וולטר צדק

כשבקיץ שנה שעברה הלכתי להפגנות נגד צוק איתן, הבכור ביקש להצטרף והסכמתי. הוא ידע בדיוק במה מדובר ועשה את הבחירה שלו. אלא שההליכה להפגנות הפכה להיות מסוכנת ואז התחלתי ללכת לבד. לא יכולתי לקחת את האחריות ולתת לילד שלי להגיע איתי לפעולת מחאה שאמורה להיות לגיטימית במדינה דמוקרטית. לא רק שהדעה שלי נתפסה כבגידה, הדעת הציבורית גם לא סבלה את עצם הניסיון למחות. הסבירו לי שאלה המאיימים על חיי הם עשבים שוטים, באותה נשימה בה הוסבר לי שדעתי אינה מתקבלת על הדעת. אלא שחופש המחשבה וחופש המחאה אינם שקולים לאלימות המופנת נגד ציבור מסוים. כששמים אותם בממד אחד, זה מעיד על בעיה תפיסתית חמורה. בעוד השניים הראשונים הם זכויות בסיסיות בדמוקרטיה, כל עוד אין בהן פגיעה בנפש או ברכוש או הפרת הסדר, והם מעוגנים בחוקי יסוד בישראל, השני אסור על פי חוק. אין סימטריה בין שני הדברים ועם זאת המפגינים כונו בוגדים ואת האלימים פטרו כשוליים הזויים.

העיקרון, המיוחס לוולטר, "אינני מסכים עם דבריך, אולם אגן עד מוות על זכותך לומר אותם", הוא במידה רבה מהותי לרעיון הדמוקרטי. חלק נכבד מרעיון ההשתתפות בדמוקרטיה ושל החברה האזרחית מושתת בדיוק על זה - על פלורליזם אינהרנטי - טבעי ופנימי. גם עקרון הגבלת השלטון נועד למנוע פגיעה בזכויות הבסיסיות של האזרחים והזכות לחופש הביטוי היא אחת כזו. אלא שהניסיון להגבלת הזכות למחות לא נעשתה על ידי על ידי השלטון, היא נעשתה על ידי הלוך הרוח הציבורי, בסיוע התבטאויותיהם של פוליטיקאים רבים, ויצאה מן הכוח אל הפועל על ידי קבוצה, אמנם קטנה אך מאורגנת, מתוך האוכלוסיה. במידה רבה זה מפחיד יותר. זו מהותה של משטרת המחשבות ואין פגיעה גדולה מזה לדמוקרטיה. ביקורת היא חיונית לדמוקרטיה והעדרה תמיד מסוכן.

 זה כבר זמן רב שאני מדברת על הסכנה הדמוקרטית העקרונית הרובצת לפתחה של מדינת ישראל. זה כבר כמה שנים שיש חידוד תחושות לאומיות ולאומניות בציבור בעיקר, אילו היה מדובר בחידוד עמדות פוליטיות הרי שזה היה הגיוני או ניתן להסבר. אלא שלא בזה דברים אמורים, השיח הופך להיות מגביל, דעות הופכות לחסרות לגיטימציה. אלה הם שברי הדמוקרטיה שיש לפנינו כאר אנחנו מדברים על התפוררות. כאשר ביקורת לגיטימית נתפסת כבגידה, יש משהו מאוד רקוב בתפיסת הדמוקרטיה.

אני חוזרת לתנועת ההשכלה, שוולטר היה אחד מחשוביה. תנועה זו מרדה בעולם דטרמיניסטי דתי בשם מחשבה חופשית שיש ביכולתה להתפתח ולפתח את היחיד כמו גם את החברה. במידה רבה הייתה ממשיכתה של הפילוסופיה היוונית מבחינת מוקד ההתבוננות - היינו בישמת דגש על האישי, על האדם כתכלית. 

מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית, ואני אקצר לכם, טוען וולטר למעגליות של קדמה או נאורות ושל ברבריות ורגרסיה באופן טבעי בחברה. הוא כמובן לא היחיד שטען להתקדמות וריאקציה, אולם הטענה של וולטר היתה שהשלטון הנאור תפקידו, בין היתר, לקדם את הנאורות ולמנוע את גל הרגרסיה, או הברבריות כפי שקרא לה. הדמוקרטיה, בעיני וולטר, גם נסמכת במידה רבה על שלטון שתפקידו לשחרר את החברה מאמונות חסרות שחר ולקדם מחשבה חופשית.

