעות לאחר החטיפה, כבר הסתמן באופן די ברור כי הנערים אינם בחיים ועם כל שעה שחלפה ההנחנ הזו התחזקה. על מחדל החטיפה והטיפול בחטיפה על ידי כוחות הביטחון אין לי מה להוסיף, אולם המחדל שלנו כאזרחים בתפיסת המצב יש לי הרבה מה להגיד.

כשלפני שנה כתבתי בבלוג הזה שנדמה שכל מבצע "שובו בנים" הוא כסות למבצע רחב היקף בגדה שאינו קשור לחטיפה, חטפתי על הראש. הסבירו לי שזו בגידה מפורשת, שאני קרת לב כי חייבים למצוא את הנערים. כששאלתי למה פעולות צה"ל נעשות במקומות מרוחקים מאוד מהמקום בו נמצאה המכונית השרופה, הסבירו לי שזה כי יכול להיות שהעבירו אותם. כשציינתי שיש קושי להעביר כי יש סגר, הסבירו לי שלפלסטינים יש דרכים. כשאמרתי שפעולת צה"ל לא מותירה ברירה לחוטפים אלא לרצוח אותם אם עודם בחיים, הסבירו לי שאין ברירה אחרת. כל שאלה ששאלתי נענתה בהסבר שאני לא מבינה. בסופו של דבר, מי שלא רוצה לשמוע את השאלות האלה מוכר לעצמו את ההסבר שאני שמאלנית, אם כי תהרגו אותי אם אני מבינה מה לא לגיטימי בשאלות האלה. כלומר, אני מבינה - הן מעוררות צורך לחשוב ועדיף כנראה שלא. 

לפי הכתבה בהארץ, עולה בין 36 ל- 48 שעות אחרי החטיפה היינו עד מקסימום ה- 14 ליוני, צה"ל החל בחיפושים אחר מקום קבורת הגופות, זאת אומרת כבר היה ברור שהם אינם, אם עוד היה שביב של תקווה בהתחלה או צורך בנקיטת משנה זהירות הרי שהוא נגוז עד בערך לצהרי ה- 14 ביוני. לא אולי בחיים, אינם בחיים. אגב בחדשות זה לא דווח כך, אבל זה מתחיל לעבור כשמועה בציבור. אם כך, למה להרוס בתי ספר, חנויות, בתים פרטיים? לערוך חיפושים בכל רחבי הגדה? למה לאסור מאות גברים? סגר אפשר להסביר, מניעת כניסה של פלסטינים , גם בעלי היתר, עוד נניח שאפשר להסביר, אבל איך מסבירים את כל שאר פעולות צה"ל שכללו גם מותם של אזרחים תמימים בהם נשים?

שימו לב לרדיוס של החיפושים אחר הגופות, בעוד פעולות צה"ל הנרחבות הן בגדה כולה. רואים את זה מצוין במפה של הארץ (שאני די בטוחה אני לא יכולה להשתמש בה כאן מפאת זכויות יוצרים), שטח החיפושים של צה"ל הוא כעשירית משטח הגדה ועדיין פעולות צה"ל היו לאורכה ולרוחבה. אני רק יכולה לשער שגם מבחינת סדר הכוחות, יותר כוחות הושקעו בשאר הפעילויות מאשר בחיפוש. אחרת, אגב אולי היו מוצאים את המשקפיים של אייל יפרח ז"ל או עט הפארקר של אחד משלושתם מהר יותר, לא שלצערנו זה היה משנה. 

אם פעולת צה"ל היתה אכן מתמקדת במשרדי החמאס עוד אפשר היה להבין את זה, למרות שההנחה היתה שזו חוליה שפועלת עצמאית, אבל היתה כאן ענישה קולקטיבית. מיותר לציין שסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית אוסר על ענישה קולקטיבית, יותר מזה הוא מציין מפורשות שאין להעניש אדם על עבירה שלא ביצע. השימוש בענישה קולקטיבית, בלתי מוסרי ככל שיהיה, נעשה לעיתים על ידי מדינות כאשר אין מידע לגבי מי ביצע את המעשה (ואין בך משום הצדקה שלי למעשה הזה), אולם בעוד שהיה לצה"ל ברור כי זו היתה חוליה של החמאס, חיילי צה"ל פעלו בגדה ללא הבחנה. וזאת מבלי לדבר על העינויים בחדרי החקירות בשב"כ שאגב כנראה לא הועילו בכלום. 

