חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחאה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 8 ביולי 2023

השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא


שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.


יום ראשון, 9 באפריל 2023

החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה


תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

יום שני, 13 בפברואר 2023

המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

הפגנות שוליים

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בדיוק בשעה שהפגנת השמאל שנערכה בתל אביב התפזרה. אין לי זכות ממש לדבר עליה, לא הגעתי אליה. יש להניח שהיה חשוב שאלך, לחזק את אלה שחושבים כמוני, להשמיע קול ולעשות משהו. זה תמיד נגמר באלה שצריכים להיות שם ולא הולכים, שפוגעים ביכולת לשנות, בהנחה שזו אפשרות שרירה וקיימת. ועם זאת לא הלכתי. במידה רבה זאת עוד הפגנת קתרזיס, נוסח עשיתי כל מה שיכולתי, זו גם אמירה בעייתית כי הפגנה היא כלי חשוב בדמוקרטיה ויש לה חשיבות עצומה. אלא שבמצב הנוכחי, ולמרות שהייתי רוצה להפגין אופטימיות, ההפגנה הזו לא תביא לשינוי. זו הפגנה לפרוטוקול. עוד הפגנה כמו כל ההפגנות שהלכתי אליהן בקיץ שעבר, הולכים כדי להשמיע קול שהולך ונעלם בציבוריות הישראלית. קול שכל כך חסר.

אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה. 

משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל. 

כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.

כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ  רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית. 

במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד. 

ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית. 

ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.

אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש. 




יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 


כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

יום שבת, 11 באוקטובר 2014

בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט
בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.




הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"
בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 




סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי
באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.


קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו
אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

פוסט יומיים מחלה

יומן - החומר ממנו עשויים גיבורי-על
אתחיל בהודעת מערכת - בהתאם לנתונים שבידיי אין לי אלא להסיק שיש לעשות הפוגה בפוסטים הפוליטיים או שהבעיה היא שנתניהו נמאס לכל מי שמגיע לבלוג הזה וזה לא הפוליטיקה אלא האיש. כך או אחרת, הסקתי מסקנות להיום ואני חוזרת לאישי, הבלוג ימלא היום את הפונקציה של "יומני היקר" (כן, זה היה ספויילר). הבנזוג בלונדון, זה מה שאני צריכה וזה הבלוג שלי. סוף פסוק. ככה זה כשאני החלטית. ולמה אני צריכה יומני היקר שכזה? כדי לפרוק, נו זה היה די ברור. כי הכל בסדר אבל כל מיני דברים הולכים עקום ואם אני אכתוב על זה בציניות האופיינית זה יהיה תרפיוטי לי ובתקווה מהנה לכם והרי לכם מצב של מנצחים. אני מצידי אנסה להיראות נונשאלנטית בזמן שאתאמץ.



Embedded image permalink
תודה לכפתור הפעלה על האימאג'
מדוייק אך פחות ומשעשע (אותי)
הבוקר של אתמולהתחיל בסיור צפרות בעקבות "דורסי היום הנודדים". המרכזית היתה אקסטטית כהרגלה בכל דבר שקשור לציפורים, הבכור יצא תוך מחאה אבל עם החלטה לנסות להנות וקטינא היה עדיין די הפוך, כאילו שהוא לא התאושש בבוקר. לא התחלה מבטיחה אבל אני אדם אופטימי שלא נשבר בקלות. הצלחנו להגיע בזמן והתחלתי להרגיש טוב עם עצמי כשבדיוק אז בא אלי קטינא במחאה עם הכובע שלו. ולמה אני מציינת את הכובע? ובכן כי הכובע שכולו בד הוא בעל אבזם קטן מפלסטיק וכמו כל אביזר מהמערכה הראשונה גם לזה תפקיד מכריע כי כשקטינא זרק עלי את הכובע כמה צפוי שבדיוק הצ'ופצ'יק הזה יצליף בי. משהו בי אמר לי להתעלם מאינסידנט הכובע ולהרים את הילד שהתגלה כחם במיוחד. לא התחלה מבטיחה.  


