שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.

המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי