חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אמונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אמונה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 5 בדצמבר 2015

מותו של טיטאן

אני מרשה לעצמי לדמיין כי לו היה שריד מספיד את עצמו וודאי היה אומר שבדרכו האופיינית, בחר יוסי שריד למות עם המילה האחרונה והוכיח לכל מי שטען שאין לו לב, שיש לו - הנה רק היום הוא נדם.

לו היה הפוסט הזה קנבס, ניתן היה לגלות את שכבות המילים שקדמו למילים האלה. כל ניסיון היה שלב בניסיון לזכך את התחושה למילים מדוייקות. איך מתארים את יוסי שריד במילים? המילים מתכווצות במקצת, מתגבבות ליצירת קוים לדמותו ולא יכולות. בימים בהם אדם הוא הגדרה כל כך גנרית, יוסי שריד הוא טיטאן.

בעידן של ח"כים ליצנים שניזונים מפרובקציות, ההומור המושחז של שריד הוא זיכרון של ימים אחרים.

בעידן של טיעונים מופרכים על חוקיות ההתנחלויות הנסמכים על התנ"ך, הלוגיקה הצרופה של שריד היא קאנונית.

בעידן של טוקבקסטים מחוסרי בינה ושטופי שנאה, הבוטות שיוסי שריד הואשם בה ובצדק, נדמית כמו שירת רנסנס. 

בעידן בו 13% מחברי הכנסת, כולל שרים, שבאים ממפלגות בהן מתקיימים פריימריז נקנסו או הוזהרו על שחיתות, ניקיון כפיו הוא אגדה אורבנית.

בעידן של חברי כנסת שמעדכנים את שכר הח"כים ומצביעים נגד השוואת קצבאות אנשים בעלי מוגבלויות לשכר המינימום, בולט מעברו של שריד עם משפחתו לקריית שמונה ולעבודתו כמורה בבית ספר התיכון שם. איש של דיבורים היה שריד, נואמים טובים ממנו קשה למצוא, אבל גם איש של מעשים. ברורים, נחרצים, ערכיים. אדם. 

בעידן של חברי כנסת הנדמים כמכות מתחת לחגורה, ניצב יוסי שריד משכמו ומעלה. כאדם. כנבחר ציבור.

בעידן של העדר אידיאולוגיות וערכים, היה שריד, יוסי שריד.

הוא לא ניסה להתחבב, אבל הוא היה מצחיק, עקשן, נאמן לדרכו. הוא לא התרגש ולא התלהם וסיפק כותרות ולא פרובוקציות.האמין בערכים ולא שלף אינטרסים.

כמה שלא ניאצו אותו, ניסו לפגוע בו, להשתיק אותו, הוא המשיך לעמוד איתן, צוק של מחשבה בהירה, חשיבה ביקורתית, ידיעות מעמיקות, הומור, חכמה ולשון חדה. ניסו להקיז דמו, ניסו להשחירו, אבל מעולם לא הצליחו לגבור עליו, לייאש אותו. כאחד הטיטאנים עמד תמיד על דעתו גם כשראה עד יומו האחרון את דרדורה של המדינה, הוא המשיך בדרכו חסרת הפניות, עיקש וגאה וצודק. 

היופי במילותיו של שריד לא היה ברצון לשכנע, לא את שומעיו ולא את קוראיו, שריד דיבר וכתב את שעל ליבו, את ראייתו את המציאות את אמונתו בערכיו. בדבריו נארגו להם חוטי ההיסטוריה, התנ"ך, הפילוסופיה, המיתולוגיה במחט של רב אומן עם שילוב מופלא של כישרון, ידע, לוגיקה, חדות מחשבה ואוצר מילים בלום. היכולת שלו להכיל את השנאה אליו לא נבעה רק מהגיון בריא, האמונה בערכיו היא זו שנתנה לו את הכוח, הכוח להמשיך ולומר את האמת שלו. במילותיו ניסה לפקוח את עיניי הארץ שאהב, להתיק את כבלי כיבושיה ולחבר מחדש את כבלי המוסר. לא, לא נביא זעם, רואה ניכוחה, את הדמוקרטיה נרמסת לצד המוסר בשל שיקולי ביטחון והבטחה אלוהית.

לא קדוש היה האיש ולא קדושה הארץ. 

אתמול בלילה נפטר יוסי שריד. ישראל חסרה אותו כבר. במי האפסיים בהם אנו מדשדשים היום, לאור נר זיכרון נוכל לספר על טיטאן הדמוקרטיה שלא נח על משכבו בשלום. 

כמה רחק מאיתנו השלום. כמה איננו יוסי שריד.

יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

יום שישי, 17 באפריל 2015

זה הראש והלב - הגוף יגיע. את יכולה

השבוע חזרתי לרוץ לבד. החלטתי שעד שאני לא מרגישה שהגוף שלי ממש חזר לעצמו אחרי סאגת שתי ההתעלפויות, אני גם לא מתכוונת להקשות עליו. איכשהו ידעתי שההפסקה הזו ארוכה מדי מכדי שהשרירים יזכרו איך עושים את זה אבל גם ידעתי שהרף ההתחלתי שאציב לא יכול להיות נמוך. איכשהו היה לי בטחון שהגוף חייב להיות מספיק חזק. אז יצאתי בערב לריצה לבד, מוכנה להיות קשובה מצד אחד אבל גם הישגית מצד שני. החלטתי לרוץ בקצב איטי, להגיע ל8 ק"מ ריצה או שעה של ריצה. כן, זה רחוק מ- 10 ק"מ בפחות משעה (הו, ימי התהילה) אבל בואו נודה על האמת - אני בת 40 ודי משומשת ואפילו מעולפת (פעמיים).

