שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.

היאוש לא נעשה יותר נוח

אם מצב החברה הערבית היה מעניין את הציבור היהודי כמו שיעור ההצבעה בחברה הערבית, דברים היו נראים אחרת לגמרי, אבל הוא לא. אף אחד בחברה היהודית, שעסוקה בהדרת ערבים על בסיס יומיומי, תומכת בחוק הלאום שהופך אותם לאזרחים סוג ב', האפליה הממוסדת אליה עיוור מרבית הציבור היהודי, לא מאפשרת סיכוי שווה ורואה בהם אויב מבית, לא יכול לצפות שבנתונים הללו יש תמריץ כלשהו להצבעה, להשתתפות או אפילו לתקווה.

אם ראש הממשלה לפיד לא היה מגיע לנצרת ואומר "האזרחים שלכם", אלא אזרחי ישראל, הוא היה משנה אפילו במעט את הטרמינולוגיה של "הם" ו"אנחנו", שכל כך נדרש לשנות אותה. אם הוא, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, לא היה מציע הפחדה, אלא תקווה – מי יודע מה אפשר היה לעשות פה? רק דמיינו שראש הממשלה לפיד היה אומר במקום: "אני רואה את האדישות ברחוב הערבי וחוסר הרצון להצביע, הוא מגיע מאבדן התקווה שאפשר לשנות. אבל אפשר וצריך לשנות. לכן אני מתחייב שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה אם אני אהיה זה ירכיב אותה", במקום לנסות להתחבב על בוחרים יהודים ולהפחיד ערבים במילים כמו: "אם האזרחים שלכם לא יצאו להצביע, הם צריכים להבין שגם מה שניתן בשנה האחרונה יילקח מהם".

הניסיון להפחיד את החברה הערבית כדי להניע להצביע, לא באמת יכול לסייע לכלום. אי אפשר להפחיד את החברה הערבית באמצעות בן גביר ונתניהו כי האמת היא שעבור מרבית החברה הערבית אין הבדל בינם ובין מה שכונתה מוקדם מדי "ממשלת השינוי". אפילו את התקציבים שהצליח מנסור עבאס להשיג, החברה הערבית לא התחילה לראות. מה שמכונה ה"שותפות" בעגה היהודית, היה בעצם מוכנות לקבל את חוסר השוויון ולהשיג משאבים בתמורה לשיתוף פעולה. זה שאנחנו קוראים לזה שותפות לא עושה אותה כזו ואם זו ה"שותפות" שלפיד מציע, אין שום סיבה לחברה הערבית באמת לצאת להצביע.

תוסיפו לזה את הפיצול של הרשימות הערביות והסטגנציה בתוכן, את העובדה שגם מי שמשתף פעולה לא רואה דיווידנדים בנכונותו זו ושמי שמבקש שוויון זוכה לכתף קרה ולתיוג "תומך טרור", את חוסר הנכונות של השמאל הישראלי לעמוד בצד של זכויות אדם ואת הפעולות הצבאיות שיוצרות מתיחות וזה עוד בלי לדבר על התנאי המקדים של וויתור על המאבק בכיבוש כי ישראל עברה ל"ניהול הסכסוך", יופמיזם לנירמול הכיבוש והסיפוח. כאין אמונה שאפשר להשפיע, כשהמצב רע ואין אפילו תחושה של ביטחון אישי, רבים בחברה הערבית לא מאמינים בתקווה הקלושה שאפשר לשנות.

גם אני תוהה לא מעט זמן אם אפשר לשנות, אני כבר כלל לא בטוחה שבכלל אפשר להאט את התהליכים האנטי-דמוקרטיים שעוברת ישראל וזו תחושה מאוד מייאשת. זו הסיבה שאני מבלה שעות, בלילה וביום עם שותפים ערבים ויהודים, בניסיון לייצר שינוי, להחזיר את התחושה שעוד יש כאן מכנה משותף אנושי שיש בו די לתחזק את האמונה שעוד יכול לצמוח פה משהו דמוקרטי, שוויוני ושיתופי. אני לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אני גם לא יכולה להבטיח הבטחות, אני רק יודעת באמונה שלמה שרק מחנה דמוקרטי משותף יכול לייצר את השינוי.

באין גוף כזה להצביע לו, מה שאני יודעת זה מה יכול לקרות אם לא נצביע בבחירות הקרובות לברירות המחדל הקיימות. מה שיקרה זה צמצום חלון ההזדמנויות לשינוי, שממילא הולך ונסגר בכל יום שעובר. ברור לי שלא אהיה מרוצה מתוצאות הבחירות, אבל שהן בוודאי יהיו גרועות יותר אם לא נצא להצביע. אני גם יודעת שלא להצביע אומר שוויתרנו על התקווה, ולו גם הקלושה ביותר, שאפשר לשנות. אין לנו את הפריבילגיה להיכנע, לא לפחד ולא לאדישות, זה בדיוק מה שמזרז את כל התהליכים המפחידים שמתרחשים פה. גם זו התפוררות דמוקרטית מפחידה.

אז נכון, אין כאן דמוקרטיה, אבל לא להצביע הוא הוויתור על האפשרות שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה אם ננסה, אני כן יודעת שיהיה יותר גרוע אם נרים ידיים, אם נוותר על התקווה שאולי נוכל לייצר שינוי. אמנם כהרגלו מגיע מה שנשאר ממחנה השמאל לבחירות האלה לא מאורגן נכון, אבל המאבק הוא למען עתיד דמוקרטי ביום מן הימים. הסכנה שהמפלגות הערביות לא יהיו מיוצגות אחרי הבחירות הבאות היא הרבה יותר גרועה ממצב של מפלגות ערביות שלא מצליחות להשפיע.

כאשר הייאוש אוחז, כבר באמת לא נותר דבר. לא להצביע הוא הכניעה לייאוש הזה וזה יהפוך את החיים פה לקשים הרבה יותר, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. יש לנו שבוע להמשיך להאמין, אבל זה לא פותר אותנו מהצורך מתישהו לעזוב את מחוזות האמונה ולהתחיל לעשות למען קיום דמוקרטי משותף בחלקת הארץ הזאת.

סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 

חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל

יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.

תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה

עמכם הסליחה אשוב

ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב

אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה

ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות

טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות

ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי

ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"

בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל

עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית. #ממלכתיות

חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת

אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר

דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי

ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי

מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג

http://karenhaber.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_5.html?m=1 … על קברי ילדות בנות 19

סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 

ריק מתוכן אבל מתמלא

אולי זה מתווה הגז שהייתי צריכה לדבר עליו, בעיקר לאור העובדה שכנראה בראשון כבר יובא "מתווה משופר" לאישור השרים שיתעלה אף על קודמו שהיה מתווה הגז הכי טוב ever, אבל יש שעושים את זה טוב ממני ולמרות שזה מרגיז אותי אין באמת ביכולתי לתרום לנושא. הודעתם המשותפת של נתניהו ושטייניץ היום היתה מלאה עוז ועיזוז אך העובדה שנתניהו הסתפק בהצהרה וסירב לענות על שאלות מעידה יותר מאשר הצהרתו בדבר עתיד ורוד יותר לכולנו עם ההסכמה של הממשלה על המתווה. כנראה גם הוא ידע את מה שיודע כל שחקן פוקר מתחיל, אם אתה חושב שלא תוכל לשמור על פני הפוקר שלך  - ותר על המשחק, אגב אם אין משפט כזה ראוי שיהיה.

גם מה שקורה בארה"ב לנושא ההסכם עם איראן מעניין בעיקר לנוכח העובדה שיותר ויותר מבינים שבמציאות הנוכחית ההסכם הזה הוא טוב. אבל אני רוצה לדבר על נקודה אחרת שיוצאת גם היא מתוך נושא ההסכם עם איראן, ברשותכם אקרא לו "השיח של האין". אני לא אחדש כלום אם אטען שנכון שנתניהו נלחם בכל כוחו בהסכם עם איראן, אך מעולם לא הציע חלופה אחרת, אני כתבתי את זה וטובים ממני גם. כבר שנים האיש מסתובב בעולם ומשווה את איראן של היום לגרמניה הנאצית של שנות ה- 30 אך אינו מציע שום מתווה אמיתי ובציע, רק מתלונן ובהרבה פאתוס. זה יוצר מצב בו נתניהו נמצא כל הזמן במצב הקורבן מרצון, הוא ממצב את ישראל כמתקרבנת ולבד מהעובדה שזה מעצבן ושחוק זה גם יוצר מצב בו כל פעם שהוא אומר דברים של טעם, וזה לא קורה הרבה, אף אחד לא ממש מקשיב לו. ממש כמו הילד שקרא "זאב, זאב", רק לא ילד אלא ראש ממשלה ולא זאב כי אם - שואה.

