חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות היסטוריה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 בינואר 2016

חדשנות משבשת וחתרנות נחושה

הנאום היום של השר בנט בכנס INSS הוא מעניין ברמת המתבונן מהצד ואפשר לדבר עליו רבות, במידה רבה, ממש כמו הולוגרמה, ניתן לפרש אותו במספר מימדים. במילים שאמר בנט לא היה כל חידוש, אם כי ייתכן שבציבור הרחב הדברים הללו לא נשמעו מספיק, אולם במקרה זה החידוש הוא בדובר - חבר בכיר בקואליציה שמעז להרים סדין אדום ודווקא בעיתוי ובמקום הנכון.  

הבחירה של בנט לדבר על תפיסת הביטחון הישראלית היא מצויינת, או לפחות אסטרטגית - מחד הוא לא הציע שום דבר מעשי, מאידך הוא העלה סוגיה חשובה שגם אם לא תקבל התייחסות אמיתית מנתניהו ותישאר תלויה באוויר, תוסיף להדהד באזני הציבור. השאלות שהעלה היום בנט מאתגרות לא רק את התפיסה הבטחונית של ישראל, הן גם רסיס לא מבוטל בישבנו של נתניהו משולב עם ירייה בין העיניים בתוך הנגמ"ש ובנוכחות עדים. נתניהו יכול להתייחס בביטול, אולם אז הוא מסתכן בהפיכתו לעוד דוגמא של ענק משולל "חדשנות משבשת", ולפחות אליבא ד'בנט, כולנו יודעים שזה נגמר לא טוב. ואם יש דבר מה שנתניהו רוצה זה להיזכר מעל דפי ההיסטוריה.  

הנאום של בנט אינו מחדש כלום, ההצעה לחשוב מחדש על ניסוח תפיסת הביטחון של ישראל נשמעה פעמים רבות ואחד מדובריה המובהקים הוא עופר שלח. מה שמרענן זה שתפיסה זו טרם הושמעה באופן פומבי על ידי איש ימין מובהק. מאז 77' לא נשמע איש ימין שאמר דברים כאלה מפורשות ושגם היה בעמדה להשפיע. שלח אמנם לאחרונה לא נשמע, אולם תמצית דבריו של בנט היא תמצית ספרו של שלח. שלח כבר אמר פעמים רבות שההשקעה התקציבית במערכת הביטחון מתקשה לספק הישג של ממש, הוא אף הזהיר, ממש כמו בנט היום כי מחדל צוק איתן לא נחקר ויש להניח שיתרחש שוב גם אם בקונסטלציה אחרת - נניח בלבנון. במידה רבה הידיעות שהגיעו רק השבוע על הצלחתו של שיקום פרוייקט המנהרות, לא יכלו להגיע בעיתוי טוב מזה. מילותיו של בנט הן הד למילותיו של שלח שלישראל אין אסטרטגיה צבאית ומדינית להתמודד עם אויביה מה שמצריך תורת לחימה חדשה שלוקחת בחשבון את השינויים.

בנט רק שיפץ את המטאפורות, הוא אוהב מטאפורות וכך הנגיש את עופר שלח בשפתו. הרעיון שהאיום המרכזי על ביטחונה של ישראל מגיע מהקיפאון המחשבתי של  ממשלת ישראל, או כפי שהוא מכנה את זה "בטונאדות תפיסתיות" בעברית ה"הו, כה ציורית שלו", הוא נכון. השורה התחתונה של בנט ידועה כבר שנים, ישראל נגררת ולא יוזמת - זה תופס במישור הבטחוני והמדיני והשניים מזינים זה את זה. בעוד האיומים השתנו, ה"מאובנות התפיסתית" שרדה, למרות שאיננה מוכיחה עצמה בשטח באף אחד מהתחומים.

רק כשזה מגיע מצדו של בנט יש כאן דברים שצריך לזכור - בנט נמצא בקואליציה כבר שלוש שנים ולא מצליח, ובספק אם ניסה עד כה, לשנות את הקונספט עליו הוא מדבר. הוא אכן השמיע קולות אופוזציוניים לניהול של נתניהו ויעלון את צוק איתן, אולם מאידך לא שמעתי אותו אח"כ דורש בקבינט הבטחוני לדון במסקנות צוק איתן על מנת להפיק לקחים או לייצר תפיסה בטחונית חדשה ומעודכנת. 

אבל מה שחשוב יותר הוא שבנט מצייר קבינט של חדלי אישים - יודעים על איום המנהרות אך לא פועלים מספיק כדי למגרו, וכמו שהוא תיאר את זה עושים שוב ושוב את אותן טעויות, בריפרור למשפטו הידוע של איינשטיין.  אלא שלבנט יש אחריות, אם זה באמת מה שהוא חושב אז נאומו הוא עדות מבפנים לממשלה לא מתפקדת שאין לה פתרון לא במישור המדיני ולא במישור הבטחוני. ואם זה מה שבנט חושב, הרי שעל בנט מוטלת האחריות הציבורית להתפטר ולא לתת יד לממשלה שאין לה את היכולת לייצר אסטרטגיה בטחונית שתגן על אזרחי ישראל.

מצדו של נתניהו התעלמות מדבריו של בנט או פיזור טענות עמומות של מקורבים שבנט חוזר על דברים שנשמעים בקרבת ראש הממשלה, לא יכולה להישאר התגובה, זו לא תשובה אמיתית וזה לא פותר את סימני השאלה שירה בנט מעל לראשו של נתניהו. לא ייתכן שראש ממשלה יתן לשר בכיר וחבר בקבינט המדיני-בטחוני להצביע על ממשלת מחדל משותקת ולהותיר את הנושא ללא מחיר, הוא גם יכול לעשות לבנט תרגיל הפוך ולהגיד שהוא כבר עושה בדיוק את זה, אלא שאז יצטרך להוכיח. בנט עשה כאן תרגיל מצוין, ואם הייתי בטוחה יותר בז'רגון הג'ודו, הייתי מהמרת שזה איפון מושלם. הוא מאשים, אבל הוא גם יכול להסתתר מאחורי הטענה כי הוא לא האשים אלא רק דיבר על כיוון שיש לנקוט בו. אלא שכולנו מבינים שלא בזה דברים אמורים. 

