אהרן מה?

לאהרן בר, Aron Burr, מגיע יותר מאשר להיזכר רק כסגן הנשיא שפצע אנושות את המילטון בדו-קרב וגרם למותו, אבל כנראה שההיסטוריה תלויה בבחירות שאדם עושה לאורך כל הדרך ובמי שנשאר לספר את הסיפור. עוד סיפור על האבות המייסדים האמריקאים, זה כבר קצת מריח כמו סדרה

אהרן בר בציור של ואנדרלין, שהיה בן חסות שלו לאורך תרופה ארוכה

לא על הרבה אנשים ניתן להגיד שהקריירה הפוליטית שלהם הסתיימה דווקא עם מותו של פוליטיקאי אחר, אבל על גיבור סיפורנו בהחלט ניתן לומר את זה. הוא היה מבריק, עורך דין, פוליטיקאי, קצין, עשיר ואהוד, בגיל 48 היה לסגן הנשיא השלישי של ארה"ב ואז ב-11.7.1804 הוא עשה את טעות חייו כשבדו-קרב לא חוקי ירה באלכסנדר המילטון, שמת יום אחרי. עקרונית, בסיפור של המילטון הוא האיש הרע, אבל, כרגיל, החיים אינם שחור ולבן. ולכן נפנה לסיפור הצבעוני של אהרן בר, למרות שנציג אותו שחור על גבי לבן (קלישאה מתבקשת).

בר הוא זה שבאופן טראגי זוכרים כסגן הנשיא שירה בהמילטון ומיטיבי הלכת אולי יזכרו לו את משפט הבגידה שלו. אבל זה מאוד מקטין את דמותו שהיתה מעניינת הרבה יותר מזה. בר היה חלק מחבורת המייסדים אבל אף אחד לא זוכר אותו ככזה וייתכן שחלק מזה זו הסיבה שפחות או יותר הצליח לעצבן את כל החשובים ובסופו של דבר, ממש כמו השיר במחזה – ההיסטוריה נכתבת על ידי מי שמספר את הסיפור שלך. הוא התחיל מזהיר, אבל דעך לסופו והסיפור שלו יכול היה להיות אחר.

ילדותו המוקדמת היתה טראגית, אם תשאלו אותי. הוא נולד ב-6.2.1756 בניו-גרז'י, בן למשפחה משכילה, אמידה ושתמיד היתה מעורבת בפוליטיקה. אח לסאלי ובן לאהרן בר, כומר פרסביטריאני ואקדמאי, שהיה גם הנשיא הראשון של הקולג' בניו ג'רזי (לימים פרינסטון), ואסתר לבית אדוארדס, משכילה ממשפחה משכילה, שאגב ניהלה יומן שמעניק תמונה מרתקת על חייה של אישה אמידה במושבות האמריקאיות באמצע המאה ה-18. הכל היה יכול להיות נפלא לולא אביו מת בפתאומיות כשהיה בן שנה וחצי, ככל הנראה שילוב של מחלת חום ועומס עבודה. סבו, אב אמו, בא לסייע וגם להחליף את האב בתפקידו כנשיא הקולג'. חודש לאחר מינויו, האיש שבריאותו היתה רופפת, החליט לתת דוגמא ולהתחסן נגד אבעבועות שחורות, אך משהו שם הסתבך והוא מת. בתו, אמו של בר, נפלה למשכב כחודש אחרי ומתה כעבור כמה ימים ממה שככל הנראה היה אבעבועות שחורות.

בן שנתיים וחודשיים אהרן וסאלי, אחותו בת הארבע, נשלחו לאפטרופוס ואחרי כשנה אומצו רשמית ע"י דודם, טימות'י אדוארדס, אחי אמם, שהגיע לבגרות. שנה אחרי הדוד מתחתן והם עוברים לאליזבת', ניו ג'רזי, שם יכיר את החברים שילוו אותו כל חייו, אהרן ומתיאס אוגדן, האחים של אשת דודם, וג'ונתן דייטון, אגב כולם לימים יהיו פוליטיקאים.

בגיל 11 בר מנסה להתקבל ללימודי שנה ראשונה בניו ג'רזי קולג' (זה שאביו, ואח"כ סבו, ניהלו), למרות ייחוסו הוא נדחה בשל גילו הצעיר ולא בשל העדר יכולות או כישרונות, אך מתקבל כעבור שנתיים. הוא לוקח את לימודיו ברצינות, למרות שדבק בו הכינוי "בר הקטן", בכל זאת הוא היה צעיר בארבע שנים ממוצע התלמידים, מצטרף לאגודת הוויגים, שם מתגלה כנואם מוכשר, ומסיים בהצטיינות בגיל 16. אז הוא עוד הושפע ממורשת אביו והוא מתחיל ללמוד תיאולוגיה. ב-1775, בגיל 19, הוא משנה כיוון ומתחיל ללמוד משפטים. אלא שאז מתחילים הקרבות נגד הבריטים ובר מחליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס לצבא הקונטיננטלי. במחזמר של המילטון בר מוצג כאחד שמעדיף לשבת על הגדר ולראות לאן נושבת הרוח לפני שהוא מחליט, אבל זה די רחוק מהמציאות. בר מלא בתשוקה פוליטית ואהבת מולדת, הוא גם לרוב מאוד ברור בהשקפותיו ובנושא הזה המחזמר חוטא למציאות.

הוא נמצא במסצ'וסטס ובספטמבר 1775, הוא בין 1,100 המתנדבים למסע לקוויבק של בנדיקט ארנולד שהיה תכנית גרנדיוזית להגיע לקוויבק מצדה השני ולתקוף את הכוח הבריטי משני כיוונים. תכנית שוושינגטון תמך בה, אך נתן את אישורו רק לאחר שזה אושר על ידי מייג'ור ג'נרל סקיילר (חותנו של אלכנסדר המילטון). זה היה מסע מפרך, שספק אם באמת היה שווה את המחיר (לפחות 500 הרוגים), אבל בר יצא ממנו עטור שבחים ותהילה על תפקודו לאורך המשברים השונים שפקדו את הכוח. הוא נשלח ללוות את הגנרל מונטגומרי וזוכה לחיבתו של מונטגומרי, העלאה בדרגה ובתפקיד מטה. בסופו של דבר יקנה את שמו בהפגנת אומץ לב תחת אש בניסיון, שלא צלח, לחלץ את גופתו של מונטגומרי בקרב על קרלטון. סיפור בולט על רקע הכישלונות הרבים בקרבות הקנדיים, אם כי היסטוריונים שהביעו ספקות לגבי אמיתות הסיפור הזה.

באביב 1776 הוא מצטרף לאנשי המטה של וושינגטון במנהטן, אבל בר לא רוצה להיות איש מטה, כל הגבורה והאקשן הם בשדה הקרב ותוך חודשיים הוא חוזר לקרבות, תחת פיקודו של גנרל פטנאם. כאן אולי תחילת המשבר עם וושינגטון, כאשר בר בכוונה עוזב את המטה, בניגוד לעצתו של וושינגטון אך בהסכמתו. הוא עושה חיל אפילו ברגעי משבר, למשל בניו יורק אופן ניהול הנסיגה באזורו הציל חיים של רבים. אך ההצלחה מלווה שתחושת חמיצות כאשר וושינגטון לא דיווח על גבורתו בפקודת היום שאחרי. לכן, בר מעולם לא קיבל אות כבוד ויש האומרים שזו הסיבה למערכת להחרפת הקרע ביחסים עם וושינגטון.

ביולי 1777 הוא מקבל דרגת סגן אלוף ונמצא בעיקר באזור ניו ג'רזי. בקרב מונמאות', אותו קרב שבו גנרל לי כושל, הפלוגה שלו סופגת אבדות בעיקר בשל גל החום (כמעט 40 מעלות) וגם בר סובל ממכת חום. אחרי שהוא מחלים הוא נשאר באזור ניו ג'רזי והוא משמש כסקונד של גנרל לי בדו קרב מול ג'ון לורנס ויחד עם המילטון, הסקונד של לורנס, מצליח לעצור את הסבב השני. במרץ 1779, אחרי כארבע שנות שירות הוא חוזר לניו יורק ומחדש את לימודי המשפטים, אם כי הוא ממשיך לבצע משימות, בעיקר מודיעיניות, שמטיל עליו וושינגטון. ב-1782 הוא עובר את בחינות הלשכה וכשהבריטים יעזבו יתחיל לעבוד בניו יורק, אבל חוץ מזה הוא גם מתחתן.

