יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 

התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת

לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 

השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה

חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.

לא תמיד צריך גם להסביר

לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו

זה איווי

ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס

החופש הגדול

הַחֹפֶש, מַה זֶה?

מילים: לאה נאור

 

- הַחֹפֶש, מַה זֶה? לֹא מַכִּיר.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל, אֲנִי אַסְבִּיר.

- אֵיך הוּא נִרְאֶה?

- אֵין לוֹ צוּרָה.

- הוּא טוֹב?

- כֵּן, בִּכְלָל לֹא רָע.

- קָטָן?

- הוּא דַוְקָא דֵּי גָּדוֹל.

- מָתוֹק?

- מָלוּחַ טַעַם חוֹל.

- כָּבֵד?

- בְּעֶצֶם הוּא לֹא קַל.

- אֲנִי לֹא מֵבִין.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל.

 

- הוּא מְנֻמָּס?

- לֹא, דֵּי חָצוּף.

- לָבָן?

- בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁזוּף.

- הוֹלִך אוֹ עָף?

- פָּשׁוּט עוֹבֵר.

- לְאַט?

- לְאַט אֲבָל מַהֵר.

 

- הוּא חַי, צוֹמֵחַ אוֹ דּוֹמֵם?

- שְׁלֹשְׁתָּם וְאַף אֶחָד מֵהֵם.

- הַגִּידוּ, אֵיפֹה הוּא הַיּוֹם?

- הוּא פֹּה, הוּא שָׁם, בְּכָל מָקוֹם.

 

- שָׁקֵט?

- הוּא דַּוְקָא מִשְׁתּוֹבֵב.

- רָטֹב?

- יָבֵש אַך מִתְרַטֵּב.

- חָדָשׁ?

- הוּא לֹא כָּל כָּך חָדָשׁ.

- כְּלוֹמַר זֶה חֹפֶשׁ מְשֻׁמָּשׁ?

 

- אוּלַי הוּא קַר?

- הוּא דֵי חָמִים.

- נִמְאָס?

- בְּעֶצֶם לִפְעָמִים.

- אָרֹךְ?

- אָרֹך אֲבָל קָצָר.

- אֲנִי לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!

- הוּא לֹא מֵבִין! הוּא לֹא מֵבִין!

- הוּא לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!!!

טוב, זה לא קשור לפוסט באמת, אבל זה שיר החופש הגדול שאני הכי אוהבת, אז הייתי חייבת להכניס אותו. טוב אולי הוא כן קשור, כי יש דבר אחד שאני לא מבינה, לגבי החופש הגדול כמובן - איך יכול להיות שהחופש הגדול מסתמן כמקור אימה מספר אחד של כל כך הרבה הורים?

לפי הרשת החברתית וההתנהגות של החברים שלי, אני מבינה שכולם מריחים כבר את החופש הגדול ומתכנסים לישורת האחרונה של התכונה המנטאלית והפיזית לקראתו, לא, אני לא מתכוונת לאיך תיראו בבגדי ים ואיך מתארגנים על שיזוף, אלא להורים שבין חבריי שהחופש הגדול, הנושף בערפם, גורם לשערותיהם לסמור, לגוום לעקצץ, לבטנם להתהפך ולמוחם לדהור במחשבות ואירגונים. את התכונה לקראת אני לגמרי יכולה להבין, חודשיים שבהם הבייביסיטר המכונה מערכת החינוך לא פעילה זה חתיכת תיק. את הניסיון לארגן קייטנות, להפעיל מערך חברים משוכלל, להעמיד בכוננות סבים סבתות, שכנים ושכנות - אני גם מבינה. אבל יש דבר אחד שאני לא מבינה הלחץ מהימים שבהם נשארים לבד עם הילדים כי "אין סידור". אם הלחץ היה בגלל היעדרות מעבודה עוד הייתי יכולה להבין אותו, את הלחץ הכלכלי אני גם לגמרי מבינה, אבל כשהלחץ הוא מעצם הזמן יחד עם הילדים... ובכן, את זה אני לא יכולה להבין, מזה אני יכולה רק להתעצב עד כלות.