בנט יוסיף לנשוך את נתניהו בעכוזו בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה. נתניהו יכול ללכת לבחירות חדשות, אבל לא בטוח שזה הזמן הטוב ביותר עבורו. בעוד שלבנט אין מה להפסיד, לנתניהו יש ואני לא בטוחה שזה עיתוי טוב עבורו לטלטל את הסירה. אלא שלהשאיר את בנט בקואליציה אומר שבנט לא יפסיק ליצר ספק, האשמות וסימני שאלה בקשר למנהיגותו של נתניהו. בנט ממילא לא בנה על הבחירות הבאות כדי להגיע לראשות הממשלה, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתערער. הוא אמנם הצליח לשריין במפלגתו את תפקידו כיו"ר, אך מערכת בחירות שלישית מאז כניסתו לקדנציה שניה כראש ממשלה ובפחות משמונה שנים זה לא לגמרי טוב לתדמית וזה בטח לא מרגיש כמו יציבות.

החדשנות המשבשת בה נקט בנט היום היא תרגיל טוב משולב עם אלמנט ההפתעה. אלא שבדיוק את זה היית מצפה לראות מגיע מאופוזיציה שמנסה לייצר חלופה ולא מתוך הקואליציה המהווה בעצם את החלופה. התגובה לנאומו של בנט צריכה להגיע ואם לא תגיע הרי שבנט טמן היום עוד קצת מזרעי הספק המערערים את מנהיגותו של נתניהו ונראה שביד הוא מחזיק שקיק שלם.

יום רביעי, 6 בינואר 2016

אתם עדיין מתפלאים על נתניהו?

סרט שהוקרן אתמול ברשת PBS מגולל סיפור מרתק מפיו של שגריר ארה"ב בישראל לשעבר והשליח המיוחד מרטין אינדיק על תהליך השלום ועל קשרי ארה"ב-ישראל. בין היתר נאמר שם כי אינדיק זוכר שבהלוויתו של ראש הממשלה ז"ל יצחק רבין, נתניהו אמר: "תראה את זה, הוא גיבור לאומי עכשיו. אם הוא לא היה נרצח, הייתי מנצח אותו בבחירות והוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל". זו עדות מצמררת, אך אינה מפליאה בכלל. אם יש מקום להתפלא זה על העובדה שנתניהו שיחרר משפט כן בנוכחות עדים שידידותם הפרסונלית עומדת בספק.

אם בכל זאת מישהו מוצא את זה מפליא הרי שהוא אינו מחובר למציאות הישראלית כבר שלוש קדנציות רצופות וכמעט שלושים שנה. זה לא שנתניהו לא השתנה, בוודאי שכן, כוח משנה אנשים. במקרה של נתניהו זה רק עשה אותו יותר זחוח. אין לי אלא לשער מה הוא אמר מתחת לשפם אחרי שסילבן שלום הלך לביתו בבושת פנים, או מה אמר לפטרונו אחרי נאום הקונגרס שלו בו הכריז מלחמה פוליטית על הנשיא אובמה.

"חידת נתניהו" היא פיקציה, אין דבר כזה. נתניהו עקבי ביותר ואין שום צורך לתהות לגביו, הוא מגיע עם התוויה. נתניהו איש ימין מוצהר, מבחינתו קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית חשוב יותר מדמוקרטיה או שלטון תקין. חשיבות היהדות אין מקורה באמונה, מקורה במנדטים. אלוהי נתניהו הוא הכוח, השלטון וכל אמצעי כשר בשמו. לכן, אין להתפלא שהמוכתר בעיני עצמו כ"מנהיג היהודים" אוכל השרצים בארוחות עם שלדון "הדמוקרטיה אינה מוזכרת בתנ"ך" אדלסון נותן את חסותו ליהוד הדמוקרטיה הישראלית כבר 7 שנים רצופות. מטרתו להמשיך ולהיות בשלטון, הדמוקרטיה אינה נר לרגליו והוא לא בוחל בשום אמצעי. 

באמצעות מסע הפחדה הוא יוצר שיתוק ומזין אותו על ידי חיבור הנרטיב היהודי לנרטיב הציוני תוך שרבוב אידיאולוגיה ימנית, זו ביצה בה נתניהו שוחה מעולה. את ההמון הוא משיג על ידי שיח "ציוני חדש" הרואה בשמאל אם כל חטאת ובאיסלאם איום קיומי, תחת החסות הזו הוא יוצר שיתוק מדיני שמחזק את כוחו תוך ניצול מצב שהוא עצמו יצר במו ידיו ומדיניותו. ישראל במצבה היום היא פרי הגינון האינטנסיבי של נתניהו והעשבים השוטים שהיא מצמיחה והפגיעה האמיתית בדמוקרטיה הם פרי ההסתה שלו עצמו.

נתניהו של 1995 הוא אותו נתניהו של 2016. העובדה שניסה לטשטש את אחריותו למסע ההסתה והדה-לגיטימציה שעבר רבין ושזה הצליח לו מעל למשוער אינה מעידה עליו, היא מעידה על הציבור הישראלי. הטקטיקה שנקט נגד פרס בקמפיין של 1996 אינה שונה מהקמפיין בבחירות האחרונות, השחרת השמאל היא הדרך שלו לסלול את דרכו האלקטורלי ואם הדמוקרטיה נרמסת בדרך, אז זה מחיר שיש לשלם. 

קו ישר עובר בין האמירה האומללה בהלוויתו של רבין, אם נאמרה, ובין האמירה ביום הבחירות כי "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" - כל דבר נתפס בעיני נתניהו לפי מידת האיום שיש בו על יכולתו להרוויח רווח פוליטי. זה עובר גם חסמים של מוסר וזה מאתגר את יכולת ההתנצלות הדו פרצופית שלו, שגם היא משוללת כל כוונת אמת לבד מכוונה פוליטית טהורה.

כל ניסיון לבחון את הפעילות שלו דרך מסננים אחרים לבד משמירה על הכוח וחיזוקו יכולים ליצור אניגמה, אולם אם נסתכל על נתניהו לאורך השנים אין כאן על מה לתהות. הוא ברור ועקבי והוא מתוכנן, יותר מאשר נתניהו ראש ממשלה ישראלי הוא רפובליקן אמריקאי שהכי קרוב שהוא יכול להגיע זה להיות ראש ממשלה בישראל. אם לא יהיה ראש ממשלה, אין לנתניהו משהו אחר לעשות שיהיה באותו קליבר, הוא לא יהיה איל הון אם יפרוש, הוא יהיה בעל עמדת כוח לשעבר וזה משהו שנתניהו לא יכול לשאת. 

עדותו של אינדיק לא מביאה עימה כל בשורה חדשה, היא רק עוד עובדה שנתניהו הוא אב טיפוס של כל מה שרע בפוליטיקה, הוא ההוכחה שלפוליטיקה אין כל קשר למוסר. השאלה היא לא מתי תקרע המסכה מעל נתניהו, המסכה נקרעה כבר מזמן, השאלה היא מתי ישראל תתעורר ותחזיר את נתניהו להיות מה שייעדה לו ההיסטוריה - פוליטיקאי נכשל שהביא את המדינה לתקופה חשוכה מאין כמוה. אבל נתניהו לא מודאג מהחשכה, בבית בלפור יש מלאי נרות.

יום שני, 23 בנובמבר 2015

8 סוגי יינות בראי השואה

"הכלבו היה בבעלות יהודית לפני שהנאצים לקחו אותו" זעק ראש הממשלה ביאושו, "באופן אבסורדי הכל-בו הזה מסמן עכשיו מוצרים מישוביי יהודה ושומרון והגולן, ועכשיו אנחנו מתבשרים שהורידו אותם מהמדפים. חרם לכל דבר... אנחנו מוחים בתקיפות על הצעד הפסול הזה מבחינה מוסרית ועניינית והיסטורית".

ראש הממשלה אינו מדייק: סימון המוצרים אינו אבסורדי, זו תוצאה של החלטה של האיחוד האירופי. העובדה שהכל-בו היה בבעלות יהודית ונלקח ע"י הנאצים ועכשיו מסמנים שם מוצרים מישראל אינה אבסורדית. סליחה על הציניות, אם כבר יש כאן דווקא קו הגיוני, שזה הפוך מאבסורדי. אם הכוונה היא להתנכלות מכוונת ליהודים ודווקא בגרמניה, הרי שזה פשוט לא נכון ולכן הטיעון בעייתי אבל זה מה שקורה כשאצל ראש הממשלה יהודי וישראלי הן מילים נרדפות.

יש סימון של מוצרים מהתנחלויות ובעוד יש בישראל שיגידו שההתנחלויות הן ישראליות, הרי שלא מוכלת עליהן ריבונות ישראלית ולכן זה בהכרח לא נכון. מוצרים אלה אינם מישראל אלא מוצרים שייצרו ישראלים, ייתכן שאפילו על ידי פועלים פלסטינים היו מעורבים בתהליך הייצור, אבל הם לא ישראלים, הם מאיזור ללא ריבונות. עובדתית וחוקית ככה זה גם בישראל, גם אם בעיני רבים ההתנחלויות הם בשר מבשרה של ישראל.

אבסורד הוא כאשר דבר מה אינו מתיישב עם ההגיון הישר. יש הגיון בסימון המוצרים, גם אם אינו מקובל על ראש הממשלה, מה שאבסורדי כאן הוא ניסיון ראש הממשלה למצוץ את לשדו של זכרון השואה בציניות וללא בושה.

להילחם נגד סימון מוצרים? אני סבורה ששוב ראש הממשלה מטפל בתסמין ולא בבעיה עצמה. אבל מכיון שזו מדיניות הממשלה, ראוי היה שראש הממשלה הישראלי, שאמור לפעול בשיקול דעת גם בנושאים רגישים מאלה, יוכל לטפל בנושא בכלים ראויים ולא בהיסטריה המחברת שוב ושוב לשואה. אצלי זה מעלה את התהיה שאם לא היתה שואה, לראש הממשלה לא היה שום טיעון אחר. איראן? שואה! פלסטינים? שואה! סימון מוצרים? שואה! יש משהו שניתן להצדיק גם ללא השואה? אני שואלת כי ניצול השואה למטרות תעמולה עומד ביחס הפוך למשל ליחס לניצולי השואה בישראל, שלא ממש נמצאים בסדר יומו של ראש הממשלה.

בעיניי התנהגותו הבלתי מידתית של ראש הממשלה לאור הורדה מהמדף של שמונה סוגי יינות צורמת, אבל אל תבינו לא נכון זה היה צורם גם אם היו מורידים בכל אירופה מוצרי התנחלויות מהמדפים. זה לא בגלל שאני שמאלנית עוכרת, זה בגלל שהשואה לא צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל. ניצול השואה הוא איבוד פרופורציה, הייתי משתמשת במילה אבסורד, אך דומה שראש הממשלה אינו מבין הגדרה זו לאשורה.

בהנחה שראש הממשלה אינו רוצה ליצור תקדים ולכן השיב מלחמה שערה, הרי שראוי היה שראש הממשלה יפעל בכלים המתאימים. אם כי גם פה יש דואליות מוסרית - אינני זוכרת אותו אומר משהו כאשר ליברמן קרא לחרם מסחרי על ערביי ישראל, שבעיניי נראה הרבה יותר מסוכן למדינת ישראל מהורדת שמונה סוגי יינות מהמדף של כל-בו בגרמניה, גם לאחר סימונם וגם אם זו הרשת השניה בגודלה באירופה. 

חרם? הורדת 8 בקבוקי יין זה חרם? לא, אבל כנראה שזה נשמע טוב כשראש הממשלה מרים את דגל המאבק הציוני. אלא שחרם היא המנעות, במקרה הזה מסחרית, המכוונת נגד גורם מסויים. אין כאן חרם על ישראל, יש כאן ניצן של חרם על מספר מוצרים מצומצם ברשת מסויימת. איבוד העשתונות המילולי, שנתפס בציבור הישראלי כהגיוני, ציוני ומעורר השראה, נראה לי מפחיד כשהוא מגיע מהאיש שאמור להיות אחראי גם במקרים חמורים יותר המתרחשים בחייה של אומה. חוש המידה של נתניהו ידע ימים טובים מאלה. ניתן לטפל בנושא הזה אחרת, למעשה הנושא הזה מוטל כחרב על צווארה של המדינה כבר הרבה מאוד זמן, משל נוסף לאמרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח. 

עיניינית? שום דבר בתגובתו של ראש הממשלה לא היה ענייני גם בהנחה שהמלחמה באיום החרם האירופי על מוצרים מהתנחלויות זה הנושא הראשון במעלה בסדר היום הציבורי. מוסרית? הניסיון לקשור לשואה הוא לא מוסרי, הוא ציני וסחיטת השואה של ראש הממשלה בעלת מימדים אינפלציוניים. היסטורית? אין קשר בין השואה לסימון המוצרים והורדתם מהמדפים. זה הצליח לראש הממשלה? כן, כי הוא הפך לאיש המטורף שמתפרץ לבמה כל הזמן ואיכשהו צריך לעצור אותו. 

כל המאבקים של נתניהו בשנים האחרונות הן תולדה של דחיית המשברים הנראים לעין ברגע האחרון. זה היה נכון לגבי המנהרות מעזה, ההסכם עם איראן, מתווה הגז, סימון מוצרים והסכסוך הישראלי-פלסטיני (רשימה חלקית). לו רק לכל ישורת אחרונה הוא היה מגיע עם אסטרטגיה, אלא ששואה אינה אסטרטגיה ובמאבקים החשובים באמת נתניהו מהמר על העתיד שלנו, ללא חזון וללא תוכנית. אבל יצא מלך נתניהו שהחזירו את המוצרים, נכון? איכשהו 22 נרצחים בחודשיים לא נשמע לי כמו סוג של הצלחה.


יום שבת, 31 באוקטובר 2015

למידה מחברת

השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה". 

כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה. 

אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.

אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.

אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.

נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.




יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי





יום שלישי, 2 ביוני 2015

דעת מיעוט

דעת מיעוט הוא ביטוי משפטי שמתייחס לדעות של שופט או שופטים שדעתו/ם שונה מדעת הרוב ולרוב מתנגדת לפסק הדין שניתן. היום, התרחב השימוש במושג מעבר לעולם המשפטי ופעמים רבות המשתמש במושג יכוון לדעות המוחזקות על ידי קבוצת מיעוט בקרב הציבור הכללי, היינו דעה שהיא אינה מוסכמת (קונצנסואלית). מאז ומעולם דעות מיעוט היו מוקד של משיכה בעיניי, בין אם בחיים ובין אם בפסקי דין. מעבר לעובדה שפעמים רבות דווקא לדעת המיעוט משמעות היסטורית, ובעצם גם מעשית, מרחיקת לכת, דעת המיעוט מופלאה בעיניי מעצם התעוזה שלה לצאת נגד הרוב ולהיות נאמנה לעצמה.

שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:

משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".

כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת. 

דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות. 

אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה. 

דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון. 

התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים. 

הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.

אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט. 

ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.

הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.

קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות. 

משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו". 

קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו. 

העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו. 

במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.

חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.

יום רביעי, 22 באפריל 2015

כיסאות שמורים

כבר יום הזיכרון, זה פוסט שתופס אותי בתוכו. יללת הסירנה הכל כך טבעית עבורי תפסה לרגע את הילדים בבהלה, למרות ההסברים הקודמים וההתראה המוקדמת שלי. כששלושה ילדים רצו אלי לחיבוק של לחץ שנרגע, הבנתי על מה יהיה הפוסט שלי היום. צוק איתן והאושר בילדים שמלחמה היא חלק מהלקסיקון האפשרי שלהם, כמה מתאים ליום הזיכרון. ואז חיבקתי אותם ונתתי לעצמי להרגיש אותם בזמן הזה של הצפירה, וכמה קלישאתי יהיה פה לומר משהו על מוות וחיים, תקוות לעתיד ותקוות שנגדעו וכמה אני לא מתכוונת בכלל להיכנס לזה. אז נגעתי בהם והתענגתי בתוכי שהם עוד קטנים, רק שאחרי זה הגיע ה"כמה מהר הם גדלים" ואז לשחרר ולחייך, באמצע חיבוק וצפירה, לשדר שהעסקים כרגיל ואני אוהבת אותם בלי סוף. היה קל יותר להדק אלי ולנשום את ריח הסבון, הכביסה וחום הילדות שנדף מהם. ושמעתי את הצפירה ברקע. פתאום לא ידעתי, לא ידעתי איפה אני עומדת בתוך זה. פיזית ונפשית. בתוך כל הרגש הזה, נאטמתי. וגם לא.

היופי בילדים שלרוב די מהר הם יכולים להמשיך. מתישהו אנחנו מאבדים את זה. הם המשיכו הלאה לשחק במלחמת כריותואני נשארתי עם מחשבות על כמה הבכור כבר בעצם גדול.

אני לא רוצה לראות את הילדים שלי על מדים. אל תספרו לי שאף אחד לא רוצה. אני יודעת. זה לא שאי פעם נתפסתי להבטחות השווא שעוברות מדור לדור ולמרות שהן קלישאה הן ממשיכות להדהד, כולל ה"אין לנו ברירה". אני לא יכולה לחנך אותם לאור זה. לא יכולה ללמד אותם את הבנאליזציה הזו, אני רק יכולה להסביר להם זה שיש לנו צבא כי אנחנו חיים במצב עיניינים מסובך. אני חייבת ללמד אותם שיש עוד אפשרות חוץ מלחיות על החרב, לטעת בהם מצפון, מוסר וחמלה, להפנים בהם את חשיבות השיפוט העצמי ושיח של זכויות. שילמדו להפריד בין צבא ההגנה לישראל ובין מדיניות, אבל ידעו להבחין בחפיפה שהולכת וגדלה. להאמין שיש להניח שמתישהו היתה הזדמנות לשנות ואולי היא עדיין קיימת. שיהיו בני אדם. בני אדם של תקווה.