לו רק הייתי משתמשת בג'ק
לא היה לי רגע לארה
לשמחתי התברר שהפעם הסיור יורכב מנסיעה ועצירה במקומות נבחרים ולא בהליכה וככה, גבירותיי ורבותיי, הצלחתי לג'נגל בין שעשוע קטינא אחד חולה וניצול מקסימלי של הסיור לשני האחים שלו, זה היה יותר מוצלח כי אפילו אני הצלחתי קצת לשמוע ולצפות ואפילו לצלם - ציפורים, ילדים, נוף וגם קצת דברים מטושטשים. אלה הם חומרים שמהם עשויים ניסים, רק שגם כשבניסים עסקינן עניינים עוד יכולים להשתבש. נסענו בדרכים מאובקות, בין שדות כותנה וקומבייני ענק. שיא האירוע היה כשמצאתי את עצמי נשכבת על האדמה המאובקת, מנסה בעזרת מקל להרים ולחבר איזה מכסה פלסטיק מטופש מתחת לאוטו. אפילו נרשמה הצלחה. חלקית, כי כשהבנזוג לקח את האוטו בערב - זה כבר נפל שוב. אבל הי היה לי רגע כמעט לארה קרופטי עם שיער חצי אסוף, גופיה, ג'ינס, טוב בלי נעליים גבוהות והמון, אבל המון אבק.


מצא את האקליפטוס


בנקודת הציון האחרונה, נפרדנו מהחבורה ולמרות שההסבר איך להגיע לכביש הראשי היה משהו כמו "כשהאבק הופך לחצץ מגורען קחי ימינה, ליד האקליפטוס השמיני קחי שמאלה ואם תראי מבנה תדעי שנסעת נכון ואז תמשיכי ישר עד לגלגל מפונצ'ר עוד שמאלה ואת כבר על שביל כורכר ובכיוון הנכון", באמת שהצלחתי להגיע לכביש בלי לטעות ובלי להתפרפר ותוך אנקות כאב אמיתיות של קטינא שלא הועילו להרגעת הרוחות והוציאו קולות "שמופיים" מכולנו לאות הזדהות ואהדה. זה בערך היה הפלייליסט של הנסיעה, שהתארכה כמובן כי היה צריך למלא דלק (שקוף - מתי חייבים למלא דלק? בדיוק כשהכי דחוף לך להגיע כמה שיותר מהר - אלמנטרי). בבית הילד נח באפס כוחות בסלון וכולנו נחנו איתו. כשבאופן בלתי צפוי הוא נרדם בסלון, התחדד אי השוויון לאור הסיכויים ללילה לבן לאמא כי אבא ממילא יוצא נורא מוקדם בבוקר לטיסה. 


עבר אחה"צ, עבר לילה שקט מהמצופה. עבר בוקר של בנזוג יוצא לשדה התעופה וילדים ישנים ואחת שלא יכולה לחזור לישון אבל במקום זה קצת כותבת. ילדים התעוררו, ולמרות שילדים בריאים זה הכי, ילדים קצת חולים ונמרחים זה לגמרי סוג של תענוג שמוכרחים לנצל. רק שאז, בדיו קטינא גילה אילו עוד סימפטומים יש לו חוץ מחום ומלבב זה לא היה. לא נגמר סשן אחד של ריצה לשירותים, שטיפת ילד, שטיפת בגדים והכנסה למכונת הכביזה וכבר התחיל לו עוד אחד. בתום אחד מהסבבים האלה, התקשר הבנזוג. לא ראיתי צורך לעשות לו רע אז צימצמתי בדיווחים, וממש לפני שניתקתי עוד הספקתי לשמוע את הדיילת שואלת אם הוא ירצה משהו לשתות. אני אשמח לוודקה שמעתי את עצמי ממלמלת, אבל השיחה כבר התנתקה ושוב כבר לא הייתי בקבינה בדרך ללונדון, הייתי בבית עם קטינא בדרך לשירותים. לפחות השירותים היו פנויים, אם כי גם אצלנו שום דייל לא בא לנקות את השירותים... וחבל כי בסוף זה נפל עליי.


בקיצור עד שהוא נחת בלונדון, אני הספקתי כבר לכבס ולקפל 3 מכונות כביסה, לקלח את קטינא שוב ושוב, לנקות שירותים (ומזל שיש 3 כאלה בבית), להכין ארוחת בוקר, לשעשע, להכין ארוחת צהריים, לשטוף את הריצפה כי לא היתה ברירה, לטאטא והכי חשוב שלא שכחתי להידבק מקטינא בעצמי.

אבל הנה כבר לילה, היום הזה מאחורי - קטינא כבר מרגיש יותר טוב, אני מסיימת לכתוב ואפשר לקוות שמחר.. עזבו למה לדבר? תנו לי כמה שעות וכבר נבחן את זה בזמן אמיתי.