השיח הרדוד הזה שפונה אל הרגש יכול להיות אסטרטגיה נהדרת ובלבד שאיננו השטיק הקבוע. ברגע שזה הופך לנוהל זה מפסיק לעבוד על הקהל, למעט המקהלה, אך היא ממילא אינה זקוקה לשכנוע. כמה נתניהו כבר יכול לזעזע עם מוטיב השואה אם הוא כל הזמן שולף את הקלף הזה? אחרי שבשבוע שעבר נקבע שיא הזילות בשואה כאשר טען האקבי כי ההסכם מוביל את ישראל הלכה למעשה למשרפות, נראה לי שסומנה נקודת שפל. אגב, את נתניהו זה לא זיעזע, להפך - כך מתנהג אוהב ישראל בעיניו - משווה ומעלה, שנאמר חבל שהאקבי חשב על זה קודם, אם באמת חשב על זה בעצמו וזה לא בדף המסרים שמחלקת חבורת הפלאיירים של נתניהו על הגבעה.

אבל ההתבטאויות של נתניהו העמומות והפונות אל הרגש הן לא רק בנושא איראן, הן בכל דבר ולהן חלק נכבד בהשטחת השיח בישראל בכל עניין. ברור שצריך D9 לבית המשפט העליון - הוא היחיד שעוד איכשהו נותן קצת מהות אבל גם לא הרבה כי במידה רבה הופך בג"צ המסונדל שמנסה להוכיח את עצמו גם פרוצידוראלית ומשתדל שלא לגעת במהות. אקטיביזם שיפוטי? לאיזה אקטיביזם מכוונים רגב או בנט או שקד? הרי בג"צ המסתננים מוכיח גם את זה כאשר השאלה על הפרק, מבחינת בית המשפט, היא מידתיות שלילת החופש מאדם בעוד שהנושא האמיתי הוא שלילת החירות של אדם ללא עילה ומבלי שיובא למשפט. 

הכל מעוקר מתוך מהות מוסרית כי בישראל 2015 המהות היא שלהיות כאן מגיע לנו ואל תבלבלו אותנו עם מציאות. עם ישראל אין לו על מה להתנצל והוא לא מתנצל ותחי הזקיפות הלאומית. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שזה יתפוצץ לנו בפנים בקרוב ושזה לא על מנגנון השהייה כי ככל שפרק הזמן הדמגוגי הזה יאריך ימים, מצבנו לא ממש מזהיר והבעיות לא ממש קטנות. חוק הכלים השלובים לגמרי עובד כאן - רעיונות אוניברסלים של זכויות ומוסר out עליונות יהודית ישראלית in. 

המתקפה הבוטה, בחסות בנט, שקד ורגב ולכן בהכרח גם נתניהו ששותק כמו דג ובכך רק מעיד על תמיכתו, על בג"צ יוצרת דה לגיטימציה של בית המשפט העליון ומערערת את מידת האמון הציבורי בו, מלבד היותה לא עניינית גם אין בה שמץ של אמת. כל האמירות לגבי בית משפט שמאלני שממש בקרוב אנשי המועדון הלאומני יסדרו מחדש אמור לייצר בכולנו אי נוחות, ואין זה משנה אם אנו מאמינים בצורך בשינוי פרסונלי בבג"צ או לא. העובדה שהציבור בישראל מוכן להאמין שאין כיבוש ושבית המשפט העליון הוא אויב הציבור ולחזור על זה כמו על מנטרה וללא שום היסוס מעידה כנראה ששוב אנחנו בעידן של "נעשה ונשמע". אין לי אלא לשער שזה מעיד על ייאוש ציבורי והייאוש הזה מוביל לחיפוש אחר סולידריות וסולידריות לאומנית הוא מקור נחמה. אלא שסולידריות מגובשת זו סוגרת את הדלת בפני הספק ולרוב כשנאסרת על הספק הכניסה למרחב הציבורי, ההיסטוריה מוכיחה שטוב זה לא. .

בתוך ההלם הספק היפנוטי הזה השרוי על הציבור בישראל אין הרבה מקום לדריכה במקום, המונוטוניות הזו עשויה דווקא להעיר שאלות ממקום מרבצן ולכן הנה כבר מתחיל הסיבוב הנוסף של המחנה הלאומני על בג"צ. אחרי ששרת המשפטים איימה בצורה חסרת תקדים על בית המשפט העליון שעות לפני פסיקה, עכשיו יוצא בנט בפוסט נרגש ששרת המשפטים מאויימת, לא פחות ולא יותר ולו רק בגלל שמופנית נגדה ביקורת, אפרופו מידתיות ככל הנראה. והציבור מוכן לקנות גם את הספין הזה - קדימה  - גם שופטי בג"צ הם רק קומץ ועוד קומץ נושא דגל אקטיביזם שיפוטי, שאגב מרבית הציבור לא ממש יודע מה זה אבל ברור לו שזה ממש ממש רע, כמעט בסקאלה של ההסכם עם איראן. שנאמר איפה אלוהים היה כשנברא האקטיביזם השיפוטי הזה?

לאט לאט נסגרות כאן פינות עם מחיקת הסממנים לכיבוש המדינה על ידי השמאל שהיה כידוע נורא ואיום. זה בסדר שהשיח השורר בישראל כרגע מונע בעיקר מפאתוס וצדקנות ובעיקר המון נכונות של הציבור להאמין. חבל שלא נוצק לתוכו שום תוכן לבד מאנחנו צודקים וכמעט כולם אנטישמים. אבל השיח הוא כל כך שיח של כלום שיכול לבוא אחד כמו יאיר לפיד ולהגיד "אנחנו הולכים אחורה, תנו לי להוביל" כי יחד אנחנו יכולים לעשות המון דברים ולקבל אחד את השני ואני קצת משכתב עכשיו את לנון במילים שלי ומתבל בישראליות רעננה ואומר לכם שכלום, אבל שבאמת גם הכלום הזה יוכל להצמיח משהו אם רק נרצה.

שיח האין, שיח הכלום, שיח הגורנישט מיט-גורנישט, שיח היוק, שיח השום-כלום, שיח הריק, שיח מאיין, שיח מאפס, אני יכולה להמשיך לדבר על כלום, עושה רושם שאם מדי פעם אשחיל ביטויי מפתח, כמו שנאת חינם, ישראל נהדרת, סבלנו שואה וכדומה, גם אני אוכל להיות שלאגר. ברוכים הבאים למדינת הקשקשת, כאן זוכרים עבר קשה, חיים בהכחשה ומאמינים בעתיד טוב יותר למרות שהכל מתדרדר. ואל תשכחו בג"צ הוא קומץ וסופסוף למחנה הלאומי יש כוח כי בעשרים שנים האחרונות הוא רק היה בשלטון. כל ספק הילוד היאורה תשליכוהו והיתה ליהודים שמחה וצהלה. הסוף

זהו יאיר, ויש לו אג'נדה

בשקט ובצורה עקבית נרקם לו קמפיין מתחת לרדאר של כולנו - הקמפיין של יאיר לפיד לראשות הממשלה. האיש זיהה נכון שעכשיו הוא האופוזיציה ושזו דווקא מהווה הזדמנות לא רעה בכלל למצב את עצמך, בהינתן שאלו הקלפים שניתנו לך. אל תטעו לרגע, לא הפכתי לתומכת, להפך, מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש רק מפלגה אחת שאני יכולה בלב שלם להצביע לה. באי הרלוונטיות של מרצ כבר נאלצתי להכיר, קיוויתי שאוכל למצוא נחמה, לא כאפשרות בחירה אלא כמפלגה חיונית, במפלגת העבודה. החזקתי אצבעות שהרצוג יפגין מנהיגות, הנחתי שאיש חכם כמוהו יבין כי הפוטנציאל שלו להפוך מחדש את מפלגת העבודה למועמדת רצינית להנהגת המדינה זה רק אם ינהל את האופוזיציה וידע להעמיד את עצמו כחלופה, אך הוא נותר הד רפה לנתניהו, ולא אין כאן רמיזה למנעד הווקאלי שלו, שהוא כידוע מצומצם.

 

השבוע אורי משגב פירסם טור נשכני ממוקד יאיר לפיד ובו ניתן היה להבחין באיזו נימה קנטרנית על היותו של לפיד תואם נתניהו ואיש ימין. אם משגב הבין את זה רק עכשיו, יש לי אי אלו השגות לגבי יכולת התפיסה המרחבית שלו. יאיר לפיד הוא לא נתניהו, אבל כן יש דימיון רב בין יאיר לפיד ובין נתניהו של ימיו הטובים יותר, קצת לפני שניתן לו הכינוי קוסם, שעדיין הוא מחזיק בו שלא בצדק. בעיני רבים יאיר לפיד נראה טוב, הוא כבר לא ילד, יש רבים שחושבים שהוא יודע להתנסח ויש לו הרבה יתרונות שהוא יכול לנצל, בטח בעידן של מראית עין, בו הספר נשפט בעיקר על פי הכריכה, כי כמו ההסכם עם איראן למי יש כוח לקרוא? למרפרף מהצד, העדר המיקוד של לפיד רק יכול לפעול לטובתו. העובדה שיש עדיין אנשים שלא מבינים שהוא איש ימין-מרכז, ורק נהנה שלא בצדק מתדמית של מרכז-שמאל היא מתמיהה. קצת כמו נתניהו, לפיד יודע לספר סיפור ולעגן אותו מספיק במציאות כדי שהוא יתפוס וזה כישרון לא רע, בטח בקרב ציבור שצמא לסיפור להאמין בו.

