חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חיברות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיברות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו
אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.


תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר
כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.


ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 
לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.



מנוחה גם בספטמבר
בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

יום שבת, 16 באוגוסט 2014

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל
הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.




"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין
ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.



דוגמא לקומוניזם ושברו?
היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.



מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט
אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות 

יום ראשון, 4 במאי 2014

חינוך ביתי והנושא הבוער - חברה - לא מה שחשבתם

טוב נכון שהצהרתי צהור והצהר שאני מהמרדניות ולכן אני כותבת על מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל: 

א. מסתבר שהתמכרתי לפופולאריות ומספר הכניסות לבלוג שהולך ועולה עם הכתיבה בכלל ועם ההתייחסות לחינוך ביתי עושה לי את זה. 
ב. טוב ליבי אינו מאפשר לי שלא להתייחס לשאלות הרבות (המספר שמור במערכת) שמתעוררות בנושא החינוך הביתי.

מטעמים אלה אין לי ברירה אלא להמשיך במה שהתחלתי, אבל ייתכן שהפוסטים הבאים יעסקו גם בדברים נוספים, בכל זאת להתעסק רק בחינוך ביתי  בעוד ילדים מעונים במרתפי השב"כ או נזרקים באישון לילה הרחק מביתם אחרי חקירה, דויד הנחלאווי, אסי דיין, הבן של בנט מנשק את הדגל כל בוקר, נתניהו משווה לבנט ומעלה בחוק חדש של מדינה יהודית, משפחות עניות, רציחות מיותרות, מפולות בוץ באפגניסטן, עשרות עצי זית שרופים של פלסטינים - זה מרגיש מנותק כשאני יושבת במרפסת מלאה בפרחים וכותבת. פריווילגיה, אכן חינוך ביתי הוא פריווילגיה. וכמו כל פריווילגיה הוא נובע מהחלטות, בחירות וויתורים, ומאידך מעניק חירות ותחושת סיפוק. 

אבל אני מחזיקה אתכם במתח (מה איכפת לכם שזה לא נכון? תזרמו איתי) כי עוד לא חשפתי בפניכם על מה אכתוב היום. (תיפוף, חצוצרות והקיו שלי) היום נדבר על נושא החיברות. דומה שזה מעסיק רבים ובצדק. אני נשאלת בלי הרף בנושא הזה והוא אכן לגמרי חשוב. פעמים רבות אני שומעת מהורים שהדבר היחיד החשוב בבית הספר הוא החברים. אז נתחיל מזה שזה נורא עצוב כי בית הספר אמור לתת הרבה יותר מאשר רק אפשרות חיברות, כידוע מטרתו העיקרית היא הקניית ידע (ואני לא רוצה להיכנס כרגע לתהליכי סוציאליזציה, למרות הקשר לנושא, בעיקר משום שזו פינתה את מקומה לאינדוקטרינציה). אני לחלוטין מבינה את זה, אבל ממש לא חושבת שזה טיעון. תנו לי להסביר - אין ספק ששהייה עם גרעין של חבר'ה היא חשובה. לחברת הילדים יש חשיבות אדירה בחיי ילדים, קבוצת השווים תורמת המון להתפתחות אישית ולהתפתחותם של כישורים חברתיים, מחקרים רבים הוכיחו את זה בעבר ולכן לא אתעכב על כך (יש להניח שאם אתעכב גם על זה אאבד אתכם ממילא וחבל). חשיבותה של קבוצת השווים היא לא רק ביצירת נורמות התנהגות, היא גם באינטראקציה בין חברי הקבוצה בעיקר ברגעים בהם אין התערבות מבוגר. ביננו בבית הספר זה בעיקר בזמן ההפסקות וגם אלה לרוב מפוקחות בצורה כזו או אחרת, אבל לא אהיה קטנונית. 

כבר מראש אעיד על הפוסט הזה ואומר שקיצרתי בכוונה, נושא החיברות הוא עצום ורב מימדים ואם אתעכב ואבחן כל נושא, יהיה הפוסט הזה ארוך יתר על המידה. אז התכוננו לטעימה על קצה המזלג:

יותר ילדים זה יותר טוב?
אין ספק שבבית הספר קבוצת השווים גדולה עשרות מונים מקבוצת השווים בחינוך הביתי, שמספרית היא בהכרח קטנה יותר. שמעתי פעם משפט, שמהדהד בתוכי עדיין, מילד שעזב את בית הספר לטובת חינוך ביתי, הוא אמר בבית הספר יש חברה ובחינוך ביתי יש חברים. אנחנו כהורים שמים דגש גדול על תהליך החיברות של הילדים שלנו ובצדק, זהו כרטיס הכניסה שלהם לחברה. אולם אנחנו נוטים פה להאדיר יתר על המידה את ההשפעה החברתית של ילדי בית הספר על ילדינו. נכון שבבית הספר יש המון ילדים, אבל כמה מתוך המון הילדים האלה הם באמת חברים של הילדים שלנו? האם בהכרח ילד צריך את ההמון או שמא הוא צריך חברה? ומה זה צריך? מי קבע כמה צריך? אני יכולה לדבר על עצמי, כילדה הייתי בקשר טוב עם מרבית ילדי כיתתי ולמרות זאת תמיד נטיתי להיות עם החבורה המצומצמת שלי, גם ביסודי ובטח ובטח ככל שבגרתי. גם היום, כאדם מבוגר, אני נוטה להסתדר עם מרבית בני האדם, אבל מעגל החברים שלי מצומצם בקפידה. כן, ילדים צריכים להיות עם עוד ילדים, אבל האם באמת המסה הבית סיפרית היא מה שהילדים צריכים? אני לא בטוחה. יש כאלה שאין להם בעיה עם זה והם שוחים כמו דג במים, יש כאלה שימצאו את הנישה שלהם ויש כאלה שפשוט ייבלעו ולא ימצאו את מקומם והם רבים, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. את הפגיעה שלהם לא כולם סופרים והרבה הורים נוטים לראות בזה מעין מבחן חשוב שעל הילד לעבור, אני לגמרי לא בטוחה בזה. הניתוק שזה יוצר עלול לפגוע בילד ולא להיות חוויה מאתגרת כמו שהרבה מההורים נוטים לראות בזה - מעין התחסנות חברתית. 

ובינתיים בחינוך הביתי - ילדי החינוך הביתי לרוב אינם בודדים, כן תמיד תמצאו את "העופות המוזרים" שמעדיפים להתבודד, אבל כאלה תמצאו בכל חלק בחברה ואני לא יודעת לדבר באחוזים על אף אחת מהאוכלוסיות. ילדי החינוך הביתי נולדים למשפחות מאוד מודעות גם ליתרונות של החינוך הביתי וגם לחסרונות ולכן בניסיון לצמצם את החסרונות, נושא החיברות עומד פעמים רבות גבוה בסדר העדיפויות. רק על עצמי לספר ידעתי, אבל כמוני יש עוד הורים רבים. אני יודעת שהמשפחה שלי ומשפחות רבות אחרות שמות דגש על הנושא הזה. לכן בבקרים ילדי חינוך ביתי נפגשים לחוגים משותפים (רובם מועברים ע"י מדריכים מקצועיים, מקצתם ע"י הורים), לסתם מפגשים חברתיים של משפחות, לסיורים וסדנאות או למפגשים של אחד על אחד. לכל אחד מילדיי יש גרעין של חברים בני אותו גיל איתם הוא נפגש באופן קבוע והם בהחלט יצרו לעצמם "קבוצת שווים" וחברויות משלהם.

אבל יותר מזה, במפגשים השונים מתקיימת הרבה פעילות רב גילאית וגם לפעילות זו נודעת השפעה מרובה על תהליך החיברות של ילדים. בעוד שבבית הספר למרות שמתקיימת רב גילאיות מעצם העובדה שיש שכבות גיל מרובות, האינטראקציה בין ילדים בגילאים שונים היא מוגבלת ביותר, אם בכלל, ולרוב היא לא נובעת מיוזמה של ילדים אלא חלק מפעילות ספוראדית בית ספרית המכוונת לכך. אם תעצרו רגע לחשוב על מערכות היחסים האישיות שלכם כבוגרים בוודאי תגלו שלא כל החברים שלכם הם בגילכם, פשוט כי החיים לא עובדים ככה - כבני אדם בוגרים אנחנו כל הזמן באינטראקציה עם אנשים מקבוצות גיל שונות ובטח לא בוחרים את החברים שלנו על סמך שנת הלידה שלהם. במרבית בתי הספר האינראקציה בין הילדים ממוקדת שנתון, ולכן גם הפעילות השוטפת בבית הספר היא עפ"י שכבת הגיל וגם בזמני הבחירה שלהם לרוב ישחקו הילדים עם בני כיתתם או שכבתם והמידור בין שכבות הגיל הוא גדול. זה לחלוטין לא טבעי לחיים שלנו כבני אדם. הרב גילאיות היא חיונית לבני אדם בכל גיל, בקרב ילדים השפעותיה חיוביות, ילדים שמשחקים עם בוגרים מהם לומדים לחקות דרכי התנהגות והתמודדות, בוגרים שמשחקים עם צעירים מהם נוטים לקחת אחריות, לוותר, ללמד. כאשר לילד יש הזדמנות לחוות את המנעד הרחב הזה, שהוא חשוב מבחינה התפתחותית, הוא יוצא נשכר. ועוד לא התחלתי לדבר על הקשר בין האחים, אבל כבר דיברתי על זה בעבר (ראו קישור).

