אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא
שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.
להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.
כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך.
יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה.
אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה.
לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים.
היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.
לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה.
הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.
