התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.
זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן.
בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר.
כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.
אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3.
הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.
מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי.
אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה.
כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.
סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.
זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן.
בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר.
כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.
אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3.
הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.
מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי.
אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה.
כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.
סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.