לפיד מתגלה כפוליטיקאי בכלל לא רע - הוא הבין שהזמן והאסטרטגיה פועלים לטובתו והוא נחוש לנצל כל יתרון - נתניהו בכל זאת סובל מסדקים במנהיגות שלו, ברור לו שהרצוג אינו תחרות ובעצם כל מה שנשאר לו עכשיו זה פשוט לקבוע יעד ולהתקדם לעברו באין מפריע. אם יצוצו מנהיגים חדשים במפלגת העבודה, יש לו יתרון עצום עליהם כי לפיד התחיל את המרוץ שלו כבר עכשיו, הרבה לפניהם. אם לפיד נאמן למילתו ולא ילך עם נתניהו הוא גם יזכה באמינות וגם האסטרטגיה של למצב עצמו כראש האופוזיציה בפועל ומתמודד רציני לראשות הממשלה רק יעשו לו טוב ואם לא בבחירות הבאות באלה שאחריהן. אם במקרה הוא יצטרף לקואליציה:

א. בניגוד להרצוג והמחנ"צ, המפלגה שלו תגבה אותו כי ככה היא מתנהלת. 

ב. נתניהו במו ידיו יכשיר את הלגיטימציה שלו, אחרי שהאשים אותו בפוטש.

המיצוב העצמי כמנהיג שלפיד עושה בימים אלה לא יכול לגרום לו נזק להפך, הוא מתבלט באופוזיציה וזה קל במצב שבו האופוזיציה בעיקר זורמת.

עד לכתיבת הפוסט הזה הייתי בטוחה שלפיד מנסה למצוא את הדרך לקואליציה. עבודת חיפוש מהירה הוכיחה שכנראה פניו של לפיד הן לא לקואליציה. לפיד לחלוטין מתכוונן לבחירות הבאות. והוא עושה את זה מהמקום הייחודי לו, מקום שבהחלט יכול לתפוס את הציבור הישראלי. אל תבינו לא נכון, אני לגמרי לא בעד לפיד, אבל לפיד או נתניהו? דה זלבע דרעק, ואחד כבר ניסינו, כבר קצת יותר מדי פעמים. אני לא קוראת לנסות את לפיד, אני רק אומרת שמי שמצפה שמפלגת העבודה עוד תצליח בגדול כרגע נתלה בניסים בעיניי. מעולם לא נראתה ראשות הקואליציה רחוקה ממפלגת העבודה כמו שהיא היום. לא שדברים לא יכולים להתהפך, אך לפי המצב היום, מפלגת העבודה כנראה תישאר באותו מצב אלא אם כן תתרחש התפרקות או התגבשות גושית כזאת או אחרת, שלי לא נראה שתקרה. לכן לפיד כרגע הוא היחיד שממצב את עצמו כאחד שמשיב לנתניהו.

מהו המקום של לפיד שמזכה אותו ביתרון? הוא איש ימין והוא צריך לחזק את התדמית הבטחונית שלו. הוא זיהה שלנתניהו יש כרגע שתי חולשות עיקריות שניתן לתקוף - א. ההסכם עם איראן. ב. בעיה של תדמית בינלאומית ובעיקר מול הממשל האמריקאי שלא יכול היה לנסח באופן ברור יותר שהוא עומד לצד ישראל כי ישראל ולא כי נתניהו. מה לפיד עושה? מחזק את תדמיתו ומדברר את ישראל בעיקר אצל כתבים זרים ומשמיע את קולו במסגרת האישים הישראלים שמדברים ומבקר את נתניהו, ובעיקר מצביע על מה הוא לא עושה. אני לא יודעת אם לפיד באמת מאמין שההסכם רע לישראל, אני לא בטוחה שהוא קרא אותו, אבל גם המטרה של לפיד היא ראשות הממשלה וזה אומר - ראש בראש מול נתניהו.

לפיד מתחיל בחצייתו את הרוביקון בדעת הקהל הישראלי כשהוא לא תוקף רק את ההסכם, הוא תוקף את נתניהו - הוא תוקף את נתניהו במישור ההסברתי - כמי שמעל בתפקידו ולא שלא נתן שום חלופה, שלא התעקש על סעיפים וגם שלא תקף את איראן כשעוד ניתן היה. למעשה לפיד מאגף את נתניהו מימין בנונשאלנט תוך קריצה לאמריקאים ולאירופה, אבל למעשה הוא נועד לאזרחי ישראל. לפיד רוצה להיות זה שיחזיר את קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית. עוד לא שמעתי איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל כמו נתניהו לפיד הוא איש של רטוריקה והוא יודע שאסור לו להיות לגמרי ברור כדי שתמיד יוכל לשנות. 

לפיד מצביע על כל מה שנתניהו עושה רע, ולשמחתו נתניהו לגמרי נותן לו את הכלים. לפיד ממצב את עצמו נכון, הוא תוקף את נתניהו אבל מהצד שנתניהו פחות ציפה לו. אישית כבוחרת נתניהו או לפיד לא עושים לי טוב, אני מניחה שהעמימות של לפיד והפרקטיות שבו טובים יותר מהאידיאולוגיה המרוטה של נתניהו ומדיניות ההפחדה הציבורית שהיא כבר בגדר  טרור ציבורי. אם נתניהו חכם, הוא יזהה את זה ויתחיל לרכך את הקו השלילי שהוא יצר נגד העולם ולחלופין גם נגד ישראל. כך או אחרת הקמפיין השקט של לפיד צפוי לעשות רק  טוב בפוליטיקה הישראלית גם אם לפיד לא יצא מנצח. 

אני לא חושבת שלפיד הוא פוליטיקאי שאי פעם אוכל להעריך, אבל אני כן יודעת שבניגוד לאחרים הוא כרגע קורא את המפה הכי נכון ועושה את העבודה שלו טוב. מכיון שזו רק יריית הפתיחה של הקמפיין, אני מניחה שנראה התעצמות של במגמה הלפידית. אני לא מוצאת את זה סממן טוב במיוחד לאזרח הישראלי ואני לא רואה כמה טוב לפיד יכול להיות, אבל הוא יותר פרקטי מנתניהו והוא לא ממש נאמן לאידיאולוגיה ברורה. בעידן של פוליטיקה דינאמית כל כך, היכולת הכמעט שוות ערך להסוואה של זיקית של לפיד להתמזג ועדין לבלוט, יכולה להקנות לו יתרון ציבורי בטח אם הוא מתכנן לטווח ארוך. אני מניחה שלפיד לנצח יהיה פוליטיקאי של כמעט, אבל ההבנה הטקטית הזו מורה על יריב הרבה יותר מעניין ממה שאני לפחות חשבתי. אולי זה אינסטינקטים של מתאגרף, כזה שיודע לזהות את הדם. כך או אחרת זה כל כך הולך לפעול לטובתו.  

המלחמה כשירות לציבור, אורוול צדק

סטגנציה. זה מה שזה. רוצים את זה בעברית? קיפאון, עצירה. תהליך שנעצר בנקודה מסויימת. רוצים את זה ביידיש? נישט דו היר נישט דו הייר. 

הקבינט אישר היום את המתווה המצרי להפסקת אש, כמובן שליברמן ובנט התנגדו. לא צריך להיות גאון שההתנגדות שלהם לפרוטוקול לא נועדה לעצור את קבלת המתווה, אלא רק לזכות בעוד נקודות זכות ביום שהקואליציה האומללה הזו תלך לבחירות. אז שוב יישלף הקלף הזה כדי לזכות בעוד קולות. אבל בתכל'ס הם שותפים פעילים להסכמה של הממשלה למתווה הזה ולכן הם יכולים ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הם נושאים באותה אחריות כמו כל שאר שותפיהם, כמו נתניהו. הדבר היחיד שיכול להוכיח את התנגדותם האמיתית למתווה הזה תהיה התפטרות, אם הם אכן נאמנים לקהל הבוחרים שלהם. אבל אף אחד מהם לא ילך עד הסוף ואף אחד מציבור בוחריהם לא יקרא בקול שזה בלוף.  

ההתנהגות שלהם היא רק עוד נדבך בבלוף הלאומי המיותר. ישראל מוכנה ללכת להפסקת אש, החמאס עוד לא הודיע על החלטתו, אבל כך או אחרת זה אומר בתכל'ס שכל המבצע הזה היה מיותר. האם החמאס נחלש? אם קרה משהו לחמאס זה שהוא ייצב את עצמו ככוח מול הכיבוש הישראלי וחיזק את כוחו. האם הירי על הישובים מסביב לעזה ייפסק? סביר להניח שלא. האם המבצע הזה ימנע את המבצעים הבאים? לא, צפויים עוד מבצעים כאלה עד שישראל תבין שאין ברירה אלא ללכת למשא ומתן או לחלופין להחריב את עזה כליל מה שיעלה לישראל במחיר בינלאומי גבוה ויחזיר אותנו לימים של לפני ההתנתקות, מה שיהפוך את ישראל שוב לריבון שם, מה שמביא עימו אחריות גם לאוכלוסיה שם מה שישראל בטוח לא רוצה. האם מצבה של ישראל השתפר? לא, המצב של ישראל לא השתפר, מול הפלסטינים ישראל מאחרת את הרכבת ובתוך ישראל האזרחים יצטרכו שוב לשלם את המחיר שגבה המבצע הזה, מה שאומר שנטל המיסים בוודאי עוד יגבר. האם זה אומר שמי שיגזור את הקופון בסוף זה יאיר לפיד? ייתכן. כך או אחרת זה לא מעודד.