הציוד שאני אמורה לספק להם עד גיל 18 הוא כבד, אבל אני עומסת אותו טיפין טיפין בכל יום, במסע הניווט הזה שלי כהורה. המסלול לא ממש מסומן והוא מכיל איזונים שלא ממש פשוט איתם והם מצריכים הרבה מחשבה. איך מחנכים ילד לביקורתיות ובד בבד בתוך הביקורת גם מלמדים אותו לאהוב - או שאולי הייתי צריכה לשאול הפוך? או שאולי בעצם מלמדים את הילד קודם כל לאהוב? אני מניחה שאפשר להפריד ועדיין זה יותר סימביוטי. זה לא שבגיל 18 הם יוכלו לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו ישראל, אני לא משלה את עצמי, זה מסובך. אבל בין אם אני רוצה ובין אם לאו, כבר בגיל 17 הם יאלצו להחליט לעצמם מה הם רוצים לעשות ואיך.   

פעם היה לי ברור שחייבים לשרת בצבא, היום קיימת בי מודעות ש"צריך" אבל כל עוד יש כיבוש קשה לי לתקף אותה. אני לא יכולה לגבות את מה שנעשה בשמי וגם לא את הלגיטימציה הציבורית שיש לזה. אני יכולה להגן על הצורך של ישראל בצבא, לו הצבא תפקידו היה להגן על המדינה מתוך גבולות מדינה סדורים. הדברים האלה הולכים ומתחדדים אצל משנה לשנה, מיום נוסף של כיבוש שרודף יום נוסף של כיבוש; ממבצע שהוא בעצם מלחמה יזומה שלנו שרק נתפס כ"מבצע הכרחי" שלא לומר "חיוני" או ש"נכפה עלינו"; מעוד מתים, חיילים ואזרחים משני הצדדים; משנאה; ממוות. מכל יום שמקרב אותי לרגע שהבכור ילבש או לא ילבש מדים.

אני מסתכלת מסביב וכולנו על אוטומט - בתוך קשר גורדי שאף אחד לא מנתץ אותו. בין אם אתה רואה בכיבוש כיבוש ובין אם לאו, כולנו חיים איתו, הוא מלווה אותנו כל יום גם כשלא רואים אותו ואפילו כשלא קוראים לו בשמו. המחיר שלו הוא לא פשוט, הוא נוכח בכל שיח והוא גובה חיים. לא אדבר היום על המחיר האזרחי שגבתה המלחמה הזו, לא אדבר על המחיר המוסרי שלה, על העובדה שהתחילה בספין ונגמרה בלא כלום. בגלל שכבר יום הזיכרון, וגם הוא תכף יוצא, אזכיר רק את שישים ושבעה החיילים שאינם ובאמת שאין לי איך לתרץ את זה. אני יכולה כמובן לדבר בקלישאות, זה קל לעשות את זה, אבל אם הייתי נאלצת להסתכל בעין של אדם אחד שנגע בו השכול הזה אישית, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל.

הפכנו למדינה שמסתגלת למוות, מוסיפה עוד שם "למניינם של הי"ד", כבר 23,320 שמות יש לו לנקום, אבל מי הנוקם? עד עכשיו לא ראיתי הוכחה לדבר מלבד פעולות אדם. מדברים על צורך, על כאב של אומה שלמה, על אבדן יפי הבלורית והתואר - גלוריפיקציה של המוות עד אבדן חושים לטובת מכונת מוות משומנת שבוררת שרירותית מי למוות ומי לחיים בכל רגע נתון. 364 ימים של הכנה ליום הזה, שהוא יפה ונכון אבל הוא רק יום אחד, שאר הימים ראוי להם שיוקדשו לחיים. הם לא. ההנצחה חשובה אין ספק, היא אחד מנדבכיו של כל אתוס לאומי משחר ההיסטוריה, היא החוליות המחברות במידה רבה אדם לעמו ולמולדתו. ההנצחה היא אנושית ויש בה משהו נוגה ונכון, אולי מתבקש. 

אולם ההנצחה היא רק נדבך אחד, היא לא יכולה להיות מנותקת מכל השאר. הבעיה בלהפוך לסוגדי מוות, להם לוחות המתים שלנו נוגהים באור קדושה, שהמתים הופכים למחולל הרגש הלאומי וככאלה הם הופכים כל ערך חיוני וראוי אחר למשני. מערכת חברתית שלמה כפופה הילה צבאית. בעוד שבעבר ניתן היה להצדיק אתם מותם של הנופלים במערכות ישראל, היום כבר לגמרי לגיטימי לשאול לאיזו תכלית? את מותם של מרבית הנופלים בשנים האחרונות ניתן היה למנוע. ניתן עכשיו לתת הסברים ללמה זה קרה, אבל השאלה הכי גדולה היא למה זה לא נפסק? אותה אף אחד לא שואל, היא כראה גזירה משמיים. אלא שהיא לא. היא בחירה. בחירה של אנשים. בני אדם. רק הם אלה שלרוב לא צריכים לשלם את מחיר ההחלטה שלהם או העדרה. מדיניות מזגזגת, הסטה של שיח, חידוד דף מסרים לאומיים והופה - הכשרנו את מתי המלחמה הבאה. כסאות הכבוד כבר מוכנים, השמות עוד יתמלאו, כרגע יש עליהם רק פתק אחד "שמור". אותי זה מפחיד. עוד יותר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. עוד הרבה יותר ביום הזיכרון.
Image result for reserved seat
ללא כיתוב

יום שישי, 20 במרץ 2015

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב. 

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 


שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי
אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.


צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ
אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.


יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

דמוקרטיה בטלה בשישים, סליחה ב- 61 (ח"כים)

אני יודעת, אתם הרבה פחות אוהבים לקרוא אותי כשאני מדברת על פוליטיקה. אבל הבלוג הזה הוא שלי ושיקולי פופולאריות לא ינחו אותי בכתיבה. מה שכן הבנטומטור הפנימי שלי הגיע לנקודת רתיחה ואני שוב מעוצבנט. זה לא רק השטויות שלו על חיזוק הבניה כי כידוע זה סלע קיומנו, לא האיומים שאם נתניהו לא יחזק את הבניה בגדה הוא יערער את הקואליציה, כי הוא כל הזמן מבטיח לערער את הקואליציה במסגרת הקמפיין שלו של להיות בממשלה ולהרגיש בלי, זה לא הניסיון הפתאטי שלו להיות אח של כולנו ומה פתאום הוא בכלל לא מגזרי. זה העובדה שבנט והמפלגה שבראשותו זה אריה בעור של כבש. אני לא מפחדת מבנט, אני חוששת שאנשים כמוהו הם בדיוק האנשים שיורידו את ה so called דמוקרטיה שלנו ביגון שאולה. שבאיזון הבלתי אפשרי של מדינה יהודית ודמוקרטיה, אלה הם הבנטים שמערערעים את תפיסת הדמוקרטיה בשקט ובהחלטיות ועד שנבין את העניין כבר נהיה עמוק בבוץ.

מה תכל'ס אני רוצה להגיד היום? שבנט והבית היהודי מסוכנים. אתם לא חיייבים לקרוא יותר, את השורה התחתונה שלי אמרתי. אני כותבת את זה כבר כמעט שנתיים, וכמו שאני סבורה שגם את ממשלת נתניהו צריך להחליף ודבר לא קורה, סביר להניח שגם דבריי על בנט ומרעיו (מלשון רעים - לא טובים ולא מרעים - חברים, חוצמזה שהם לא חברים, הם אחים) יאבדו להם חסרי הדהוד בתוך ההיסטוריה ולא נודע כי באו אל קרבה. 

ביום ראשון הקרוב, ועדת השרים לענייני חקיקה תידון בתיקון "פסקת ההתגברות" שמציעה אילת שקד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תיקון והתגברות נשמעים כל כך חיוביים, נכון? הרי תיקון נועד לשפר והתגברות זה נהדר - זה להתגבר על מכשולים. רק שבמקרה הזה המכשול הוא הדמוקרטיה, בעיקר עקרון הפרדת הרשויות והתיקון הוא למעשה קלקול יסודי. מה ששקד מבקשת בתיקון זה שלכנסת יהיה כוח לחוקק מחדש חוק שבית המשפט קבע שהוא בלתי חוקתי, שהוא פוגע בזכויות אדם. היינו שקד קוראת הלכה למעשה לפגוע בכל הרעיון של איזונים ובלמים עליו נשענת הדמוקרטיה ולבטל עוד בלם החוסם את כוחה של הכנסת. התפקיד הפיקוחי של בית המשפט הופך להיות בטל ב- 60 (טוב, נו, במקרה הזה זה ב- 61) אם הכנסת יכולה לעקוף אותו. 

סביר להניח שהתיקון הזה לא יעבור. אז למה להתעכב על זה? ובכן, עצם העובדה שיש חברת כנסת שביודעין , בגלוי, ללא כל בושה או מצפון ומתוך אג'נדה אינטרסנטית וברורה מקדמת פגיעה ברעיון הדמוקרטי, אומר שהגענו לשלב בו אינטרסים צרים נראים לנו חשובים יותר מהאינטרס שבמכנה המשותף - דמוקרטיה. ויותר מזה, העובדה שאנחנו מוכנים לקבל את זה ולא מוצאים בזה סיבה להתקומם היא כבר הרבה יותר ממטרידה. שקד היא חלק ממפלגה שמרגע חבירתה לקואליציה, מקדמת שתי אג'נדות עיקריות: ייהוד המדינה והזרמת כספים להתנחלויות. ומה אנחנו אומרים? טוב זה מגזרי ויש שישוו ויעלו: "הלוואי עליי פוליטיקאי כמו בנט שמקדם את האינטרסים שלי" - הבעיה העיקרית היא שהאינטרסים הצרים הם מכרה זהב לבית היהודי, כי לא רק שהם מקדמים את "המגזר שלהם" הם גם כורתים את הענף הדמוקרטי שכולנו יושבים עליו ואף אחד לא מראה להם את הדרך החוצה.  

לא אאריך בדברים (החלטתי החלטה מינהלית שפוסטים פוליטיים יהיו קצרים) ולכן לא אסקור את כל האנקדוטות הפוליטיות האנטי דמוקרטיות שהבית היהודי שותפה להן, אך שימו לב לפעולותיה/עמדותיה של הבית היהודי בנושאים כמו חוק המשילות, ברית הזוגיות, זכויות העובד. גם את חוק הגיור הייתי מכניסה, אבל כאן וודאי תסבירו לי שזה עניין דתי ומגזרי ולכן עמדתם הגיונית. אפשר להניח שהמכשלה היא הבית היהודי, אך אם שמים את הקלפים על השולחן לרגע, הבעיה האמיתית היא מי שמשאיר אותם בממשלה.

ראש הממשלה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא טיפש (ויסלחו לי האדירים שאמרתי את זה), הוא יודע שמעשיהם פוגעים הלכה למעשה בדמוקרטיה, אבל מה אכפת לו? הוא נהנה. גרוע מכך, ראש הממשלה יודע שיש לו אופציה בדמות בוז'י הרצוג (שבטוח יסכים להצעה הנכונה) והוא מעדיף לאיים במרומז על בחירות. השאלה היא אם זה רק עוד ספין שנועד להביא לחילוף קואליציוני או להגדלת כוחו האלקטורלי. הבעיה עם נתניהו שהוא לא כל כך צפוי, ככה זה עם אינטרסנטים. מצא מין את מינו. השאלה הגדולה היא מתי זה ימאס לנו?

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?


נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי


כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.




אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.



שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג
אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים
אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.


אז זהו שאני לא
בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר. 

יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

גבירת האמת החמקמקה

האמת היא בעלת גבולות מטושטשים
יש לה קהל מעריצים והיא נישאת בפי כל והיא בעיקר בודדה ועירומה, היא נדמית אובייקטיבית אבל המשמעות שלה לנצח תהיה סובייקטיבית במגע יד אדם. אומרים שהיא ניצחית, אבל זה כנראה כיוון שהיא מצליחה לשנות את צורתה ועם זאת לא את תכונותיה. היא תשתנה, וגם לא, ברגע שאכתוב עליה וזה עניין של הסתכלות.

ואני יכולה להמשיך כך עוד שעות אבל יש מצב שאיבדתי אתכם עם הפתיחה הפואטית משהו הזו. פתיחה כזו לא שגרתית וקצת פומפוזית מוכרחה להישאר ואפילו להיבדל, אם לומר את ה - אמת. גם כי האמת ביצבצה כנושא בפני עצמו בשולי הפוסטים האחרונים וגם כי הוגרלה במסגרת תוכניתנו "מצא את הנושא".



צוק איתן? צוקים שפחות
כבר יותר מחודשיים שהנושא הזה של אמת ברמה הלאומית יושב לי על הלב וכרגיל הוא לא יושב רק על מיתר הלאומי אלא נוגע במישרין גם במיתרים אחרים, האישי, ההורי, האנושי. זה התחיל בחטיפה, עם המבצע המטורף של צה"ל בגדה שנראה חסר פורפורציות עוד כשאנחנו לא ידענו שהממשלה יודעת שהם לא בחיים ובעצם מעולם לא דרשנו דין וחשבון מהממשלה על ההתנהלות ועל המחדל ועל השקר. ממשלה שהתפתלה מול הציבור והסתירה את האמת מכולנו כדי לרכב על גל של לגיטימציה לפעולות שלה שגלשו לצוק איתן. יש המון שאלות שיש לשאול, אך אם לזכך את המחשבה ולמקד אותה הרי שמבחינתי השאלה העיקרית שיש לשאול היא - האם היום אחרי כל ההרוגים שהמבצע הזה גבה, האם עדיין שחרור האסירים וישיבה למו"מ עם ממשלת הפיוס הפלסטינית נראים מחיר גבוה מדי? כי לדעתי, 4 חודשים אחרי אפריל ובתכל'ס אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר, הרוגים, פצועים, פליטים, מפונים, מחיר של מלחמה, פגיעה בכוחו של אבו מאזן ותדמית זוועתית של ממשלת ישראל וכל זה למעשה כדי להגיע לשקט (שאין). פתאום המחיר של המשא ומתן באפריל נראה אחרת, לא? ומה שעצוב הוא שתכל'ס זה כבר חמש וחצי שנים של נתניהו והמחיר רק עולה ביחס ישיר להיצרותו של חלון ההזדמנויות. התחושה שלי היא שהאמת שאנחנו דבקים בה, גם אם כל העולם לא ממש שותף לה, לא מוכיחה את עצמה אבל אנחנו רק הולכים ומתחפרים בה. וככל התחפרות, הסכנה היא בהישארות במקום לאורך זמן תוך הידרדרות בתנאים.



בסוף בחרתי בתמונה הזו כי
מופיע בה תאריך יום ההולדת
שלי - מודה
השנים האלה הן שנים מצויינות לבחון את התעמולה שמואבסת לקרבינו. הצלחתה של התעמולה הזו היא ביצירת אמת חדשה, אמת אינסטנט שמבוססת על זיכרון קצר ופורטת על נימים של סולידאריות ופטריוטיות ומהר מאוד מאומצת כך שהיא מתאימה את עצמה משל היתה חתיכה בפאזל האינסופי של בניית האתוס הלאומי. והרי זה מגוחך כל מי שקראו לי בוגדת וצקצקו בלשונם כשאמרתי ולא הייתי היחידה שאין טעם במבצע ושהמחיר שלו כבד, נחלקים היום לשניים - אלה שמאמינים בהסכם הפסקת האש ואלה שחושבים שהמבצע פוספס כי לא חיסלנו את עזה ו/או כבשנו אותה מחדש. מה שבטוח הוא שאין באמת אנשים מרוצים מצוק איתן- מעצם קיומו או מאופן סיומו. הפסקת האש, כמו שנראה עכשיו, היא רגעית ולכן למעשה לא השגנו דבר, לא מול החמאס, לא מול הפלסטינים, לא מול העולם ובוודאי לא מול ארה"ב וגם לא בתוך עצמנו. ההישג היחיד הוא שיצאנו למלחמת ברירה שלשמה הצליח נתניהו להשיג סולידריות ישראלית כמעט גורפת וכמעט נטולת ביקורת. במובנים של הישג זה הישג עם הפסד בצידו, עוד הוכחה באמונה בהפגנת כוח לא מידתית בשם ערכים ישראלים שבסופו של דבר מייצרת דינמיקה מאוד לא דמוקרטית קודם כל ברמה הפנימית שלנו כמדינה. אנחנו כל כך שבויים בתוך אמת האתוס שלנו שהיא מאפילה על היגיון ועל מוסר. וזה שכלום לא הושג ואנו עומדים מול שורות של מתים הוא ההוכחה הכואבת ביותר לשימוש הציני של "האמת" בדרך להשגת כלום.



העם הנבחר הוא סינדרום שילווה אותנו לנצח
אבל זה יותר מזה כי המבצע במידה רבה זימן לנו הזדמנות לראות מה יקרה כאן בשנים הקרובות אם מערכת החינוך תמשיך להיות מוזנחת וערכים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם לא יהוו נדבך חשוב בתוך מערכת הלימודים. במעין צירוף מיקרים, אנחנו מקבלים במקום את התוכנית של פירון להרחבת לימודי השואה שנכנסת השנה לתוקף ומדגימה מצויין את סוגי הנרטיב המוטמעים במערכת וכן, עם כל כמה שהם חשובים הם לא חשובים יותר מדמוקרטיה וזכויות אדם. חוסר הסבלנות הציבורית למתנגדים למבצע בזמן המבצע הוא אכן נורה אדומה שדורשת התייחסות ולא זו לא קלישאה, זו אבחנה. שנים שאנחנו מגדלים ילדים, על כמה שונאים אותנו בעולם, על היסטוריה יהודית כמנותקת ממה שקורה בעולם. האמת ההיסטורית שהילדים שלנו שומעים היא כל כך בועתית וחד מימדית וממנה יוצאים ילדים דוגמטיים - שונאים אותנו בעולם מאז ומתמיד, אין לנו ברירה אלא לצאת מנקודת הנחה שכולם ימשיכו לשנוא אותנו ולכן צה"ל הוא התשובה ועימו גם האמונה בהיותנו עם נבחר והנה זו האמת שעל ברכיה גדלים ילדינו. זה לא שאין בזה אמת היסטורית אבל לגדל ילדים רק לאמת חלקית יש מחיר ובמידה רבה המחיר הוא שהלקח ההיסטורי לא נלמד ובעיקר - אם נמשיך לראות אך ורק את הצד שלנו לא נצא לעולם מהסכסוך הזה, גם לא אחרי עוד 100 מבצעי "צוק איתן".