הריצה עברה מעולה ה-8 ק"מ הסתנכרנו עם השעה, השרירים הרגישו מצוין, הריצה היתה רציפה בקצב שהכתבתי ולפעמים גם בקצב מוגבר, לא הייתי זקוקה לעידוד אישי בשום שלב, לא היה משבר, ריצה חלקה וטובה לאחת שכבר שבועות (שאפשר לספור בחודשים) לא ממש התאמנה. לא היה גבול לכמה שהייתי מרוצה. סיימתי בשחרור קל, כי כידוע קל נורא לפול לרשתו החמקמקה של אגו נפוח. וככה בנונשאלנט, ומתוך איזה נצנוץ קל של בגרות, החלטתי לעשות קצת מדרגות ולמתוח את שריר התאומים. למחרת קמתי מצוין, וזה רק אומר שאני מכינה אתכם שזה עוד מעט ישתבש, אחרת למה שאציין? רק שבערב (טוב זה הגיע מהר), ובכן - בערב, כל השרירים, גם כאלה שלא הכרתי, התחילו לכאוב. זה היה יותר ממפתיע, שזה בעצם לומר לכם שמבחינתי זה היה בלתי צפוי ובא בהפתעה גמורה ואם הייתי מקצרת - לזה לא הייתי מוכנה.

אבל גם כן הייתי מוכנה. משהו בפנים אמר לי "אמרתי לך" מעצבן, אך גם מספק ברמה כשלהי של "יא טפשה, דעי מגבלותייך". איכשהו ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה המקרה וזה בדיוק השלב להפגין את "מה שדיברנו עליו בתחילת הקורס", שזה בשפה צה"לית לומר לפעול לפי התוכנית המקורית ואולי זה לא מה שזה אומר אבל למטרות פוסט זה זה כן ושום אינטרפטציה אחרת לא ממש חשובה. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשות מתיחות וכמה שיותר ובכל הזדמנות וזה כולל לחתוך ירקות במטבח ולעשות פלייה וגראנד פלייה עד שהשרירים כבר רועדים מכאב (אדירים! אני לא מאמניה שסיפרתי את זה לכם. קצת מביך). בעודי מסתכלת על עצמי מהצד (אני לפעמים עושה את זה - מודה) פתאום הבנתי, שזה נניח כאילו הייתי אומרת "ואז זה היכה בי" - כל הנחישות הזו היא הרבה יותר מאופי, היא חושלה בידיו הנאמנות של המורה לבלט שלי והיא בנוכחות מתמדת בחיים שלי. אני לא רוקדת כל כך הרבה שנים אבל יש משהו בסיסי בבלט מקצועי שפשוט לא עוזב אותך.

ואני לא מדברת על אלפי הרגעים ביום אני עושה תנועות בלט, ועל הפעמים שאני ממש מתאמנת או כשאני רוקדת עם המרכזית, גם לא על החלום לחזור לרקוד בלט, ממש לרקוד, שאף פעם לא עוזב. זה הריקוד והוא תמיד יהיה שלי ואני אף פעם לא אוותר עליו, גם כשתנועות האחרונות של הברבור, שאני כל אוהבת לעשות מול המראה, כבר יהיו ביד רועדת וכנראה שלא בכוונה. יש מצב שקצת סיפרתי על עצמי עכשיו יותר ממה שהיה כדאי, נכון? לא נורא, בלוג אישי - יש לזה מחיר. אבל אני מדברת על קביעת המטרה וההגעה אליה, בפוקוס עם המבט ובידיעה שעם הרצון הגוף כבר יגיע - בכל דבר. 

כשחזרתי לרוץ, והיו שם רגעים לא קלים, קבעתי לעצמי אתגר לעשות את מרוץ הלילה של תל אביב בשעה. להגיע לזה היה קשה, עזבו אתכם מהפתיח של סדרת הטליזיה תהילה, בכל רגע של משבר לא הפסקתי פשוט כי אלכס ליפשיץ (המורה האגדי שלי) מטאפורי הופיע שם ופשוט ידעתי אני צריכה לנסות עוד. 20 שנים בערך אחרי שהאיש כבר לא לימד אותי, הוא לגמרי זה שחזר לאמן אותי בריצה. ריצה, מי היה מאמין? (שאגב היה נחמד להגיד כאן שערו בנפשכם, אבל מי לעזאזל מדבר ככה?). זה לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אני מודה. אבל זה ממש שזור בכל פן בחיים שלי. הידיעה הזו שאם אני ארצה אני אצליח, שאם אני אתמיד ואתעקש זה יקרה. תכל'ס בחיים היו גם מקרים שזה לא קרה, אבל לא בגלל שלא ניסיתי, אלא בגלל שלא הייתי צריכה, או שהייתי צריכה ללמוד. אבל זה כבר נושא בכלל לפוסט אחר. 

איכשהו על כוח ההתמד הפיזיקלי (נו, אתם יודעים, זה שאומר שכל עוד על עצם לא מופעל שום כוח הוא יתמיד במהירותו, כלומר אם הוא נייח הוא יישאר נייח ואם הוא בתנועה הוא יתמיד במהירות ובכיוון), נוסף תמיד כוח ההתמדה ה"ליפשיצי" (ע"ש המורה שלי, נו, אלכס ליפשיץ - תעקבו). משהו פנימי שמושך להאמין שאני יכולה להפוך משהו טוב ליותר טוב. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את זה, איזושהי אמונה בסיסית ביכולת וברצון. שעות רבות של אימונים מיוזעים, באצבעות רגליים מדממות ובחיוך חינני כשהגוף נמתח בגמישות שאין מילים גמישות דין להסבירה, והוא עדיין דורש יותר ומצליח להוציא את זה ממך. ואיך לקפוץ יותר גבוה? להרגיש מתוחה על חבל! ואיך להמשיך ברצף פירואטים? מבט קבוע! ואיך להמשיך לרקוד ולחייך כשהאצבעות כבר לגמרי קרועות? מה זאת אומרת? את לא מרגישה כלום חוץ מכמה טוב לך לרקוד! כי זה הדבר שאת הכי אוהבת. תפסיקי לעבוד מהשרירים, תעבדי מהלב והמוח - הגוף יגיע!