מה היתה מטרת המבצע? בעיני היא רק נועדה לסבר את אוזן הציבור הישראלי ולהסב את תשומת הלב ממה שלא רוצים שנתייחס אליו, ברמה הזו המבצע הצליח מעל למשוער, רק שהוא חשף את הבטן הרכה שלנו. כמו האנקילוזאורים שהלכו על כדור הארץ, בעלי השריון האימתני שהגן על בטן רכה ופגיעה. מה הבטן הרכה שלנו? בעיני זה ברור, כרגע הבטן הרכה שלנו היא לא החמאס, גם לא המצב הכלכלי שאינו טוב וגם לא סדר העדיפויות המעוות. הבעיה שלנו היא חוסר הסובלנות הציבורי, העדר הבנה מעמיקה של מהי דמקורטיה ובקיצור נמרץ - חינוך. כבר שנים שאנחנו לא שמים לב שהפסקנו ללמד את ילדינו ערכים אוניברסליים, אנחנו מלמדים אותם את הערכים שנראים לנו בסיסיים לקיום יהודי במדינת ישראל, הראיה האתנוצנטרית הזו מתפוצצת לנו עכשיו בפרצוף. 

למה סטגנציה? כי בעצם אנחנו צועדים שוב ושוב באותו המקום, רצים כדי להישאר באותו המקום. אי אפשר להישאר ככה לאורך זמן. אי אפשר כל הזמן לטפל סימפטומטית. טיפול נקודתי לא פותר את הבעיה, הוא עשוי להעלים אותה לתקופה אם הוא יעיל, אך לאורך זמן זה וודאי לא יעזור - זה רק יתפרץ שוב ולרוב ביתר שאת. הסיפור שלנו מול החמאס בעזה נדמה מאוד פיזי, אבל עובדתית אם נמשיל את המבצעים לפן הפיזי הרי שכמויות המבצעים החוזרים ונשנים מעידים שהסימפטום לא נפתר. רק פיתרון הוליסטי יכול לפתור את הבעיה הזו ואת זה לא פותרים בהפצצות מהאויר. יש שני דברים שצריך להתייחס אליהם בעיני, האחד זה ישיבה למשא ומתן מתוך רצון אמיתי לסיים את זה, גם אם זה לאורך זמן והשני זה לפתור את מה שקורה בישראל, בתוך החברה. לטפל נקודתית בפורעי חוק למינהם לא יהיה יעיל, אבל חינוך יכול להוביל לשינוי.

איזה חינוך יש בחברה שלנו? איזו דמוקרטיה יציבה יש בחברה שלנו כשאסור לערבים לדבר, אסור לשמאלנים לדבר ואסור להביע דעות לא קונסנצואליות? אם זה המצב, צריך להכריז שפה זה לא דמוקרטיה כי אין דמוקרטיה רק בגבולות שיח המותרים. זה לא התחיל עם הממשלה הזו, זה התחיל כבר מזמן, אבל את הפירות האלה אנחנו אוכלים עכשיו ואין סיכוי שזה יהיה יותר טוב כששר החינוך מכריז שיש שלושה נדבכים לחינוך בישראל שואה, דת וצבא ולאף אחד זה לא נראה נורא. כדי לחזק אותנו מבפנים יש להפנים ערכים אוניברסאליים של צדק ומוסר, אבל זה לא יקרה. זה לא בשיח הפוליטי ולא בשיח הציבורי. הכל חוזר תמיד לסלע קיומינו ולהבטחה אלוהית והלופ הזה, הלופ הזה גומר אותנו. 

כמו שאמר את זה אורוול לפני (הנה לכם הקטע הרלוונטי מהסרט 1984, קרדיט לאישתון), ואני משכתבת - המלחמה נועדה להשאיר את הסדר החברתי על כנו, היא למעשה גניבת דעת ולמרות שהיא כוזבת היא לא חסרת משמעות, היא מסייעת לקדם את הלוך הרוחות המיוחד שחברה הירארכית זקוקה לו, לקיים את הסדר הפנימי שהמשטר נשען עליו. תראו אותנו - מדברים דומה, מתלהמים דומה ושוכחים לגמרי את כל מה שנוח לשלטון שלנו שנשכח. אתם יכולים להגיד לי לסתום, זה לא יהפוך אתכם לצודקים. אתם יכולים להגיד לי שהתנגדות יש להביע בשוך הקרבות, אני חושבת שזה יהיה מאוחר מדי. אני חוששת לפעמים שכבר מאוחר מדי. כי נדמה שהמלחמה הזו נועדה רק כדי להשתיק אותנו ותראו זה מצליח.

אם החלטנו לבלוע את הבולשיט שמאכילים אותנו לפחות נקרא לילד בשמו. זה לא איחוד החמאס והפתח זה אנחנו

לא כל כך יודעת איך להתייחס ליום הזה שהתחיל בסערה של סידורים ונקיונות והיה יעיל באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהספקתי לעשות בבוקר, עד שכל הילדים התעוררו, היה צריך למלא אותי מחדש באופן מספק דיו כדי להתרגש כל כך ולכתוב את הנוסח המודרני לאשת חיל מי ימצא ולהתאהב בעצמי מחדש. אבל האנרגיה שלי מרגישה שאולה לחלוטין, מרגישה שאני בכלל לא עובדת על אנרגיה אלא על כעס. אין שום כעס במישור האישי אם שאלתם את עצמכם - לילדים ובנזוג שלום. אבל הכעס הזה יושב עלי, לא מאפשר לי להעביר אותו הלאה באיזו שנינה. ישבתי מול הטוויטר, כתבתי ציוצים ומחקתי והרגשתי מחוקה בעצמי.

עצבנות שמחלחלחת לכל חלקה טובה. זה לא החום, זו לא הכתבה המעצבנת הראשונה שקראתי היום (על הנקה בהארץ), שאחריה המשכתי גם לקרוא על ההמלצה לבנות מעון רשמי לראש הממשלה וגם לקנות לו מטוס (לא נותנת לעצמי אפילו להתחיל), זה לא הנאום המעצבן של לפיד מאתמול בערב בקונגרס היהודי האירופאי שאפשר לראותו וגם לקרוא אותו בדף הפייסבוק שלו (אל תתנו לי להתחיל, אבל זה אותו איש שטען שהפלסטינים מפוצלים ועכשיו לנוכח האיחוד בין עבאס והחמאס הוא טוען שהמצב בלתי אפשרי - עוד פרדוקס של זנון [מהמאה ה- 16 כמובן]?), זו לא התגובה האומללה של השרה ליבני על האיחוד ברשות שרק מוכיחה שצריך לתלות עליה שלט "נגרר", זה גם לא ניצולי השואה ומצבם העגום ושר הרווחה שמבטיח ששנה הבאה יהיו פחות ניצולים מתחת לקו העוני (אני מניחה שעוד מקסימום 20 שנה לא יהיו בכלל, לא ככה?), זה גם לא הדיווחים על נהג במשרד ראש הממשלה שאנס ילדות או בכיר במשרד שצילם מתחת לחצאיותיהן של עובדות במשרד, אפילו לא הכאב על החייל בן ה- 19 שמצא את מותו בדקירה בדאנס-בר, או הידיעה שנהרסים כרגע עוד כמה בתים בשטח c ועוד חיים של בני אדם נקרעים ברגע זה. למרות שאני חייבת לציין שכל אלה סיבות טובות להיות מדוכאת. 

הכעס וחוסר האונים הם מכל אלה וככל שלוקח לי זמן לפרסם, ולוקח לי, מתווספות עוד. את הדובדבן של היום - התוכנית ללימודי שואה מטרום חובה - אני משאירה לפוסט הבא. לא פשוט למצוא דקות כתיבה בתוך העומס של החינוך הביתי. אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא שדרי גנון נתניהו בטוחים שאנחנו פשוט חבורה של סתומים שאפשר למכור לה כל דבר. למה עכשיו? כי אחרי שניסו למכור לנו את ההסתה הפלסטינית, את זה שאין פרטנר, את זה שקרי הוא משיחי ואולי בעצם לא, את זה שמוכרחים להכיר במדינה יהודית כי ישראל זה פשוט לא מספיק, את זה שיש פילוג בין עזה לרמאללה, את זה שהפניה של עבאס לאו"ם תוקעת, בטח פיספסתי משהו אז עכשיו מוכרים לנו שהאיחוד בין החמאס לפתח זה לגמרי הקש. די כבר לכל הטיוחים. האמת הפשוטה היא שאין אף אחד, אף אחד בממשלה הזו שבאמת רוצה שלום. הארכת המשא ומתן נועדה לשם דבר אחד העמקת והרחבת ההתנחלויות, לשם נשואות פניה של ישראל. אין פרטנר מצידנו וזה לא חדש. זה כל כך old news שזה מייגע. ואין מה לחשב את הימים עד לקץ הממשלה הנוכחית כי אלא אם כן יקרה משהו דרמטי, כי הממשלה של היום תהיה ככל הנראה גם הממשלה הבאה, מינוס פלוס וזה רק בגללנו. היובש האקלימי הוא גם יובש מדיני ומנסים למכור לנו שקרים, משל הייתה הממשלה אוטו גלידה במדבר. קראו לזה איך שתרצו - פאטה מורגנה, זריית חול, כל דבר אבל זה בטח לא אמיתי. מנסים למכור לנו מציאות מדומה ושנאמין בזה. הדיווח האחרון מוכיח שכנראה זה מצליח - אנחנו מקבלים ושותקים.

