מי שטרח כל השבוע, ובכן, היה יעיל

האנרגיה עוזת לי את הגוף (אילוסטרציה)

היום ה-6 לנסיעתו של הבנזוג, שבוע ראשון של עבודה, עוד לילה של כיבוש מיטתי צפוי לי הלילה, בנדיט על כל כרית. תכל'ס עבר יותר טוב ממה שחשבתי, זה כנראה אמור לשמח אותי אבל שבוע שלם של אנרגיות אין קץ, הביאו אותי רצוצה לשבת הזו ואז הגיע החום וכמו כל מערכת הפועלת במרחב הפיזיקלי, זה רוקן לי את כל האנרגיה מהמצברים. עם כל שניה שהיום מתקדם והחום קצת משתחרר, אני מצליחה להביא את עצמי למצב קצת יותר ממפונצ'ר. יש לקוות שהמאמץ ישתלם ואצליח בסופו של דבר קצת לכתוב.

כל כך הרבה פוסטים פיספסתי השבוע, המון נושאים שרצו להיכתב, או לפחות להתארגן חיצונית ממני למילים הגיוניות ולא הצלחתי למצוא את הזמן. כל יום נגמר במחשבה שבלילה אכתוב קצת וכל לילה נגמר או בכתיבה לעבודה החדשה או בהתמוטטות במיטה עם הילדים. שבוע שלם של התעסקות במילים, המון כתיבה ולא זאת שרציתי שתהיה, מוזר לכתוב לאחרים. ועכשיו, סוף סוף מול המסך הלבן האהוב, אני מוצאת את עצמי עם רעיונות שמתחרים על הרגע להיכתב. לברור אותם זו משימה לא פשוטה.

שלא תגידו שלא השווצתי

בכלל הבטחתי פוסט לפורים והיה לי ברור שאכתוב כי היו הכנות ותחפושות ומשלוחי מנות ומסיבת חינוך ביתי, וגם כי זה חג מלא שמחה (למרות ששכחנו לשם מה התכנסנו: יהודים שניתנה להם האפשרות לנקום והרגו ככל הנראה יותר מ- 75,000 איש. אבל, היי, לפחות לא עסקו בביזה [ייאייי]). במסגרת הפקת הלקחים משנה שעברה, בה התחלתי רק 3 שבועות לפני החג עם כל הנושא הזה של תחפושות, השנה הרגשתי שאני מספיק מוכנה ולקחתי מקדם ביטחון של שבוע. קצת שחצני, אבל כנראה שעד שלא חוטפים את המכה בדמות ילד עגום שהתחפושת שלו לא מוכנה, גישת ה"לי זה לא יקרה" מככבת. תוסיפו לזה שלרוב אחד מהזאטוטים, אם לא יותר, משנה את דעתו שוב ושוב בעניין התחפושת והנה לכם תירוץ מושלם לדחיינות מוצדקת.

אבל עכשיו, כשכבר שבת והשמש שוקעת ומסיבות הפורים כבר חלפו עברו להן, למי יש כוח לכתוב לכם על תחפושת פרעה שתפרתי בימים ובלילות בחוט זהב משל הייתי גמד באגדת ילדים? על הנחש שריקעתי במיוחד לכובעו? על תוספות לשיער וגלגולן של צמות לליה סקייווקר? או הניסיון לייצר חגורה מדוייקת שתהיה כמו של ליה בסרט? או חגורת החבל שהכאיבה למותנו הדקה והרגישה של לוק סקייווקר?או המגפיים שהצלחתי לאלתר וירדו 5 דקות לתוף המסיבה? אבל מה זה חשוב היה להם כיף, לפחות ביום שלישי - מסיבת החינוך הביתי שהיו בה בערך 30 משפחות והמון ילדים (כן, דברו איתי עוד על בידוד חברתי, עאלק).