זאת דרך מחשבה, זאת גם הדרך של הגוף ושניהם לא מאבדים את זה אף פעם. המופע אף פעם לא נגמר והוא נעשה בחיוך ובהמון אהבה ובכל מה שיש בך ואת חזקה ויכולה הכל. ובכל חלק של הריקוד יהיה הרגע הזה של שיא האתגר וגם אותו את תוכלי כי את לא תעצרי, יש לך את כל הכלים לעשות אותו. זה ככה תמיד. זה היה על הPVC או על רצפת העץ, זה היה על הבמה וזה תמיד בכל שלב של החיים. אפילו בלידות זה היה הבנזוג וגם אלכס ליפשיץ שליוו אותי. זה ברגעים הלא קלים של החיים, הוא שב ומזכיר לי את הכוח שיש ברצון וברוח האנושית. הוא מזכיר לי שבלט הוא לא רק ריקוד הוא גם דרך חיים. לעיתים בלהקה, לעיתים לגמרי לבד באור הזרקורים, ותמיד זה הרגע שנדרש לחייך מבפנים, גם כשהכי קשה. ולא תמיד זה מצליח, אבל זה עניין של השקעה ואמונה, לא בכוח עליון, בכוח פנימי.

כנראה שאם היה לי מורה לכל החיים, והיו כאלה שהשפיעו מאוד, עדיין האיש שהכי השפיע עליי זה האיש הזה. אני לנצח אהיה אסירת תודה לו. הוא עדיין מגלה לי דברים שחבויים בתוכי, דורש ממני תמיד לדרוש מעצמי יותר,אבל לדעת את הגבולות שלי. אבל הוא גם שם כשאני שוכחת אותם. והשבוע כששכחתי אותם, הוא גרם לי לי לא להפסיק. לקום בחיוך מכיסא למרות שהשרירים מכווצים, להמשיך להתאמן, לצאת לעוד ריצה, לעלול ולרדת במדרגות ולא להפסיק לזוז. זה מחייך אותי לדעת שבתוכי מסתובב לו אלכס ליפשיץ אחד, יש בזה ביטחון, כמו למצוא תמיד את כוכב הצפון. 

  

יום שבת, 21 במרץ 2015

ואלס עם הספק עד קצה העולם

כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.

ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי. 

הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.

הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.

אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך


יום שבת, 14 במרץ 2015

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

יום שני, 16 בפברואר 2015

המקום הפיזי והמקום הנפשי - סימטריה וא-סימטריה

Image result for generally speaking
כללי אך מתמקד
כשהייתי בצבא למדתי טריק מעניין במסגרת הקורס הצבאי שעשיתי, שאני לא סגורה על זה שהוא עובד תמיד, אבל הוא בהחלט לא רע ואפילו עזר לי אי-אילו פעמים. הרעיון שעומד מאחורי הטריק הוא שלאנשים לפעמים קשה לדבר על דברים ספציפיים ולכן דווקא שאלה כללית יותר, במקום שאלה ספציפית, תסייע להם להוציא את מה שמטריד. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל על מרבית בני האדם היא עובדת. אם השואל קשוב מספיק הוא יוכל להבין המון על בן שיחו, כי הנקודות שהוא מתייחס אליהן בתשובה מעידות על הלוך רוח ופרספקטיבה, והבנתם יכולה לסייע רבות לשואל להתכוונן. סביר להניח שיש בשאלה פתוחה ורחבה יותר מעין ריחוק פסיכולוגי. ההרחקה המדומה הזו מאפשרת דווקא התחדדות ופוקוס, מעבר לעובדה הבסיסית ששאלה רחבה יותר מעוררת פחות אנטגוניזם. יש לה אפקט שקצת מזכיר את אפקט ה"זר ברכבת", היא פחות מאיימת משאלות ספציפיות, בעיקר אם הן נוגעות גם לאנשים אחרים, בטח כאלה ששני הצדדים מכירים.

אז גם פתחתי פוסט ללא שהיות והקדמות מיותרות וגם השארתי אתכם תוהים לאן אני מובילה אתכם. תסמכו עליי, הכל עוד יתברר.

בשישי נהניתי משיחה ארוכה עם אחותי, שבדיוק כמו הבנזוג, הבכור, המרכזית וקטינא, זכתה לכינוי הספרותי אחותדתייה (בכל זאת אנחנו ארבע). זה לא משהו חד פעמי, אדרבא בשישי חברות הטלפוניה השונות נהנות מהשיחות הבינ-משפחתיות המרובות הנהוגות במחוזותינו. היה לי ברור שיש משהו שהיא רוצה לדבר עליו, אבל מרוב חששות לדבר על מישהו שלא בפניו או כל מיני איסורים שכאלה, היה לה קושי לבטא את עצמה. ואז נזכרתי בטריק. הפעם זה עבד. לא דיברנו על אנשים ספציפיים, דיברנו אך ורק על תחושות אישיות. זה הוביל לשיחה מרתקת לנושא המושג מקום.

אקדים ואומר (שזו דרכי להגיד, תנו לי רגע להאריך) השיחה בין שתינו לרוב זורמת, זה לא סותר את העובדה שלי מאוד קשה לבחון את עצמי שוב ושוב כדי לא לומר משהו שחלילה יפגע. לזכור לא לומר מילים מפורשות כמו "אלוהים", לא להפגין את האתאיזם שלי. לא, לא מסתירה לא משנה, אלא מתנסחת בלי להכאיב. לא אכפת לי שהיא לא משנה את הלקסיקון שלה, אני לא מחפשת כאן משוואה חד ערכית, העולם שלי יכול להכיל את העולם שלה, לעולם שלה הרבה יותר קשה להכיל את שלי, הם מתנגשים. בעיני זו סוג של מגבלה שאני לא צריכה לעמת את אחותי איתה, היא משהו שאני יכולה לעמוד בו בעצמי. אני יודעת שלמרות שהיא שמחה בשבילי, היא בטוחה שחיי יהיו עוד טובים יותר עם אכניס אליהם אמונה, בעוד שאני יודעת שעל אף אמונתה חייה מלאים בשבילה. מה שמעמיד אותי בעמדה נוחה יותר לדעתי ומאפשר לי להתחשב.