אז כדי שלא תרגישו שיצאתם לגמרי בידיים ריקות מהפוסט הזה הנה תמונה של בז ערב שרק בשבילה היה שווה להגיע עד לפה  


יום שבת, 12 ביולי 2014

נאיבית? אני מוצאת את זה מחמיא

מחר מסיבת יום הולדת לבכור, בראשון יום ההולדת עצמו, בן 11. בין ההכנות ליום ההולדת והריצה לממ"ד אין הרבה זמן לחשבונות נפש. היום לפני 11 שנה הייתי משולה ללוויתן שנמשה אל החוף אבל רק בגודל ולא בחוסר האונים, שבוע 42 בטן ענקית, אבל אינסוף אנרגיה, צירים קטנים שלא מתקדמים לכלום. בשעה הזאת, שישי בצהריים בערך עוד הלכנו לנגב איזה חומוס. עברו מהר ה- 11 שנים האלה, עכשיו אני גומרת את הפיניאטה והוא מנגב לידי חומוס. אני יכולה לעבור לז'אנר הסנטימנטלי וסוחט הדמעות איך לא פיללתי או אז לפני 11 שנים שנתארגן ליום ההולדת שלו בין לבין ריצות לממ"ד או שרק עוד 7 שנים הוא אמור להתגייס והרי גם לי איחלו שלא אשרת בצבא, אבל אני לא כזו אז אל חשש. אבל אין ספק שריצות לממ"ד, המחשבות על האזרחים בשני הצדדים והכנות עוגות, מאכלים ופעילות לילדים זה דיסוננס. אבל כאלה החיים ואני כבר ויתרתי על הסנטימנטליות היום.

בנהזוג אמור לנחות בשעות אחר הצהריים המאוחרות מניו יורק, כשקבענו את מועד המסיבה התבאסתי בשבילו שלא יהיה לו הרבה זמן להתאושש לפני שחבורה צעירה תתפוצץ לו במוח במסיבת הארי פוטר, אבל אז התחילו הטילים והרי לכם שוב תורת היחסות במלוא הודה. מצבי לחץ הן שעות הגדולה שלי, רק תנו לי לג'נגל בין אלפי דברים, לעבור על רשימת המטלות ולסמן וי על כל סיום מוצלח, אלה רגעי השיא של האנרגיה שלי שתמיד צריכה למצוא פורקן, זה גם לא סוד שהכל עובר מהר יותר כשידיך עמוסות לעיפה והזמן למחשבות מצטמצם למינימום.

אבל זה היה שבוע מלחיץ. מתבקש שתשחשבו שזה בגלל האזעקות והריצות לממ"ד, זה שוחק ומדכא, אבל הידיעה שזה זמני מקלה על ההתמודדות. מה שמלחיץ אותי דווקא זה מה שקורה מסביב. המבצע הזה מציף את כל הדברים שהכי מטרידים אותי דווקא בתוך החברה הישראלית וזה מפריע לי יותר מעובדת המבצע הצבאי הזה בעזה, שהגיע מיד בסוף המבצע הצבאי בגדה שהחל עם החטיפה (טוב, 7 שעות אחרי למעשה). כוח המשיכה מבקש ממני לחזור לבועה ולתת רק לאזעקות לחדור בלית ברירה פנימה, לנסות בכל הכוח לייצר נורמליות במקום שאין בו נורמליות. לשהות בבועה ולהתעלם מהחוץ כי החוץ כל כך גזעני ושטוף נקמה ודוחק בי להתיישר עם הקו שמכתיבה החברה, אבל אני לא יכולה. אני לא אדם מאמין, הדבר היחיד שאני כן מאמינה בו הוא צדק, לעומתו דמגוגיה בעיקר עושה לי פריחה.

הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו. 

חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.

במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.

עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.


וזה מביא אותי לכל מה שמלחיץ אותי כרגע בחברה הישראלית. איבדנו את כוח השיפוט, איבדנו את הספקנות. אני לא סוציולוגית, אני לא יכולה להוכיח את הטענה הזו באופן אמפירי. אני יכולה לשער שהיות והמצב הכלכלי שלנו בכי רע והממשלה המנותקת שלנו מסבירה לנו כמה טוב, אנחנו מחפשים איזה שעיר לעזאזל להפיל עליו את כל הבעיות, קל למצוא אותו בהיסטוריה של המדינה ובמיוחד לאור המציאות המסיתה שהממשלה הזו מתווה - הערבים בכללי והפלסטינים בפרט. אין כסף? זה בגלל הביטחון. אין ביטחון? זה בגלל הפלסטינים. סוף סיפור. אנחנו לא החברה הראשונה ובטח לא האחרונה שנופלת לפח הזה. מסתבר שהלקח ההיסטורי לא עובד אצלנו טוב. 

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת. 

ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).

ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.