יצירת נורמות?
כן זה ידוע שבתוך מארג חברתי מועברות ומתגבשות נורמות המכתיבות התנהגות, לבוש, קודים חברתיים, עקרונות צריכה, שפה ועוד שמאז ומעולם הן חיוביות וגם שליליות וזה בעיקר תלוי במידה. אם כי היום בעידן המחשב, הטלויזיה והאינטרנט, אתה יכול במידה מסויימת להיות שייך ולהתעדכן גם בלי ממש לצאת מהבית, אבל זה לא אותו דבר, נכון? אני לא בטוחה אבל נניח שכן. עם יד על הלב, יש המון "נורמות" שהילדים של היום מקבלים מהחברה שלהם בבית הספר ומחוץ לכותליו ואני לא בטוחה שאני בעד כל ה"נורמות" האלה - מסחריות מוגברת (ויעידו כל סוכני הטרנדים שאחת לכמה חודשים מגיעים עם הטרנד החדש כדי לחלקו חינם או ל"מובילים חברתיים" או לילדי בית הספר שמספיקים לעמוד בתור כדי לקבל "מתנת חינם"), שיפוטיות, קללות, מכות, נידוי חברתי, לעג, מיניות, פורנו, סמים, אלכוהול. והכל בחשיפה ארוכה. נכון, ברמה מסויימת הם גם היו חלק מהילדות שלנו, אך היום הם עצומים הרבה יותר בעיקר לאור הטכנולוגיה שתחת ידם, שמכילה הרבה אלמנטים חיוביים מחד אך בה במידה הרסניים ביותר. זה תהליך שמתחיל כבר בבית הספר היסודי ורק מחריף בבתי הספר העל-יסודיים.

ובינתיים בחינוך הביתי - אתחיל בדוגמא אישית כמובן, הבכור שלי סבל (בעבר - הידד!) מבעיה של נגעים בעור שגרמו ממש לקילוף העור בכפות הידיים, עזבו את הסבל הפיזי שהיה גדול (אולי באמת צריך לכתוב על זה פוסט), ההבדל בין ההכלה שלי ילדי החינוך הביתי, שעטפו אותו באהבה ולא התייחסו בשיפוטיות, ובין ילדי בית הספר היה עצום. בחוגי אחה"צ היו ילדים שממש עשו עליו חרם ועשו הצגות נוראיות בכל פע שהיו קרובים אליו. שפטו אותו על סמך הבעיה שהייתה לו ובזה הוא נמדד. נקודה. הקושי שלו היה עצום והוא לא אמר לי מילה עד שבמקרה יום אחד ראיתי, לא יכולתי שלא להתערב ולדבר עם המדריך. הלב שלי נשבר לרסיסים למרות שהייתי גאה בו שהחליט להתמודד לבד כל כך הרבה זמן. ההבדל בין שתי הקבוצות היה אדיר, למרות כל הדימיון גם בחתך ההשכלה של ההורים והמעמד הסוציו-אקונומי, אזור המגורים וכולי וכולי. איך ניתן להסביר את זה? נראה לי שאחרי כל מה שכתבתי זו שאלה רטורית.

