סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 

חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל

יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.

תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה

עמכם הסליחה אשוב

ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב

אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה

ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות

טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות

ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי

ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"

בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל

עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית. #ממלכתיות

חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת

אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר

דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי

ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי

מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג

http://karenhaber.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_5.html?m=1 … על קברי ילדות בנות 19

סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

והימים היו ימי נתניהו

כולם מדברים על גל הירש, אקדים אומר אין לי מה להוסיף לגופו של גל הירש - זו הפרשה האקטואלית. אולם אני מוצאת את תהליך המינוי עצמו בעייתי. זכותו של שר לבטחון פנים למנות מפכ"ל אם מבחוץ או מתוך המשטרה, אולם, לפחות בעיניי, חובתו המקצועית היא לבחון את האדם, על כל הבטיו וכמובן את תהליך המינוי עצמו. זו לא ההתנגדות של ראשי המשטרה, בהווה ובעבר, למינוי מבחוץ, להפך - כשהמשטרה מפגינה תסמינים ברורים של חולי (או שמא גסיסה) זה כבר כמה שנים, התנגדות שכזו רק יכולה לגרום לי להאמין שייתכן שהיא נושאת בחובה בשורה חדשה למשטרה שיכולה להביא רק למשהו טוב יותר.

ביננו דנינו השאיר אחריו גוף שאיבד מהאמון הציבורי בשנים האחרונות ונדבקו אליו מספר פרשיות שמאירות באור שלילי את המוסר המשתקף ממנו, זו בדיוק הסיבה שארדן צריך מינוי נקי. בינתיים, אני לא יודעת אם הירש נקי או לא, אבל אני כן יודעת שצצים דברים שהיו אמורים לצוץ אם לא לפני תהליך בדיקת המועמדים, אז לפחות בזמן, אבל בטח שלא אחרי ההודעה. אם שר מודיע על מינוי ומיד אחר כך צצות נקודות בעייתיות שיש לתת עליהן את הדעת, אז עזבו רגע את הפרסונה עצמה, זה התהליך שצריך לעורר דאגה.

רק תארו לעצמכם כמה מביך יכול היה להיות לו היה הירש מתמנה למפכ"ל וההאשמות לכאורה שאולי עולות מהרשות להלבנת הון ו/או ה- FBI היו מתבררות כנכונות? העובדה היא שמשהו במינויים האלה פשוט לא עובד. ארדן נחלץ להגנתו של הירש והסביר ש"קיים תהליך ארוך ויסודי" - תהליך ארוך ויסודי שלקח בחשבון את האחריות של הירש במלחמת לבנון? שבחן את תדמיתו הציבורית? שבחן בוודאות את ניקיון כפיו? כי ההתנגדות לגל הירש היא לא רק של אנשים שחרדים לגורל הארגון שבו הם נמצאים, יש כאן טענות של הורים ששכלו את בניהם לגבי אחריות פיקודית, יש טענות לסחר בנשק וגם להלבנת הון - איך "תהליך ארוך ויסודי" מפספס את זה? הרי אם היה תהליך ארוך ויסודי הוא היה צריך לצפות את כל אלה ושלשר והמינוי הטרי שלו יהיו תשובות מבעוד מועד. העובדה שאין . התשובות ששמעתי של עורך דינו של הירש לא ממש מספקות, לבד מזה שהן כותשות את ראש אגף החקירות ביסודיות מעוררת תמיהה. כל זה הוא בעיקר עדות שהתהליך הזה לא היה יסודי דיו, אלא בעיקר חפיפניקי ומבוסס אינטואיציה. אלא שמינוי מפכ"ל, או כל מינוי בדרגים האלה, לא פועל על אינטואיציה.