פורים נגמר בערך בשעה שחזרנו הביתה והסרנו איפור ותחפושות, אבל מי ידע אז שזה הסוף? אחה"צ הבכור הרגיש רע, זה נגמר בסשן הקאות. כלומר לא, זה נגמר בזה שקירצפתי את האסלה, אבל מי סופר? יום למחרת הוא עדיין הרגיש רע, אז למרות שכל התחפושות כובסו, הן נותרו מיותמות ולא נלבשו כי לא הלכנו לתחרות שחמט פורימית. אבל מכיון שלהרגיש רע זה לא נחמד לבד, במפגן אחווה נדיר ולא משמח הצטרף קטינא לחגיגת הוירוס בטן ואני כבר לא ידעתי אם אני מרגישה רע או שזה פסיכוסומטי. אבל למי היה זמן להגג בזה כשיש גם עבודה? והיתה ומסתבר שזה קצת הציף אותי. מה שכן הבכור המשיך לא להרגיש טוב אז לפחות בחמישי נחסך ממני לנסוע לכיוון מרכז העיר, להחנות רחוק, לצעוד ברחובות עם טרומבון כדי להוריד את הבכור בקונצרט רחוב ואז לחזור הביתה ולא הרבה אחרי שוב לצאת שוב לקח אותו. אז ככה נגמר פורים בקול ענות חלושה, קרצופים והרבה חיבוקים ופינוקים.

אדירים, כבר חמש פיסקאות אני כותבת על משהו שבכלל ויתרתי על לכתוב עליו... איזה חוסר יעילות. מה שמביא אותי להסתכל קדימה על השבוע הקרוב (והוא כבר במרחק של שעות ספורות). עכשיו כשאני כבר מבינה את העבודה, אני יודעת שאני חייבת ללמוד לשלב אותה טוב יותר עם אורח חיי. זה שהילדים היו חולים איפשר לי לעבוד יותר, אבל אני חייבת לעצמי לעבוד לא יותר ממה שקבעתי. חבר אמר לי ובצדק שגם בעודף יעילות צריך לטפל. ולמרות שבעיני יעילות היא מאמץ משתלם שמשלב התמקדות במטרה, אסטרטגיה ואי אילו כישורים תלויי עניין, עדיין השבוע אני מתכוונת לטפל בזה. בגדר אוטומציה משפרת יעילות, לפעמים אני תוהה אם אני מבינה שתכל'ס אני לא שורה של קוד. 

בכל מקרה כנראה שהייתי צריכה לאוורר, שבוע שלם שמרבית השיחות שלי מתקיימות בקבוצה בה אני מכפילה את ממוצע הגילאים (כשהם יחד ממוצע הגילאים הוא 8.333, איתי ההמוצע קופץ ל- 16.25) ולמרות שרציתי לכתוב על חינוך ביתי או אולי קצת על פוליטיקה (ולא, אני לא אלך להפגנה הערב, זה למעלה מכוחותיי), כנראה שלפעמים קצת לכתוב על הבנאלי, זה בדיוק מה שצריך כדי לפרוק את היומיום שלפעמים הוא קצת זקוק לפרספקטיבה. היה שבוע טוב. 

להשחיל איזו עז. זה השם של הפוסט

התחלתי עבודה חדשה היום.

התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.

היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך). 
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.

זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך. 

יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר. 

אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות. 

קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.

לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה. 

אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת

לא חתולתלה, לא על גג הפח אלא בתוכו ודווקא כן לוהט כי 28 מעלות בחוץ ובכלל עדיין פברואר

אז שוב נסע הבנזוג לחו"ל, את הטריק של הקושי להישאר לבד עם הילדים כבר ניסיתי בעבר (הא לכם הקישור אם ברצונכם לרענן את זכרונכם בפוסט הקודם שהיה לדעתי משעשע ביותר) ולכן לא אעשה זאת שוב. לא נותר לי אלא לשים לב שבכל פעם שהוא נוסע (ועם יד על הלב בעבודה החדשה התדירות נמוכה) אני נעשית יעילה הרבה יותר. אולי זה איזה מנגנון פיצוי, אך גם זה משעשע כי בתכל'ס עם שעות העבודה הבלתי נגמרות שלו שזולגות לכל שעה נורמלית ולא נורמלית ובקושי מאפשרות לו לישון, הרי שאין כמעט הבדל בין אם הוא בארץ ובין אם הוא בחו"ל בהתנהלות היומיומית שלי ושל הילדים. בקיצור - הוא נוסע, אני נעשית עוד יותר יעילה, הכל מתקתק מצוין ובכל זאת הנוכחות שלו בבית עדיפה הרבה יותר. אולי זה בגלל שכשהוא מגיע אני עוברת חזרה מטורבו למצב תקין ורמת הכוננות יורדת משמעותית ויש בכך משום הקלה נפשית שאין להקל בה ראש. אולי זה הגעגוע לרגעי השקט המשותפים בערב? אולי זו הידיעה שהוא קרוב שעושה את הכל קל יותר? אני באמת לא יודעת את התשובה. כך או אחרת זה מה שזה ולמרות סגידתי ליעילות, כאשר בצד השני של המשוואה נמצא בנהזוג, שיקול היעילות בטל בשישים. זהו אמרתי.

היום התחוור לי ביתר חריפות עד כמה בנהזוג יקיר לי חסר ועד כמה הוא מיטיב להכיר אותי. הסיפור הבא יאיר אותי באור אחר לגמרי ויש סיכוי שלא תסתכלו עלי שוב באותה צורה, אך מכיון שאינני יודעת איך רובכם מתייחסים אלי, אקח את הסיכון. ובכן, יש לנו בבית סכיני מטבח שקנינו במינכן כשנסענו להתחתן (יותר - 13 שנה - כבוד). הסכינים הגרמניים האלה הם בבת עיני, אתם יכולים לצחוק עד מחר, אבל זר לא יבין זאת. העונג בלטול את הסכין ליד, להרגיש את משקלו וחדותו ואם להסתכן בלהישמע כמו אייל שני להתענג על החיתוך המדויק המהול בחרדה הקיומית לקצות אצבעותיך שהורגלת להשתמש בהן מימים ימימה. וכמובן יש את כל הריטואל של תום השימוש - ניקוי יסודי וניגוב, החזרתו למקומו והנסיגה לאחור ללא הפניית האחוריים המסמלת את הכבוד שאתה רוחש לסכין ואת ההודיה החרישית שנותרת בריא ושלם. אז יש את הסכין, המכונה בפי כל "סכין שף", מבחינתי הוא האולטימטיבי, אבי כל הסכינים, המושלם והראוי מכל. זה שחוץ מבנהזוג לאף אחד, אבל לאף אחד אין אישור לגעת בו ויגידו תודה שאני נותנת לבני תמותה רגילים לשזוף את עיניהם בו. אז הסכין הזה, הסכין בסכינים, זה שאפילו רק קשר עין חטוף ומקרי איתו יכול להעלות את המוראל שלי גם ברגעים הכי קשים (טוב נסחפתי), נעלם. (טה-טה-טה-טה).

אין לכם מושג איך הפכתי את כל הבית ולא מצאתי אותו, כמה היה קשה לעצור את רטט השפה התחתונה והעיניים שנמלאו דמעות (בכל זאת צריך ללמד את הילדים לא להיקשר בצורה לא בריאה לחפצים [כן, זה מצחיק אותי]). חיפשתי אותו בכל מקום, הגיוני ולא הגיוני ואין לכם מושג עד נטרדה מחשבתי. יוק, נאדה, זילץ', כלום - אין סכין. לילה קשה עבר על כוחותינו. בשיחה עם בנהזוג, הוא ניסה להיות תומך, אך אבוי לאוזניים ששמעו את פליטת הפה שלו שבטח זרקתי אותו לפח. אה-הא העלבון המשתמע במחשבת הכפירה הזו היה קשה מנשוא. אבל אין ספק שזה טרד את מנוחתי, אוהו כמה שטרד. ולמה אני אומרת את זה? כבר בניתי מספיק מתח ועכשיו לשורת המחץ.

היום יום ראשון, היום השלישי למניין האבדה שאין שניה לה, שוב רוקנתי את הפח. הפח הענק בחדר האשפה היה ריק לבד מקרטון הפיצה ושקית הזבל שלנו. החזקתי את מכסה הפח לעוד כמה שניות והחלטתי שראיתי ניצוץ. שביב התקווה הקלוש שהתעורר בי (הרי את הפחים כולם רוקנו ביום שישי ואני את הזבל זרקתי בחמישי, אז אולי לזה התכוונו בלימונים ולימונדה וגו') מחק כל היגיון פנימי שניסה עוד להחזיק אותי. תוך שניה כבר הייתי בתוך פח הזבל ואחרי לא יותר מחמש שניות החזקתי בידי את הבן האובד. האושר. הייתי קופצת משמחה לולא מכסה הפח היה תקרת הזכוכית שלי. הר הבית בידי, מצאתי את אררט, אני ברקיע השביעי רק שהוא עמוק בתוך פח זבל ירוק ומצחין ועכשיו אני צריכה לצאת ממנו. מזל שאני בכושר. רצתי הביתה מניפה את סכיני אל על ומודה לאלוהי הסכינים שהביאני הלום וגם למזל הממוזל שמנע את ריקון הפח (שזה למעשה פועל יוצא מהעובדה שהשכנים שלי ממשיכים תמיד למלא פחים שגם שהם מלאים ולכן אני תמיד זורקת את שקית הזבל שלנו לפח הרחוק ביותר - הו, אודה לסיכון מחושב).