Image result for ‫עיגולים חופפים‬‎
המעגלים החופפים יוצרים מרחב משני וסימטרי
חזרה ל"מקום". זה התחיל משיחה על הבדל בין המקום הפיזי והמקום הנפשי שאנחנו נותנים לבני האדם שבחיינו. זה המשיך באופן אינטואיטיבי לזה שביהדות "המקום" הוא כינוי לאלוהים. לא סתם יש שאיפה להגיע לחיבור לב ונפש - שעולם המעשה והעולם הרוחני יגעו זה בזה. האמונה באל והשמירה על המצוות אמורות להפוך אותך לאדם יותר טוב (למי שמאמין). סליחה על ההסבר הפשטני והקצר, אבל אם נמשיל שוב למקומות שאנחנו נותנים לאנשים, הרי שהמקום האידיאלי הוא כשהמקומות לחלוטין מקבילים זה לזה ויוצרים מרחב משני שהוא סימטרי. לדעת ליצר חפיפה בין המקום הנפש למקום הפיזי זה אידיאלי אבל לדעת להבחין בין שני המקומות יכול לסייע במצבים המאתגרים יותר של מערכות יחסים, באלה הפחות מאידיאליות.


בעיני ככל שהמקום הפיזי והמקום הנפשי חופפים כך המקום שלנו במערכת היחסים הוא ברור יותר. הקושי מתחיל פעמים רבות במקום שאין קורלציה, או סימטריה במקרה האידיאלי, בין שני המקומות. דמיינו שהמקום שאתם נותנים הוא עיגול, עיגולים החופפים זה לזה בנקודות הציון אך מקבילים זה לזה במרחב הם סימטריה אידיאלית. הסימטריה גם נותנת יציבות שמעניקה שלווה, אך מה קורה במקומות שאין סימטריה ואחוז החפיפה הוא נמוך? זה מקום הרבה פחות יציב ומטיבו ייצור לחצים. מכיון שלא ניתן לבנות על שיתוף פעולה עם הצד השני במשוואה, יש להוריד באופן עצמאי כמה שאפשר יותר גורמי לחץ, אצלי זה לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית בסיפור.

במצבים בתוך מערכת יחסים כשאני מרגישה שיש לי יותר מדי תפקידים ולא נוח לי עם זה, לרוב אני יכולה לטפל בזה לבד ו/או במשותף או לנתק את הקשר. הבעיה מתחילה בקשרים שאינך מנתק (מאלף ואחת סיבות) אך שבהם גם אין עם מי לשתף פעולה. וזה קורה. במקרה זה כמות התפקידים הנדרשת ממני יכולה להיות מציפה, קשה וסוחטת. במקום לתת לזה לשקוע בי, אני פשוט מצמצמת את המקום הנפשי כדי שזה לא יפגע בי ועוברת למוד אוטומטי לביצוע התפקידים וגם אותם אני לומדת לסנן. לא כל תפקיד שמישהו מפיל עליי, אני בהכרח מוכרחה לקחת על עצמי. 

כאשר החפיפה בין המקום הפנימי לחיצוני היא גבוהה יחסית, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה נוח בתוך מערכת היחסים. ניתן להשוות את זה לקירוב מקסימלי בין שני הערכים המדידים: ככל שנמקם אדם מסוים בעולם הגשמי בחפיפה למקום שלו בנפש, יתאזן אלמנט אי הוודאות ומכאן גם את הלחץ במערכות היחסים. ככל שיותר תפקידים נכפים עליך, סביר להניח שרגשות שליליים יצוצו מתוך האינטראקציה, אם לא תגיע לאיזון מול הצד השני של מערכת היחסים הקושי של המקום בעולם החיצוני יתבטא גם בקושי במקום הנפשי. וכמובן אם נדבר גרפית חוסר סימטריה בין העיגולים (עיגול מקום הנפש ועיגול המקום הפיזי) יביא לצורה לא סימטרית ולא יציבה. יש המון דרכים להתמודד עם זה, אני למדתי שהדרך הטובה עבורי לעשות את זה, בהנחה ש"עשה זאת בעצמך" היא הגישה מחוייבת המציאות (היינו בלי שותף), היא פשוט לצמצם את המקום הנפשי, למדר ולהשאיר את הבעיה הזו של האדם האחר בצד שלו ולצמצים היקף נזקים במרחב האישי שלי.

יש בעולם יותר מדי דברים של אחרים שאנחנו מכניסים לחיינו ובכך מסבכים אותם יותר. ככל שנצמצם את המקום הנפשי אצלנו, ככה זה פחות יצרוך אנרגיה ותשומת לב ויפחית את הערכים השליליים לדעת שהמעגלים הללו של מקום ושל נפש הם נתונים לשליטתנו מקל לפחות עליי, על ההתייחסות ובעיקר על ההתמודדות. ואולי מה שרציתי להגיד זה שבעיות של אחרים, הן בעיות של אחרים ולפעמים כשאין ברירה אלא להתמודד איתן, אז הכי טוב לנתק קצת את הנפש, או כמו שקראתי לזה כשהארכתי - לצמצם את מעגל הנפש והשאיר את זה הפיזי על המינימום. בטח כבר אמרו את זה קודם, לי כידוע, זה באמת לא משנה.




יום שבת, 20 בדצמבר 2014

מניקיון לחנוכה, ממחלה לאירוח - פוסט מעט אסוציאטיבי

תניחי את הסמרטוט והשפריצר
ובואי נדבר על זה
היו המון דברים שרציתי לכתוב היום, אבל זה לא חדש לכם, תמיד יש המון נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכל כך מעט זמן. חוץ מזה מתארח אצלי כרגע צינון שמאיים להיות סינוזיטיס ואני מצטמצמת לאיטי לפעולות חיוניות בלבד. פעולות חיוניות, כשמן כן הן, נתונות לפרשנות אינדיבידואלית ולכן אל לכם לתמוה אם תראו אותי מחזיקה תכשיר ניקוי (אקולוגי, אקולוגי) וסמרטוט, בעודי משתעלת את ראותיי, לפעמים צריך לנקות משהו כדי להרגיש יותר טוב. לפעמים גם לא, אבל חשוב לא לשפוט. חוצמזה חומץ הדרים כרגע פותח לי את האף ולרגע אני יכולה להריח משהו. יתרה, מחר נארח את המשפחה שלי ומכיון שמצאתי את הדרך בה אני יכולה לבשל לאחותי הדתיה (פירוט בהמשך), אוכל לבשל רק מחר, אך הגיוני לנקות עכשיו. תוסיפו לזה שמפחידה אותי המחשבה שאמא תהיה פה והבית לא יהיה נקי לפחות בסטנדרטים מינימליים של בני תמותה מן המניין (סליחה, אמא, את לא צריכה להגיד כלום כדי שירוצו לי בראש תרחישים אפשריים, זו לא את זו אני).