תכירו את אהבת חייו – תיאודוזיה בארטוי פריווסט, אשת (ולימים אלמנת) קצין בריטי אתו התחתנה בגיל 17, אם לחמישה, מבוגרת ממנו בעשר שנים. איך הם הכירו, ובכן תיאודוזיה שגדלה וחונכה ע"י אביה החורג שהיה קצין בריטי, היתה אישה יפהפייה, אינטליגנטית, חדת מחשבה, מלאה באידיאלים ומוכשרת, שמחליטה שהיא וילדיה לא יעזבו את המולדת כאשר בעלה נשלח להודו מטעם הצבא הבריטי. היא פטריוטית ומאמינה גדולה בעצמאות האמריקאית וכבר בתחילת המלחמה היא יוצרת קשר עם וושינגטון ומציעה את האחוזה שלה בניו ג'רזי כמפקדה, הצעה שנענית בחיוב. זו הצעה שמצריכה המון אומץ לב בתקופת המלחמה בשלטון הבריטי ובטח עבור אם חד-הורית, למרות שעומדים לעזרתה קשריה הטובים בשני הצדדים. היא נפגשת עם בר לראשונה ב-1778 בניו יורק, מערכת היחסים שלהם הולכת ומתחממת כי יש להם המון במשותף, בין היתר הם חולקים השקפת עולם פמיניסטית.

זה מתקדם לרומן סודי עד שב-1780 הסוד הופך ידוע לכל. אחרי שתיאודוזיה מקבלת הודעה על מות בעלה, הם מתחתנים ב-1782. שנה אחרי הם יחבקו את בתם המשותפת היחידה, שנקראה על שם אמה, שנקראה על שם אביה – תיאודוזיה. הדבר היחיד שמעיב על אושרם הוא בריאותה הרופפת משהו של תיאודוזיה, האם והרעיה, ואכן אחרי 12 שנות נישואים היא מוצאת את מותה מסרטן, אבל זה אחר כך.

אגב, בר לוקח על עצמו את האחריות גם על בניה הבוגרים של תיאודוזיה ובמשך חייו גם יוולדו לו לפחות 3 ילדים לא חוקיים מנשים אפרו-אמריקאיות, שניים מהם אגב יהיו מתנגדי עבדות ואחד גם יהיה הסופר האפרו-אמריקאי השני לפרסם ספר בארה"ב. לתיאודוזיה הצעירה הם מעניקים חינוך שמקביל לחינוך שהיה מקובל בזמנו לבנים בלבד. היא למדה לקרוא ולכתוב בגיל 3, למדה לטינית, יוונית, איטלקית וצרפתית, היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל גם למדה מחול ורכיבה על סוס. יתרה בעוד שבר הביע רעיונות רדיקליים לגבי שוויונה האינטלקטואלי של האישה, היה זה דווקא המילטון שיצא נגדו וקרא לו גודוויניסט, ע"ש בעלה של מרי וולסטונקרפט, אבל זה יהיה רק ב-1801.

ב-1784 בר נבחר לאסיפה של ניו יורק ושוב בשנה שאחרי, הוא ממשיך להיות מעורב פוליטית עד שב-1789 הוא מתמנה לתובע הכללי של ניו יורק. ב-1791 הוא מחליט לרוץ לסנאט והוא מתמודד נגד הגנרל סקיילר, חותנו של המילטון, ומנצח אותו. יש שטוענים ששם מתחיל הקשר בין השניים, שהיה ידידותי בסך הכל, להפוך ליריבות. בבחירות הבאות לסנאט, אם זה מעניין אתכם, הוא יפסיד לפיליפ סקיילר ויאשים את המילטון.

ב-1792 הוא מקבל הצעה להתמנות לנשיא בית המשפט העליון של ניו יורק ולמרבה הצער הוא מסרב. בר היה איש של עקרונות ובעל תפיסה מאוד ליברלית, הוא התנגד לעבדות, היה בעד שוויון מגדרי, זכויות מהגרים, זכויות מיעוט ועוד. לו רק היה מקבל את המינוי יש להניח שהיה מצליח לייצר הרבה יותר השפעה חיובית בימי חייו, אבל לבר היו שאיפות פוליטיות ובמבט היסטורי זה די חבל.

בר מחליט להתמודד בבחירות לנשיאות ב-1796. כזכור, אז ההצבעה נעשתה בשני פתקים ושני הזוכים הראשונים היו מתמנים לנשיא ולסגנו בהתאם לתוצאות. בר מגיע רביעי וזה אמנם מפתיע אותו אך לא מרפה את ידיו. בהתחלה הוא מנסה לחזור לצבא, אבל וושינגטון, שהתמנה לרמטכ"ל-על, לא לוקח אותו. ב-1797 הוא מצליח למנוע דו קרב בין המילטון למונרו. הפרשה מתחילה כאשר מתפרסמת שערוריית רינולדס שהמילטון היה בטוח שכבר מאחוריו. המילטון בטוח שמונרו הוא המדליף וזה מגיע לדו קרב, מונרו בוחר בבר לסקונד שלו ובר מצליח בהרבה דיפלומטיה למנוע את הדו-קרב.

ב-1798 הוא רץ שוב לאסיפה של ניו יורק ובעצם בכל כל הזמן הזה הוא מעורב בפוליטיקה הניו יורקית ויש שיגידו שהוא היה האיש הכי חשוב במדינה. בר הוא גם אופורטוניסט, אחרי המגפה הצהובה בניו יורק, הוא מקים את החברה למען מנהטן ותכליתה לטענתו היא פתרון בעיות המים בעיר, הוא אפילו מצליח להשיג את תמיכתו של המילטון. אלא שבר, בעורמה, הצליח להוסיף גם בנקאות פנימה למנדט של החברה וברור שבסוף שום חברת מים לא נוסדה ואגב זה בהחלט פגע בתושבי ניו יורק והביא לעיכוב בפיתוח מערכת המים, אבל זה סיפור אחר.

ב-1799 הוא מקים את הבנק של החברה של מנהטן, שלימים יתמזג לתוך בנק צ'ייס מנהטן. באותה שנה הוא מוצא עצמו בדו-קרב עם ג'ון צ'רצ', שאשתו, אנג'ליקה, בתו של גנרל פיליפ סקיילר ואחותה של אלייזה המילטון (לחדי האבחנה, אכן אתם צודקים - אנג'ליקה כבר הוזכרה לא רק בסיפור של המילטון, אלא גם באלה של ג'פרסון ולאפייט ועכשיו גם בר). צ'רצ' מאשים אותו בלקיחת שוחד, בדו הקרב שניהם מפספסים בירייה הראשונה ובסוף צ'רצ' חוזר בו וטוען שאין לו שום עובדות מוצקות נגד בר והם לא ממשיכים לירייה השנייה אלא נפרדים בלחיצת יד. אבל למעשה צ'רצ' לא היה רחוק מהאמת, בר השתמש בבנק שלו למטרות פוליטיות לטובת הרפובליקאים ונגד הפדרליסטים.

ההצלחה הבנקאית של בר שוברת למעשה את המונופול הבנקאי של הפדרליטסטים בעיר. ואגב הבנק הזה שהיום הוא למעשה חלק מJP Morgan Chase שעדיין מחזיק את האקדחים המקוריים בהם בר והמילטון השתמשו בדו קרב.

בקרע שייצור את שתי המפלגות, בר מזוהה עם הרפובליקנים-הדמוקרטיים. בבחירות של 1800, הוא רץ שוב והפעם הוא חובר לג'פרסון ומבטיח בתמורה את הקולות של ניו יורק. ניו יורק היתה יותר מחשובה בבחירות האלה ושני הקמפיינרים החשובים היו המילטון, שמגייס תמיכה לפדרליסטים, ובר. בר מצליח להביא לבחירת רפובליקני לאסיפה של ניו יורק ומפעיל את כל התותחים הכבדים ומצליח בעורמה להטות את הכף לטובתו, היריבות בינו ובין המילטון מגיעה לשיאים.