עזבו את אזלת היד שמתגלה כאן במדינה שמתגאה בשירותי הביטחון שלה, זה עניין לאחרים.אבל ברור שלראש הממשלה היה את כל המידע, סובבו אותו עבורנו כדי שלא נשאל שאלות. צה"ל הוציא תוכניות מגירה שרק חיכו להזדמנות להוציא אותן לפועל. זה לא הניב כלום מלבד פגיעה אמיתית באוכלוסיה הפלסטינית בגדה והכשיר את הללבות בתוך ישראל לקראת המהלך הבא בעזה. תגידו מה שתגידו, אבל עשו לנו "לכשכש בכלב" קלאסי. שנה אחרי ואין שום דרך להכחיש את זה אלא אם כן אתה חי בהכחשה. 

החטיפה והרצח הם טרגדיה אמיתית וכואבת שלא יהיה כל ספק. כמה נורא שהם מהווים עוד הוכחה שלראש הממשלה הנוכחי המתים נספרים רק כדי לשרת את מטרות. שנה אחרי וראש הממשלה לא סופר לא את נפתלי פרנקל, לא את גיל-עד שער ולא את אייל יפרח ז"ל, גם לא את 66 שמות חללי צה"ל או ששת האזרחים שמצאו את מותם במלחמת "צוק איתן" (מבצעון, בקטנה, קליל כמו עצירה בדיוטי), שהיתה עוד שיעור בסיבון דעת הקהל. אבל חופשי, בואו לא נסתכל, לא נשפוט, לא נפקפק, נמשיך לפטם את התודעה בשקרים, זה עובד מצוין עד עכשיו, לא? ואחר כך נתלונן על המבצע הבא, אין דבר בסופו תהינה עוד בחירות ואולי הפעם תתנו לו יותר מנדטים בסך הכל הוא מוכיח את עצמו בכל המישורים, מה לא?

שירת העשבים השוטים מאיימת להפוך להמנון

האם אורן חזן סירסר בנשים או לקח סמים קשים? לא בטוחה שזה כל כך מעניין אותי, אם כן הוא צריך לתת את הדין ואם לא זה עדיין לא מוריד מסלידתי ממנו - בדקתי. ולא, אני לא רואה בו קוריוז. מה שבטוח שלא אצלי תקבלו את התשובה, אבל יותר מזה - שזו שאלה שצריכה לקבל תשובה מעבר לעיסוק התקשורתי והחברתי וראוי היה שתעלה דרך חקירה משטרתית, אם כי גם העלאה דרך התקשורת הפכה מקובלת, כל כך מקובלת שהיא נתפסת כאמת אם כי זה בינתיים נסיבתי בלבד. האם ההתעסקות בפרשה חצתה כל גבול? כן, אבל זה במסגרת הישראלית הרגילה של ניפוח הטפל. האם ניפוח השאלה מהווה אינטרס ציבורי? בעיניי זה בעיקר לחם ושעשועים כי אורן חזן לא באמת מעניין, קצת כמו ליצן קרקס - הוא שם ויכול להעביר את הזמן. תופעת ה"אורן חזנים" מעניינת הרבה יותר רק שהיא דורשת הסתכלות במראה הציבורית וזה דורש מאמץ. זו כנראה הסיבה שבמקום זה מעדיפה החברה למרק את צידה ההפוך של המראה במטלית האורן חזן השחוקה אך הצבעונית מאשר להתבונן בבבואה.

