הסתכרנות איטית לשגרה

פרימה בלרינה של דגה
אמנם לא קופצת אבל יפהפיה

התחילה שנת הלימודים, החזרה לשגרה היא איטית. זה תהליך כיוון שעדיין לא התחילו כל חוגי הבוקר, מה שיוצר בהכרח הדרגתיות בחזרה אליה. מציאת האיזון, גם של הרגלים קבועים היא לא משימה פשוטה ולכן חזרה מדורגת היא הדרך הטובה ביותר להסתגל מחדש. יש בה הכנה מנטלית שמאפשרת את החזרה לכושר שיאפשר את השגרה המטורפת שלנו. מה שבטוח זה שיצאנו בצעדים בוטחים ומבלי להביט לאחור לעבר החופש הגדול שעבר השנה בבטלה גמורה וקרוב הביתה יותר מתמיד. כמובן שזה מביא אותי לחשוב על נתניהו וה"חוויה" שלו ושימו לב איך בקלילות של פרימה-בלרינה אני מדלגת מעל המוקש הפוליטי הראשון שטמנתי לי וממשיכה הלאה. אין לי כוח לכתוב על החופש הזה, עם המבצע, ההרוגים, דאעש, המצב הכלכלי והבולשיט הפוליטי שהתווספו לניתוק מהרבה אנשים, חוסר בשעות שינה, דריכות מתמדת ונסיעות של הבנזוג לחו"ל. אני פשוט מאושרת שנגמר ומנסה לתת לזמן לעשות סובלימציה משלו, ללא פעולה אקטיבית וללא מגע אדם. אחרת זה ישאב לי את כל האנרגיה שאני מנסה בעמל לשמר וחבל על כל טיפה כידוע.

אינטרוולים של קצת פעילות
והרבה מנוחה

היציאה מהשגרה לתקופה לא שגרתית לא באמת מכתיבה התכוננות נפשית, היא לרוב נתפסית מבורכת ומתרגלים אליה בקלות. כל עוד היציאה מהשגרה מתוחמת בזמן היא לרוב חיונית ומשמחת, כאשר היא ארוכה מדי ניתן להתפלסף ולומר שבעצם זו יצירת שגרה חדשה ויש בזה מן האמת. 62 ימים זה המון זמן לחופש, בטח לחופש בתוך כל מה שמוכר ורגיל. לכן, צריך למצוא את האיזון מחדש כדי לחזור ולבצע פעולות שבאופן עקרוני עד לא מזמן עשית באוטומט. ההמולה של הקיץ האחרון העמידה בפניי שתי אפשרויות: או לשמור על הקצב האנרגטי המטורף שלי שמשגע את כולם אבל בשילוב המלחמה להתמוטט נפשית, או להשקיע אנרגיה בלהישאר שפויה על חשבון האנרגיה הפיזית. למרות המוניטין שצברתי כאדם שחותר למגע עם אתגרים, גבר עלי ההגיון ובניגוד לכל ההערכות המוקדמות בחרתי באפשרות השניה. לא עשיתי כלום. אם לא הייתה מלחמה זה היה מרענן, רק שאם לא היית מלחמה לא הייתי מנסה את זה. נותר רק לקוות שאני אפנים את הלקח ואצליח לעשות את זה באיזה חופש לפני המבצע הבא (שוב מוקש פוליטי, שוב מנתרת מעל. הופה).

זמן זה לא תמיד נוסחא

אז כבר שלושה ימים שאנחנו מתאוששים לנו מתוך העצלות אל אינטנסיביות פעילה שמתגברת ומזל שמחר יש לי יומולדת והחלטנו לקחת חופש כי לרגע כבר הייתי מסוחררת מהשוק האקסטטי הזה. ובעצם זה כבר בכלל לא מחר אלא ממש עכשיו. כי ככה  זה עם הימים האינטנסיביים האלה, קצת קשה למצוא זמן כתיבה. מצד שני בחופש האחרון, כשהיה לי זמן, היה לי קשה לכתוב כי המבצע הזה הוציא לי את המיץ. טוב, להזכירכם, פנינו נשואות עכשיו אל החופש הבא. חוץ מזה, זה בסדר כי ממש בקרוב ספיחי המבצע יסחטו אותי כלכלית, לא שיש ממה לסחוט. וברור לי שזה קרוב יותר מאי פעם, המיסים המתרגשים עלינו אחרי החגים כי החגים זה אחלה באפר, בעיקר בגלל שלפיד אמר שהוא לא ישב בממשלה שמעלה מיסים. זה הוכיח את עצמו בפעם האחרונה כשלפני  חצי שנה הוא גם הודיע שלא ישב בממשלה שלא תשב למשא ומתן, ראינו כמה השפעה היתה לזה. לכן אין אלא להודות על חגי ישראל המתרגשים עלינו, כי הם יחסלו עוד יותר את היכולת הפוטנציאלית שלנו, אם היתה, לעמוד במיסים. כך שבניגוד לצוק איתן, הבוץ האיתן הכלכלי יש לו יעד והוא גם ישיג אותו.

אבל למה לדבר על מבצעים, פוליטיקאים מאופסים (תהייה: האם יש מצב שלפיד לא יושב לממשלה כי קשה לשבת כשאתה אפס, זה נורא מעוגל שכזה. הלאה), מיסים, רמטכ"לים סורחים לשעבר ונושאי תפקידים בכירים בצה"ל שמועלים באחריות שדורש התפקיד? מה שחסר זה שאתחיל לדבר על דעאש או הדלפה של תמונות מענן. ויש גם את כל הדיון על גזענות עכשיו בגלל תמונות מטקס החינה של נינט שלעזאזל למה שזה יעניין מישהו חוץ מאשר את נינט? ומקורביה כמובן. ולמה בכלל לדבר על תמונות מהחינה אם אפשר לדבר על תמונות החצי עירום שלה על שלטי חוצות. הבעיה שאם אתדרדר לכתוב על זה עכשיו מוטב כבר שאסיים.

אני בת 40. 
עוד כמה שעות בטח אצא בפוסט יומולדת  

חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....