הבחירות לנשיאות מסתיימות בשוויון בין ג'פרסון לבר (ההצבעה עדיין בשני פתקים) ובית הנבחרים צריך להכריע מי מהם יהיה הנשיא ומי סגן הנשיא. בר מבין את הסיפור ומנסה לזכות בתמיכת הפדרליסטים, עד שהמילטון מחליט ללכת ראש בראש. כזכור מהסיפור של ג'פרסון, המילטון מחליט לתמוך בג'פרסון רק משום שבעיניו הוא פחות גרוע מבר, הוא פותח בקמפיין אינטנסיבי ולטיעון שלו, שבר הוא אדם שיפעל למען עצמו בעוד ג'פרסון יפעל למען הכלל, בוודאי השפיע לטובת ניצחונו של ג'פרסון.

אולי בהשפעת המילטון ואולי גם לא, כי בכל זאת אז התפקיד היה מאוד אנמי, ג'פרסון ממדר את סגן הנשיא שלו מכל נושא חשוב. בר בכל זאת מצליח לעשות אי אילו דברים בין היתר הוא פועל לעצמאות בית המשפט העליון, הוא גם יושב בראש הדיונים להדחת שופט העליון, סמואל צ'ייס, ומנהל אותם באופן מזהיר, מה שיסלול גם את הדרך לאחד מפסקי הדין החשוב בהיסטוריה המשפטית האמריקאית – מרבורי נגד מדיסון, שיצר את הבסיס לביקורת שיפוטית, אבל גם זה סיפור אחר. אין הרבה מה לציין לגבי כהונתו, לבד מהעובדה שתוצאות הבחירות הובילו לתיקון ה-12 לחוקה.

לקראת בחירות 1804 היה ברור שעם ג'פרסון זה כבר לא יעבוד, אז מה בר עושה? חוזר לניו יורק ומחליט לרוץ לתפקיד המושל. להפתעתו הוא מפסיד את הבחירות למועמד כמעט לא ידוע, הוא מאשים גם את המושל הקודם וכמובן תמיד יש לו את המילטון, להאשים כמובן. כאשר מתפרסמת בעיתון באלבני ידיעה בה פיליפ סקיילר וצ'רלס קופר מסתמכים על חוות דעתו של המילטון שבר הוא אדם מסוכן ועוד אי אילו דברים, בר מיד כותב מכתב להמילטון לשאול "הכצעקתה?" תשובתו של המילטון מעט מתחמקת, בשורה התחתונה הוא טוען שאינו אחראי לפרשנות של קופר וסקיילר לדברים שהוא אמר או לא אמר ואולי הוצאו מהקשרן. זה מוביל לחליפת מכתבים זועמת בין השניים עד שבר דורש מהמילטון הודאה בכתב שמבטלת כל סוג של ביקורת, שעלולה להתפרש כפוגעת בכבודו של בר, של המילטון על בר בחמש עשרה השנים האחרונות. המילטון כמובן סירב, גם כך אחרי פרשיית מריה ריינולדס לא נשאר לו הרבה מרחב תמרון. בר מציע  דו קרב, מנהג שבניו יורק הוכרז כלא חוקי.

מהסיפור על המילטון אתם כבר יודעים שהם קבעו ב-11.7.1804 בניו ג'רזי, שם דו קרב לא היה חוקי אבל אף אחד לא אכף את זה והענישה היתה מופחתת יחסית לניו יורק במקרים הבודדים שכן נתפסו. המילטון הוא זה שמביא את האקדחים והסוף הטראגי ידוע. אחרי מותו של המילטון הרוחות, בעיקר בניו יורק, סוערות. בר הואשם ברצח ועוד מספר עבירות גם בניו יורק וגם בניו ג'רזי אך למעשה מעולם לא הועמד למשפט. כל זה ובעצם בר נשאר סגן נשיא עד מרץ 1805, הוא אמנם בורח מיד אחרי הדו-קרב, אבל בסופו של דבר חוזר לוושינגטון ולתפקידו.

לא נותרו עדויות מנאום סיום התפקיד שלו אלא רק קטעי דברים, אך בר היה נואם מצוין וככל הנראה לא השאיר הרבה עיניים יבשות. אבל בר מפחד ממשפט ומחליט לעשות את דרכו דרומה. אגב, בר מעולם לא הביע חרטה על מותו של המילטון, וזה בניגוד לגרסת המחזמר (מוקדש לאוהבי הדיוק ההיסטורי). מכאן בר קצת מאבד את זה, אם תשאלו אותי.