כרגיל העיסוק הוא נקודתי כי ככה זה הרבה יותר עסיסי, ובמקרה הזה אורן חזן הוא לגמרי הליהוק המושלם. בנו של ח"כ  לשעבר (לא שזה השאיר מסורת פוליטית ראויה לשמה), דתל"ש שהפך למיני-סלב בשעשועוני טלוויזיה, איש ימין לא מתוחכם שניסה "לעקוץ" את ארגון "שוברים שתיקה", שוריין במקום 30 ברשימת הליכוד לכנסת כנציג הצעירים ואחד שעל כל דבר יש לו מה לומר ולרוב מה שיש לו לומר מגיע כניסיון לפאנצ'. תכל'ס - אורן חזן ח"כ בעיקר בגלל שנת הלידה שלו. אבל זהו שזה לא נגמר בזה. כי אורן חזן הוא שולי מבחינתי ב"פרשת אורן חזן", השאלה האמיתית והחשובה באמת זה איך מישהו כמו אורן חזן, לא רק שנכנס לכנסת אלא אף ללא שום ניסיון הופך להיות חבר בחמש ועדות כנסת וסגן יו"ר הכנסת. מה קרה לנו כחברה שהפוליטיקה הארצית שלנו נראית ונשמעת כמו תוכנית ריאלטי מהסוג הנחות וכולה מלאה משחקי כוח נוסח עבד כי ימלוך? 

נתחיל מזה שאם הייתי ליכודניקית, בהנחה שהיה יקום מקביל בו יכולתי להיות כזו, ניהול המשא והמתן הקואליציוני ואח"כ השיבוץ הפרסונלי של אנשי הליכוד היה מטריד אותי ובעיקר מעיד על ניהול לקוי של ראש הממשלה. אבל זה אקדמי כי אין לזה באמת משמעות ולא רק כי אני לא ביקום מקביל אבל גם משום שדעתי על ראש הממשלה ומעשיו לא חיובית באופן עקרוני ואלה רק עוד שתי סיבות.אורן חזן הוא כתם נוסף של הליכוד ועושה רושם שזה לא ממש מטריד את ציבור הבוחרים. כאשר אורן חזן הופך להיות סגן יו"ר הכנסת ובגין חוזר להיות ח"כ מהשורה, הליכוד צריך לעשות חשבון נפש לגבי דמותו הציבורית. אני לא מצביעת ליכוד, זה לא התפקיד שלי.

כישראלית זה לא אורן חזן וחבריו לסיעה שמטרידים, בעיקר משום שנושא חברי הכנסת הוא חוצה גבולות. משהו מהותית רקוב ולא נכון בעובדה ששורת הקלון של חברי כנסת שהתנהגותם לא ראויה הולכת וגדלה. בין אם נמצאו אשמים, בין אם "רק" התנהלה נגדם חקירה ובין אם התלחששויות מסדרון או שמועות, העובדה היא כי הרבה יותר מדי חברי כנסת מקבלים את פירסומם מפרשיות שעולה מהן ריח לא נעים. 

פוליטיקה מטיבה מייצרת בעיה של ריכוז כוח ומאז ומתמיד היא קרצה מחד לאנשים מוסריים שבאו לשנות מצד אחד של הסקאלה ומצדה השני אופורטוניסטים, תאבי שלטון וכוח,וכמובן, גם את כל מגוון האנשים שביניהם. ויותר מזה הפוליטיקה היא כל כך דינאמית וכנראה כמוה גם המהות האנושית שאדם יכול להיכנס על תווית מסויימת ולבסוף למצוא עצמו בדיוק בצד ההפוך (כמובן שהדוגמא המושלמת היא אהוד אולמרט שהחל דרכו כלוחם שחיתות ידוע וסיים בהרשעה). הידיעה שפוליטיקה מושכת לא רק את הטובים ביותר (אם היא בכלל מושכת את הטובים ביותר) היא עובדה נתונה והיא חלק ממשחק ידוע, אבל בעיניי אין ספק שהיא גם מחוון די טוב לגבי מידת המוסריות החברתית. ככל שרבים חברי הכנסת שריח שחיתות או ההתנהגות לא נאותה עולה מהם, עולה החשש שבעצם פני הנבחרים כפני האזרחים ואולי הם אפילו מקדימים אותם בצעד. 