כנראה שנקיון כפיים, ממש כמו האמונה במהות דמוקרטית ומנהל תקין, הם לא ממש מה שחשוב במחוזותינו והנה בא תחקיר ערוץ 10 ומגלה שהשרה מירי רגב אולי העבירה כספים וחוזים למקורבים. באמת? מי היה מאמין? שרת התרבות בישראל מוקלטת בשיחה בה היא מנסה למצוא פתרון למנהל לא תקין ומסכמת את הפתרון בזה שהיא לא ידעה כלום. אלא שהיא מוקלטת, אז כנראה שהיא כן ידעה. מה תגובתה הרשמית של השרה שאלתם? ובכן הנה: "כל התהליך מתחילתו ועוד סופו אושר על ידי המשפטנים של המשרד ובוצע כראוי. נקודה" בטח כראוי, כראוי וביסודיות כמו נניח המינוי של הירש שמעוכב עד בירור החקירה. אגב ממשרד התרבות נמסר שההצעה הטובה ביותר ניתנה ממשרד יהושע ולכן הוא גם נבחר. אני שמחה על תגובת המשרד כי זה גם מאשש את מה שנאמר בהקלטה שזה מה שכדאי יהיה להגיד במידה ותצוצנה שאלות. הנה הן צצו, הנה המשרד עקבי. כמה נפלא.

ישראל אף פעם לא היתה חפה מקשרי שלטון ואתננים למיניהם, זה היה קיים וזה עדיין קיים וחבל. אולם יצירה של תהליכים מובנים המסדירים מינויים זו חובת המציאות והיא מחוייבת המציאות עוד לפני בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא והיא חייבת להיות נטולת פוליטיקה מפלגתית. ניתן לעשות את זה, רק צריך מנהיג שניקיון כפיים חשוב לו כמו גם התהליך הדמוקרטי והמהות הדמוקרטית. הם קשורים אלה באלה. אולם שלטון נתניהו מתמקצע בעיקר בהפחדה, אך כמו שמתמוסס לו קמפיין האנטי איראן של נתניהו, כך גם מתמוסס כל צורך בהעמדת פנים דמוקרטית, העיקר שנשאיר את הטרמינולוגיה.

ערכים מיותרים כמו ניקיון כפיים, דמוקרטיה, שלטון חוק הם משניים, מה שחשוב שנזכור כולנו שאנחנו ישראלים. ומה עושים ישראלים? הם ערבים זה לזה. ואם לא בערבות הדדית, אז בערבות בנקאית או פנסיונית. הי, אפשר גם לדבר על הגז? אבל אופס מי רוצה שנהיה מצרים? אגב, כבר מזמן לא הפחידו אותנו שאנחנו אוטוטו יוון. מה שלא אמרו לנו זה כמה עמוק יכול הסיפור הזה של ישראל להתדרדר. אבל הכל בגלל בג"צ הרדיקלים האלה. D9 זה מה שצריך פה, איפה מוטי יוגב?

ריק מתוכן אבל מתמלא

אולי זה מתווה הגז שהייתי צריכה לדבר עליו, בעיקר לאור העובדה שכנראה בראשון כבר יובא "מתווה משופר" לאישור השרים שיתעלה אף על קודמו שהיה מתווה הגז הכי טוב ever, אבל יש שעושים את זה טוב ממני ולמרות שזה מרגיז אותי אין באמת ביכולתי לתרום לנושא. הודעתם המשותפת של נתניהו ושטייניץ היום היתה מלאה עוז ועיזוז אך העובדה שנתניהו הסתפק בהצהרה וסירב לענות על שאלות מעידה יותר מאשר הצהרתו בדבר עתיד ורוד יותר לכולנו עם ההסכמה של הממשלה על המתווה. כנראה גם הוא ידע את מה שיודע כל שחקן פוקר מתחיל, אם אתה חושב שלא תוכל לשמור על פני הפוקר שלך  - ותר על המשחק, אגב אם אין משפט כזה ראוי שיהיה.

