בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

הדרך היא כל כך ההבדל

השבוע היו לי כמה שיחות טלפון מפתיעות בנושא חינוך ביתי והורות שגרמו לי להתחיל כאן ועכשיו פוסט לגבי גבולות והכלה הורית שממשיך את שני הפוסטים האחרונים. יש מצב שלא הייתי ברורה אז בואו רגע ניצור לנו את נקודת התחלת הצירים המשותפת - גבולות זה מעולה. גבולות זה חשוב כמעט לכל מערכת באשר היא. רק שגבולות זה לא רק עשה ואל תעשה, זה גם כמה אני יכול או לא יכול. לשאוף להשתפר זה מובנה, אבל כדי להשתפר צריך לשים את הרף במקום הגיוני. כזה שאפשר לשאוף אליו, שיש בו פער מהמקום בו אני נמצאת, אבל פער שהוא בהישג ידי. רק כך אפשר להתקדם, כשמציבים יעד שהוא גדול מדי קשה מאוד להשיג אותו והתסכול נורא גדול. כשדיברתי על הילדים שלנו הוספתי עוד נדבך אחד - מגבלות התפיסה.  

פער - צריך לשים לב אליו

יש משהו מאוד מתעתע בילדים שהם עוד לא ממש גדולים אבל בהחלט לא קטנים, אנחנו נוטים לחשוב שהם תמיד מבינים אותנו, או לפחות מסוגלים לראות את נקודת ההשקפה שלנו, הבעיה היא שלרוב הם לא ממש מבינים אותה ואותנו זה עלול לתסכל. התסכול הזה הוא יצרן של המון עימותים, רובם מיותרים. אבל יותר מזה, האינטראקציה ביננו לילדים היא קריטית. כשאנחנו שולפים את הקלף "כי זה מה שאני אמרתי", שהוא לגמרי לגיטימי כל עוד אינו סובל מאינפלציה, אתם משנים את הקונסטרוקציה של היחסים וגם נותנים דוגמא פחות טובה וטבעית לשיתוף פעולה. כהורה אתה בעל המרות ובעל המרות צריך לדעת להשתמש בה לטובה. התרסת "אני אמרתי" תוביל בסופו של דבר להתרסה מהצד השני. אז אפשר לצעוק או לריב או לקבוע, אפשר גם להסביר ולנסות ליישב את הפערם אם ישנם וזה כולל להאזין לצד שכנגד. זה בדיוק הפער שאפשר וצריך לגשר עליו אם רוצים באמת להימנע מיחסי שררה בבית. 

כדי לדבר עם הילדים שהם יבינו צריך גם להבין מה נקודת המבט שלהם ולהסביר גם את נקודת המבט האלטרנטיבית שלכם, זה עוזר לילד לראות דברים אחרת. נקודת המבט שלהם או כמה הם מסוגלים לתפוס קשורה בהתפתחות הקוגניטיבי שלהם, שהיא תלויית גיל וכמובן אישית לחלוטין. בזמן שצאצאינו תינוקות, אנחנו מעודדים כל התפתחות ע"י גירוי, פעילות משותפת, התייחסות, מילות עידוד ואפילו פרסים, כשהם גדלים אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות ההתנהגות החיובית שלנו. תחשבו על איך לימדתם את התינוק/ות שלכם לנופף לשלום, להחזיק, למחוא כפיים, לדבר, לעשות תנועת מלקחיים עם האצבעות - הרי לא ציפיתם שהם יקומו בבוקר ויתחילו לעשות, עודדתם כל התקרבות ליעד. אם היה כתוב בספר התפתחתחות ילדים ששיניים צומחות לרוב בגיל חצי שנה, זה לא שהם קמו ביום הזה ואם חלילה לא בצבצו שיניים הושבתם אותם לשיחת "יחסינו לאן". ואז הם קצת מתבגרים ופתאום אנחנו קובעים להם יעדים ולא ממש עוזרים להם להגיע.

לא תמיד הדרך מסומנת

כשאנחנו רוצים שילדינו הקצת יותר גדולים יעשו משהו, לא תמיד אנחנו בוחנים את הנושא אובייקטיבית. ניקח לדוגמא את הרצון של הורה שילד יישאר לבד בבית, יש אפשרות להכריז על זה בצורה חד צדדית ולהציב עובדה בשטח. זה עשוי לעבוד אם זה הגיע בזמן, זה עשוי ממש לא לעבוד אם זה לא הגיע בזמן הנכון. אז שוב, כמו שאמרתי בעבר, אפשר להחליט עם עצמנו שהילד מסוגל לאתגר ולא להיות מוכנים להתגמש בנושא, בסופו של דבר הילד באמת יעשה את זה, אבל השאלה היא שוב שאלת המחיר. אני בעד להציב לילדים אתגרים וגבולות, אבל כדי שהם יגיעו לשם, גם בגילאים מבוגרים יותר, אנחנו צריכים לתת להם לא רק את הגירויים הנכונים, אלא גם את העידוד ולפעמים אף ליצור בעצמנו את הדרך.

צעצועים מעודדי התפתחות

מדהים אותי ההבדל שעובר עלינו כהורים - כל עוד הם פעוטות אנחנו מגרים אותם להצליח וזה ממש עובד לנו. בלי לדבר איתם על זה, אנחנו מגרים את קצב ההתפתחות שלהם, שמים לב לכל צעד קל, מעודדים והם אכן מתפתחים בקצב, איכשהו לאט לאט מהרגע שהם רוכשים את היכולת לדבר ברור ולהבין יותר, אנחנו דורשים מהם המון ומצמצמים משמעותית את עזרתנו. אז נכון שהתהליך הוא לא בינארי, ונכון שזה תהליך מדורג ועדיין אני חושבת שאנחנו מאבדים המון מנתיב התקשורת שהיה לנו איתם והיה כל כך חיובי. כמו שלא שמתם צעצוע התפתחותי לילד שמתחיל לזחול בסוף החדר, גם כי הוא לא יבחין בו וגם כי זה ייאש אותו, הרי שאותו דבר צריך לעשות גם בגיל מבוגר יותר. 

התגמשות אינה ויתור, התגמשות היא הדרך לעבור את ההורות בחכמה. אתם רוצים שהילד יישאר לבד? הוא מסרב? דברו איתו ובנו תוכנית שתהיה מקובלת, פחות או יותר על שני הצדדים. תרחיבו כל פעם את האתגר, תעודדו ותנו מילה טובה, ככה הוא יגיע להישגים האלה הרבה יותר בקלות עם הרבה פחות חסכים. אנחנו לא צריכים לעשות לילדינו את הכל, ברור שהם צריכים לעבוד בעצמם, אבל הילדות משמעה תקופה שבה אנחנו מנחים אותם, לא יוצרים אצלם פחדים ובעיות ביטחון. מעבר לזה תחשבו כמה זמן תחסכו בריבים מיותרים ואיך בעצם מתוך מקום שהוא לעומתי ביסודו (מה שאתם רוצים מול מה שהם) הצלחתם ליצור קרבה במקום ריחוק. אני מוצאת את זה נכון יותר. אז זה אני בעד גבולות ואתגרים, אבל כמו שאנחנו מודעים למקום אליו הם צריכים להגיע, אנחנו צריכים להיות מודעים לאיך עושים את זה בעיקר נכון. 

ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת