שתיקה רועמת

פורסם לראשונה במעריב 7.2.2016

אחרי הסערה שעורר תחקיר 'עובדה', קשה שלא לתהות כיצד תחקיר 'המקור'  התקבל בשקט כמעט מוחלט ולמה כולם מתנהגים כאילו מדובר בניסוי מעבדה

כמה מסקנות לא מרעישות: עזרא נאווי אינו זמביש. אל ווטאן אינו תעאיוש. הימין אינו השמאל. רביב דרוקר אינו אילנה דיין. 15 מיליון ש"ח אינם פלסטיני שכנראה מת מוות טבעי. שימוש בפלסטינים למניעת מכירת קרקעות ליהודים אינו שקול לשימוש בפלסטינים לזיוף מסמכים כדי לקנות במרמה קרקעות עבור יהודים. רדיפה אחרי פעילי שמאל בודדים איננה כהתעלמות מחשדות חמורים כלפי קבוצת מתנחלים בכירים. חשדות נגד פעילי שמאל מייצרות תגובות שונות מאשר חשדות נגד פעילי ימין. רשימה חלקית.

רביעי ברשימה: מוטי יוגב

ההד הציבורי שיצר תחקיר 'עובדה' עוד אפילו לפני שידור התוכנית, שלא לדבר על אחריה בולט עוד יותר על רקע השקט הכמעט מוחלט בו התקבל תחקיר 'המקור'. אמנם נכון, יום למחרת היה דיון על מתווה הגז וגם פיגוע קשה נוסף, ובכל זאת קשה לא לתהות איך פרשה בסדר גודל כזה חומקת מעיניהם של מחפשי הגינויים, ממחזרי ההשתקה ואוהבי ההשוואה בפוליטיקה הישראלית.

דרוקר פוצץ פרשה שכל הזמן הלכו סביבה, אך הציבור מתנהג כאילו זה היה ניסוי מעבדה מבוקר בארץ להד"מ. מכירת קרקעות תוך שימוש במסמכים מזוייפים בשטחי יהודה ושומרון אינה דבר חדש, היא עולה תדיר בבתי המשפט. החידוש בתחקיר 'המקור', מלבד שידורו, הוא שהטיעון הקבוע שהזיופים נעשו בצד הפלסטיני ולכן המתנחלים לא ידעו מוטל בספק ויש יסוד סביר להניח שהוא שקרי. היינו מנגנון שלם, שבראשו האדם שמזוהה אבסולוטית עם הממסד המתנחלי, לא רק שידע על הזיוף, גם השתמש בו לטובתו. מנגנון שלם שעסוק ביודעין במרמה וזיוף. מסתבר שחשדות כאלה אינם נתפסים חשובים בציבוריות הישראלית לאור הדממה הציבורית בה התקבלו, למעט מכתב ליועמ"ש מחה"כ סבטלובה (המחנ"צ) שמבקש לפתוח בחקירה.

אגב, אם באיתור הזדמנויות עסקינן, מומלץ לעורכי הדין מתחום הנדל"ן שבינינו, לפנות לציבור המתנחלים שמסתבר שהולך שולל אחרי תצהירים פלסטיניים שקריים ומפסיד מיליונים בעסקאות נדל"ן לא מפוקחות. ולענייננו, אם תחקיר 'המקור' אינו נכון, ואל-וואטן [אגב, חה"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) צוין בעבר כדירקטור בה] לא מתנהלת כך, הרי שפעולות העוקץ הנדל"ניות על גב המתנחלים היו כבר מזמן צריכות לעורר חשש, אולם בפועל העיסקאות נמשכות.

השקט הציבורי מטריד במיוחד על רקע ההרעשה שיצר תחקיר 'עובדה', כאשר ההבדלים בין התחקירים אדירים. תחקיר 'עובדה' הוא שולי גם בשמאל, בעוד תחקיר 'המקור' יש בו עניין ציבורי רחב. תחקיר 'המקור' הוא תחקיר עיתונאי עצמאי בן מספר חודשים המתבסס גם על תוצאות חקירת משטרה, בעוד תחקיר 'עובדה' נשען על תחקיר בן שנים של ארגון ('עד כאן'), שתרומותיו לא מדווחות, שעורר חשדות אפשריים על פעילים בודדים וגם זה בספק, לראייה המשטרה לא מצליחה לשכנע את בהמ"ש. לאור כל זאת ייתכן שהתחקיר של 'המקור' מעניין לא בגלל הממצאים שלו אלא כי הוא מהווה הוכחה ניצחת שלא הפוליטיקה ולא התקשורת שמאלנים.

במסגרת כניסתו של היועץ המשפטי החדש לתפקידו ואחרי מכתבו הרשמי הראשון, בו ציין כי "שלטון החוק הוא הערובה לכך שכולם יהיו שווים בפני החוק" והבטיח "מלחמה בלתי מתפשרת בשחיתות", אולי כדאי שדווקא יתפנה להתייחס לתחקיר 'המקור'. זה יכול לסייע ביצירת הרושם הראשוני ליועץ משפטי שמינויו גרר ביקורת, שעל שולחנו מונח תיק מעונות ראש הממשלה ושיצא מפרשת הרפז נקי אך לא בשל העדר אשמה. הנה הזדמנות מצויינת להוכיח שאינו משרת אף אחד מלבד האינטרסים של מדינת ישראל. 

אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

ילד זה ילד - "טיפול בקטינים פלסטינים" ואנחנו שותקים כמו דג

בבוקר כשעוד היה לי כוח להתעדכן בנעשה בעולם, לפני שאירגנתי ילדים, העמסתי אותם על האוטו ונהגתי בשיטפון הגדול ובערפל לרמת רזיאל, רק בגלל שלילד יש שם חבר כדי להוריד אותו שם, לקחת את השניים האחרים איתי לחנות סידקית לפרטים אחרונים לתחפושת (כי בסך הכל הן צריכות להיות מוכנות מחר - קלי קלות), סופר כדי להתארגן על משלוחי מנות, חזרה הביתה, לפרוק, לחזור לרמת רזיאל, לקחת לשיעור טרומבון. לחזור - ארוחת צהריים מאוחרת, עוגות, עוגיות, בלט, קפואירה וכל הזמן פינישים קטנים של תחפושת (רק לנסר מקל לנינג'ה, לגמור את השריון לת'ור אל הרעם, לתפור כפתור בגלימה של אלבוס דמבלדור וגם לולאה, להכין חגורה לחרבות של הנינג'ה השני, לעשות זקן לדמבלדור ולצייר כתמים למטפחת של הציירת - ספרתם נכון - 5 תחפושות, 3 ילדים - עדיין לא סיימתי), לארגן יצירה של כרטיסי ברכה, לערוך הגרלה של גמדים-ענקים במשפחה הגרעינית, ארוחת ערב, תחפושות (יש לילה שלם לפני), לסיים משלוח מנות, מקלחות, מנהלות וכאלה. אז בבוקר, לפני כל זה, עם הקפה, עוד הספקתי להתעדכן מה קורה. לא הרחקתי לכת כי היתה כתבה שהקפיאה הכל ולו רק לרגע אחד. ב'הארץ' התפרסמה כתבה על חקירת קטין פלסטיני. אתם יודעים ילד בן 15, איום אמיתי לקיומה של ישראל, שצריך לחקור אותו בעודו אזוק ולהבהיל אותו עד מוות בנוכחות החייל שהוא בכלל עד בפרשה שמכוון אליו את נשקו במשך למעלה מדקה. 

אין לי ספק שיהיו כאלה שיסבירו עד כמה זה נחוץ מהטעם הכל כך כאילו לוגי שהנוער של היום הוא המחבלים של המחר, זו טענה שאני לא מוכנה לקבל. לרוב היא תישמע מפיהם של אלה שבעיניהם ארגונים כמו "בצלם" הם אם כל חטאת. אבל אלה אירגונים כמו "בצלם" שמשאירים אותנו קצת יותר "בצלם" והרבה פחות בצל. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו לא היו ארגונים כאלה שמספרים את הסיפור שרובנו מעדיפים לא לשמוע. מעצר קטינים זה לא משהו שארגון חיצוני צריך להזכיר לחברה הישראלית. עזבו אתכם מימין ושמאל, זו האחריות של מדינת ישראל לשמור על זכויות המיעוט, בטח ובטח על זכויות ילדים.

מעצר קטינים בוודאי לא מסייע למנוע טרור, אין לי ספק שהעצורים הצעירים מדי של היום לא יגדלו מתוך אמונה בטבע האדם אחרי חויה שכזו וקלושים הסיכויים לפתח יחסי אמון עם שכניהם "רודפי השלום" ונציגי צבאם "המוסרי בעולם" שעצרו אותם איפשהו בין גיל 5 לגיל 17 ויצקו תוכן חדש לחווית הילדות. איזו ברירה יש לילד כזה אם לא לפחד ולתעב? 

יום שלם (למעשה כבר יומיים) מסתובב לי ילד פלסטיני אזוק בן 15 שנשק מכוון לעברו בחדר חקירות במחזור הדם ולא נותן לי מנוח.

זה לא שלא שמעתי לפני כן וזה לא שלא ידעתי, אבל כנראה זה מנגנון אנושי לבחור להתעלם מעוולות כי איך אפשר בכלל לקום בבוקר ולתפקד בידיעה שהצבא עצר ילד בן 5 נניח? אלה מחשבות טורדניות מכדי לסחוב אותן ביומיום, לכן לרוב הן נדחקות. לא ניתן לחיות כל היום עם הידיעה שבמרחק חצי שעה ממך עוצרים ילד או שילד אחר נאבק בסרטן או שגבר נפצע בתאונת דרכים. הידיעה הזו מייצרת מודעות ופחדים שאנחנו לא מתוכנתים לחיות עימם. והנה גם היום, מחד הילד הזה לא עזב אותי, אך מאידך גם נעלם פעמים רבות בצללי כל הדברים שצריך לעשות. רק שזה לא תירוץ. זה לא תירוץ להשאיר את הנושא הזה מיותם עד לפעם הבאה, שוודאי לא תאחר לבוא. 

בשטחים, ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12) נעצרים, לעיתים אף בחשכת הליל. החוק אוסר מפורשות לעצרם גם אם הם חשודים בעבירות וגם אם הם גרים בשטחים. אבל הם לא ילדים יהודים, מבחינתנו הם מחבלים בפוטנציאל. דרך אגב, אם נניח (ואני לא) שזה נכון, הרי שהפוטנציאל הזה עלול להיכנס לפעולה כתוצאה ממעצר בגיל כזה, כך שאפילו את גישת "הפוטנציאל המחבלי" זה לא משרת. תגידו מה שתגידו, גם צה"ל לא מכחיש, רק פותח חקירות ברעש וסוגר אותן בחרישיות ובשקט אומר זה לא טוב להסברה. וואלה? להסברה זה לא טוב, טוב שיש עוד הסברה שצריך לרצות כי זכויות אדם הלא זה התייפיפות.

האלימות הזו בלתי מתקבלת על הדעת, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לילדים. לילדים של כולנו יש את הזכות לילדות מאושרת. אבוי לדיסוננס - כל היום אני טורחת ועומלת על התחפושות ולהפעיל את הילדים תוך כדי והארוחות והמשחקים ומה אם אחד הילדים היה יוצא החוצה ולא חוזר? מה אם אחרי שעות של חרדה וחיפושים הייתי מגלה שהוא נעצר כי אולי הוא יידה אבנים או פשוט היה במקום הלא נכון אבל אף אחד לא יידע אותי וגם לא אותו באשר לזכויותיו? אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל אין לי ספק שכל גֵן לביאתי בי היה מתקומם ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי מרחיקה לכת, אבל אני גם לא מציעה שינסו אותי. היחס שלנו כלפי ילדים פלסטינים הוא סימפטום חולה אחד שמדגים את הזילות שפשטה בנו לגבי חיים של אחרים, במקרה הזה הפלסטינים - טוב זה לא יכול להביא, אבל זה עלול להתדרדר עוד יותר בקלות מרובה.