תנו לי רגע, מבטיחה שזה יהיה קצר, יש מספיק פרשנים טובים ממני. אבל מיהו ראש הממשלה שאנשיו מדברים עם הניה בנושאי ביטחון באופן שוטף? בנימין נתניהו. ואת מי מייצג הניה? את החמאס. אז מה פתאום אי אפשר להמשיך משא ומתן? למה צריך 6 שעות של דיונים בקבינט כדי שכל השרים יצביעו בעד הפסקת המשא ומתן לאלתר? או, טוב ששאלתם, כי גם לי זה לא ברור, אולי רק כדי שזה לא יראה כמו שליפה. ואז עוד לצאת בהודעה שהקבינט החליט לא לפרק את הרשות הפלסטינית? אנחנו לא יכולים לפרק את הרשות הפלסטינית אלא אם כן נחליט לצאת למלחמה. כמה דמגוגיה אפשר לבלוע? זה לא שאנשי החמאס הם בבת עיני, אבל גם על הפתח טענו בזמנו שלא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים שרוצים להשמיד את המדינה. אלה הם השותפים שלנו למשא ומתן ונתניהו יודע את זה מצוין. כל מה שיש כאן זו אסופת פחדנים שלא מעוניינים להגיע באמת לפיתרון של שתי מדינות וכדאי שנפנים את זה. לו רק היתה לנו אופוזיציה שהייתה יודעת לתת פייט אמיתי.

לאחרונה ניסיתי בכל כוחי להימנע מלכתוב על פוליטיקה. יש לי המון סיבות - כבר לי זה עשה קצת רע והיו בי המון דברים שרצו לצאת. אבל יותר מזה מרבית האנשים שאני מכירה הסבירו לי שאין להם כוח לשמוע על הדעות הרדיקאליות שלי (טוב מזמן הבנתי שזכויות אדם נחשבות בישראל לרדיקאליות לשמה) ולכן הם פשוט מעדיפים לא להיכנס לבלוג שלי (לא זה לא מעליב, זה לגמרי לגיטימי), הבכור (שהוא אחד מקוראיי הראשיים) התחיל לקרוא לי בחיבה מעצבנט (מטריד, אך משקף), חברים טובים שגם מחזיקים בדעות כמו שלי הסבירו לי שבשביל פוליטיקה הם מעדיפים את הארץ ולקנח בפלוג, אנשי מקצוע הסבירו שלא משנה כמה אני רהוטה וכותבת טוב העובדה שאני כותבת מהבית ובלי מקורות עושה את הכתיבה שלי פחות מעניינת (כן, זו מעין דריכה על יבלות). וככה הצטברו להן ידיעות שמאששות את העובדה שאולי באמת לא צריך לכתוב על פוליטיקה ויש לפנות לאפיקים אחרים. מודה שהתעבורה באתר רק הלכה וגדלה ככל שאני כותבת יותר אישי ופחות פוליטי. כל האינדיקטורים שאמורים להוכיח שזהו, לא ממש כדאי לי לכתוב על פוליטיקה. אבל על כל החרא הזה שמאכילים אותנו בכפית אני לא יכולה לשתוק. הנה אמרתי את זה. 

להיות עם חופשי בארצנו, למעט אתאיסטים

אני אישית לא הייתי צריכה עוד הוכחה שלפיד אדיוט, רק אומרת. ערב פסח תשע"ד ושר האוצר, יו"ר המפלגה שחרטה על דגלה את ייצוג החילונים, אבל כנראה שזה חרוט בג'ל, וג'ל כידוע נמחק בקלות, מעלה סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו שנועד לרגש את כולנו סביב מה שכנראה בעיני לפיד הוא קונצנזוס - "אבינו שבשמיים". זה סטטוס כל כך גרוע מכל כך הרבה בחינות שקצרה היריעה מלקטול אותו ברמת הידע, הדקדוק, המלל, הבנת ההיסטוריה, הדימויים והניתוק מהמציאות. אבל בקצרה - נתחיל מזה שהוא מכנה את הסטטוס "תפילה פרטית" - תפילה פרטית בעיני היא אישית ולא לפירסום, אבל מה אני מבינה בלפידית? לא מתקטננת, ממשיכה. חשוב מזה, שר האוצר מודה קבל עם ואלוהים שקצרה ידו וידיי אלה היושבים איתו בממשלה - כל כך רע לנו כאן עד שאנחנו יכולים רק לפנות לאלוהים ולבקש ממנו התערבות ניסית. בנאדם, במקום תפילה אישית הייתי מסיקה מסקנות אישיות ומתפטרת. לפיד בסטטוס הזה מגלה אוזלת יד ואוזלת שכל, עם רמת דימויים מביכה, אבל היא חשוב שהוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר שיכול להעלות על הדעת ראש מפלגה חילונית  - הוא פונה לאלוהים אחד, לאלוהים יהודי. 

אישית נמאס לי מהפנייה הקולקטיבית לאלוהים. מה אומר שהבקשה שלו למציאת נפט במדבר יהודה (עזבו שטחים כבושים) היא כמו לחפש את קדרת מטבעות הזהב בקצה הקשת בענן? שבקשתו להעלים את הפלסטינים היא בגדר משאלת לב להשמדת עם ובעיניו אלוה רחום יסכים לזה בטח אם נזכיר את אבא שלו בגטו? איך ייתכן, לעזאזל, שאיש חילוני שמשחק אותה נאור, בעצם אומר שהמצב כל כך חרא ששום דבר לא יושיע אותנו חוץ מאלוהים. אם ללכת על קלישאות - יש מצב שהגשם של אתמול היו הדמעות של טומי לפיד על טמטומו של בנו. שלא לדבר על חוסר יכולתו של לפיד להסיק את המסקנות המתבקשות שהבעיה היא לא אלוהים אלא מדיניות הממשלה ואוזלת ידם ומחשבתם של היושבים בה. "אבינו שבשמיים" הוא רק דמגוגיה, עוד דרך לסחיטה רגשית, כזו שאפשרית במדינה שהופכת מיום ליום ליותר ויותר פונדומנטליסטית. 

לא אני לא מתכוונת להמשיך לכתוב פה על לפיד, באמת למי יש כוח? גם ככה כבר הקדשתי לו יותר מדי זמן ומלל. אז למה הזכרתי אותו? כי מה שהכי עיצבן אותי זו הפניה הקולקטיבית לאלוהים שטומנת בחובה את המחשבה שמה שמשותף לכולנו פה במדינת היהודים הוא אלוהים. כמה שהוא כיוון גבוה - ככה זה נמוך. לא שאני מצפה מלפיד למשהו, ברור שלא, אבל התודעה החילונית המעוותת שבכל זאת יש אלוהים לכולנו מרתיחה לי את הדם. אלוהים לא משותף לי, כלל וכלל לא ועדיין יש לי פה מקום, הבעיה היא שהמקום הזה הולך ומצטמצם. 

אין לי בעיה עם העובדה שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ברור שיש לי טיעונים שמנצחים לוגית כל טענה שגורסת שיש אלוהים, אבל אני לא מרגישה צורך לדחוף אותה לאנשים בפנים. זה לגמרי לגיטימי להאמין באלוהים, בעיקר אם זה עושה לכם טוב. הבעיה מתחילה במקום שבו אין כבוד הדדי. לא ייתכן שציבור שלם שלא מאמין באלוהים לא יכול לדבר עכשיו וגם לא יכול לדבר אחר כך, הוא מצווה לסתום את הפה ולהתחשב. התחשבות פועלת לשני הכיוונים. אבל אין התחשבות בציבור החילוני הוא אנוס, כמו הפלסטינים, להכיר במדינה יהודית אבל לא ברמה האתנית, אלא ברמה הדתית. פעם הוקמה פה מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי אך גם מדינת כל אזרחיה, היום השיח אינו ישראלי אלא יהודי בלבד. אלוהים צריך להיות אינטימי, בטח לא ציבורי. את הדרת האלוהים מהשיח הציבורי אני מבקשת, את הפרדת הדת מהמדינה, אך במקום זה אני, החילונית, מודרת. 