250 שנה אחרי, לא בצרפת אלא בישראל, דומה שוולטר רלוונטי מאי פעם. כל המערכת השלטוניות מרוכזות בנרטיב אחד השוזר את העם הנבחר והארץ המובטחת וזהו הקריטריון המרכזי. זכויות אדם? מחשבה חופשית? ביקורת? מוסר? כל אלה משניים בעכשוויות הישראלית. נרטיב הדת והדם עובד נהדר. גם הערב תוגש חרב בארוחה ולכבוד השבת, אל תשכחו את לשים גם חרב על הפלטה. בנשיקת מזוזות ננוחם ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.

יהודי טוב, יהודי נרדף

המון זמן שצמצום השיח בחברה הישראלית מטריד אותי, עד שאני מרגישה כמו שריטה על מעטה הויניל שלו, לא שאני מתכוונת להפסיק לכתוב על זה למרות אי ההצלחה הברורה בדעת הקהל. המון תסמינים יש לצמצום הזה מעבר להיקף הפגיעה שלו באחד מהנדבכים הדמוקרטיים - הפלורליזם (סליחה אבל ריבוי דעות הוא אולי ביטוי קולע, אך עדיין נופל במבחן ההשוואה), והם מורגשים בחברה הישראלית מדי יום. הוא בהחלט מעיד על צמצום הדמוקרטיה, זה משפט שלא נעים לשמוע במצב שאמור היה לייצר תסיסה ציבורית. ההגיון אומר שאם יש מחוונים המעידים על חדירה עמוקה יותר של הממשל לחיי הפרט, הרי שיש צמצום בזכויות הדמוקרטיות ומין הסתם זה אמור היה לעורר לפחות תחושת אי נוחות - אם כך, מדוע התסיסה אינה מורגשת? כי היא בשוליים. אני יכולה להיות צינית ולומר שתסיסה מתרחשת בהעדר חמצן, מכאן שככל הנראה אנחנו כבר ממש בדרך. 

התשובה הברורה מאליה תהיה כי צמצום זכויות הפרט בישראל היא מנת חלקם של המיעוטים בישראל, זו עצימת עין כמובן כי עירוב דת ומדינה מצמצם מהותית את חופש הפרט לפחות בדיני אישות בישראל וזאת מעבר לעובדה שפגיעה בזכויות אדם היתה אמורה לעורר התנגדות בחברה מתוקנת. כל כך התרגלנו לזה שעד שהרבנות לא תנסה לחרוג יותר מסמכויותיה, נמשיך, ככל הנראה, לקבל את הדין ולשתוק - אני מכנה את זה תסמונת הגולם. ניתן לטעון וכבר טענתי בעבר שלמעשה בישראל מושגים כמו מוסר או זכויות הם טובים ויפים אולי, אך הם כפופים לתיאוריית הביטחון (וההפחדה) ולכן הופכים משניים כאילו מסיבות רציונלית. למה כאילו? כי רובנו לא הולכים ומבררים סוגיות ביטחוניות (דו"ח לוקר כמשל, או ההסכם עם איראן), למרות שהן מרכזיות בחיי היומיומיום, אלא מקבלים את דבר ה"מומחים הבטחוניים" משל היו דברי אלוהים חיים. אבל אם נבחן רגע תהליך, אני מציעה עוד רעיון שדומה שנותן תשובה לתהליכים שמתקיימים כרגע בחברה הישראלית ולמעשה הוא ממש ישן. 

מה אני אומרת? שצמצום השיח, תחושת כל העולם נגדנו, "כולם אנטישמיים" ושאר הרעות החולות שפקדו אותנו מבלי שנשים לב הם המינוס של המשוואה הזו, אבל במשוואה כמו במשוואה, בצד השני של מה שנגרע יש מה שמתווסף - הנרטיב. חלקנו מסתכלים משועשעים משהו על הפוליטיקאים שנדמה שכולם קוראים מאותו דף מסרים, אולם בה במידה שהם מייצרים קו מאוד אחיד יחסית ונטול ביקורת או פרשנות (על קריטריון החשיבה העצמאית ויתרתי זה מכבר), גם אנחנו מכוונים את האוזן הציבורית שלנו לתדר שלהם.

אימוץ הנרטיב הוא "הו כה טוב" בכל כך הרבה מובנים. הוא יוצר מציאות, הוא מוביל קו פרשני, הוא מאפשר הצדקה, הוא תמטי לכל אורח החיים שלנו ובעיקר הוא משקיט דיסוננסים ידוע. כל עם צריך סיפור טוב, השאלה מתי חיים לאורו ומתי חיים בצילו, מכיון שזהו תהליך דורי ואיטי רגע המעבר אינו ממש ברור ולרוב כמו בכל סיפור טוב ניתן להבחין בו רק בדיעבד. וכמו בכל סיפור טוב ישנו האפקט להעצמת הטרגיות בדמות המקהלה ששרה את עצם הטרגדיה כפי שהיא משתקפת מתוך הסיפור בעודו מתגלגל. אך דינה של המקהלה הזו להיתפס כבלתי רלוונטית. את המתח הזה יכול לראות המתבונן מהצד, אולם לא משתתפי המחזה. לרוב משתתפי המחזה ילכו וידבקו במכנה המשותף הנמוך שיש בינהם עד לסוף המר - זוהי מהותה של הטרגדיה.

אנחנו נוטים כחברה למצוא הרבה אויבים, מבית ומחוץ, הסבלנות שלנו כלפי כל סוג של ביקורת או חשיבה עצמית בתחום הפוליטי הולכת וקטנה וכל בדל של ביקורת מסומן כבגידה פוטנציאלית. ככזו ניתן לקרוא גם את בקשתה של סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, מהשגרירים האירופיים בנושא הפסקת התמיכה בעמותות שמאל. אני מבינה שהבון טון הנוכחי הוא להוקיע כל עמותת שמאל, והגדילה סגנית השר לעשות ואף הסבירה כי הן פוגעות בקיומה של ישראל. עצרו הכל - איך העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת מחוטובלי הם סכנה לישראל? האם מה שאותם ארגונים מעלים לא ראוי להיחקר? הרי אם אנחנו כולנו צחורים וטהורים - אדרבא - בואו והוכיחו כי הדברים האלה אינם נכונים, הרי פעולה שכזו תקעקע את פעילות האירגונים האלה ממילא. 

אלא שהבעיה היא בקיומם של הארגונים האלה שהם לא מתיישבים עם הנרטיב. הם מרגיזים וטורדניים וטרחניים לבלי גבול ובעיקר לא מבינים שכל זה בעיה של ביטחון ואין שום מדינה שהיתה עושה את זה יותר טוב. אולי, אבל גם אין שום מדינה דמוקרטית שמחזיקה כרגע שטחים כבושים כבר 48 שנים ופוגעת הלכה למעשה בזכויות אדם של תושבי המקום ונוקטת בשיטות של ענישה קולקטיבית - אבל למה שנידרש לזוטות שכאלה?

העניין הוא שלא רק בישראלים עוכרים מדובר, הרי אלה מטופלים לאט לאט ראוי לבעיה הבוערת שהם, יש גם את כל אלה שלא מבינים כלום בעולם כמו הנשיא אובמה או המזכיר קרי, או מנהיגי אירופה - כולם הגיעו לאן שהגיעו כי הם: א. ככל הנראה אדיוטים בסטנדרד ישראלי ו- ב. גם כי הם כולם שונאים את ישראל. די עצוב שהטיעון הזה נראה הגיוני לציבור בישראל. כלומר ההצטיידות של ישראל בצוללת גרעיניות תוצרת גרמניה היא בגלל שמרקל חושבת שביטחון ישראל זה לא חשוב, או התמיכה האמריקאית באו"ם, בתקציב ובסיוע הביטחוני זה בגלל שאובמה שונא אותנו ובסתר ליבו מפלל שעוד בזמנו כבר יהיה לאיראן פצצה גרעינית והיא תשמיד את ישראל? נשמע לכם אבסורדי? אבל זו הטענה.