יום שבת, 1 בפברואר 2014

מבצע החילוץ ההורי הוכתר כהצלחה

אנחנו לא יוצאים הרבה, מיטיבי הקריאה שביננו בוודאי זוכרים שהפעם הראשונה שנסענו לחופש ללא הילדים היתה לפני 4 חודשים ובחישוב מהיר וראיה פסימית - רוצה לומר 10 שנים לא היה לנו סוף שבוע זוגי, לילה זוגי, בקושי היו לנו כמה שעות שהיו זוגיות, אבל על זה אפשר לקרוא פה. השבוע גילה הבנזוג שיש הופעה של שלום חנוך, בתל אביב, ושעדיין יש כרטיסים. כמיטב התקשורת הפונקציונאלית והמוצלחת שיש לנו, נשלח אלי מייל, כתובת מפנה לאתר ההופעה ושאלה אחת wanna go? כן באנגלית, כן רוצה (היתה תשובתי, אבל בטקסט, לא במייל). עם קבלת ההחלטה החל מבצע "הוצאת ההורים לשלום" - שזה משחק מילים כזה - שגם מאחל לשלום הצלחתינו וגם שלום - הוא שלום חנוך - צודקים, ההסבר מיותר. לצערי כבר נאמר "חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע איך להיחלץ מהם ולכן נאלצתי לגייס את מירב כישורי ההתחמקות שלי אחרי שמעדתי. כי, אבוי מרוב התלהבות שכחתי את כל כללי הזהירות המקובלים, כמו טירון הורי ששכח את ספר ההדרכה, בלי לחשוב (טעות, מקווה שאתם לא סופרים, אני רק מציינת...) סיפרתי לילדים על שלום חנוך ועל ההופעה והם נשמעו מאוד נלהבים עד להכרה העצובה שזו לא היתה הזמנה, אלא הצהרה על נטישה הורית חמורה לצורך בידור, גם אם זה רוקנרול מזדקן ונוסטלגי. אופס, נרשמה התנגדות, מונהגת על ידי לא אחר (אבל גם לגמרי לא בלתי צפוי, רוצה לומר שלא יכולה להיות דרך אחרת) על ידי הבכור, נזר הבריאה שברור לו שאמו רוקדת על פי חלילו (טוב טורמבונו)  והוא מסלסל בו רבות כדי לבחון את גמישותי, אם לא הפיזית אזי המנטלית. 

אחרי שהמחאה שככה ולא היה צריך לבצע מעצרים ברוטאליים או לבדוק אם המוחה הראשי הוריד מוחים נוספים לכביש כמעשה דפני ליף, צוררת המשטרה הגדולה שכנראה צריך לרדוף אותה רק כדי להחזיר לציבור את חדוות הקריאה במשפט לקפקא - בכל זאת מאה שנה פחות או יותר לכתיבתו. החלטתי להשתמש בקלף העורמה. אירגנתי שמרטפית שתשמור עליהם ותגיע רק אחרי שכל הבנדיטים כולם ישנו שנת ישרים. היה לי ברור שלא להגיד להם כלום זו הפרה בוטה של האמון ההדדי, אולם 10 שנות הורות לימדוני שבכורי כנראה צריך להבין שהקושי שהוא רואה ביציאת ההורים היא במוחו בלבד, כי מסתבר שלהסביר ולהתנסות לא מרפה את המחאה שמתעוררת עם כל רצון חד שנתי בזמן זוגי. ההחלטה נעשתה. 

יום אחרי. שישי בערב. ילדים ישנים. שמרטפית בבית ואנחנו בדרך לתל אביב. הדלתות נפתחות בחצות וחצי. מכיון שעד עכשיו אין סיכוי שיצרתי בכם את הרושם שאנחנו מאלה שיוצאים, ברור שלא תופתעו שבמקום לנסוע לערב שחברה טובה מברמנת לשבת שם שעה ולהמשיך להופעה כמו שכאלה שמבינים עושים (סליחה שצקית), אנחנו נהגנו כמנהג החנונים ונסענו ישר לבארבי רק כדי לעמוד בכאילו נונשאלנטיות ולחכות להופעה, אבל מסתבר שאנחנו לא לבד ואפילו לא היינו ראשונים, אז זה לא היה מכמיר לב לגמרי.  שעה וחצי (כן, שתיים בלילה, זו יציאת הורים מהסוג האקסטרימי) והנה זה מתחיל. בלי שום דבר משיחי (טוב את משיח הוא תמיד שר בסוף - שלום אמר, לא אני), פשוט להיות ככה, בלתי נשכח ולגמרי כאן. היה מעולה. היה מחשמל. היה נוסטלגי.  על הבמה עלה איזה פיטר פן מופלא, רק עם שיער לבן ששיחק עם הצל שלו ואהב את כולם בקול צרוד ועם המון אנרגיה הביא אותנו לבוקר חדש. אז שהמשך מתבקש לבוקר הלא מטאפורי שעלה היה לישון עד הצהריים. אני התעוררתי בבוקר. המבצע עבר בשלום ושלום היה שווה כל רגע.

ואם תהיתם לגבי הבכור - ובכן רק ימים יגידו, אבל הפעם הוא חשב שזה דווקא היה ממש לעניין. גם ההופעה של שלום הייתה כזאת - לגמרי לעניין.