ואלס עם הספק עד קצה העולם

כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.

ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי. 

הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.

הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.

אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך

כולנו בסירה אחת, היא לא באופק, המפרש שלה לא לבן והיא מדיפה גזענות - ממש שיט תענוגות

כשאני נכנסת למיטה אני לרוב נרדמת די מהר, פשוט כי הגוף שלי כבר קורס מעייפות, הבעיה היא שיש מצבים שאני לא הולכת לישון עד אז כי אני יודעת שרק אתהפך במיטתי והשינה לא תבוא. מה שעצוב בכל העניין שמה שטורד את מנוחתי הוא לא בעיה פנימית שאיתה אני צריכה להתמודד ולא יודעת איך, אלא מה שמטריד אותי זה איך חיים כאן. כי להתמודד עם הגזרות הכלכליות כדי לחיות כאן אני מוכנה, אך להתמודד עם החיים כאן מתוך הבנה שלילדים שלי לא תהיה סיבה להישאר נראה לי פשוט כמו בזבוז זמן לא רציונאלי.

אתמול היה לילה שכזה פשוט כי אי אפשר שלא אחרי פעולת תג המחיר בכפר קוסרא. למתנחלים שנכנסו לכפר במטרה להתפרע אפשר לקרוא "נוער" (גבעות/זוועות - זה בכלל לא משנה) כמו שאפשר לקרוא למג"בניקים שתוקפים טרנסג'נדרית "בני טובים". כשראיתי אותם מובלים לג'יפים הצה"ליים התחוור לי דבר אחד מעל לכל ספק, הכישלון הזה לא יכניס אותם לפרופורציות, הכישלון הזה יוציא אותם מפרופורציות ותג המחיר הבא יהיה גבוה. הנה המחיר עליו דיברתי אתמול של משפטים חסרי אחריות כמו "צה"ל חזק ואמונה". התקדמות במסלול המשא ומתן תוביל להקצנת הפעילות של קיצוני הימין, ישיבתו של בנט בממשלה לאורך התהליך רק תיתן להם לגיטימציה לפעול ביתר שאת כדי לנסות ולו בשבריר אחד לשנות את פני הדברים. המושג דמוקרטיה הוא חלול בעיניהם ומרוקן מתוכן, הזכות על האדמה והאמונה הם אלה שמכריעים את הכף מבחינתם, חוקי או לא חוקי אפילו את הסבתא שלהם לא מעניין (בלי להעליב סבתות ספציפיות).  

אני מתבוננת סביבי ורואה את הפסבדו-מנהיגים שלנו מדושנים מעונג ורוויי ספינים - בין ראש ממשלה פרוק רגליים, שר אוצר כושל, שר כלכלה מקלקל, שר חוץ מתלהם, יו"ר קואליציה גזען, ואין לי ברירה אלא להכיר בעובדה שהעתיד לא מסמן תקווה. לא יעזור שפתאום יעלון מדבר על מיגור טרור יהודי, אפשר לחוקק את כל החוקים שבעולם ולהפנות משאבים, אך החוקיות או היעדרה אינה מעניינת את אלה, הם ניזונים מהאוירה והאוירה בישראל היום מאפשרת גם את קיומם של תגי מחיר. להתבטאויות של בנט מתוך כיסאו בממשלה יש יותר תוקף מכל ניסיון מיגור של יעלון בתוך האוכלוסיה המדוברת ובנט יודע להניע אותה לפעולה תוך שמירת מבט תמים ומשועשע. את השעשוע הזה נתניהו צריך להפסיק. כהורה אני יודעת שדברים צריכים להיות מאוד ברורים, כאשר אני לא באמת מתכוונת למשהו, הילדים לא באמת יקחו אותי ברצינות. כשהממשלה הזו מחד נמצאת בדיונים על הסכם אפשרי עם הפלסטינים, אולם היא מגבירה את הבניה בהתנחלויות, מאפשרת לשר החוץ ושר הכלכלה לתקוע טריזים מכוונים בגלגלי האפשרות למשא ומתן ולהסית פשוטו כמשמעו, הממשלה הזו לא משדרת שום קו ברור. לפינה הזו נכנס נתניהו, אני לא מצליחה להבין מה הוא מרויח מכל הבלאגאן הזה כי בינתיים אני רואה את הנקודות יורדות לו על כל לוח תוצאות אפשרי, אם מדיני ואם בינלאומי. 

אבל איך אפשר לחשוב שתג המחיר הוא משהו נקודתי? תסתכלו מסביב, אנחנו הפכנו למדינה גזענית ודי להתייפייף בעלי תאנה כאלה ואחרים. כאשר יו"ר הקואליציה מצהיר שבכוונתו לקדם חקיקה להעדפת ערבים נוצרים על פני מוסלמים ומסביר בלי למצמץ ש"הנוצרים הם לא ממש ערבים", בעוד ח"כ מירי רגב מבקשת לאסור את כניסתה לכנסת של משלחת נציגי פליטים וזה רק חלק משלל דיווחי הגזענות של הבוקר, אז כנראה הבעיה היא לא של מיעוט קיצוני. אלה פניה של הגזענות והתבטאויות כאלה הן סימפטום של מחלה גורפת, הם רק עוד פן אחד על הסקאלה, אותה סקאלה עליה נמצאים אלה שיוצאים ומטרתם אחת - נקמה, אותה סקאלה עליה נמצאים כולנו. 