אם תעשו סקר קצר מסביבכם לגבי הסכם הגרעין עם איראן יש להניח שמרבית הנשאלים יאמרו לכם שההסכם רע. האם תוכלו לחלץ מהם תשובות קוהרנטיות לשאלה למה ההסכם רע? סביר להניח שלא כי "אנא ע'ארף - כולם מסכימים שההסכם רע לישראל". אלא שלא בהכרח זה נכון, רק שזה מה שאומרים לנו שוב ושוב ושוב ורוב הדוברים אפילו לא בדקו אם זה נכון. זה הלוך הרוחות שנתניהו, כמייצג שלטון הימין, אוהב. זה ממשיך את קמפיין ההפחדה הציבורי על איום קיומי ושואה שניה כי שום דבר לא נלמד והעולם לא הפנים את הלקח. הרי זה ידוע ש"יהודי טוב הוא יהודי נרדף", להיות נרדפים זה השם השני שלנו וחלילה לנו מלחשוב שאם הקמנו בית לאומי שריר וקיים בקרב אומות העולם שעוד נחשוב שהבית הזה יציב. ואגב גם זה בכלל לא בגללנו, אלא בגלל אויבינו - אין לנו ברירה. המשפט "היה נכון" של הצופים? זה בכלל חכם יהודי אמר בין לבין פוגרומים. איך נצדיק את תדמית היהודי הנודד אם לא נהיה כל הזמן תחת סכנה קיומית? "זכור את אשר עשה לך עמלק". 

לא רוצה שוב להיכנס להסכם עם איראן כי זה לסטות מעניינו, הוא בא להדגים דבר די ברור - החברה הישראלית צריכה נרטיב ומצאה אחד ועוד אחד שקיבלנו בירושה מחכמינו זצ"ל - כולם שונאים אותנו, אין אף אחד מלבדנו, כל ישראל חברים ובואו לא נשכח שכל הזמן קמים עלינו לכלותינו, ונוסיף למהדרין גם -שואה אבל נסיר את מעורבות של חז"לנו מזה האחרון. זה מתיישב כל כך טוב עם היהדות וההיסטוריה שאנחנו כל כך אוהבים (תולדות עם ישראל, 1, 2, 3 לחובבי הז'אנר) - תראו לי עוד דת שבערב שאמור להיות חגיגה עסוקים בלהפחיד - חירות בצל "כולם שונאים אותנו ואין חדש תחת השמש". נרטיב הזה עובר כחוט השני בפוליטיקה הישראלית, הוא חובר לשיקול הביטחוני ומעצים אותו, משל היו זוג אוהבים בחוף הים לאור שקיעה עם בקבוק יין רוזה זול. 

וזה עובד עלינו - זו נוסחת קסם שגם מנקה אותנו מכל אחריות ואשמה, זה בכלל לא אנחנו זה הם - הם שונאים אותנו. קצת כמו דת - מעבירה את האחריות בסופו של דבר מן האדם - זה קתרזיס מושלם, בטח כשכולם מאמינים בו. איזו מכונה משומנת היטב ארגנו לעצמנו? אולי הפרינט מת אבל האינדוקטרינציה חיה ובועטת. מי אנחנו? ישראלים! ומה מעשינו? אנחנו צודקים!! אז בחיאת, למה לקלקל עם משפטים כמו ההסכם הוא לא באמת כזה רע לישראל? יש לי תחושה שבסופו של דבר הטיעון הזה לא יחזיק מים. אבל מים זו שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה היא בית המקדש, ובית המקדש נחרב בדיוק בגלל כאלה. אינעל דינאק עם כל השונאים האלה - איך אפשר לנהל מדינה בשקט?

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

מצעד הבהמות עובר בסך - הקהל מתבקש לגעות

אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי. 

המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.

אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה. 

לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.

ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.

גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.

ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

ברוכים הבאים לארץ ישראל, בה פועלת כנסת יהודית כדי להבטיח בית יהודי לעם היהודי

אני מתחילה לחשוב שיש לנו בעיה גדולה יותר ממה שחשבנו. שוב התיישבתי היום כדי לכתוב על הסרבנים אך בצר לי שוב הם נדחקים מהפוסט שלי - אבל לא לנסיונות הכתיבה שלי התכוונתי בכותבי "בעיה". לבעיה שלנו קוראים דמוקרטיה ואנחנו מנהלים איתה יחסי שנאה-אהבה שיכלו לספק חומר טוב לפסיכולוג מדיני-קליני  (הנה הזדמנות לפתוח תת-התמחות חדשה של פסיכולוגיה ומדע המדינה). 