נקי ומנצנץ
אני רגע סוטה מהנושא, כי לא התכוונתי לדבר על ניקיונות בכלל, אבל הנושא הזה יותר מדי טוב כדי שאפספס אותו. כידוע אני גדלתי בבית יקה, בניגוד לבתים גרמניים רבים בהם ביקרתי שהם לא היו מודל ניקיון, בית יקה הוא בית  בו "נקי" זה אנדרסטייטמנט מטורף. תכל'ס כשאני חושבת על רמות הקרצוף בבית של אמא שלי, זה אפילו פורט על געגוע משועשע, אבל זה בעיקר חומר טוב לצחוק משוחרר.  עזבו לנגב אבק בכל יום, להציע את המיטות, לטאטא, עזבו את זה שאין כלים בכיור והשיש נוצץ. כל עבודת בית אפשרית אני יכולה להעלות ולהשוות בזיכרונות ילדותי - אבק? אפילו על העלים בעציצים לא היה אבק, כי בכל יום שישי מנקים את העלים. נשבעת. מנורות? פעם בחודש מינימום, ואם יש לך זמן פנוי אז למה לא יותר בעצם, כל המנורות בבית היו עוברות צחצוח שנוסף על התרגולת הקבועה של איבוקן (כזה פועל מצחיק לאבק, כזה שעושה לך דחף לתי נשלט להתעטש) במטלית אבק אחת ליום. ואי אפשר היה לעשות חצי עבודה, כי אין דבר כזה. 

מכירים את הבדיחה הזו שמספרים בכל קורס לשיטות ניהול? על ההזמנה אמריקאית ממפעל יפני, בה צוין שביקורת האיכות צריכה לעמוד על סף מינימלי של 80%. בארגז שנשלח מיפן, היו מוצרים תקינים ו- 20% מפורקים בצרוף המשפט: " איננו יודעים מדוע הזמנתם 20% מוצרים פגומים, אך מצ"ב ההזמנה פלוס 20% פגומים." בקיצור, כנראה שכמו היפנים וביעילות גרמנית, גם אצלנו בבית שגדלתי בו, זו היתה רמה. כשהייתי בבית, עמדתי ביעדים ומשום מה אפילו הגדלתי ראש. יש מצב שפשוט נהניתי מהמבט מדושן העונג של אמא, או שניסיתי לחפות על האחות השלישית שהיתה נוער ברדקיסטי בעוד אני הייתי טף ממושמע. כך או אחרת, ככה זה היה ותכל'ס לא רק שהיה לי בסדר עם זה אז, זה מקור לסיפורים לא רעים עכשיו, בעלי אפקט מעגל עיניים כשאני מספרת את זה לילדים.

כשיצאתי לחיים עצמאיים, באופן אוטומטי חל שינוי - היו חוקים שנעלמו והיו שהתעגלו. שעת האיבוק היומי, גיהוץ מגבות מטבח, ניקוי עלי העציצים וכן הלאה היו מנהגים שלא הייתה לי כל כוונה לקיים. עדיין, הדירה שלי עמדה בכבוד בכל סטנדרד ניקיון, מלבד זה של אמא שלי, אבל לזכותה יאמר שהיא לא מאלה שיגידו מילה. העניין הוא שאני כבר היכרתי כל כך טוב שאפילו דברים שהיא לא הסתכלה עליהם, מבחינתי היא פשוט ידעה שאני לא עושה. לא יפתיע אף אחד שמרבית החוקים כבר מזמן ירדו לטימיון, בטח עם כל ילד שנוסף ואם אני מספיקה לנקות את דלתות הארונות פעם בחצי שנה מבחינתי את שלי עשיתי. 


הסדר, ובכן, הוא הכרחי
ברור שאני שומרת על בית נקי ומסודר, פשוט יצרתי סטנדרד משלי. גם ככה כל יום צריך לטאטא את הבית, לשטוף כלים, לכבס ולנקות את השירותים (בכל זאת בית עם רוב גברי - אני לא באמת צריכה להמשיך, נכון?), אז הוספתי לכל יום משימה מיוחדת, שלרוב נעשית עם הילדים. ככה הבית נקי ומסודר אבל בלי סופרלטיבים ובלי להפוך סדרי עולם, בכל זאת ordnung muss sein (כן, זה מצחיק אותי). אני חושבת שחשיבות הניקיון, ואין ספק שהייתה לו חשיבות מהמעלה הראשונה בבית אימי, הוא דווקא מסוג הדברים שלא רע לרכוש בחיים. בפרץ יעילות גרמני הצלחתי פשוט להפוך את כל שריטות הניקיון למוטו אחד שהוא בריא לי - שיהיה בית נקי ונעים לעין. השאלה הנשאלת היא האם זה יוטמע אצל ילדיי או שהם יצליחו ליעל את הסגנון שלי למשהו פשוט עוד יותר, יום יבוא ונדע.

כך או אחרת בכלל לא רציתי לדבר על ניקיון וכבר כתבתי כל כך הרבה. אז אדווח בקצרה שבכל זאת המחלה הכריעה אותי ובמקום לנקות בשבת, ניקיתי רק קצת ובעיקר נחתי. מחר אני מארחת את כל המשפחה אז כנראה שיהיה רק נקי בקטנה, אבל כנראה שהתבגרתי אם אני לא נלחצת מזה. והכי נחמד שמחר, אחרי שאגעיל כלים ותנור ואעמוד בכללים הלא כל כך מסובכים שניתנו לי, אני גם אוכל סופסוף לבשל לאחותי הדתיה ושהיא תאכל את זה ואם יש משהו שמשמח אותי בסופשבוע הזה זו הידיעה הזו. 