נזק היקפי
זו הבעיה במושג הלכאורה פשוט הזה אך תכל'ס חמקמק. אמת היא מחד טענה שתואמת את המציאות אך אינהרנטית טמונה כאן בעיה כי תפיסת המציאות היא לעולם סובייקטיבית והיא גם השקפת עולם שזו בוודאי סובייקטיביות טהורה ועם זאת בעצם קיומה יש הנחה אובייקטיבית בדבר מהי האמת. לאמת יש גם סדר טענות והאופן שתארגן את סדר הטענות שלך גם ישפיע על ראיית האמת שלך. הנה דוגמא ברורה שהשתקפה בצוק איתן - הרג ילדים תמימים בעזה כ"נזק היקפי" יכול מסתבר להיות מקובל על אנשים (על הספקטרום מ"זה לא מזיז לי" ועד "זה עצוב אך אין ברירה"), בעוד שיש אנשים שמאמינים שחייבת להיות דרך אחרת ושהרג ילדים יביא רק להעצמת העימות. והנה לכם דוגמא לאמת ועד כמה היא קיימת אך לא קיימת. הכל שאלה היא מה האמת שלפיה אתה חי. במידה רבה האמת היא תוצר ההגדרות שלך, צוק איתן הבחין בין מי שקודם כל ישראלי ומי שקודם כל אדם ואלה שתי תפיסות שונות בתכלית ולכל אחת אמת אחרת, לא פחות אבסולטית מסתבר. זה לא חדש שהבנה היסטורית היא מוטה מיסודה על אף שפעמים רבות כל העובדות ידועות, כי אמת היסטורית חלקית תביא למסקנות אחרות לגמרי מהתמונה הכללית. לא סתם התרגום של המילה היסטוריה מגרמנית היא Geschichte "סיפורים", ההיסטוריה היא המכלול של העובדות אך ההיסטוריה האנושית היא אסופת סיפורים המתלכדים לכדי נרטיב שיכול למשוך בני אדם, ממש כמו דת, ממש כמו כל אידיאולוגיה, ממש כמו כל דבר שטוען לאמת.


אני רואה שכבר הארכתי ועוד לא הגעתי לאמת שלי, לא רק הפוליטית אלא גם בחיי היומיום ובעצם לזה רציתי להגיע. רק שעכשיו, אני חוששת לאבד אתכם וכרגיל מוצאת את עצמי מסבירה שתמיד אפשר להמשיך בנושא גם בפוסטים אחרים. אבל אני לא באמת רוצה לסיים. התחושה הזו שאני אמורה לחוש את האמת שנדמית מקובלת בציבור הישראלי היום, יוצרת אצלי בעיקר זרות וניכור במקום שבו הייתי אמורה להרגיש "הכי בבית". הזמן הזה הוא זמן של הרבה שיחות נפש עם עצמי. בעיניי אמת היא משהו שכל הזמן נבחן, אני לא רק ספקנית, אני מגבשת עמדות ואני מנסה להעמיד את המציאות מול המערכת האמונות שלי באופן קבוע ולא להישאר מקובעת. מול קריאות הבוגדת ושאר הנאצות והאיומים מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש נוקב. יש המון תובנות שהבנתי, אחת מהן, שהיא רלוונטית כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, היא שככל שאמיתות שלך יותר ספציפיות ופחות רחבות כך האמת שלך היא יותר סובייקטיבית. מערך האמונות של מי שקודם כל ישראלי מביא אותו לאמת סולידרית אחת, מערך האמונות של מי שקודם כל אדם מביא אותו להתנגד לסולידריות הזו הנשענת על פרשנות פרטנית. העניין הוא שככל שאמת מצומצמת יותר היא בגדר פרשנות וככל שהיא רחבה יותר היא אמיתית יותר אך חמקמקה יותר ובעצם לאמת הרחבה אין משמעות אמיתית בהיסטוריה האנושית ללא הפרשנות האישית. הרי אם היינו משאירים את הפרשנות האישית - הדתית, הפילוסופית, האידיאולוגית בתוך המרחב האישי ובמרחב הציבורי היינו מחזיקים בתפיסות רחבות יותר וחופשיות יותר היה כאן עולם נעים יותר לחיות בו, הבעיה היא שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שזה לא באמת עובד וכל מה שנשאר הוא לדמיין, לקוות אבל לדעת שזה לא באמת יקרה אלא אם כן תתחולל פה קטסטרופה אמיתית.


אבל אני נשארת פה עם ההבנה החמקמקה שהאמת כנראה אמורה לשקף מציאות, אך המציאות היא רק כאילו אובייקטיבית כשלמעשה כל עוד הסובייקטיביות שולטת גם המציאות נתונה לעיוות וכמוה גם האמת. אכן אמת היא במידה רבה אבסולוטית, אך אולי כמו כל ערך אבסולוטי, נניח זכויות אדם, אנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא נרטיב מובנה שמייצר מצידו אמת חדשה שקצת סוטה מהאמת ובכל זאת נתפסית כאמת. אמת, מסתבר היא התעמולה הכי אובייקטיבית, בין אם היא נעשית ברמת הפרט ובין אם ברמת הלאום. ואמת גם תמיד יכולה להיות רק הדרך בה לא נאמרים שקרים וזה גם סוג של אמת, ביננו.