סליחה על הדרמה, אבל זה לגמרי מעציב. כל השנה אתם ( כמקיימת חינוך ביתי אני מודרת מהקהל הזה) עובדים וכמעט לא נמצאים איתם, בערבים כאשר אתם בבית רוב הזמן הולך על מנהלות ולחצים ואז כשסוף-סוף יש זמן לבלות יחד, אתם מתנהגים כאילו נקלעתם לתופת ואין לכם דרך מילוט. אני יודעת שאעצבן (שוב) ואני יודעת שיש כאלה שנהנים מזמן האיכות הזה (אז אם אתם כאלה אתם לא מוכרחים להתעצבן ולקרוא), אבל לכל אלה שלא  תגידו מה נסגר אתכם? בשביל מה הבאתם ילדים? הרי ביננו הדבר הכי טבעי הוא להיות עם הילדים, אז בעצם האם ייתכן (ויש מצב שעליתי פה על משהו) שהסיבה היחידה שאתם נטרפים מזה היא שבעצם אתם לא מכירים את הילדים שלכם כמו שאולי הייתם צריכים ולכן הציפיות של שני הצדדים זה מזה לא יכולות להיות מאוזנות וזה עולה בחוסר הבנה עצבים ובריבים? או שמא אתם כל כך מחפשים אטרקטציות ויודעים שהחום והצפיפות יגמרו אתכם שמראש רע לכם וזו נבואה שמגשימה את עצמה?

תהא הסיבה אשר תהא, כל מיני פוסטים עולים לאחרונה בקבוצות הורים שונות שנועדו להפיג חששות ולהציע רעיונות של מה לעשות עם הילדים כי כנראה שאכן זה המצב - הורים חוששים מימים על ימים של להיות עם הילדים (אפילו אם זה רק שבועיים בסוף אוגוסט). אני מצטערת, לא אוכל להבין את זה. הנה לכם אקסיומה בלתי ניתנת לעירעור. רק תנו לי להיות עם הילדים (טוב, אני באמת איתם כל הזמן), גם אנחנו בקיץ בחופש, גם לנו אין כמעט פעילויות, יתרה, אני שונאת לצאת לאטרקציות בקיץ מכל הסיבות המובנות. זה בדיוק הזמן לשחק, לקרוא, לעשות יצירות, לצחוק ולהשתולל. זמן איכות נטו  בלי מטלות, שיעורים, הסעות ושאר ירקות. זמן נטו של כיף.

לא נראה לי שאני יכולה להציע לכם מה לעשות עם הילדים בקיץ, המחשבה על לצאת מהמזגן קשה לי גם ככה, המחשבה לשלם הון עתק על אטרקציות שבהן נדחק בתור עם המון אנשים והילדים לא יפסיקו להתלונן (ובצדק, מיינד יו) עושה לי רע. כשיש תערוכות שבא לי לראות, אני לרוב מנחמת את עצמי שהן יהיו גם ב- 1 בספטמבר ואז נוכל לצאת אליהן בשקט. ואני יודעת שזה משעשע שמשהו כזה בא ממני, אבל אני לגמרי מתענגת על הדברים הפשוטים בקיץ - השהיה בבית בלי שום מחוייבות עושה לכולנו רק טוב ונותנת מנוחה אמיתית. משחקי קופסא שאין לנו הרבה זמן בשבילם ביומיום יוצאים מהארון, המטבח מהווה מקור לא אכזב של הנאות משותפות, לוקחים את הזמן לעשות פרוייקטים שמעניינים אותנו ובעיקר משתדלים לעשות כיף, משותף, רגוע ובלי יומרות. 

אולי זה עניין של state of mind, יכול להיות שאם לא תגיעו לרגע הזה כאילו מצאתם את עצמכם בתוך הסיוט המפחיד ביותר שלכם (כי ככה זה נשמע למתבונן מהצד) ואם לא יהיו לכם יומרות להספיק ולעשות, אלא פשוט להינות, יכול להיות שאז באמת הכל יהיה יותר קל והשבועיים האלה שחרדתם מהם כאילו אין מחר, יעברו בכיף וללא בלאגאן. בתכל'ס, אין היגיון שהשהייה עם הילדים תהיה סרט אימה. זה החופש הגדול god damn, אם רק תקחו אותו בסבבה יש מצב שגם השבועיים האלה יעברו בחיוך. לא, לא צריך מדריך להורה האומלל, לא צריך קבוצת תמיכה, לא צריך לעלות על ריטלין או נוגדי דיכאון, רק רגע לחשוב בנוסח carpe diem ויאללה תנצלו את החופש הגדול, להסתכל בעיניים של הילדים שלכם, לחייך ולהרגיש קצת כמו טוליק, שיושב לו בשקט בחול, יושב ומביט על הים הכחול. אתם יודעים ככה בסבבה, מעביר את הזמן, בלי לחץ ובלי להרגיש שעדיף היה להיות במקום אחר...