הוא חוכר אדמה, אבל בעיקר מוטרד ממלחמה אפשרית עם ספרד, הוא מארגן מיליציה של חקלאים ולמעשה מתכנן מלחמה נגד מקסיקו, מתוך כוונה להשתלט על אדמה ולהכריז על מונרכיה שבר עומד בראשה. בסופו של דבר של מלחמה לא מתרחשת בימי חייו, המלחמה בטקסס מתחילה רק בשנה שבה בר מת. אבל ההתארגנות הצבאית שלו והתוכניות להקמת מדינה נוספת לצד ארה"ב מובאת לידיעת הנשיא ג'פרסון ועולה לו במחיר של מעצר בחשד לבגידה. הוא מובא למשפט בעוון בגידה, הדיון מנוהל ע"י נשיא בית המשפט העליון, ג'ון מרשל. זו היתה שעת מבחן לבית המשפט ולעקרון הפרדת הרשויות, בעיקר אם נביא בחשבון את העובדה שהנשיא ג'פרסון האמין בכל לבו שבר אשם וניסה להביא לאישומו. אבל בר לא נמצא אשם ולו משום שלא היתה עדות תומכת אחת. השורה התחתונה היא שבר מזוכה, אבל הקריירה הפוליטית שלו נופצה סופית, ללא אפשרות לשיקום.

בר לוקח פסק זמן ועוזב לארבע שנים לאירופה בהן יתגורר בעיקר בלונדון, שם יסתובב באירופה בניסיון אחרון לעשות נפשות לרעיון המדינה המלוכנית במקסיקו, אבל זה לא יעזור לו. הוא שב לניו יורק אחרי בזנב מקופל בין הרגליים אחרי שהורחק מלונדון ובעיקר עני. בניו יורק הוא משנה את שם משפחתו לאדוארדס, שם נעוריה של אמו, וחוזר לעבוד כעורך דין עד למותו. אגב הוא לא חוזר לבד, אלא עם תינוק שנולד ב-1808 בפריז ונושא את שמו. ב-1814 הוא יאמץ עוד ילד, שכנראה הוא גם אביו הביולוגי. אגב בצוואתו יתגלו עוד שתי ילדות (שנולדו ב-1829 וב-1833 משתי נשים שונות) שהוא היה אביהן. אבל בשנות ה-30 של המאה ה-19 בר בעיקר מחוסר כל ונסמך על עזרתם של חברים ועבודה משפטית מקרטעת.

אגב בגיל 77, בשנת 1833, מתרחשים שני דברים – הוא מאבד את בתו תיאודוזיה שככל הנראה מתה במהלך מסע בים, ומצד שני הוא מתחתן בשנית, הפעם עם אליזה ג'ומל, אלמנה עשירה וצעירה ממנו ב-19 שנים. תוך 4 חודשים היא מבינה שהונה מתדלדל בשל בר והיא מתגרשת. מי עורך דינה? אלכסנדר המילטון ג'וניור, עורך דין מצליח ובנם השני של אלכסנדר המילטון ואליזבת (אלייזה) סקיילר. הגירושים יכנסו לתוקפם ב-14.9.1836, במקריות מופלאה זה יהיה גם יום מותו של בר.

בר מת אצל בן דודו שגר בסטטן איילנד אחרי שב-1834 חטף שבץ שלאחריו סבל משיתוק. הוא נקבר בפרינסטון, ליד אביו. זה סיפור על אדם שהחזיק בדעות הנכונות אבל לא תמיד ידע לבחור את ההחלטות הנכונות ובסופו של דבר הוא נזכר כהערת שוליים מעט הזויה בהיסטורית האמריקאית והוא לא לגמרי היה כזה, אבל ההיסטוריה היא שופטת אכזרית.