ברור לי שהעיתוי של הפוסט הזה בערב של יום הפצצות, בעוד הרעמים והברקים משתלבים בהפצצות ומטחי רקטות, הוא לא טוב. אבל זוהי המציאות בה אנחנו חיים וכל עוד לא באמת ננסה להגיע לאיזשהו הסדר בוודאי לא נגלה אם יכול להיות כאן טוב יותר. בערב שכזה, קצת לפני פורים, ממש לא רחוק מכאן מנסים ילדים לישון בחיק הוריהם ומשפחות שלמות מכונסות בתוך ממ"דים עם ילדים שחוששים שהמצב הנוכחי יהרוס להם את חגיגות הפורים והורים מודאגים שמנסים למצוא את הכוח להישאר אופטימיים לפחות עד שהילדים ירדמו. לא רחוק משם יש גם משפחות אחרות, שגם הן כל פשען הוא לרצות לחיות ולדאוג לילדים שלהם וגם הן חשופות להפצצות ואולי אף נותק החשמל והגג גם דולף או אולי נשברו זכוכיות החלון ואין חימום וקר וגם שם הילדים מפחדים וגם שם יש הורים שמנסים להיות אמיצים. זה לא ערב טוב לכתוב ביקורת, אבל איזה ערב הוא ערב טוב לזה? 

הגשם יורד, חורף מוטרף חזר לרגע. גשם, כמו תופעות טבע רבות, מביא עימו קלישאות אינסופיות. אנחנו אוהבים את הדימוי של גשם ששוטף את הכל, אבל הראייה הרומנטית הזו טובה בעיקר לסדרות אמריקאיות ולא באמת תופסת בחיים האמיתיים. הגשם הוא גם לא באמת דמעות של מלאכים הבוכים עלינו, בני התמותה על פני כדור הארץ. לי באופן עקרוני די מתחשק לבכות, רק שזה לא ממש יעזור, למרות שסצינת סיום של הגיבורה יוצאת אל הסופה יכול להיות סוחט דמעות ומרגש. נוותר.

ולמה כל כך עצוב לי? כי שנים האמונה שלי בדמוקרטיה הישראלית כתנאי יסודי לחיים שלנו כאן הולכת ונשחקת. כבר שנים שאני מתחזקת בקושי רב את המחשבה האופטימית שישראל עוד תהיה מדינה דמוקרטית מהותית המקדשת זכויות אדם וזכויות המיעוט. מדינת כל אזרחיה שנותנת פירוש חילוני לאורח החיים היהודי ומהווה מקום טוב לחיות בו ליהודי דתי כמו לחילוני, ליהודי כמו ללא יהודי (ויסלח לי יריב לוין שאינני מבחינה) וגו'. אבל השבוע לחרדתי הבנתי שהקרב על הדמוקרטיה נמצא בסופו, לא שאני מנבאת חלילה שתהיה פה מהפכה שתוביל לכינון משטר לא דמוקרטי - לא זו הנקודה. אלא שעברנו להגדרה מצמצמת ביותר של המושג דמוקרטיה ושבמתח בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, ניצחה ההגדרה היהודית ולאורה נשפטת הדמוקרטיה. כל עוד הדמוקרטיה מתאימה ככלי להעצמת הנרטיב היהודי-ציוני אין לנו בעיה עם הדמוקרטיה אך ברגע שהיא מתנגשת עם הנרטיב היהודי-ציוני היא הופכת משנית אם בכלל.  

פורים שחל השבוע (בעצם שבוע הבא - אבל אני פועלת במתכונת משרד החינוך מסתבר) הוא חג מאוד רלוונטי לנושא אם חושבים על זה - החג שבו אנו חוגגים את התהפכות הפור - מתכנונו של המן לכלות את יהודי ממלכתו הנרחבת של אחשוורוש ל"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". נדמה לי שבמבחן ההיסטוריה, וסליחה מראש על הדרמה, השבוע בפוליטיקה הישראלית מסמל מבחינתי התהפכות גורלית, אולי קו פרשת המים, ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה יותר יהודית מדמוקרטית. כפי שכבר אמרתי בעבר (למשל בפוסט הזה) אני מניחה, אלא אם כן יהיו התפתחויות מרחיקות לכת, שחלון ההזדמנויות להרכבת קואליציה חילונית שתוביל להפרדת דת ומדינה הולך ונסגר. אבל עם עוד איכשהו אפשר היה כחילוני להסכין עם הכמו-סטטוס קוו באה שנה הפעילות של הממשלה החדשה להוכיח כי אין סטטוס קוו יש מטרה לאומית חדשה - ייהוד המדינה (גם על זה כתבתי). הייהוד הזה, נרצה או לא נרצה בא על חשבון הדמוקרטיה.