ירושלים המחולקת יחדיו

היום הוא יום ירושלים הראשון בחיי שאני יותר זמן לא ירושלמית מאשר ירושלמית. זהו אמרתי את זה. ובכל זאת אני יותר ירושלמית מכל דבר אחר שאני גיאוגרפית בארץ הזו.  כמה קל יהיה לפתור את זה בפסיכולוגיה בגרוש של "השנים הפורמטיביות", אכן אלה היו השנים הפורמטיביות שלי, אך כמו שכבר אתם יודעים אני אדם של שינויים ודווקא את השינויים הגדולים בחיי לא עשיתי בירושלים.

נולדתי בירושלים, לא למשפחה ירושלמית ותיקה, משפחתי עברה לירושלים לא הרבה שנים לפני שנולדתי. כיאה וכיאות למשפחה של שוער כדורגל, כל אחת מאחיותיי נולדה בעיר אחרת בהתאם לקבוצת הכדורגל בה אבא שלנו שיחק. אני נולדתי בשנה האחרונה שבה שיחק בהפועל ירושלים. לא גדלתי על מ-א-תיים, רק הירקן שלנו בעמק רפאים שהיה נצר למשפחת בנאי הענפה אמר מ-א-תיים, זה שיש אנשים שמבטאים בכלל מ-א-תיים למדתי כקוריוז בבית הספר כי בסביבה שלי אף אחד לא דיבר ככה. ברור שאמרתי אג'ואים (ולא גוגואים) וצ'אף (בניגוד ל"כִּיף") ולמיתרי גלגלי האופניים קראנו סילקים, ושק קמח כמובן היה אבו יויו - אבל את זה כולם אמרו. וכן, גם אני אמרתי מציצה במקום סוכריה על מקל ולא היה בזה שום דבר גס. אבל איזה סיפור מצוין זה היה בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סיפרתי שנכנסתי לקיוסק (סליחה - פיצוציה) וביקשתי מציצה במקום סוכריה על מקל, כולם צחקו. 

אני לא מתכוונת להלאות אתכם בסיפורי ירושלים, אבל אין ספק שהמרקם הראשוני שלי כולו ירושלים. לא פוסט שהוא כולו הומאז'ים ל"ירושלים שלי", אבל אני תמיד אהיה ירושלמית באיזשהו מקום. נדבכים ירושלמים מרכיבים אותי, את אלה שהתחילו להרקיב סיננתי מזמן. רבקה הגננת שלי היתה בין פורצי הדרך לירושלים ואין פעם שאעבור ליד שער הגיא בלי שרבקה תתנגן בי. כל יום הייתי מבקשת ממנה שתספר לי עוד קצת מסיפורי השיירות שלה לירושלים, מסיפורי המצור. סיפוריה שנדמו לי תמיד כמו גבורה עילאית מחוסרת פחד ורק כשגדלתי השכלתי להבין מה רב היה הפחד וכמה הפחד מלמד על אומץ. רבקה היא במידה ירושלים הפורמטיבית שלי. אבל גם הביקורים התכופים בבית לחם, המכרים בעיר העתיקה ובבית צפאפה, ההפגנות לפתיחת מקומות בילוי בשבת, ארנן יקותיאלי, המקומות שבהם שתיתי בלי סוף, המקומות בהן פיזזתי או בירמנתי או מילצרתי. ירושלים כזו שהיתה כמו קיבוץ גדול שאהבתי ומאז שונתה צורתה ואני בגרתי. וזו הירושלים שאני בוחרת לזכור ולאהוב, כי במידה רבה הזכרונות שלנו הם בחירה וכמה נפלא המוח האנושי משטה בנו. 