מנהיגות בעידן אחר

אחרי אלכסנדר המילטון, המרקיז דה לאפייט, ג'ון לורנס, הרקולס מאליגן, ותומס ג'פרסון, מתבקש שאכתוב על וושינגטון. אבל אני אתחיל דווקא מהסוף, או כמעט הסוף, מדברי הפרידה שלו כנשיא שהתפרסמו בספטמבר 1796, אם כי הוא פרש מהנשיאות במרץ 1797. ולמה דווקא משם? ובכן, מהטעם הפשוט נאום הפרידה שלו מזכיר את כל החומרים מהם עשוי מנהיג, 

שלד דברי הפרידה שפרסם וושינגטון בספטמבר 1796, למעשה הונח אצלו במגירה 4 שנים לפני, אחרי שוושינגטון ומדיסון חברו יחד לכתוב סיכום כי וושינגטון כבר רצה להתפטר. אלא שכידוע בסוף וושינגטון שוכנע לרוץ לכהונה נוספת. אבל ביוני 1796, וושינגטון כבר לא יכול יותר, אין בכוונתו לרוץ שוב. הנאום נשלף מהמגירה, מדיסון כבר פחות חביב על וושינגטון, ולכן הפעם מתייעץ עם יד ימינו האהוב - המילטון. וושינגטון אמנם פורמלית כיהן כנשיא 2 קדנציות אבל כבר מ-1775 הוא בפועל רמטכ"ל והוא כבר בשנה ה-45 בשירות ארצו. 

ב-1796 הוא בן 64 והוא כבר תשוש. 7 השנים האחרונות היו ניסיון פיוס מתמשך שדרש ממנו להיות המבוגר האחראי, האומה הצעירה נשאה עיניה אליו והתחושה הכללית היתה שארה"ב זה וושינגטון ולהפך. למרות הביקורת נגדו, והיתה, כולם חששו להיכנס לנעליו. מה שמוביל את וושינגטון זו הידיעה שהוא חייב לייצר תחושה שראוי וצריך שהוא ירד מהבמה ושהמדינה הצעירה תוכיח לעצמה שאפשר גם בלי וושינגטון. 

אי אפשר להאשים את האמריקאים שחששו מרגע הפרידה, וושינגטו נפתס ובצדק כאבי האומה. הוא היה הרמטכ"ל שניצח את הבריטים, שהביא להקמת המדינה, תפקיד הנשיא עוצב לפי דמותו ובסופו של דבר הוא יצר שלטון מרכזי יציב ובעיקר הוא היה המנהיג שלכולם היתה הערכה עצומה אליו. אי אפשר גם להאשים את וושינגטון שכבר התעייף מכל זה ורצה לנוח (לא שזה ממש קרה).

דברי הפרידה של וושינגטון, שגם הפכו למסורת, הם מסמך רפובליקאי (לא המפלגה) מרתק, שבמידה רבה גם נותר לאורך תקופה ארוכה מסמך מכונן. כשוושינגטון מחליט שדי לו סופית, הוא מרענן ועורך את הנוסח שכתב עם מדיסון ואז הוא פונה להמילטון, האיש והקולמוס הנובע. הם קוראים את הטקסט ווושיננגטון מבקש ממנו לערוך אותו מחדש. המילטון מתקומם נוכח החלטת הפרישה אך משתכנע בצדקת דבריו של וושינגטון ומקבל על עצמו את המשימה. 

יסודי כדרכו, המילטון מתחיל בלעשות סדר ולבנות שלד מהודק יותר. את כל התהליך הוא מעביר דרך וושינגטון ובלי לגעת במקור. הפינג פונג ביניהם מדהים (בעיקר בהתחשב בעובדה שאין מעבדי תמלילים ואימיילים - לכו תבינו). בסופו של דבר המילטון מגיש לוושינגטון את מה שהוא מכנה הטיוטא הרצינית ואם המילטון קרא לה רצינית, אז דמיינו. אמנם המילטון הודיע לוושינגטון שאפשר לחזור לנוסח המקורי, אבל וושינגטון הסכים אתו שהנוסח החדש מהודק וחד הרבה יותר, רק כרגיל עם המילטון קצת ארוך מדי. וושינגטון עורך שינויים ואחרי אי אילו תיקונים, המסמך מוכן. 

הרעיונות רעיונותיו של וושינגטון והניסוח של המילטון, שיתוף פעולה מושלם. וושינגטון מתייחס שם למספר נושאים ואם תרצו זה מעין מדריך הפעלה לנשיאים אחריו שיש בו איזשהו ניסיון נוגה משהו של נשיא שרוצה להבטיח את עתיד המדינה שהקים, מעין מכתב למטפלת של אמא שרק סיימה חופשת לידה ומתקשה לשחרר, אבל בעיקר עולה משם ניחוח של משהו ששכחנו - אחריות.