ברוח הדמוקרטיה אלחם על זכותו של כל אדם לבטא את דעותיו, בעיקר אם הן מנוגדות לשלי, אבל פה בארץ חמדת אבות אי האמונה באלוהים היא סיבה להרכנת ראש וסתימת פיות. הקשר בין אדם למקום הפך לסמל אחד בלבד - המצוות שבין יהודי לאלוהיו, רק שהקשר שלי למקום הוא אינו אלוהי כלל ועיקר וכמוני יש עוד רבים. רצונו של אלוהים שאינני מכירה בו אינו שיקול בהחלטות שלי, אך לי אסור לומר זאת מחשש שאפגע באחרים שחושבים אחרת. זה שזכויותי נרמסות זה בהחלט לא חשוב מסתבר, מה שחשוב הוא שלא אפגע בציבור שחושב אחרת. כל אלה מעידים על אי שוויון, אי שוויון שאנחנו מסכינים עימו בשם הנאורות ובשם הדמוקרטיה. אי שוויון שהולך ומתרחב בשם האלוהים והאמונה. אי שוויון שמחירו כבד והולך ונעשה מכביד יותר ויותר עם מדיניות ממשלתית מייהדת ומנהלת דת משתוללת. זה תמיד המתחשב שמשלם את המחיר.  

לא ברור לי איך אנשים שכל כך בטוחים באמונתם לא יכולים להתמודד עם אלה שחושבים אחרת, הרי אם אמונתכם כל כך גדולה אינכם צריכים גם אותי כדי לחזק אותה. אני אינני זקוקה לאחרים שיאמינו כמוני שאין אלוהים, אז למה לעזאזל דתיים כל כך מתערערים ממחוסרי האמונה? אני לא צריכה הסבר באמת, אני לגמרי מבינה. די להכניס לי את אלוהים לצלחת, לתאונות הדרכים, למצב הכלכלי, לשואה, לשירתן של נשים, לשוק העבודה. אלוהים הוא עניין פרטי. אני לא צריכה עוד משהו שיבדיל ביני ובין אחרים. כולנו בני אדם ומה שבלב טוב לו שישאר בלב ולא יכנס למרחב הציבורי. כניסתו של אלוהים לשיח הכללי, היא פגיעה אדירה בדמוקרטיה ובחיים המודרניים. הכניסה הזו של אלוהים, אם יורשה לי, מרגישה לי כמו בעילה אסורה ושלא בהסכמה. כן, אני בוטה, אבל אני רוצה לצעוק לשמיים, רק ששם יושב כנראה אבינו והוא לא אוהב כופרים. ובעצם הבעיה שלי היא בכלל לא עם אלוהים, אלא עם בני אדם.

יש מקום לכולם תחת השמיים, אבל בעיקר אם אתה מסכים שיש אלוהים בשמיים. אם אינך מסכים מוטב שתשתוק ותקבל את הדין. קבלי את זה שכל המוצרים כשרים בסיבסודך, קבל את זה שלהתחתן זה תמיד שלושה - את/ה, את/ה ואלוהים, קבלי שאין תחבורה ציבורית בשבת ובחגים. הרשימה ליהודים היא ארוכה, ללא יהודים היא ארוכה עוד יותר, אבל קבל את הדין, גם אם הדיין מוטה. 

אתה חילוני אז קצת יהדות לא תזיק לך - אין לי בעיה עם זה, להפך אני נהנית להבין יותר את המקורות שלי, אדרבא זה עושה את אי האמונה שלי שלמה יותר, מתוך היכרות והבנה, מתוך חיבור שמתאים לי והוא לא קשור בשום צורה לאלוהים. לא מרגישה צורך להתנצל, רק רוצה להיות חופשיה, בינתיים אני רק אזוקה. מנצלת את הפירצה לפני שגם הזכות לצעוק נגד אלוהים תהיה בארץ הקודש אסורה.

בדיקת מציאות דווקא באחד באפריל

ה- 1 באפריל מציע הזדמנות בלתי חוזרת למשך שנה למתוח עוברי אורח ולצחוק על המון דברים. בצעירותי (בכל זאת שנתי ה- 40 תסתיים בתרועה עוד מעט, אני מסתגלת), היום הזה שילהב ואיתגר אותי בניסיון למתוח כמה שיותר פתאים ולנצל את היום הזה וכל מה שהוא מציע עד תומו. עם השנים הוא איבד מהאדג' שלו ולפעמים היום הזה חלף בלי מתיחה הגונה אחת ורק לקראת חצות הייתי נזכרת בכל המתיחות שתיכננתי לעשות. לא זכורה לי מתיחה שנפלתי לה אי פעם, אולי אני טועה. סקפטית יומיומית שכמותי לא תיתן ליום אחד להפילה, במיוחד לא יום שנקרא "יום השקר" או בתרגום מאנגלית "יום הפתאים של אפריל"?

היום, האחד באפריל (תרתי משמע) עבר לבלעדיות של הילדים, הם ממציאים שיגועים מתוחכמים (אמא נפלה לי השן) ואני נופלת לכל פח במקצועיות אמיתית. למתוח אותם ממש אני עוד לא מעיזה, לשם כך צריך שהם או א. יגדלו או ב. שיהיה מספיק כסף בקופת החיסכון לפסיכולוגים (כרגע הקופה ריקה מתוך שאננות והיעדר יכולת). היום כשניסיתי משהו קליל זה לא עבד טוב - בסך הכל הצהרתי שאני יוצאת לחופש קצר, הם לקחו את זה קשה, לבד מהמרכזית שלקחה בשאננות את תפקידיh משל היו נעליי קטנות עליה עוד טרם הפשילה שרוול. מסקנה הבנים לא בשלים למתיחות ואני לא בשלה לעובדה שהמרכזית מחזירה לי באותו מטבע.

פעם עוד אפשר היה למתוח אותי רגעית עם כל מיני דברים גרנדיוזים, והיום? ובכן היום היה לי רגע של בוננות סביב הנושא הזה. מה המסקנה? ובכן כל העניין הוא המסקנה ולכן במקום לומר אותה כאן ועכשיו (מה שאולי היה הופך את הכתיבה שלי לאפקטיבית יותר) אבקש שתעקבו אחרי. 

הרשת החברתית היא מקום נוח למתיחות, לכן לא התפלאתי לראות שכמה מחבריי נפלו בפח של הסטטוס הפיקטיבי שלא כתב יאיר לפיד אבל כאילו יצא בשמו והרי הוא לפניכם:

חברים,
אחרי התלבטויות רבות החלטתי, בניגוד לדעת ראשי משרדי המאיימים להתפטר בעקבות כך, לבטל את עסקת וודסייד, ובמקום זאת להלאים את חלקה המיועד במאגר הגז "לוויתן". הטבות המס אותן דורש התאגיד האוסטרלי הן שערורייתיות ועוד עדות לכך שהפכנו דה-פקטו למדינת כל תאגידיה, מקומיים וזרים, כשאלו דורש באדנותיות פטורים ומענקים כאילו הציבור הישראלי נולד בכדי לשרתם. 

כניעה לעסקה פרושה להכביד עוד יותר את הנטל על מעמד הביניים שגם כך סבל מספיק בשנה החולפת. מעמד שישלם את מחיר המונפול ל-30 הקרובות במידה ועסקה כזו תיחתם, אשר ה"רגולטור" קבע כי אינו הסכם כובל (אשמח אגב אם יואיל להסביר שאם זה איננו הסכם כובל, הסכם כובל מהו? וחשוב מכך איפה הוא מתכוון לעבוד אחר-כך..). מעמד שישלם על מונופול ההולכה, על העלמות האנרגיה הזולה והנקייה לטובת רווחי יצוא לא ממוסים, ועל גלגול מחירי האנרגיה היקרים לכל תחומי חייו, מהבית אותו יקנה (ללא מע"מ ;-)) עד העגבנייה אותו הוא אוכל.

לכן הוריתי לעובדי משרדי להכין תוכנית חומש לניהול ממשלתי של המאגרים, שיבטיח אנרגייה זמינה וזולה לכל עם ישראל, והקמת קרן להשקעת הרווחים העצומים שנפיק מכך בחינוך, רווחה ותשתיות.

עבדים היינו, אך לא עוד, חג חירות שמח

לא היה מצב שאאמין שיאיר לפיד הוציא תחת ידו סטטוס כזה, למרות שהייתי שמחה אם כן. ואז חשבתי לעצמי מה הם הנושאים שהייתי רוצה לשמוע עד שכמעט הייתי משתכנעת שהם נכונים. כאן עליתי על משהו, להלן רשימת 5 הגדולים (הרשימה ארוכה הרבה יותר מן הטעם הפשוט - אין הרבה מה לעשות כשבונים פיניאטה בצורת כינור):

* נתניהו מכריז על הליכה למשא ומתן, מעיף את בנט, מכניס את בוז'י, עושה שלום ועל הדרך מפריד דת ומדינה. נסחפתי, מה?

* גדעון סער מכריז שהוא מבטל את מתקני הכליאה ומתחיל הליך בו היקף ייבוא העובדים הזרים קטן ובמקומם תימצא עבודה למבקשי המקלט שאף יקבלו אשרת עבודה. משתיקתכם אין לי אלא להסיק ששוב הלכתי הרחקתי.