גם מה שקורה בארה"ב לנושא ההסכם עם איראן מעניין בעיקר לנוכח העובדה שיותר ויותר מבינים שבמציאות הנוכחית ההסכם הזה הוא טוב. אבל אני רוצה לדבר על נקודה אחרת שיוצאת גם היא מתוך נושא ההסכם עם איראן, ברשותכם אקרא לו "השיח של האין". אני לא אחדש כלום אם אטען שנכון שנתניהו נלחם בכל כוחו בהסכם עם איראן, אך מעולם לא הציע חלופה אחרת, אני כתבתי את זה וטובים ממני גם. כבר שנים האיש מסתובב בעולם ומשווה את איראן של היום לגרמניה הנאצית של שנות ה- 30 אך אינו מציע שום מתווה אמיתי ובציע, רק מתלונן ובהרבה פאתוס. זה יוצר מצב בו נתניהו נמצא כל הזמן במצב הקורבן מרצון, הוא ממצב את ישראל כמתקרבנת ולבד מהעובדה שזה מעצבן ושחוק זה גם יוצר מצב בו כל פעם שהוא אומר דברים של טעם, וזה לא קורה הרבה, אף אחד לא ממש מקשיב לו. ממש כמו הילד שקרא "זאב, זאב", רק לא ילד אלא ראש ממשלה ולא זאב כי אם - שואה.

השיח הרדוד הזה שפונה אל הרגש יכול להיות אסטרטגיה נהדרת ובלבד שאיננו השטיק הקבוע. ברגע שזה הופך לנוהל זה מפסיק לעבוד על הקהל, למעט המקהלה, אך היא ממילא אינה זקוקה לשכנוע. כמה נתניהו כבר יכול לזעזע עם מוטיב השואה אם הוא כל הזמן שולף את הקלף הזה? אחרי שבשבוע שעבר נקבע שיא הזילות בשואה כאשר טען האקבי כי ההסכם מוביל את ישראל הלכה למעשה למשרפות, נראה לי שסומנה נקודת שפל. אגב, את נתניהו זה לא זיעזע, להפך - כך מתנהג אוהב ישראל בעיניו - משווה ומעלה, שנאמר חבל שהאקבי חשב על זה קודם, אם באמת חשב על זה בעצמו וזה לא בדף המסרים שמחלקת חבורת הפלאיירים של נתניהו על הגבעה.

אבל ההתבטאויות של נתניהו העמומות והפונות אל הרגש הן לא רק בנושא איראן, הן בכל דבר ולהן חלק נכבד בהשטחת השיח בישראל בכל עניין. ברור שצריך D9 לבית המשפט העליון - הוא היחיד שעוד איכשהו נותן קצת מהות אבל גם לא הרבה כי במידה רבה הופך בג"צ המסונדל שמנסה להוכיח את עצמו גם פרוצידוראלית ומשתדל שלא לגעת במהות. אקטיביזם שיפוטי? לאיזה אקטיביזם מכוונים רגב או בנט או שקד? הרי בג"צ המסתננים מוכיח גם את זה כאשר השאלה על הפרק, מבחינת בית המשפט, היא מידתיות שלילת החופש מאדם בעוד שהנושא האמיתי הוא שלילת החירות של אדם ללא עילה ומבלי שיובא למשפט. 

הכל מעוקר מתוך מהות מוסרית כי בישראל 2015 המהות היא שלהיות כאן מגיע לנו ואל תבלבלו אותנו עם מציאות. עם ישראל אין לו על מה להתנצל והוא לא מתנצל ותחי הזקיפות הלאומית. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שזה יתפוצץ לנו בפנים בקרוב ושזה לא על מנגנון השהייה כי ככל שפרק הזמן הדמגוגי הזה יאריך ימים, מצבנו לא ממש מזהיר והבעיות לא ממש קטנות. חוק הכלים השלובים לגמרי עובד כאן - רעיונות אוניברסלים של זכויות ומוסר out עליונות יהודית ישראלית in. 