לא פשוט לעמוד בשני קטבים כל כך שונים כמו אלה שאני ואחותי הדתייה עומדות בהם ובכל זאת הכבוד והחברות לא נגמרו אף פעם. המעט שאעשה מחר כדי שהיא תוכל לאכול אצלי משמח אותי ובמידה מסויימת הוא גם עונה להגדרה שלי של חג האורים, לא כזה אני נדרשת אליו לפי המסורת, אלא בפרשנות שלי. שכל אחד צריך לנהוג לפי אמונתו, לכבד את האחר ולנסות תמיד לשמור את הלב פתוח. יש מצב שזה גם חשוב יותר מניקיון. 



יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:
הימים חולפים, שנה עוברת
אבל המנגינה, אבל המנגינה,
אבל המנגינה לעולם נשארת
שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 
לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 



זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.



Embedded image permalinkכל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.


Embedded image permalinkהשנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.


אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.

יום שלישי, 29 ביולי 2014

עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 


עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן. 






יום שלישי, 8 ביולי 2014

אזעקה באמצע ארוחה

מחוסרת אנרגיה וכוחות, ככה היום הזה מוצא אותי. כותבת ובערב אחרי הכל, מוחקת את שברי המשפטים שנכתבו בעמל כל היום. רגעים גנובים של כתיבה בין הכנות ליום הולדת - גזירת גלימות, פיניאטה ובינגו, אימונים לקראת מבחן סוף שנה בקונסרבטוריון (רק למרכזית, המורה לטרומבון האליל של הבכור הסתפק בלצלם את הקונצרט ולייתר את המבחן בעוד המורה ההיסטרית של המרכזית צילצלה ורצתה שהילדה תשהה בקונסרבטוריון על בסיס פנסיון מלא), יצירת מטריושקות, משחקים, ספרים וכל שאר נהלי הבית הרגילים ובנזוג שטס הלילה לניו יורק לקצרה. וכמובן רק כדי שיהיה ממש כיף אני גם לא מרגישה טוב ומקפיצה אופטלגינים בחינניות של עז הרים.

אז כתבתי על הקושי הזה בדואליות של החיים פה. על איך רובנו יכולים להעביר עוד יום ועוד יום במעגל החיים שלנו שהוא כאילו טוב, להתנתק מכל מה שקורה מסביב ולהתמיד אנרציונית עם השגרתי והמוכר. כמה קל להפנות את המבט ממה שרע כי זה כאילו עוד לא נכנס לנו לחיים ואפשר למדר. להפיס את הרוח הרעה שמאיימת להיכנס בסופו של דבר לאישי של כל אחד מאיתנו על ידי אמונה שהצד השני יותר גרוע, שאלה רק עשבי שוטים, שזוהי רק אסקלציה וזה עובר. אבל אלה לוקשים ולוקשים אני לא קונה, בקושי אוכלת לוקשים, מזמן כבר לא מכינה הילדים מעדיפים שקדי מרק.

ולמה מוחקת? כי באמצע ארוחת ערב היתה כאן אזעקה. אני מגייסת את כל הרוגע שאני יכולה לגייס ואוספת את הילדים לממ"ד, בנהזוג עולה מהמחסן ומצטרף. הוא כבר אוטוטו בדרכו לשדה התעופה ואני ישר מחייכת שיזכור שהכל יהיה בסדר. השכנים מלמעלה טורקים את חלון הברזל ואת הדלת והילדים בטוחים שמשהו כבר התפוצץ. מסתכלים עלינו קצת בחרדה. אני אוספת את כל הכוחות ומסבירה, הם דווקא מבינים את זה יפה. לא רוצים להלחיץ, גם לא לשקר. 10 דקות צריך להישאר בממ"ד? אז זה הזמן קצת יותר להסביר. יש קושי עצום בלהסביר את זה לילדים. הבכור אומר שזה נורא לא יפה לירות טילים על אזרחים. זה נכון, אני מסכימה, אבל צריך לראות את כל התמונה. ואני מנסה להסביר בקטנה, על הקושי האמיתי שלעולם לא נבין בלהיות פלסטיני, לא מצדיקה ירי טילים או זריקת אבנים, אבל מנסה להסביר כמה זה נורא להיות ארעי כל כך וחסר הגנה או תקווה. "צריך פה מישהו כמו נלסון מנדלה" מסכם הבכור, "מישהו שבאמת יתכוון לעשות שלום". זה סיכום מאוד נבון אני מוכרחה לציין, גם אם אתם חושדים בי ובצדק שאני לא אובייקטיבית. 

עזבו אתכם מהעובדה הברורה והשחוקה להחריד שזה מעגל אימה שלא נגמר, הם יורים טילים, אנחנו תוקפים אוירית, פיגוע רודף פיגוע ושכול רודף שכול. דווקא השכול לרוב מביא את הפיוס כי השכול הוא הדבר היחיד שמוכיח ששום דבר לא שווה מוות מיותר. זה דווקא השכול שיכול להביא את ההידברות, אבל לחכות עד שכולנו נהיה שכולים נראה לי דרמטי ודי סופני. אפשר לחכות ולראות איך הכל מתפוצץ לנו בין הידיים, בזמן שניסינו כל כך רק לחיות, לראות את המחיר מאמיר ואת התהום הולכת ומתרחבת לפנינו כמו בקלוז-אפ של סרט אימה. אבל ביננו הדבר היחיד שנשאר הוא לדבר. לא לשתוק, לא להבליג, ללכת לשולחן הדיונים עם עט ביד וכוונות חתימה. 