תדיר מסביר לי חברים שערכים ונורמות מקבלים מהבית וזה נכון, אבל גם לא נכון. אני מכירה ילדים רבים שמתנהגים בצורה מסויימת בבית ובחוץ הם אחרים לגמרי ולא לטובה. שנים הסבירו לי שחברת הילדים היא רעה מטיבה וההוכחה הניצחת היתה כמובן "הבעל זבוב", אני לא קונה את זה. ילדים לא רעים מטיבם, אני רואה את זה מצוין בדוגמא שניתנת לי על ידי ילדים שנמצאים בבית וגם במסגרות אלטרנטיביות. על מין, פורנו, סמים ואלכוהול כבר כתבתי בעבר אז לא אלאה אתכם (לדוגמא - כאן וגם כאן). לא זה לא רק בית הספר, זה בהחלט גם נעוץ בהורות שלנו, אבל בחברת הילדים היום זה חלק מהעניין ותסלחו לי אבל אני די בטוחה שזה לא צריך להיות ככה. מכיון שזה בא לידי ביטוי גם במערכת החינוך, מבחינתי זה רק עוד סיבה לא לחשוף את ילדיי לזה, אלא לחשוף אותם במתינות לכל הנושאים ובהתאם לגילם. ברור לי שאין בזה שום דבר טוב והראיה הסלחנית שלנו היא באמת אם כל חטאת. אי אפשר לפתור את זה ביסודות הטובים שניתנו בבית, כי גם הם כמונו, בתוך החברה הם חיים. ופני הדור כפני הנורמות - טוב זה לא.

טוב, אני שמה לב שאני מאריכה פה מאוד, אז לא אמשיך עם עוד טיעונים, ממילא הבטחתי סדרת פוסטים בנושא. אני חוששת שבעצם כאינדיבידואלים כבר הסכנו לעובדה שבית הספר כמו שהוא היום הוא לא מה שפיללנו לו, אנחנו מנסים להמעיט בצדדים השליליים ולהאדיר את הצדדים שנראים לנו חיוביים יותר כמו טובעים שנתלים בענף. ואם להשתמש בקלישאות שחוקות בעיני זה נראה כמו מנגנון להתמודד עם דיסוננס, פשוט כי ככה קל יותר. השורה התחתונה היא שיש ליצור שינוי משמעותי והשינוי הזה אינו יכול להגיע מקבלת הדין. הרעיון של בית ספר הוא רעיון לא רע, היישום שלו היום הוא לחלוטין לא נכון בעיני ואינו נותן לילדים שלנו את הכישורים שהם באמת צריכים כדי להיות בוגרים יצרניים, אחראיים. כבר רוב ההורים מסכימים בנושא גם לעניין הידע, הכישורים, המיומנויות והערכים, אך הנושא החברתי דווקא נתפס כקונצנזוס. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל ממילא אני נתפסית כמרדנית. אני כן יודעת כשאדם מבוגר, אני בוחרת את חבריי ולא נכנסת לכל מעגל חברתי בשביל האתגר, גם הילדים שלנו לא צריכים את זה. חיברות זה בהחלט משהו שנתון להעדפות אישיות ולאופי, בילדים ממש כמו במבוגרים. הרצון שלנו שהילדים שלנו יהיו בתוך החברה שבה הם הושמו ולא בהכרח נשאלו לגביה היא לא בהכרח נכונה ולא בהכרח מחסנת.

כשאתם באים לשאול על הפן החברתי של ילדים בחינוך ביתי, תחשבו עוד פעם על הצד הזה בחיי ילדי בית הספר ואז תספרו לי אם זו בהכרח הדוגמא להתנהלות חברתית נכונה? אני הגעתי למסקנה שלא. ולמרות שמאז שבני הבכור הגיע לגיל הבוגר של 12 חודשים והסבירו לי כמה הוא זקוק לחברה ובגלל שהוא איתי לא יהיו לו חברים, אני חייבת לומר שכל אחד מילדיי הוא חברותי, יוצר קשרים במהירות ולרגע אחד הוא אינו מבודד. כן החברה היא בהחלט קריטריון חשוב ואסור לשכוח זאת, אבל כמו בכל דבר יש לבחון את זה ברצינות. אין לי בעיה עם מי ששולח את ילדיו למערכת, זה בסדר גמור וגם לה יש יתרונות, מפריעה לי הגישה של אין את זה בחינוך ביתי, בעיקר מכיון שזה מגיע מחוסר ידיעה. אני לא בטוחה שבית הספר כמו שהוא היום הוא מנגנון חיברות נכון שמעניק לילדים שלנו באמת את צרכיהם החברתיים. לפעמים אנחנו פשוט שבויים בקונספט ושוכחים את הכלל הראשון - להיות ספקן, לבחון ולבחור את הבחירות שנכונות לנו, אבל בשום פנים ואופן לא להיכנס לשבלונות. שבלנות נוטות לשבלל אנשים...