החיים על אוטומט בלופ ההאדרה

היה יום מלא וגדוש אתמול אז לא יצא לי לכתוב בין היציאה בבוקר לחוג ההעשרה שהיה הפעם על "מלכים ומלכות" וגם על "חשיבה מחוץ לקופסא", לנסיעה חזרה הביתה, לאירגונים ולאוכל ולקונסרבטוריון, חוג קפואירה ואחר כך סדנת מחול וכבר  הגיע הערב, ארוחה, מקלחות, ספרים ואמא ממוטטת שקרסה למיטה ולא כתבה. 

רשימת הנושאים עליהם לא כתבתי אתמול הולכת ומתארכת ולכן אנסה לקצר:

1. לא כתבתי על הכמעט פרוייקטור להרחקת פליטים למרות שיש פה חומר טוב - הרעיון הגזעני, המשכורת השערורייתית, האישור של האוצר, הפתרון היצירתי של גירוש תמורת עמלות. באמת חבל שזה לא יצא לפועל, היינו יכולים גם לדרוש את שיני הזהב של כל פליט שעוזב "מרצון" ואולי אף לעשות ערימה נאה של שיני זהב בכניסה לבן גוריון למען יראו וייראו. יפה לנו.

2. לא כתבתי על אישור ועדת השרים לענייני חקיקה את נוסח הצעת החוק לפגיעה בעמותות שמאל שהוא בלתי חוקתי בעליל ונועד כביכול לצמצם מעורבות של ממשלות זרות בספירה הפוליטית בישראל אך למעשה הוא עוד צעד בהגבלת חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל, ה"פסבדו" דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל שמונת השרים שאישרו אותו כולם יודעים לספר בשבחי הדמוקרטיה בזמן שהלכה למעשה הם מצמצמים אותה במו ידם. ולא כי במו יד מזכיר מועל יד, אלא כי המשחק הזה שלהשתמש בדמוקרטיה כדי לנגח את הערכים עליהם היא מבוססת היה מה שלימדו אותו מאז ומעולם על השנים הראשונות של המפלגה הנציונל-סוציואליסטית בגרמניה. שוב ושוב הסבירו לי עד כמה הדמוקרטיה פגיעה וכמה קל לכרסם אותה בעזרת הכלים שהיא נותנת. אני לא משווה חלילה אבל אותי זה מפחיד בעיקר בימים בהם פוליטיקאים מתייחסים לזכויות אדם כעוד רסיס תקוע. בעיני הדמוקרטיה מהותה הוא בכך שגם אם אינני מסכים לדעותיך אלחם עד חורמה להשמיע אותן. זה עובר לו איכשהו בשקט כי זה משחק דמגוגי מובהק, למרבית הציבור זה נראה בסדר ליבש עמותות שמאל שקוראות, לא עלינו, להעמדתם לדין של חיילי צה"ל בגין פשעי מלחמה, או לקריאת חרם על ישראל, או למשיכת השקעות או להטלת סנקציות זה בסדר כי ממילא מבחינתם הן לא לגיטימיות, אבל הנקודה אינה אם הן לגיטימיות בעיניך אלא אם הן לגיטימיות בדמוקרטיה והתשובה היא כן וזה בלי קשר לעמדותיי השמאליות. כי הדמוקרטיה מתבססת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ובלמים, החוק הזה פוגע במערכת הזו, עכשיו זה רק שמאל, אפילו אבל מחר זה כבר יכול להיות משהו אחר, תקדים הוא תקדים הוא תקדים. נורמות הופכות לאיטן לכללים מחייבים. אפשר להתעלם ולחשוב שזה שולי, אני מאמינה שבחוקים כאלה מתחיל השבר. אני הייתי בצד הנכון ביום שבו הצרה ישראל שוב את הדמוקרטיה, רק שלצערי אין לזה כלל חשיבות.

3. לא כתבתי עוד על הסופה - האמנם מחדל? מי האחראי ואת מי יש לתלות בכיכר העיר, אם בכלל? לא דנתי בזוועות הניתוק מהחשמל וגם לא באחריות האלוהית והסיבות הדתיות לכל זה? מה עוד? על קרי שחזר לארץ ובאמתחתו שק תמריצים ושלל מתנות, על החייל שנהרג בגבול לבנון, על המהגרים ממתקן חולות ששובתים רעב בבאר שבע, זכויות הלהט"ב (הקישור למאמר דעה מצוין ומומלץ של פרופ' אייל גרוס), על זה שעוד לא שוחררו חלק מהעצורים שנעצרו ביום הזעם, על פרשת הדם החדשה של הקהילה האתיופית, על זה שמדיניות כלכלית פושעת הביאה אנשים רבים לקפוא מקור בחורף הזה? 