החולי אינו בשיטה הדמוקרטית, החולי אינו בשיטת הפריימריז, אלה תסמינים של בעיה מוסרית חברתית. משהו מהותית לא מתפקד כאן, זה בא לידי ביטוי ביותר מדי פרשיות, זה בא לידי ביטוי בהתנהגות. זה היה כך כשמפלגת העבודה החליטה לתמוך בפואד לנשיאות וגם עכשיו כשהרצוג, מנהיג אופוזיציית הצללים, הסכים לקיזוז עם חזן, ויש עוד מקרים רבים. יש משהו לא מוסרי וחסר כבוד באופן עקרוני והא נובע במידה מסויימת מחוסר הבנה בסיסי לעניין הדמוקרטיה. זוהי חרב הפיפיות של הדמוקרטיה, בידיים הלא נכונות היא בסך הכל כלי כמעט משולל מהות. אבל זה בסדר בואו נכניס לתוכנית של משרד החינוך עוד שעות מורשת ומסורת במקום תכנים אוניברסליים, זה עובד ממש טוב עד עכשיו, זה כנראה עוד ימשיך. 

הבעיה שכחברה אנחנו מקבלים את זה וקצת מצקצקים או שופטים וממשיכים הלאה. רק שזה לא נקודתי, במקום בו צומח אורן חזן אחד צומחים עוד אורן חזנים, לא כולם יהיו חברי כנסת אבל כולם יקחו חלק בחברה. אורן חזן הוא לא קוריוז, בעיניי הוא תסמין של מחלה. הפיתרון אינו ביצירת תנאי סף לחברי כנסת, זה מלאכותי ולא ייתן יותר מדי. זה חיוני שחוק יסוד: הכנסת קובע תנאים לחלוטין מינימליים לתפקיד כל כך חשוב, עוד יותר יפה בעיניי שזה מיקסום של התנאים הדמוקרטיים. העניין הוא שזה מייצג את האזרחים. וכשהאזרחים בבעיה גם בית הנבחרים שלהם בבעיה ולשנות את תנאי הסף בסך הכל יטפל בתסמין ולא בחוכמה יתרה. היופי בדמוקרטיה היא גם נקודת החולשה שלה, הרעיון הבסיסי הוא שאם תגדל אנשים מוסריים דמוקרטיה תעבוד, הפרצות בדמוקרטיה הן רבות וזה המוסר שאמור להניא אותך מלעשות דברים.

משהו יסודי באמות המוסר ובהגינות של החברה הישראלית שחוק, כל הזמן מחפשים עוד מנגנון כדי לייצר סייגים וגבולות, אך כל אלה הם מלאכותיים, בגדר אגד מדבק על חורים בצינור מים. לשנות את מנגנון הפריימריז או לשנות תנאי סף אלה רעיונות שנשמעים טוב כי הם מביאים לשינוי מיידי, אך הם אינם מטפלים בבעיה עצמה. זה עוד מחיר שכרגע חברה הישראלית משלמת ואני לא ממש יודעת איך אפשר לגרום לזה להשתנות. איכשהו בכל פעם שנעשה רע יותר, אנחנו פשוט מתרגלים וממשיכים לדבר הבא. אורן חזן אולי לא ישאר חבר כנסת, אבל התופעה לא תיעלם, בטח לא מעצמה. 

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.

למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

דעת מיעוט

דעת מיעוט הוא ביטוי משפטי שמתייחס לדעות של שופט או שופטים שדעתו/ם שונה מדעת הרוב ולרוב מתנגדת לפסק הדין שניתן. היום, התרחב השימוש במושג מעבר לעולם המשפטי ופעמים רבות המשתמש במושג יכוון לדעות המוחזקות על ידי קבוצת מיעוט בקרב הציבור הכללי, היינו דעה שהיא אינה מוסכמת (קונצנסואלית). מאז ומעולם דעות מיעוט היו מוקד של משיכה בעיניי, בין אם בחיים ובין אם בפסקי דין. מעבר לעובדה שפעמים רבות דווקא לדעת המיעוט משמעות היסטורית, ובעצם גם מעשית, מרחיקת לכת, דעת המיעוט מופלאה בעיניי מעצם התעוזה שלה לצאת נגד הרוב ולהיות נאמנה לעצמה.

שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:

משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".

כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת. 

דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות. 

אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה. 

דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון. 

התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים. 

הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.

אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט. 

ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.

הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.

קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות. 

משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו". 

קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו. 

העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו. 

במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.

חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.