* יעל גרמן תצא בהצהרה שמשרדה, בשיתוף עם משרד התמ"ת, פותח בחקירה לגבי נסיבות מותם המיסתורי של 120 העובדים הזרים מתיאלנד בחמש השנים האחרונות. 

*בוגי יעלון פונה למפקדי בה"ד 1 ומחזיר את הצוער ששירבט את דמותו של היטלר לקורס וכבר מעניק לו חניך מצטיין וכמובן מחזיר גם את הצוערת המשת"פית. 

* בנט ודנון מתפטרים עקב כוונתו של נתניהו לקבל את הסכם פולארד ולהפסיק את הבניה בהתנחלויות וגם לשחרר אסירים, כולל אסירים מישראל. 

אני נותנת לכם מספיק קרדיט שהבנתם את העיקרון. אז היכתה בי העובדה המצערת שכל הדברים שהייתי רוצה לשמוע הם בדיוק מסוג הדברים שההסתברות שלי לשמוע אותם במצב הנוכחי היא אפסית והיא עולה מעט ביום השקר. זה לא מצחיק, זה די מדאיג. מדאיג לא פחות מהנתונים העלובים שהציגו תלמידי ישראל והפערים המטורפים בין המצטיינים לחלשים במבחני פיז"ה. כי אולי בעצם, ממש כמו הסיסמאות של משרד החינוך על צלצולים ולמידה משמעותית, אנחנו בעיקר עושים רוח ומשמיעים צלצולים (אבל מולטי-טסקינג לפעמים זה הישג בפני עצמו). דווקא בבעיות המצריכות הסקת מסקנות וכישורי חיים אנחנו מגלים שאנחנו מתקשים ונשארים מאחור. 

כי מה הנושאים האלה מייצגים? שאיפה שמדינת ישראל תפסיק לחיות על חרבה ותקיים דמוקרטיה אמיתית, כזו שגם מאפשרת סדר עדיפויות לאומי המבטיח קיום בכבוד לכלל אזרחיה? בתכל'ס כל אלה הם בגדר דברים שניתן לבצע רק שצריך ראש ממשלה עם חזון וקצת כישורי חיים, אבל בכישורי חיים כבר היינו היום, אז אין מה ללכת סחור-סחור. רק אומרת שבתכל'ס זו לא דרישה מי יודע מה ואתם מרימים גבות כאילו ביקשתי את הירח, ואני רק מבקשת שלילדים שלי יהיה פה מקום גם עוד 20 שנה. אבל מה לנו עם העתיד לבוא? אפילו פיז"ה מראה שקצת נכשלנו. (אופס, אני שוב חוזרת).

חזיונותיי הורודים ביחס לסער, גרמן ויעלון הם בגדר משאלת לב - אין סיכוי שיקרו וחבל שכך כי אלה לא דרישות גבוהות במיוחד וההתנהלות הנוכחית של שלושתם היא בגדר פגיעה אמיתית בדמוקרטיה הישראלית ובזכויות הפרט. ואל תתנו לי את יוון כדוגמא, כמו שאני לא אוהבת שזורקים לי את סוריה - אני לא משווה אותנו לאומות אחרות, אני מאמינה באמת ובתמים שכמו שבאופן פרטי, כך גם באופן לאומי, יש צורך למדוד את עצמך באמות מידה אובייקטיביות וללא השוואות אלא אם כן הן מול טובים ממך.

אז עם מה נשארנו? בנט ודנינו מתפטרים. זה התרחיש היחידי שאולי עוד יכול היה לקרות, אבל לבד ממאמצי נתניהו שזה לא יקרה, בא עכשיו עבאס ואומר שיפנה לאו"ם... אז הנה אפילו זה לא יקרה ולחשוב שכבר הייתי קרובה. 

בקיצור אם דווקא ביום השקר אני בוחרת לעשות בדיקת מציאות כנראה שהמצב עגום, אבל הי, תמיד טוב להיות עם היד על הדופק. לפחות אני לא עושה שקר בנפשי ואוכל להסביר את המצב לאשורו לאלה עם החלוקים הלבנים שבטח בדרכם לאסוף אותי על חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה היהודית-הישראלית בשל הזיות שווא על דמוקרטיה (אם מדיחים על שירבוטים פרטיים, אז על הגיגים פומביים בטח מגיע משהו). לא סתם מתעקש נתניהו על הכרה במדינה יהודית כי באמת דמוקרטית אנחנו קצת חלשים. והנה אני מוכיחה שלא צריך את פיז"ה למדידת הפערים, גם בדיקת מציאות ככה סתם ביום השקר מראה מצוין את הפערים. אשכרה, ביום היחיד שמותר לשקר והמציאות שוב טופחת על הפנים. כבר לא ממש אוהבת את יום השקר. 

כן, אדוני השר - קצת מייגע כשזה לפיד ולא האקר, ופלוג ולא סייר האמפרי אבל עדיין שווה צחקוק

אז לפיד מנסה למכור לכם דירה ראשונה מקבלן בעלות של עד 1.6 מיליון ש"ח ב- 0% מע"מ? אכן אבל זה לא לכולם - אם אתם זוג נשוי (אופס, נפרדנו מקהילת הלהט"ב וגם מרווקים, גרושים וכל מי שלא התחתן דרך הרבנות או לא הצהיר על חתונה אזרחית בחו"ל), ואם אחד מבני הזוג שירת בצבא (אופס, נפרדנו מערבים ומחרדים), אם יש לכם ילד אחד לפחות (אופס, ככה נפרדנו ממי שעוד לא רוצה ילדים, מי שמנסה להביא ילדים וגם ככה הטיפולים עולים לו הון, אבל לעומת זאת מצבת כוח האדם העתידית של צה"ל מובטחת), אם במקרה קניתם כבר דירה אז אכלתם אותה כי לא מגיע לכם (בישראל לא צריך לשפר דיור, זה לא חשוב כנראה). ואם כבר עניתם על כל הקריטריונים וגם עמדתם בתנאים לקבלת משכנתא (כי צריך מקורות מימון, לא?!), אז לא תשלמו מע"מ אבל תתחייבו להחזיק בנכס 5 שנים. אחרי כל ההתקזזות הזו בעצם לא נשארנו עם הרבה כל כך מ"אנחנו" אזרחי מדינת ישראל, נכון? 


זה בלי לדבר על המשקל העודף שזה מטיל על ציר מרכז -פריפריה, וגם על ההנחה המושכלת שאם תכנס שליפתו זו של השר לתוקף, יכנס ענף הבניה לקפאון ואחר כך, בגלל שהביקוש יגבר אך ההיצע לא, עוד נחווה עליית מחירים. אה, וכמעט שכחתי, זו יוזמה של התאחדות הקבלנים והם די מרוצים ממנה, אולי כי אופציית גילום ההנחה כל כך קורצת? מבריק. הנה לכם עוד שליפה ממשלתית גזענית שמקדמת אפליה. אבל זה כבר לא חדש... אני מניחה שאם אתם זוג נשוי, סטרייטי, צעיר עם ילד/ים, עם בנזוג ששירת בישיבת הסדר ורוצים לקנות דירה חדשה, פרי תנופת הבנייה בשטחים הכבושים - לגמרי שיחקתם אותה. כי הימין הלאומי הפך להיות המרכז החדש.

מה שמדהים עוד יותר בכל הסיפור הזה, כי הגזענות כבר מזמן לא מטרידה כנראה יחד עם מדיניות התעדוף האזרחי והשליפות מהמותן, זו המתקפה על נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. לא מוצא חן בעיני לפיד שקרנית פלוג ופקידות האוצר לא מרוצים מהשליפה החדשה שלו? אל דאגה, עדת מעריצות מהמפלגה שלו חותמות על מכתב מלא תמיהה כיצד פלוג לא מצטרפת להחלטה ה"האמיצה של שר האוצר", טוב הן מצפות מפלוג שתעשה כמעשה קול - לא תתמוך בהצעה כי זו הצעה טובה, אלא שתתמוך בגלל יאיר. מה קורה שם ב"יש עתיד"? מה מכניס להם צוות יש עתיד לשתיה שהם כולם מתנהגים כמו חבורה בכת הזחיחות הסוגדת לג'ל ולזה שמחובר אליו מלמטה? 

אבל גם יועץ שר האוצר לענייני דיור תוקף את הפקידות ומסביר (בהמון מילים) שבעצם הם לא עשו את העבודה שלהם כראוי וטוען שמשבר הדיור הוא בגלל הפקידות והיא בכלל הבעיה. אני רגע עוצרת, נותנת לכם גם זמן לקרוא את זה שוב. אני לא בטוחה שהבנתי - פקידות משרד האוצר ובנק ישראל היא הסיבה למשבר הדיור? אני צריכה רגע להבין - אם הבנתי נכון ואני מבטיחה לקצר:  יש חברי כנסת - הם נבחרים בבחירות ארציות ושוות וכו', מתוכם על ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה מוטל התפקיד להקים ממשלה ולעמוד בראשה. מו"מ קואליציוני וכו' - יש ממשלה. עכשיו - לממשלה הזו יש מדיניות, לא? הפקידות נועדה רק לייעץ וליישם לא? אז איך הפקידות הזו אשמה בדיוק בבעיות שהמדיניות הממשלתית יצרה? ומי ממנה את הפקידות הזו? והאם לא תפקיד הפקידות הזו להיות אנשי המקצוע שהמדינה סומכת את ידיה עליהם? אז מה לעזאזל פיספסתי פה? אבל אפילו מירי רגב הצליחה לומר היום "כשהשר רוצה אז הפקידים הם לא אלה שקובעים" (ויסלחו אלות הגורל שהשתמשתי בה כדוגמא, אבל אם רגב הצליחה להבין...) זאת אומרת שהפקידות פועלת בתוך המתווה של מדיניות השר. נראה לי שהנקודה הובנה. 

אז לגבי קרנית פלוג המצב ידוע, לפיד בעצם לא ממש רצה אותה מההתחלה, תהליך המינוי שלה היה מבזה עד שלהזכירכם 4 ימים לפני מינויה ישב שר האוצר ואמר בטלויזיה שהיא אדם מצוין שלא תהיה נגיד כמו רבים אחרים. כך שכמו כל דבר תקוע בגרון, כך גם יאיר מקיא אותה מיד, קלי קלות. אבל זה הרבה יותר מזה. הדברים שנשא שר האוצר בארוע הפתיחה של מכון אהרן למדיניות כלכלית זה אך לפני יומיים, מצטרפים לכל הכאוס הממשלתי-פקידותי הזה.

בראשית דבריו מטיל שר האוצר את בעיית יוקר המחייה על ועדת טרכטנברג ומסביר שבעצם המדינה עשתה מיקור חוץ לעצמה - רוצה לומר נתנה את הנושאים שעליהם היא מופקדת לידיים אחרות. אבל זו דמגוגיה, הרעיון של ועדות מקצעיות הוא לשפר את יכולותיה של המדינה בעזרת ועדת מומחים (זה שבארץ זה כבר לא ממש נעשה כך זה נכון, אבל הרעיון עצמו אין בו פסול). הרי פוליטיקאים לא בהכרח מבינים יותר מדי בתחומי העיסוק של המשרדים שלהם. למשל, ניתן לדמיין מצב בו כותב טורים, סופר ומגיש טלוויזיה הופך להיות שר אוצר לא? ואז מה הוא יעשה? יכתוב בפייסבוק כל היום? לא הוא צריך להחליט על מדיניות. ואיך הוא יחליט על מדיניות אם זה לא תחום עיסוקו, הוא הרי רק פוליטיקאי? או, בדיוק בגלל זה יש לו פקידות וגם את האפשרות להקים ועדות מקצועיות. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שהוא לא טיפש והוא יוכל ליישם מדיניות ראויה לאור חוות דעתם של המקצוענים. זאת אומרת שבעצם מתפקידו פשוט לבחון את העניינים הקשורים למשרדו ולהפעיל שיקול דעת. אין ספק שעם הכניסה לתפקיד, כבוד השר ילמד את החומר ויתחיל להבין בו יותר, אבל לכל הצדדים המקצועיים יש לשר קודם כל יועצים. אם כך זהו תפקידו כפוליטיקאי, להקיף עצמו במומחים מטעמו, להקשיב, לשקול, להחליט ולשאת באחריות, רק את הביצוע הוא משאיר לפקידות. אם כך, איך הפקידות היא המקור לכל הבעיות, בהנחה שהיא רק מיישמת מדיניות? ואיך האחריות הפכה לפונקציה פקידותית?

אז עזבו את זה שלפיד מסביר שהוא (ממרום מושבו) צמח כפוליטקאי מההפגנות ברוטשילד (אה-הא, כן. אבל עזבו אם זה נכון או לא כי הזמזום האופורטוניסטי הזה מאוס עלי, הוא גם מגלה את טירוניותו הפוליטית והופך אותה למעין אפוס היסטורי רחב יריעה בעוד ניתן לספור את השנים להתגלמות הפוליטית שלו על יד אחת מבלי להשתמש בכל האצבעות). אבל אחרי שהוא שפך קיטונות על ועדת טרכטנברג הוא הסביר שהוא מסכים למסקנה שיש לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר את התקציבים לשירותים החברתיים, רק שהוא צריך לשאת באחריות. ועל זה אני אומרת - "אוי, אוי, אוי, מסכן לפיד, הוא גם שר והוא גם נושא באחריות... אנשים טובים, קצת רחמים". אני לא מבינה אם הוא פוליטיקאי הוא נושא באחריות לא? ואם הוא נושא באחריות באיזו אחריות הוא נושא? באחריות למדיניות? באחריות ליישום המדיניות? באחריות על כשלון/הצלחת המדיניות? 

בכלל אני לא מבינה את הנאום שלו, כל הנאום שלו מתנדנד בין מצד אחד למצד שני, כמו ספין מקולקל על ה"כן ולא" של פרס (שזה כל כך שנות ה- 80 וגם לא עקבי) - בלי להגיד דבר רק עם הרבה יותר מלל והרבה אפשרויות להסתבכויות מילוליות ורעיוניות. למשל- מצד אחד הוא אומר שלפוליטקאים יצא שם של לא רציניים (מעניין למה? הרגע ביקשת רחמים על זה שאתה צריך לשאת באחריות,... או שאולי נדמה שהם לא רציניים כי הם נראים כמו אופורטוניסטים שרוכבים על גל הצלחה בועתי להחריד המוחזק על ידי טיפות ג'ל שמחליפות אידיאולוגיה ברורה?) מהצד השני הוא פוליטיקאי (מה לא?) אבל הוא מנסה להיראות רציני, בעיקר משום שהוא מנער את האחריות לפתחה של הפקידות - עליה הוא לא אחראי. הוא אחראי על המדיניות - זוכרים?

רוצים עוד מצד אחד? אז מצד אחד, הוא מסביר שפוליטקאים עסוקים בלהיות פוליטיקאים והם לא מנהלים את העסק (לראיה הוא מביא את הירידה של ישראל מהמקום הראשון בעולם בחינוך לאחד האחרונים - א. מתי היינו במקום הראשון? ב. הפוסל במומו פוסל? ג. איפה לעזאזל הוא חי? או מה לחלופין הוא לוקח כי זה נראה לי לא רע), אבל אתה פוליטיקאי ואפילו לא באופוזיציה אז מה בעצם את אומר עכשיו? ומצד שני הוא תוקף את הפקידות כאם כל חטאת ומקור החטא הקדמוני, אבל אם הפוליטיקאים לא מנהלים את העסק, אז מי מנהל? אז על מי האחריות? והאם מדובר על אחריות מדינית או אחריות ביצועית? 

ואז הוא אומר את המשפט האלמותי "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים. אך מה לעשות? כך עובדת הדמוקרטיה...". אוקי, אז אני רק שאלה - על הסקאלה הכל כך חיובית הזו - איפה אתה שם את עצמך? ובתוך זה - האם זו לא ראייה חותכת שיש צורך דווקא בפקידות אם אלה הפוליטיקאים שלנו?

רגע, יאיר לא סיים: "...אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו". קודם כל וואו, איזה מנעד חשיבתי מטורף (!). אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו. יש מצב שלפיד אומר בעצם, שהבעיה שהפוליטיקאים שלנו כל כך חדלי אישים (והוא בתוכם) זה בגלל שהציבור כזה? כך או אחרת כל הנאום הזה לא מאיר אותו באור יפה במיוחד וגם מעורר מחשבות לגבי שכירת כותב נאומים טוב אפרופו שימוש נכון במשאבים. אבל זה כן משאיר אותי עם תמיהה - אם שר האוצר שלנו היה לפני כן כותב טורים אז לא יותר הגיוני שהוא יבין יותר בכתיבת נאומים מאשר במדיניות מוניטרית? אבל אם הנאומים שלו כל כך לא מוצלחים אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה אז איך הוא מתיימר להיות כזה שפיץ בנושאים כלכליים אם בסה"כ עברה שנה ממינויו? לא יודעת, אבל אם אני הייתי שר האוצר הייתי נשענת הרבה יותר על הפקידות ולא הייתי מנסרת את הענף שהפקידות מנסה להחזיק כל כך הרבה זמן בעוד אני יושבת עליו. אבל אולי זו רק אני.

מכל האחריות הביצועית והאחריות המדינית וטיפשותם של פוליטיקאים, הנאום של לפיד, הכל כך אומר הכל ולא אומר כלום הזכיר לי נשכחות. אחת הסדרות האהובות עלי ever היא "כן אדוני השר" והנה קטע קצר בביצוע הרבה יותר טוב משל יאיר על אחריות מדינית ואחריות ביצועית ובעיקר איך באמת מתחמקים באלגנטיות שאין לך מה להגיד ויש לך מה להסתיר. שנינה כזו לא רואים כל יום אז הרי היא לפניכם בלחיצה על הקישור הזה. נראה לי שלפיד יכול ללמוד דבר או שניים בעמימות וחלקות לשון, למרות שבבריטית זה נשמע יותר טוב...