אכן, לא כתבתי, mea culpa, מודה ועוזבת - אנוחם? פשוט היה לי מן יום כזה של המון פעילות עם הילדים ואתגרים משפחתיים שכאלה. ולמרות שהיה מן יום שהגיש לי על מגש של כסף המון תפוחי אדמה חמימים ששיוועו להתייחסות, אני הייתי צריכה קצת להתמקד בבית פנימה. אולי באמת הפוסט הבא צריך לחזור קצת לנושא ההורות הישן והטוב. כל הפוליטיקה הזו, בטח אחרי שפרשתי אותה ככה, עושה לי טעם נורא לא טוב. מרגישה כאילו אנחנו נכנסנו קצת לאפטיה מובנית לתהליך ההידרדרות שלנו. החיים על אוטומט בלופ של ההאדרה - בואו נראה רק את הטוב ונמעיט בערכו של הרע. כי בסוף שכבר לא יהיה מנוס ולא נמצא את מה להאדיר, התחושה שלי היא שאז, בדיוק אז זה כבר יהיה הרבה יותר מאוחר.

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת

אנרגיה לא קונים במכולת - פוסט נטול כוחות

התחלתי כבר כמה פוסטים, ישבתי מול מסך ריק, כתבת קצת, מחקתי הרבה. לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב. יאיר לפיד הצליח לעצבן אותי על הבוקר, אבל זה לא מעניין, האדם בהכחשה. חשבתי לכתוב על המשא הכבד של אחריות אישית בחינוך הביתי כי כבר הרבה זמן רציתי לגשת לזה אבל גם זה לא משך אותי יותר מדי. מרגישה מחוסרת אנרגיות - ושום כוס מים או ספל קפה לא ממש הצליחו להתניע משהו. הילדים משחקים יחד מקסים ויש אינסוף דברים לארגן בבית, לעשות עם הילדים אבל את עצמי אני לא ממש מצליחה להרים. מרגישה כאילו האנרגיה רק נוזלת ממני והלאה נמשכת על ידי כוח הכבידה. היום אני לגמרי ההוכחה הנגדית לחוק הראשון של התרמודינמיקה - שקובע כי במערכת סגורה רמת האנרגיה הכללית נשמרת- אני מערכת אנרגיה סגורה עם נפילת מתח פראית ושום פיזיקאי לא יוכל להוכיח אחרת.

אנרגיה ביוונית פירושה בכלל "בפעילות או תוך עבודה", בעברית המושג מרץ נזנח כתחליף עברי ראוי וככה נשארנו עם אנרגיה בלעז. ואיזו  מילה נהדרת היא. כמה נכון הרעיון הזה, כי כשאתה מנער את העצלות והעייפות ומתחיל בעמל יומך אתה גם מתמלא באנרגיה ומסוגל להמשיך. הדבר הנכון ביותר היה לאסוף את עצמי כרגע ולהחליט שזהו זה, עושים.במקום זה אני יושבת במרפסת, שומעת את הילדים נהנים יחד, יודעת שזה הזמן לקום ולהתקלח ולשטוף את העייפות הזאת ממני. במקום זה אני קוראת מחדש את מה שכתבתי ומתמלאת עייפות גדולה יותר. מה יהיה? אם אני משקיעה את האנרגיה שיש לי כרגע בטרחנות מילולית זה בטח לא יעזור, אבל אם לעומת זאת אשקיע אותה ברשימת מטלות שוודאי תחייב סימון וי יש מצב שימצא לי הפתרון. אני מכורה לסימוני ה"וי" האלה, תנו לי מטלה ואסיים אותה עם רק אפשר יהיה לסמן אותה. רשימת מטלות זו ללא ספק סוגת הספרות המופלאה ביותר בעיני, כמו הייקו לעשייה שכלל הכתיבה היחיד בו מסתכם בסימון וי בסוף כל שורה יהיה אורכה ביחידות אשר יהא. בימים כמו אלה, והם נדירים, אני פשוט צריכה לכתוב יותר שורות כי ככל שהרשימה תהיה ארוכה יותר כך אצליח להתאושש מהר יותר. 

מה שמביא אותי לחשוב שוב על כוח המחשבה והתודעה האנושי (שכמובן מביא אותי מיד לחשוב על אנשים שחיים בתודעה כוזבת כמו יאיר לפיד, אז אני מיד מסלקת את הפולש הארור מהפוסט שוב. בתקווה ששמתם לב שהוא ממש משתדל להחליק על הג'ל למרכז הפוסט שלי היום). מדהים כמה כוח יש לנו ברגע שאנחנו משנים את ה- state of mind הפרטי שלנו (ועכשיו אני צריכה לגרש את הקטר הקטן הכחול מהפוסט שלי, אני תמיד אהבתי את הנוסח האנגלי כי העברי הוא טרחני ברמה שלא תאומן ויעידו כל ההורים שנאלצו לקרוא את הגרסא העברית שוב ושוב ושום סיסמא נוסח "אני יכול" לא הצליחה לעבור את הקללות הוירטואליות שמילאו את ראשם עם כל דפדוף). עכשיו אם רק אוכל להאמין שיש לי אנרגיה אוכל גם להתקדם עם היום