תוסיפו לזה את הצדקנות הנוכחית לקיומנו האמיץ על האדמה שנתן לנו אלוהים לפני 4000 שנה ואת הנטיה שלנו להעריך את עצמנו מעל לכל שאר דרי האזור ולאמץ את הגישה שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב היחיד והרוח הגבית שנותנת לזה מדיניות הממשלה כבר הרבה זמן, כאשר הנטיה הגוברת בשנה האחרונה היא להעמיק את ייהודנו כאן תוך שיכחה מכוונת מייעודנו כאן (בית לאומי לעם היהודי כן אך כמדינת כל אזרחיה יהודים ולא יהודים כאחד). דומה שההתנהלות שלנו בשטחים הפכה מקובלת ומתבקשת ואנחנו לא שמים לב איך היא מסבכת אותנו יותר ויותר כי אנחנו חיים בצד הכיבוש, כובשים ולא נכבשים. אבל הכיבוש לא יכול להימשך, הוא גורר אותנו לאלימות מיותרת שהולכת ומחריפה והעובדה היא שהנורמות הולכות ומתרופפות. שום קוד מוסרי לא יעזור כאן זו מציאות שטיבה להשחית וככל שניפרד ממנה מהר יותר כך ייטב לכולנו. הפרת הזכויות של אוכלוסיה שלמה הפכה לנורמה ודומה שהפרת זכויותיהם של קטינים מחרה-מחזיקה אחריה. זו לא מציאות של אין ברירה זו מדיניות של שיתוק שבוודאי לא מועילה לשום אינטרס אמיתי של מדינת ישראל, בהנחה שאנחנו רוצים לחיות כאן ולאפשר לילדינו עתיד אמיתי לחיים שלווים שאינם נגזרת של אוטופיה אלא של המציאות כמו שהיא היום. 

אני קצת כועסת על עצמי, אבל גם לא יודעת מה לעשות מלבד לכתוב. כי עם הידיעה הראשונה הזדעדעתי אך שתקתי, וכל הידיעות שבאו אחריה לא לימדו אותי לקבל את זה בשוויון נפש, אבל גם לא עשיתי דבר.  אז אולי כתבתי סטטוס ואולי שיתפתי תמונת מחאה או קישור לכתבה, ואולי עוד זעמתי ונחמצתי אחרי, אבל עברתי הלאה. וביולי הלב נשבר כשראיתי את הוידיאו של מעצר הילד בן ה- 5. אבל עברתי הלאה. מודה. היתה לי מסיבת יומולדת של ילד בן 10 לארגן וכמה בקלות אפשר להשכיח את זה מלב. אבל בזמן שאני מנסה להעניק לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה, מדינת ישראל מיישמת הלכה למעשה מדיניות שיש בה משום התעללות בקטינים ואני שותקת. השתיקה הזו היא שותפות לדבר עבירה, היא מתן לגיטימציה להבדיל בין ילד לילד. אבל ילד זה ילד זה ילד.  

כמה אפשר להדחיק?

ילד בן 15 בחדר חקירות.

ילד בן 15 בלא נוכחות הורים או עורך דין.

ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות. ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות כאשר נשק מכוון לעברו.

ילד בן 15 מול נשק של מי שנמצא שם כדי להפליל אותו ואבא ואמא שלו אפילו לא יודעים מה עובר עליו.

שניה אחת

10 שניות

דקה שלמה.

נצח.

פחד אלוהים.

הוא אולי יידה אבנים, יכול להיות שלא - התמונות מאוד מטושטשות. זה באמת משנה? מסתבר שלא.

"טיפול בקטינים פלסטינים" נשמע יותר טוב ב"הסברה". אבל אלה עוד מילים מכובסות שלא נועדו לשמור על שלום הילד אלא על שלום המוניטין המוסרי של צה"ל. אני יכולה לבוא בטענות כלפי חיילי צה"ל, אפשר להגיד שזה נקודתי, אבל זה פועל יוצא של שליטה צבאית ממושכת באוכלוסיה אזרחית. זו המדיניות שצריך להפסיק - מדיניות הכיבוש. אסור לנו להמשיך הלאה בעוד הילדים הגדולים של הצבא שלנו מתעסקים עם ילדים קטנים בשטח שאין עליו אפילו ריבונות ישראלית.

לילדים, שלנו ושלהם, מגיע להיות עוד קצת ילדים. שום ילד לא צריך לבלות את הלילה ער ומבועת לבד באזיקים מול חוקר, ילד צריך לישון במקום שאם יהיה לו סיוט הוא יקבל חיבוק מאדם שאוהב אותו. ילד צריך לגדול בידיעה שלמישהו אכפת. אנחנו צריכים להסביר למדינה שלאזרחי ישראל אכפת. ילד זה ילד, זה ילד.