המתקפה הבוטה, בחסות בנט, שקד ורגב ולכן בהכרח גם נתניהו ששותק כמו דג ובכך רק מעיד על תמיכתו, על בג"צ יוצרת דה לגיטימציה של בית המשפט העליון ומערערת את מידת האמון הציבורי בו, מלבד היותה לא עניינית גם אין בה שמץ של אמת. כל האמירות לגבי בית משפט שמאלני שממש בקרוב אנשי המועדון הלאומני יסדרו מחדש אמור לייצר בכולנו אי נוחות, ואין זה משנה אם אנו מאמינים בצורך בשינוי פרסונלי בבג"צ או לא. העובדה שהציבור בישראל מוכן להאמין שאין כיבוש ושבית המשפט העליון הוא אויב הציבור ולחזור על זה כמו על מנטרה וללא שום היסוס מעידה כנראה ששוב אנחנו בעידן של "נעשה ונשמע". אין לי אלא לשער שזה מעיד על ייאוש ציבורי והייאוש הזה מוביל לחיפוש אחר סולידריות וסולידריות לאומנית הוא מקור נחמה. אלא שסולידריות מגובשת זו סוגרת את הדלת בפני הספק ולרוב כשנאסרת על הספק הכניסה למרחב הציבורי, ההיסטוריה מוכיחה שטוב זה לא. .

בתוך ההלם הספק היפנוטי הזה השרוי על הציבור בישראל אין הרבה מקום לדריכה במקום, המונוטוניות הזו עשויה דווקא להעיר שאלות ממקום מרבצן ולכן הנה כבר מתחיל הסיבוב הנוסף של המחנה הלאומני על בג"צ. אחרי ששרת המשפטים איימה בצורה חסרת תקדים על בית המשפט העליון שעות לפני פסיקה, עכשיו יוצא בנט בפוסט נרגש ששרת המשפטים מאויימת, לא פחות ולא יותר ולו רק בגלל שמופנית נגדה ביקורת, אפרופו מידתיות ככל הנראה. והציבור מוכן לקנות גם את הספין הזה - קדימה  - גם שופטי בג"צ הם רק קומץ ועוד קומץ נושא דגל אקטיביזם שיפוטי, שאגב מרבית הציבור לא ממש יודע מה זה אבל ברור לו שזה ממש ממש רע, כמעט בסקאלה של ההסכם עם איראן. שנאמר איפה אלוהים היה כשנברא האקטיביזם השיפוטי הזה?

לאט לאט נסגרות כאן פינות עם מחיקת הסממנים לכיבוש המדינה על ידי השמאל שהיה כידוע נורא ואיום. זה בסדר שהשיח השורר בישראל כרגע מונע בעיקר מפאתוס וצדקנות ובעיקר המון נכונות של הציבור להאמין. חבל שלא נוצק לתוכו שום תוכן לבד מאנחנו צודקים וכמעט כולם אנטישמים. אבל השיח הוא כל כך שיח של כלום שיכול לבוא אחד כמו יאיר לפיד ולהגיד "אנחנו הולכים אחורה, תנו לי להוביל" כי יחד אנחנו יכולים לעשות המון דברים ולקבל אחד את השני ואני קצת משכתב עכשיו את לנון במילים שלי ומתבל בישראליות רעננה ואומר לכם שכלום, אבל שבאמת גם הכלום הזה יוכל להצמיח משהו אם רק נרצה.

שיח האין, שיח הכלום, שיח הגורנישט מיט-גורנישט, שיח היוק, שיח השום-כלום, שיח הריק, שיח מאיין, שיח מאפס, אני יכולה להמשיך לדבר על כלום, עושה רושם שאם מדי פעם אשחיל ביטויי מפתח, כמו שנאת חינם, ישראל נהדרת, סבלנו שואה וכדומה, גם אני אוכל להיות שלאגר. ברוכים הבאים למדינת הקשקשת, כאן זוכרים עבר קשה, חיים בהכחשה ומאמינים בעתיד טוב יותר למרות שהכל מתדרדר. ואל תשכחו בג"צ הוא קומץ וסופסוף למחנה הלאומי יש כוח כי בעשרים שנים האחרונות הוא רק היה בשלטון. כל ספק הילוד היאורה תשליכוהו והיתה ליהודים שמחה וצהלה. הסוף