כי זה לא רק מחיר הדמים, הוא ברור ומוטל לפנינו בשורה שהולכת ומתארכת, זה גם המחיר המוסרי שאנחנו משלמים ועכשיו אנחנו עומדים מולו קצת פעורי פה ולא מבינים מאיפה הוא בא. ובעצם כולנו יודעים שזו רק ההתחלה (לה, לה). תסתכלו רגע על הילדים שלנו שגדלים מתוך תחושה שאנחנו העם הנבחר, לומדים כמעט אך ורק על יהדות ולא על שום דת אחרת, לומדים על השואה, על פורענויות, על סיפורי גבורה, על איך ערבים תמיד רדפו אותנו, נשלחים לסיורים בעיר האבות ובאושוויץ, לומדים עד כמה צה"ל חיוני חשוב ומוסרי. רואים איך המדינה מתייחסת לפלסטינים המתגוררים בישראל, לאלה ברשות, למבקשי מקלט ואז הם נשלחים לצבא. מי שיגיע לשטחים עם המטען הזה, ויהיה במחסומים, ויחטוף גם אבנים ויישלח לדכא עוד התפרעות - הוא לא יראה את הצד השני, הוא זה שאם יאמרו לו לחפש הוא יחפש והפחד יהפוך אותו לאלים יותר, הוא זה שגם יכוון רובה. אין הרבה מה להאשים אותם, יש לרחם עליהם, המצב הזה הופך להם את החיים, הוא הופך את החיים לכולנו.

כל קריאות ה"להיכנס בהם", שנענות על סטטוסים בפייסבוק ב"אמן ואמן", מעוררות בי בחילה. אין אפשרות כזו, אין פתרון לא בפצצה ולא בעוד מבצע. כל אלה נועדו להשתיק את ההמון, להראות שעושים פה משהו. אבל המשהו הזה הורג אותנו, לאט אבל בטוח. הורג לנו ילדים, הורג לנו את העתיד ומשחית אותנו. יושבים מול מקלדת וצוהלים על "כניסה בהם" ולא מבינים שבעצם זה סוג של גול עצמי. אבל אין הערב מונדיאל. באסה.

העניין הוא שכולם יודעים שזה יסתיים או בפטריית עשן או ליד שולחן הדיונים. גם את אש"ף לא רצינו, לא היתה ברירה. זה הזמן להפסיק את רעשי השנאה והתסכול ולעבור להידברות, אין ברירה אחרת. אנחנו יכולים לגדל פה דור של שונאים, של קבוצות ווטסאפ שמתארגנות לתפוס ערבים, של טוקבקיסטים ששמחים על כל מוות ומאחלים אחד לשני מיתות משונות. הבלאגאן כבר יצא מהמקלדות לרחובות, הוא נוזל לשם וככשטח הפנים מתרחב זה נעשה עוד יותר קשה לעצירה. הדברים היו נראים טוב יותר לו היתה לנו הנהגה, אבל אין. כן זה הזמן לקחת את העניינים לידיים ולעשות כל דבר כדי לסרב להיות אויבים, לסרב להמולה הנוראית שמביאה איתה דממת מוות. המוות הוא נטול תקווה. לא מורישים לילדים מוות, לא מורישים להם שנאה וגם לא אדמה חרוכה. 

לא יודעת מה יקרה הלילה, מקווה שלא תהיה עוד אזעקה. זה לא הטילים שעלולים עוד ליפול פה, זה הידיעה שאין לי ממשלה לסמוך עליה שהיא הכי מטרידה.מוכנה לוותר על כל כך הרבה כדי לחיות פה, מוכנה בתוך השחור הזה לשמור על תקווה, אבל יודעת טוב מאוד שזה לא יקרה כל עוד נתניהו ראש ממשלה וזו המחשבה הכי מטרידה. חושבת על הילד שלי שחולם על נלסון מנדלה ויודעת שעוד לילה יעבור ויסגור על מעט התקווה שעוד מפרפרת בלב של אמא חרדה.

יום חמישי, 3 ביולי 2014

לצאת לכיכרות ולא כדי להדליק נרות נשמה, להאיר - הפעם עם תקווה

אין לי תשובות לכל דבר, אני לא יודעת אם יש אלוהים, אני יוצאת מנקודת הנחה שאין. מקבלת לחלוטין את הצורך בתפילות, קריאת פרקי תהילים, משחק בשרשרת תפילה, כריעה מול מזבח, שיחה עם ישות כל יכולה, אפילו תקשור עם מלאכים. אבל אני, מה לעשות? זה לא עושה לי את זה. זה לא רק שאין שום הוכחה לקיומו של אל, זה לא הניצול המחפיר והתעשייה השלמה העומדת מאחורי הדת, זה בעיקר העובדה שאם יש אלוהים יש משהו יותר מהאנושות שיכול להציל אותנו, גלגל הצלה כזה שאם נבקש מספיק חזק גם יציל אותנו. כנראה שזה עניין של אופי, אבל אני מסרבת שיש משהו שיכול להציל את בני האדם מעצמם. האמונה הזו שיש משהו גדול יותר היא גם זו שבמידה כלשהי מאפשרת לנו לא ללכת עם הדברים עד הסוף. הדבר היחיד שאני יכולה להאמין בו הוא שרק האדם יכול לגאול את עצמו. אני באדם אאמין, אותו אני רואה.

בימים האחרונים השורש נ.ק.מ. מופיע בכל כך הרבה וריאציות שזה עושה לי פריחה כמו גם צורך לאוורר את הממ"ד. הדת, כמו כל אידיאולוגיה מתייחסת לנושא הנקמה באופן דואלי - מחד, מאפשרת נקמה (עין תחת עין) ומצד שני "ה' לי נקם ושילם". מטבע שגור הוא בעברית "השם יקום דמם" ודווקא פה אני יכולה להתחבר. אין לאדם לחפש נקמה בעצמו, נקמה מובילה למעגל נקמה שלא נגמר. רק שלאחרונה השם יקום דמם אינו מתייחס כנראה לאלוהים, אלא לשם גנרי כלשהו שיחזיק בנשק. עם ישראל דורש נקמה. כמה פתלתלה היא דרכנו, לפני 20 שנה היה כאן דור שלם דורש שלום ועכשיו עם שלם דורש נקמה. את זה צריך לעצור.

בשם הדת נאמרים בימים האחרונים דברים נוראיים. 

נעם פרל, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, תובע נקמה בשם אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה, בתקווה ש"חיל המחפשים יהפוך לחיל נוקמים ולא יעצור בקו 300 ערלות פלישתים"

בנצי גופשטיין , מנכ"ל להבה, קורא לממשלה לנקום את רצח השלושה, מאיים שאם לא תהיה נקמה לאומית יהיו דברים אחרים ומסביר שאם יהודי רצח את הנער במזרח ירושלים זה לא טרור.