הייהוד הזה בא לידי ביטוי בפעולות הממשלה, בהצהרות הממשלה, בהזרמות התקציבים של הממשלה, ביעדי החינוך של הממשלה, בתקציב הביטחון, בסדר העדיפויות של הממשלה ובשיח שהממשלה הזו מקדמת. להלן מספר דוגמאות רלוונטיות להמחשת הנושא ואנסה לקצר:

1. החוק השלישי בשילוש הקומבינטורי עבר היום. שלושתם חוקים שפוגעים מהותית בדמוקרטיה - אם יש בעית משילות הרי היא נעוצה בשיטת הבחירות ויש לבחון אותה מחדש, העלאת אחוז החסימה לא תפחית סחיטה קואליציונית היא פוגעת בעיקר במפלגות הערביות ובכך בזכויות המיעוט (אמרנו ייהוד? אפשר להתחיל עם ייהוד הכנסת - אוי סליחה זה הסעיף הבא שיתייחס לברכתו של נתניהו לקמרון היום). משאל העם הוא חוק פופוליסטי שנועד באופן ברור לנסות ולהקשות על כל מהלך מדיני משמעותי ואין בו טעם - ממילא בישראל מתקיימות בחירות, הגורם המרכזי בהצבעה בישראל הוא בעיקר הפוליטי-מדיני ולכן תוצאות הבחירות מעידות במידה רבה על המוכנות הציבורית להחזרת שטחים. וגם חוק הגיוס אינו דמוקרטי, הוא אינו שוויוני בעליל, המכסה הקבועה בחוק יכולה להשתנות בהסכמת הממשלה והוא בעיקר מפלה בין דמם של הנושאים בנטל ודמם של אלה שלא, אם בוחנים את זה על פי "רמת הייהוד" - הרי שהיהודיים ביותר (האורתודוקסים) צריכים למלא מכסה של 5,000 בשנה החל מ- 2017 (והממשלה יכולה להסתפק בפחות ד"א), היהודיים אבל גם ציונים "ישאו בנטל" פחות חודשים והפחות יהודיים (מסורתיים, חילוניים ולא עלינו גם לא יהודים) ישרתו כרגיל אבל יקבלו העלאה של 20 ש"ח לחודש כי כנראה הם לא שווים הרבה יותר, ולגבי אלה שלא משרתים כי הם לא יהודים ובכן הם לא יהודים זה ממש לא מעניין.

2. אחר הצהריים ראש הממשלה בירך את את ראש ממשלת בריטניה על דוכן הכנסת במילים "ברוכים הבאים לעיר דוד לכנסת היהודית". לא בטוחה שצריך להוסיף על זה, אני מוצאת את זה מביך שנתניהו יחד עם בנט פצח בשיח הייהוד. נתניהו הוא ראש ממשלת מדינת ישראל, לא ארץ ישראל. במדינת ישראל יש אזרחים לא יהודיים (גם אם יש רמות אזרחות לכל אוכלוסיה כי ככה זה בדמוקרטיה כידוע), בבית המחוקקים הישראלי יש מחוקקים לא יהודיים, אבל נתניהו לא רואה אותם ממטר. שרק ינסו להזכיר לו את זה והוא שולף את הצילומים של אושוויץ, הוא כבר מזמן לא שלף אותם אבל זה בגלל שלאחרונה הוא מעיד על עצמו שהוא אוהב לצייר קווים (אולי מתחשק לכם לפתוח איזו באדוויזר עם הדחקה העצמית הזו? אה זה היה הומור אמריקאי - זה כבר שלב אבולוציוני אחר). נתניהו לא התבלבל היום, נתניהו אמר את מה שחשוב היה לו להגיד - זו מדינה יהודית ונתניהו יכול להיות לא פחות יהודי מבנט. ורק עוד שאלה אחרונה - מי קיבל את פני קמרון יו"ר עמותת אלעד (שזכתה במכרז לניהול עיר דוד) או ראש הממשלה?