מצעד הבהמות עובר בסך - הקהל מתבקש לגעות

אני תוהה אם לשתוק בעוד מצעד "מיהו בהמה?" פוסע בסך, אבל על מי אני עובדת? אני לא באמת מסוגלת לשתוק. לא מתכוונת להגן על קוטלר אם חששתם (ספויילר) ובטח לא להיכנס לדיונים סמנטיים נוסח גבב או גבבה, כל אלה בעיניי אינם עניניים. קשה לדבר על קוטלר מבלי להתייחס למשפט הבהמות שלו ולכן בזה הוא חטא. מחאתו של קוטלר היתה נשמעת, לו לא היה נסחף עם הפאתוס המתנשא בעל הניחוח הגזעני שדומה שממשיך את פולמוס גרבוז. אבל אף אחד, גם לא המריעים בחדר לא באמת יכול להתייחס לקוטלר מבלי להגיב על אלגוריית הבהמות המיותרת והמכוערת בעליל, שיצרה דיון על מי יותר בהמה ממי בעוד רגב יושבת בצד ונהנית כי מלאכתה נעשית על ידי אחרים. ויקולל קוטלר שבכלל בגללו אני כותבת על השרה רגב משהו בהקשר חיובי. 

המאבק על חופש הביטוי הוא חיוני וקוטלר גם נשא דברים של טעם, את הדברים האלה אף אחד לא ממש שמע או ישמע וחבל. צודק קוטלר שרק חברה בריאה מאפשרת השמעה של דברי ביקורת לצד הנרטיב הממלכתי והעדרה של ביקורת או צמצומה הוא אכן סממן לשבר דמוקרטי. אבל מי בכלל מדבר על זה עכשיו? ההכללה (זה הביטוי בעברית, מה לעשות) לגבי תומכי הליכוד מתנשאת ודוחה וההתקפה האישית על מירי רגב היא מיותרת, היא מיותרת בשל כללי נימוס אלמנטריים והיא מיותרת כי היא הופכת דיון כל כך מהותי לקיומה של חברה אזרחית לדיון פרסונלי מדשדש במדמנת האליגוריות העלובות. הנה ניתנה הזדמנות מושלמת לדיון אמיתי בזכויות אזרח, חופש ביטוי, גבולות השלטון ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו בדיון שאין בו דבר.

אם נושאי דגל התרבות אינם מגלים תרבות בדיון עם שרת התרבות שהם אינם רואים בה אבטיפוס של תרבות ראויה לשמה הרי שבאמת מגיע לנו מה שקורה עכשיו. אם כל מה שקוטלר רוצה זה לאלף את הסוררת, מוטב שיחשוב שוב כי נדמה שהוחלף המחזה, הוא כבר לא פטרוציו ("אילוף הסוררת" לשיקספיר) אלא וולנד ה"אמן" מ"האמן ומרגריטה". והוא אכן חושף את התיאטרון הישראלי במערומיו, ממש כמו שעשה בוגקוב בספרו. אם אמני ישראל בוכים כי מירי רגב לא באה להם בטוב, הם מדירים מהמאבק שלהם את תומכיהם הטבעיים, אנשים שהדיון הציבורי בנושא הדמוקרטיה הישראלית וערכיה חשוב להם ואלה אינם בהכרח מהשמאל בלבד וחבל שהם אינם משכילים להבין את זה. 

