איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 

קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו

ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.

ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

ממלכת הלגו ופתרון בעית הגב

כן, עדיין גב כואב, אבל במשחק המוחות האדיר שמתנהל ביננו זו אני שידה על העליונה כרגע. נחתי יחסית בבוקר, נתתי לכאב הגב לחשוב שהוא תפס עלי תחת (כך במקור) והרדמתי את דריכותו. כשהוא הרגיש נוח וכבר חשב על שיפור דיור, תקפתי - לקחתי את שלושת גמדי העל והתחלנו לנקות את חדר הלימודים. אתם בטח מדמיינים לכם כבר את חדר הלימודים המשוכלל וכן, זה התחיל בהמון רעיונות לאיך זה יהיה המקום בו נלמד ואפילו עיצבתי עם הנגר משטח לימודים מפואר, אך בפועל השטח נפל קורבן לפלישת הלגו והפליימוביל. ועדת השמות שוקלת את שינוי השם, אך לפני כן ועדת הבינוי והתכנון צריכה להרשות את שינוי הייעוד, בינתיים ההתנחלויות של הלגואים והפליימובילים משגשגות. לכן, ניקוי חדר הלימודים משמעו ילדים מסדרים את מה שאמא מצליחה לדלות מתהום הנשייה, היינו מתחת לשולחן העבודה העתיק שלי ומתחת למשטח הלימודים הענק שלהם ומתחת למזנון הפליימוביל והלגו (קראו לזה איזור הגבעות, אם תרצו). מכיון שדליית האוצרות לא מתבצעת מדי שבוע (כי לפעמים יש נוהל "שטיפת מעברים" ולפעמים יש ניקוי יסודי), הרי שבכל פעם נמצאים אוצרות אבודים. כך שאני נהנית משני העולמות - גם מנקה וגם רואה איך חדוות הגילוי מחדש מתמרצת את הילדים לסדר. די להתעכב על המשפט האחרון כי כבר הודיתי על אהבתי לניקיון, גם כנראה שלא יכולתי לחמוק מגורלי כי מסתבר ש"יקיות" כן עוברת בגֵנים באופן רציסיבי וסלקטיבי (הרי כבר הודיתי בשטיפת מעברים, סימן שאני מעגלת פינות). 

כך או אחרת, ניקיון הכולל מתיחת שרירים, תנוחות בלתי אפשריות ודבקות במשימה הוא בהחלט התרופה הבדוקה לסיום מטרד כאב הגב. זה האחרון לא היה צריך הרבה כדי להבין שאני מקרה אבוד ולא אסכים להיכנע. מילא לשבש את החיים שלי, אבל כשזה מגיע ליכולות שלי בניקיון אני מסמנת את הגבול. לכאב לא היתה ברירה אלא להכיר במפלתו ולסגת. ורק כדי לודא נסיגה, אנחנו הולכים עכשיו לסדר את חדר הספריה והמשחקים. מה אתם פוערים שוב עיניים? ברור שיש חדר משחקים, לכל האזרחים השוליים של ממלכת המשחקים שלנו... נו, באמת? איך לא הבנתם את זה קודם?