רק כשסגרתי את הדלת מאחורי ופצחתי בריקוד ניצחון, הבנתי שאם היה שכן שראה אותי בריצת האמוק עם הסכין החד בטירוף הזה שועטת מחדר האשפה לעבר חדר המדרגות, הוא עשוי היה ללא שהיות להתקשר למשטרה ולהודיע על אישה שאיבדה את זה ומתרוצצת עם סכין משל היתה פרדי קרוגר בסרט ההמשך החדש. לא אכפת לי. תחושת האובדן היתה קשה יותר מכל ליכלוך שנדבק אלי בתהליך וכל פגיעה אפשרית במוניטין. בינתיים הסכין כבר נוקה באלכוהול, נשטף במים חמימים והוחזר אחר כבוד במקומו כדי להוסיף ולשלוט שוב ביד רמה במטבח. ואני אפילו לא מתלוננת על החתך שעשה לי סכין הלחם בזמן שהתגעגעתי לאהובי מפלדת האל-חלד המופלא שמאיר את חיי.

לבנהזוג עוד לא סיפרתי, אבל יודע צדיק נפש בהמתו גם כשהיא מלאה ברפש ונראית די פאטתית בגרסת פרדי קרוגר שלה לחתלתולה על גג פח לוהט. לא לוהטת, כבר לא מסריחה, אבל עדיין נרעשת מגלי האושר. 

ולחשוב שרציתי לספר לכם על התקרית הדרמטית בשעת לילה מאוחרת שהיתה מנת חלקי בשישי בשעה שישבתי לי וכתבתי (דווקא לא לבלוג, אלא יותר להארד דיסק) ולפתע בתוך הדממה החריד אותי קול של יריה. ועוד איזה שתיים. לא קרוב מאוד, אבל קרוב מספיק. אבל די עם הדרמה ליום אחד, הנה הלינק של מה שקרה אחרי שבבוקר מצאו גופה של שומר ברחובות, חצי קילומטר מהבית שלי. משם רציתי לדבר על הגל העכור המכונה התעצמות הפשע ומשם על אוזלת ידה של המשטרה. אבל עזבו אתכם, אני הולכת לסכין שלי ואני עוד אמצא מה לחתוך (די, נודניקים, רק ירקות). חוצמזה אני צריכה לחזור - אנחנו עכשיו לומדים על מצרים העתיקה והילדים יוצרים פירמידות. לו הייתי מלך מצרי אני יודעת מה הייתי לוקחת עמי אל הקבר...

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת

לקום בתשע וחצי

בוקר של שישי הוא בוקר של המון פעילות, טונות של דברים שרוצים להספיק, רשימות ארוכות וכאלה. בקיצור כמו שאני אוהבת - בוקר ממש יעיל שממשיך למין יום שכזה. ואז לפעמים אתה מתכנן המון דברים ומתעורר בתשע וחצי ופתאום כל הדברים שהיית צריך לעשות מתגמדים. ואז הכל מתארך וחצי מהדברים שרצית להספיק כבר לא נעשים אבל זה לא כל כך נורא כי קמת בתשע וחצי.  

אולי כל הפוסט הזה נועד להיות אודה ליקיצה מאוחרת. אודה למי שלא יודע זה שיר הלל יווני. אבל אני לא יודעת יוונית ואני קמתי בתשע וחצי. טרילילי טרללה. אפילו לכתוב אודה אני לא ממש יכולה, אבל ברור לי שכל היום תתנגן בי מנגינה, מזל שהכנסתי לפחות מכונת כביסה שנייה. הו כמה נפלאה הבטלה.

אבל עכשיו זהו נגמר - לוקחת את עצמי בידיים והולכת לעשות סופר ואחר כך הרשימה עוד ארוכה... טרילילי טרללה