לנושא הפרסונלי של מירי רגב, אודה ולא אבוש שהאישה הזו מייצרת בי דחיה מיידית, אולם האישה הזו היא שרה בישראל, נרצה או לא נרצה. אני לא מצטרפת למקהלת הקוראים בשבח 100 ימי החסד ולו רק משום שהיא פצחה מיד בשרשרת של פעולות שאינן אובייקטיביות והן לחלוטין מונעות מתוך העולם האישי שלה ולא מתוקף תפקידה כשרת התרבות. אולם העובדה שהשרה רגב מערבבת שיקולים פרסונליים ואידיאולוגיים בתוך החלטותיה המקצעיות, היא דווקא האות שהמאבק נגד הפעולות שלה מחוייב להיות נקודתי ומכוון החלטה ולא דיון על אופיה וקווים לדמותה - זה לא העניין. ראשית מהטעם הפשוט שאופיה לא רלוונטי לנושא, ודיון בו מחטיא את המטרה. בפני מי רוצים האמנים להשחיר את פניה של מירי רגב? בפני ראש ממשלה שמינה אותה? בפני ציבור שבחר בה? האם זה בכלל המאבק? כל מה שעולה היא מידת הגסות של כל הצדדים כאחד וכפועל יוצא שלנו כחברה ואולי גם זה חלק משיח ערכי שיש בו צורך. הגסות של קוטלר מעידה גם היא על אי הבנה בסיסי של דמוקרטיה, אם בקבלת רצון הבוחר ואם במגבלות הבסיסיות שאדם צריך להטיל על עצמו במסגרת חופש הביטוי שלו עצמו.

ראש הממשלה מינה את רגב לשרת התרבות, זו עובדה. אופיה או מינויה של מירי רגב אינם עומדים לדיון ציבורי, מה שאמור לעמוד על סדר היום זה צמצום השיח התרבותי, הצנזורה המחשבתית המשתמעת, הפגיעה האמיתית המאיימת על התרבות והאומנות בישראל ובשם הכולל ערכים דמוקרטיים. זה מאבק שאפשר להזדהות אותי באופן א-מפלגתי, בתנאי שהוא באמת ענייני.

גרבוז, עוז וקוטלר, הם אולי באופן לא רשמי נציגים של עולם הרוח הישראלי, אך הם אינם דוברים רשמיים של שום אדם מלבד עצמם, הם בטח לא דוברים בשם מחנה השמאל. ברמה האישית, הייתי מצפה מהם לחשוב לפני שהם מדברים, אם כי זה לא פותר את ההתנשאות הפנימית שיוצאת מהם. אבל זה לא לי לפתור, אישית אני משתדלת להימנע מאנשים כאלה. העובדה שהם נתפסים כדוברים של השמאל בציבור יוצרת אכן בעיה פוליטית וטוב היה אם הפוליטיקאים בכלל ואנשי שמאל בכלל היו מדירים עצמם מהדיון ומתנערים מההקשר. הדיון הזה רק משחק לידיו של נתניהו, אבל לאחרונה נראה שכל דבר יש לו את הנטייה הזאת. גם לפוליטיקאים אמורים להיות נושאים חשובים מאלה על סדר היום ועד כמה שידוע לי קוטלר אינו מחזיק בתפקיד פוליטי כלשהו.

ההתבהמות של שלי יחימוביץ' על ההתבהמות של קוטלר שהיא לכאורה נובעת מבהמתיות לכאורה שקוטלר מייחס לציבור בוחרי הליכוד. ההתבטאות של קוטלר היא אומללה, עוד יותר אומללים אנחנו שמה שנשאר לנו מהדיון הזה זו השאלה החשובה כל כך "מיהו בהמה?" ואם זה הדיון שבסופו של דבר נשאר לנו, דבר אחד עולה מזה הבעיה היא לא מירי רגב, היא במקסימום עוד סימפטום, ממש כמו קוטלר.

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.

למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

פה בארץ חמדת אבות - החיים בעידן פראוור

אז אתמול היה יום הזעם, נגד תוכנית פראוור. במילים יפות תוכנית פראוור היא מתווה שמטרתו להסדיר את הישובים בנגב שזה באמת נשמע ממש יפה, אתם יודעים הקמת תשתיות, הסדרת הבעלות על הקרקע. העניין הוא שבמסגרת המדיניות המשלתית הקיימת גם מתווה זה הוא גזעני והניסיון לעגנו בחוק הוא הרבה יותר ממטריד, בעיקר לאור העובדה שאם יועבר החוק מצוקת הבדואים רק תחמיר אך מדינת ישראל תיתן גושפנקא חוקית לאפליית אזרחים על רקע גזעני. תוכנית פראוור היא בראש ובראשונה מכבסת מילים מהסוג המסוכן ביותר שבמסווה של מילים נכונות מנסה הממשלה להרדים את הציבור בפני גזלת קרקע ופגיעה באזרחים לא יהודיים כדי להסדיר מצב פרוץ הפוגע באזרחים לא יהודיים ופועל למען ייהוד השטח. צדק אביגדור ליברמן כשכתב שהמצד עדיין דומה לתקופת "חומה ומגדל" רק הוא טעה בגדול - לא אותנו מנסים לעשוק, כבר מזמן התחלפו היוצרות - אלה אנחנו שמנסים לעשוק קרקעות ואיננו מנסים להפסיק לייהד. 

אין ספק שיש גדולים ומבינים ממני שיוכלו להסביר את האסון האמיתי שתוכנית פראוור נושאת בחובה. אולם, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהמדינה במקרה הזה מציעה רק מקלות, ללא גזרים, ולא מקלות צבועים בכתום עם קצת ירוק בקצה הם עדיין מקלות (קצת כמו אנטנות צבועות בירוק, זה עדיין לא הופך אותן לחלק מהטבע במפתיע או מעיד על אנרגיה ירוקה). 

מה מציעה ישראל? אינני דוברת הממשלה אולם מהבנתי היא מציעה פינוי של כ-30,000 בדואים מבתיהם בנגב והעברתם להרחבות שנבנו ביישובים קיימים, בהם רהט, כסייפה וחורה. תושבי הפזורה שיפונו יקבלו פיצויים כספיים ואדמות חלופיות. עלות התוכנית נאמדת ב-6.8 מיליארד שקלים, מהם 1.2 מיליארד שיוקצו לפיתוח היישובים הבדואים המוכרים. ומה בתכל'ס? המדינה יוצרת חוק גזעני ומפלה כדי להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב, כי היא מציעה למעשה לעגן בחוק הריסת בתים והעברת אזרחים בכפייה ויישובם מחדש. ככה זה נשמע פחות טוב, נכון? ומה אם נוסיף על זה שבשטחים המפונים רוצה המדינה להקים ישובים יהודיים בלבד? ומה אם נוסיף על זה שאת פיצויים יוכלו לקבל רק מי שהגישו תזכיר תביעה עד 1979 ורק אם תביעתם לא נדחתה ע"י פקיד הרישום או בית המשפט? עדיין נשמע הוגן ויפה? שלא לדבר שהסכומים מגוחכים, אבל הם רק בדווים, נכון? ליהודים לא היו עושים את זה, היו לפחות דואגים לפיצויים יפים, לא היו מכריחים אותם להוכיח מיני הוכחות כדי להכיר בבעלותם. וחוץ מזה התוכנית כולה פוגעת בנגב כמכלול, על תושביו הבדואים אבל גם על תושביו היהודים.  

הממשלה מנסה לצייר את האקט הגזעני הזה במילים יפות הכוללות מילות מפתח כמו השקעה חסרת תקדים, הידברות, הסכמה, צמיחה כלכלית, תשתיות אך כל אלה הן כיסוי לכך שישראל לא מתמודדת על מה שקורה בנגב ומה שעומד לנגד עיניה הוא רק חלקה הראשון של הגדרת המדינה במגילת העצמאות - מדינה יהודית. כל זה היה טוב ויפה עד אתמול. אתמול הוכרז יום הזעם, יום של הפגנות נגד תוכנית פראוור. יום בו המשטרה החליטה לטפל בהפגנות שהתחילו כלא אלימות באלימות ואף הצליחה לעצור פושעים אמיתיים בגיל בית ספר יסודי. וכמו שאומר אביגדור ליברמן מפורשות (ראו קישור שוב) ולא מכחד - הממשלה הזו נלחמת על "קרקעות הלאום של העם היהודי" מול אלה "שבאופן מכוון מנסים לשדוד אותן ולהשתלט עליהן בכוח". איזה ספין. כי על חברון מסתבר שניתן לטעון "שלנו מאז ולתמיד" אבל על אדמות הבדווים שהיו שלהם מאז (בטח לפנינו) וכנראה לא לתמיד צריך להתייחס כאל גזילת קרקעות אנטי יהודיות. אם זו לא כבשת הרש, מה כן? הרי מה יש שם? יש שם אדמות בדוויות שהיו שם מאז ומתמיד, רובן מחוסרות תשתיות בסיסיות, הדבר האחרון שעוד נשאר להם ומה אנחנו רוצים? לטעון שגם זה שלנו. כן, אין ספק שמצב הישובים הבלתי מוכרים בנגב הוא נורא ופרוץ ודורש הסדרה כזו או אחרת כי אסור למדינה להפקיר כך את תושביה, אך הוא בטח לא דורש גזילה דורסנית שכזו תחת טיעונים קלושים שכאלה. 