ברור שכמעט כל החברים שלי, לא אלה שסתם היכרתי - החברים האמיתיים, עזבו את העיר. ואין ירושלמי שעזב את העיר שלא מספר בשבחי ירושלים בזמנו. גם אני בזמני אהבתי את העיר והיום היא מעבירה בי צמרמורת. כן האויר, כן הבניה הישנה, כן הנוף ההררי אבל זהו, כל השאר יוק. אני יודעת שאת מה שאני לא רוצה לזכור שמתי בצד במודע, בחרתי לאהוב את הצד הירושלמי שלי ולהאמין לסיפור שלי, כמו שסיפרתי אותו לעצמי. והוא כולל ילדות והתאהבות ראשונה ושיעורי בלט עם מורה שהיה לאגדה וסיפורי משפחה וזכרונות אהובים. ואחרי שכבר חזרתי המון פעמים, אני מעדיפה את ירושלים שחיה לי בראש ולא את ירושלים שנמצאת 50 ק"מ ממני (אלא אם כן זה לנסוע לספּר שלי כי זה הדבר היחיד שלא אחליף בירושלים, אבל זה כבר לפוסט אחר או לחלופין לביקור אצל פסיכולוג).

את יום ירושלים אני לא אוהבת, לא אהבתי אותו גם כשהייתי ילדה. היציאה מבית הספר עם כובע ומים, ההליכה האיטית ומרובת העצירות, הצעקות, ההמולה ותמיד היה חם ומעצבן ומיותר. היום אני עוד יותר לא אוהבת את יום ירושלים, שבמידה מסויימת הפך למהות כל הדברים שאני לא אוהבת בעיר. בואו ניקח את ריקוד הדגלים כמשל - שהיה אמור לסמל את ההתרגשות של כיבוש ירושלים (בניגוד לבנט, לי זה לא נפלט) - מה שהתחיל כהתלהבות ספונטנית, המשיך בהדרת נשים (סליחה, הייתי צריכה לומר הפרדה, נכון?) הוא היום התנהלות כמעט משיחית ומכוערת של רמיסת האחר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היום הוא שחבל שהם לא סובבים את ירושלים 7 פעמים כי הייתי שמחה לראות את חומות ירושלים נופלות.

אני לא יכולה להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, כי ירושלים היא בדיוק הסמל שאני לא אוהבת, סמל של דתיות פנאטית שלא יודעת גבולות ולא מכבדת את האחר, סמל של אזרחים סוג א' וכאלה שלא ניתן להם להיות אזרחים של שום מדינה. בירושלים יושבת ממשלה שאחראית לכל הרוע שעוטף אותנו, בירושלים מסתובב הבנט עם האחים והאחיות שלו וזורעים שנאה כחלק מתרבות הביחד. ירושלים "המאוחדת" היא בלוף, ירושלים מחולקת כבר מזמן ואנחנו מחלקים ומשסעים אותה בכל יום יותר. ירושלים ה"מאוחדת" היא ירושלים שאני לא רוצה, כי כדי להרגיש נוח עם ירושלים, צריך לדעת לחלוק בה. אבל, הי אפילו בעץ דובדבנים אנחנו לא יכולים לחלוק עם ילדים, אז ירושלים? חבל שאת יום ירושלים לא מציינים בצום, לפחות אז היה כאן קצת יותר שקט כי למי יש כוח למלחמות בחום הזה ועוד על בטן ריקה.

ירושלים של זהב היא כזו בתמונות, ירושלים של סמל היא כזו של פוליטיקה, ירושלים ביומיום זו עיר עניה ועצובה שחיה על היסטוריה ומקלקלת במו ידיה את עתידה.