אף אחד בממשלה לא אומר דבר, מאף אחד לא יוצאת הודעה להרגעת הרוחות. הנחמה היחידה מגיעה דווקא מהמשפחות השכולות. משפחות דתיות שהאובדן שלהן הוא נוראי. ומתוך תעצומות נפש שאין כמותן הן קוראות לא לנקום. עם ישראל שהפך את שלושת הבנים לבנים שלנו לא מצליח להתעלות מעבר לתחושות פרימיטיביות ומשפחת פרנקל שזה הבן שלה, היא זו שמובילה קו של שפיות, שמאמצת גם את מוחמד אבו חאדר למנין המתים המיותר, למניין החיים הצעירים שנגדעו בגלל שנאה ונקמה.

מפחיד אותי מה שקורה ברחובות. מפחידים אותי האנשים שיושבים מאחורי מקלדות. מפחידים אותי קולות הנקמה שפעם נשמעו במחשכים והיום לאור יום הם נצעקים. מפחיד אותי הגלגול המחשבתי שהוא נחלת הציבור, מפחיד אותי הספין הממשלתי על החטיפה, מפחיד אותי השקט שמגיעה מכיון הממשלה. מפחיד אותי החינוך שניתן לילדים, שהפטריוטיזם החליף חינוך לערכים. מפחיד אותי שמה שתמיד אמרנו על הצד השני מתאים ליותר ויותר אנשים מהצד שהוא כביכול שלי. מפחידים אותי האנשים ששומעים את מה שיש לי להגיד ומבטלים אותי כליל כי אני מגזימה בעוד הם מנסים להקטין את התופעה. מפחיד אותי לחשוב שרוב הציבור יודע שהמצב לא טוב והוא לא מבין שאם ימשיך לעמוד מהצד לא היה כאן אף פעם יותר טוב, כן עשוי להיות יותר שקט, אבל גם מלא אבק ודם. מפחיד אותי המיעוט שצועק והוא הולך וגדל והרוב הדומם שהולך ופוחת.

אבל אני לא מתפלאת, פרשת אדם ורטה וספיר סבח היתה מקום לעצור בו לרגע כדי להבין את גודל המהפכה התודעתית שעוברים הדורות בצד שלנו. זו כבר לא אהבת הארץ, זה עיוורון. מלמדים ילדים רק פטריוטיות ואתוס ואחר כך צועקים שבצד השני מלמדים ילדים לשנוא. חינוך ילדים לאהבה עיוורת הוא אך כפסע אחד מללמד אותם לשנוא. בעצם זה ללמד אותם לשנוא רק בלי לקרוא לילד בשמו. השילוש הקדוש אותו קבע שר החינוך - שואה, צבא ואמונה הוא פנאטי, רק שהוא מתיישב לנו עם תפיסת העולם האתנוצנטרי שהתחילה עוד מימי ה"עם הנבחר" ומאז אנחנו שבויים בקונספט מוטעה ולא נותנים לשום עובדה לבלבל אותנו. מדינה מעורבת בדת, היא מדינה שלנצח תחיה על חרבה, כי אין שום דת שמוכנה לקבל את ה"הם" כשווים, אין שום דת שלא מקדשת בצורה כזו או אחרת גזענות. ואין שום דת שבאמת מוכנה לבדק בית, כי בדק בית הוא לרוב התחלה של שינוי ודת נשענת על סטגנציה.  

אסור למדינה להתבסס על סטגנציה, אנחנו חיים בעולם של שינוי, מדינה שלא מוכנה להשתנות, לקחת סיכונים ולהביט אל העתיד ניכוחה דינה להתפרק. אני לא רוצה לחזות בהידרדרותה של ישראל מהמקום שבו היא נמצאת כרגע. אנחנו יכולים להרגיש שהצדק איתנו, אבל מה עוזר לנו הצדק כשאנחנו משלמים בחיים? זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולראות את הדברים מבעד לכאב. נקמה מובילה לנקמה, נקמה לא יוצרת עתיד, היא יוצרת מלחמה, מלחמה הורגת את בנינו, את העתיד. אם יש משהו שצריך ללמוד כרגע זה לעצור. הממשלה שיש לנו כרגע לא יודעת לעצור. 

נפתלי בנט, שי פירון, יאיר לפיד ובנימין נתניהו שותקים כמו דגים ונפלא מבינתי אם יש להם חזון. הם קוראים קריאות אידיאולוגיות חסרות אחריות ושותקים בדיוק במקום שבו מנהיגות צריכה להתגלות. במקום שאין מנהיגות, הציבור צריך לומר די. הקו שמובילה הממשלה הוא קו חשוך ומסוכן, זו החובה האזרחית שלנו להפסיק להיות ספונים בבית ולנענע את הראש ולתהות לאן זה עוד עלול להתדרדר. זה כבר לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של אהבת הארץ והרצון לחיות בה, לא למות בה, לא למות למענה. במקום שאנו עומדים בו כרגע אפשר לתת מקום לנקמה ושנאה רק שבסוף זה יהרוס את כולנו, מבפנים.

כשהייתי קטנה פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים, תנו לפלסטינים מדינה, הם יהרגו אחד את השני. היום אני מסתכלת עלינו, כבר יש לנו מדינה ואנחנו הורגים אחד את השני, בתוכנו. היום זה מילולי, אבל אין לדעת מה מחר. בחשיכה הזו שעוטפת אותנו כרגע, אנחנו כולנו בבית עם אפליקציות פנסים וחושבים שהכל בסדר. אבל את האפילה הזו צריך להבקיע. אני מוכרחה להיות אופטימית ולהאמין שהרוב הדומם יפסיק את השתיקה, אנחנו מובלים כמו צאן - שותקים בירידה. די לשתיקה. אל תתנו לצה"ל ול- so called הנהגה שיש לנו לנצח, תנו לאדם לנצח. ומה רוצה אדם בסופו של יום? לשתות קפה על המרפסת, לראות את ילדיו גדלים ולא מובלים אל הכיכר בארונות מתים. לעתיד הזה קוראים שלום ורק הוא יאפשר לנו לחיות כאן. זה הזמן לנרות של נאורות ולא לעוד נרות נשמה.