ומה עושה הממשלה? כמיטב המסורת מכבסת ועושה ספינים (היא לא תולה, למעט אייכמן) כדי שנאמין לה ושוב ניתן לה להעביר חוקים גזעניים ונוותר על המוסר שלנו באותה כניעה מוכרת. כי בסופו של דבר אחרי שנישאר רק עם חוקים גזעניים נגלה שלזה בדיוק הפכנו - למדינה גזענית במסווה של דמוקרטיה, מכאן כבר יהיה קל גם לוותר על הדמוקרטיה. כבר למדנו כמה קל לקדש הכל בטיעונים כמו דמוקרטיים. ובסוף נוותר גם על המסווה ופשוט נשאר גזענים ויהיה מאוחר מדי כי הכל יהיה חוקי. אבל הרעיון הדמוקרטי הוא מהותם השל החוקים ולא רק הטכניות שבחוקיותם, יש מוסר שאמור להיות אמת מידה לחוקיות החוקים. הצעת פראוור לא מסוכנת רק לבדווים, אתם טועים אם אתם חושבים שאתם יכולים למדר. בסוף זה יגיע לכל אחד שהמדינה לא יודעת איך להתמודד איתו. הספינים של מירי רגב, אביגדור ליברמן או של ראש הממשלה נתניהו שאמר "נמצה את הדין עם מפרי החוק ולא נסבול התפרעויות שכאלה... ניסיונות של מיעוט קולני ואלים למנוע עתיד טוב יותר מאוכלוסייה גדולה ורחבה הוא חמור. נמשיך לקדם את החוק למען עתיד טוב יותר לכלל תושבי הנגב", לא ישנו את העובדה שתוכנית פראוור היא גזענית ואסור שהיא תעבור. להעביר את המיקוד להתנהגות המפגינים כדי לשאוב מכך לגיטימציה זה ספין, רק ספין. אלה אנחנו שצריכים למצות את הדין מהממשלה הזו, היא המתפרעת, ולעצור את ההידרדרות הזו לפני שיהיה מאוחר וגזענות תהיה חוקית לא רק דה פקטו אלא גם דה יורה. 

רציתי לבקש שתדמיינו בנפשכם בנייה מטורפת ולא חוקית יהודית ואיך המדינה הייתה מתייחסת אליה, אבל אז נזכרתי שכבר יש דוגמא כזו ובאמת גם אליה מתייחסת ישראל בחומרה רבה. מי אמר כסף להתנחלויות ולא קיבל? אה, אבל זה לא אותו דבר, שכחתי ככה זה שחיים במדינה יהודית ודמוקרטית. לדעתי אם פראוור עובר אפשר סופית לוותר על הסיפא ולהפסיק עם האספירציות המטורפות האלה לדמוקרטיה. קפד זנבו, דמוקרטיה ממילא זה לגמרי מיותר. אבל אולי אם נפסיק להגיד ודמוקרטית גם נפסיק לקוות שאי פעם נהיה כאלה באמת, כבר אמרו חכמים ממני כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.