3. הקלף החדש של נתניהו בהליכה להסכם הוא ההתניה של הכרה בישראל כמדינה יהודית, יש כאן חידוש לשוני ברוח הייהוד והוא לא מוסתר - עד עתה הניסוח היה הכרה במדינת ישראל, אולם נתניהו הוסיף את היהודית כחלק בלתי נפרד. זה משחק שנראה סמנטי, הרי כל בר דעת יודע שהכרה במדינת ישראל היא הכרה גם בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אין צורך להדגיש את זה, אבל ההדגשה הזו היא בגדר פיזור זכוכיות בדרכו של עבאס לשולחן הדיונים (בהזמנה נכתב לבוא יחף כדי לרקוד טנגו) והזכוכיות האלה מיותרות, כולם יודעים את זה.

4. הממשלה הזו היתה אמורה לא להיכנע לסחטנות דתית, אם אינני טועה זה היה אחד הטיקטים שלה - בפועל מעולם לא הזורמו כל כך הרבה כספים למטרות יהודיות, כאשר מפלגות חרדיות היו בממשלה, הן אמנם סחטו כספים אך עשו זאת למען האוכלוסיות שלהם. בממשלה הנוכחית לא רק שמוזרמים כספים רבים להתנחלויות (ולרוב סקטור אחד הוא הנהנה העיקרי), יש ממש התערבות דתית בוטה בחיי האזרחים החילוניים החל מהקמת מנהלת הדת, המדריכים הרוחניים שנכנסים למערכת החינוך, רכזי הדת החדשים וכלה בהכרזה של שר החינוך על שלושת הערכים המקודשים "אמונה, שואה וצבא". מעולם לא עמדה ישראל לפתחו של מבצע ייהוד כזה. קל לדמיין כיצד היתה ישראל מגיבה לו מדינה דמוקרטית אחרת בעולם היתה מחליטה על מבצע התנצרות כלל לאומי שכזה.

אלה רק ארבע דוגמאות, אבל אם נשים לב רגע לקורה סביבנו נגלה שאנשים רבים כורכים את המושג דמוקרטיה בהיות המדינה יהודית, זה מסוכן לנו היום וזה מסוכן עוד יותר לעתיד שלנו כאן. אני לא אאריך כבר נעשה מאוחר. אבל רק השבוע שיתפתי את התמונה הזו שפירסם Dubi Kanengisser זה תופס לאור ביזוי הרעיון הדמוקרטי שהתבטא בקומבינת החוקים של הקואליציה שהשתמשה בדמוקרטיה כדי לנגח את האופוזיציה ולטול מהדמוקרטיה את עוקצה.

דלדול השיח הדמוקרטי, חוסר הסבלנות לשונה, רמיסת המיעוט, קביעת הרוב וייחוס השמירה על זכויות אדם לשמאל משל היה בזה אות קין הם סימנים מדאיגים. הפער בין ימין ושמאל מעולם לא נראה עמוק יותר. פעם (למשל בתקופתו של בגין) היה ברור שיש דעות מדיניות שונה אך המכנה המשותף הוא חתירה מתמדת לשכלול הדמוקרטיה ושמירה על מדינת כל אזרחיה עם היות ישראל בית לאומי ליהודים, היום המכנה המשותף הזה הולך ומצטמצם וככל שהוא יצטמצם כך יהיה פחות ופחות צידוק להישארותינו כאן אלא אם כן נהיה כולנו דתיים ואז שברור שלעזאזל הדמוקרטיה. דמוקרטיה זו לא פריווילגיה והיא אינה משנית ליהדותה של המדינה. ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן אם תהפוך לתיאוקרטיה. מדינת ישראל לא נבחנית ביחס למדינות האזור, מדינת ישראל נבחנת ביחס לעצמה והשאלה היא אם אנחנו באמת מוכנים לוותר על דמוקרטיה עוד קצת בשביל עוד קצת יהודית? אני מוצאת את השאלה לחלוטין מיותרת ומצטמררת לנוכח המחשבה שהיא דווקא רלוונטית מאי פעם