קללת יום ההולדת

ימי הולדת נתפסים באופן שונה בין בני אדם, כמו הרבה דברים בחיים. אין שום צורך להעלות כאן את מנעד ההתייחסויות לנושא גם כי זה יקח המון זמן ובתכל'ס זה לא ממש מעניין. אבל כמובן שאיך שאני מתייחסת לימי הולדת זה ממש מעניין וגם ברומו של עולם (או של בלוג זה בלבד, ניחא). אני ממש אוהבת ימי הולדת, לא רק את שלי, את של כולם. ימי הולדת הם סיבה למסיבה מבחינתי ולאנשים שאני אוהבת אני אשתדל לעשות הכל כדי שיהיה להם יום מיוחד. עם הילדים זה כבר הגיע לרמות קלות של טירוף מהסגנון הפסטיבלי במיוחד. ימים, או נכון יותר, בעיקר לילות של הכנות - מסיבה שאנחנו מארגנים ועושים בה הכל בשבת הקרובה ליום עצמו וכמובן היום עצמו - הם קמים לחדר מקושט, המון מתנות ויום של כיף לפי בחירתם שכולל אוכל טוב בילויים והרבה שמחה. יום הולדת הוא מבחינתי חג אישי וככזה הוא ראוי להתייחסות מקסימלית. 

רצה הגורל, שכמו בספורט, גם בהתייחסות לימי הולדת, בנזוגי שיחיה, לא ממש בקטע. אבל זה בכלל לא מפריע לי - אני ממשיכה בשלי וחוגגת לכולם וגם לו. אם כי ימי ההולדת שלו מכניסים אותי לדיסוננס כי אני מנסה לכוון לטעם שלו נטול המסיבות והגינונים. אז סגרנו את ימי ההולדת של בן הזוג והילדים והגענו ליום ההולדת שלי. עם בנזוג שלא מת על ימי הולדת וילדים עדיין קטנים מספיק כדי לוותר להם זה משאיר אותי לבד בחזית. אבל לארגן לעצמי יומולדת נשמע לי קצת טיפשי. מה שיצא מזה שיום ההולדת שלי קצת נזנח. בתחילת מערכת היחסים, בתקופה ששנינו עבדנו בלי גבולות, היינו מתחילים עם קפה של בוקר ונפגשים שוב בערב כדי לצאת לארוחת ערב בחוץ. לא יודעת מה לומר אבל בארבע שנים עד לכניסתו של הבכור לחיינו כל יציאה למסעדה ביום ההולדת שלי הפכה לפיאסקו. אם לילדים היום אני עורכת ימי הולדת מתגלגלים שנחגגים ימים, ימי ההולדת שלי ביחס הפוך היו ימי הולדת מדרדרים. הייתה מסעדה שהזמנו לה מקום שבועות מראש וכשהגענו בכל המנות, כולן לבד ממנת הצדפות החיות, היו עם עשבי תיבול (כאן המקום לציין שיש לי אלרגיה קטלנית לעשבי תיבול). אז שתינו את האפריטיף, בדקנו את התפריט, דיסקסנו את העניין עם המלצר והשף והבעלים ובסוף שילמנו על המשקאות ועזבנו רעבים ודי מדוכדכים. זה נגמר בסנדוויץ של סניור סנדביץ שתוכנן להאכל מול הים ונזלל באוטו בלי גינונים. מאז, כל יום הולדת יש בו משהו כזה. איזה אירוע קולוסאלי שנועד להרוס לי את היום שאני רוצה שיהיה מיוחד והקוסמוס כולו כנראה שלא... 

השנים שחלפו, והן מתועדות, הוכיחו כי המזל שמאיר לי פנים כל יום דווקא ביום ההולדת שלי, עסוק עם אחרים. מכאן התפתחה האגדה האורבנית של "קללת יום ההולדת של קרן" שהיא אכן מוכחת מדי שנה בשנה. בכל מקרה הנה הגיע היום שוב ולמען האמת השנה אני זורמת עם מה שיש (אפשר להתפלסף על זה שראש השנה היום והנה שוב הלכה המסיבה הפרטית שלי לטובת שמחה משפחתית לא קשורה, אבל דווקא הפעם זה נשמע לי נחמד ביותר). אז כיאה וכראוי ליום הולדת, אני יוצאת עכשיו לעשות קניות בסופר הדחוק, עמוס לעייפה באנשים עצבניים לפני החג וזה בהינתן שאעבור את מחסום מגרש החנייה...השנה אני זורמת עם קללת יום ההולדת ועל אפה וחמתה אני אוכיח לה שגם ממנה אני נהנית והיא מוזמנת כל שנה...