את המסמך הזה יש לבחון על רקע המריבות המפלגתיות שוושינגטון לא הצליח לפתור. זו גם הסיבה שוושינגטון בוחר להקדיש את החלק הראשון לאחדות ולחשיבותה מהסיבה הפשוטה הוא חושש שהמשטר הפדרטיבי, שהוא מאמין גדול בו, יתפרק. הוא מזכיר לכולם שהנאמנות הראשונה היא לארה"ב ולא לכל מדינה וזו מורשת אמריקאית חשובה שהנחיל וושינגטון שדוגלת ברעיון שיש לחזק את הרגש הלאומי על פני השיוך המדינתי. 

אפרופו, אחד הדברים שהטרידו את וושינגטון, שכבר הבין שכל דבר שהוא עושה מהווה תקדים, זה שאם ירוץ לעוד קדנציה וימות במהלכה, האמריקאים יסיקו מזה שנשיא הוא מינוי לכל החיים וככה יצר, עוד בחייו, סטנדרט שהחזיק מעמד עד שהפך לתיקון ה-22 לחוקה,שהוא הגבלת כהונה ל-2 קדנציות. 

וושינגטון מרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו, לכן כבר בתחילת דבריו פונה להסביר שהמשברים הראשוניים מאחור ושהמדינה צריכה להתפתח מכאן ולכן גם יש צורך במנהיגות חדשה. זה בסדר אם קראתם פעמיים, אכן פעם היו מנהיגים שהבינו שהם חולפים אבל המדינה נשארת. ולפי וושינגטון, במקרה האמריקאי המדינה הזו צריכה להיות מאוחדת מאחורי השלטון המרכזי. 

ניתן לראות בדבריו של וושינגטון אזהרה מפני שלושה איומים: 

1. העדפת השלטון המדינתי על המרכזי

2. מפלגות

3. מדיניות חוץ מתערבת

 בעיני וושינגטון כל מדינה חשובה בפני עצמה, אך כוחה של ארה"ב הוא באיחודה הפדרטיבי ולכן פורט על נימים לאומיים על מדינתיים. אגב, לא צריך להיות פרשן ומחה כדי לראות שהשוני הבין מדינתי בארה"ב נותר אתגר אמריקאי גם בחלוף מעל 200 שנים. 

תשאלו למה להזהיר מפני מפלגות? ובכן, בעוד היום המבנה הדו-מפלגתי מזוהה יותר מכל עם ארה"ב, בימיה הראשונים של הרפובליקה לא היו מפלגות. בעיני רבים הן אפילו נתפסו כמוסדות מפריעים לשלטון. מפלגתיות או סיעתיות נתפסו כקידום אינטרסים פרטניים על פני האינטרס הציבורי. התפיסה הזו כידוע לא החזיקה מים, עוד בקדנציה השניה של וושינגטון כבר הנצו ניצני המערכת הדו מפלגתית עם יצירת סיעת הפדרליסטים של המילטון והדמוקרטים-הרפובליקאים הג'פרסוניים. בתקופת וושינגטון הסיעתיות היתה קשורה קשר הדוק גם ליחסי החוץ, כזכור ג'פרסון תמך בצרפתים גם בתקופת הטרור ואילו המילטון סגר הסכם סחר עם בריטניה ופעל לקירור התמיכה בצרפת ואף זכה לתמיכת וושינגטון בעניין, בעוד ג'פרסון כיהן כשר חוץ, משבר שהביא כזכור להתפטרות ג'פרסון מהקבינט. ואת ביטויה של הפלגנות ניתן היה לראות בבחירות של 1801 ובערך בכל מערכת בחירות מאז.

הנושא השלישי מצריך אולי פוסט משל עצמו, אבל באופן כללי וושינגטון כיוון ליחסי חוץ בדלניים וניטראליים, מה שהיה במשך שינוי מסד חשוב במדיניות החוץ האמריקאית. 

עד כאן אזהרות ומכאן וושינגטון מעניק קווים לדמות המורשת שלו כפי שהוא ראה אותה. הוא מדבר על החוקה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים. אחר כך הוא פונה לחינוך ולדת ואגב הוא אינו מאמין בהפרדת דת ומדינה, שנאמר אליך ג'פרסון. וושינגטון מסביר את דעותיו ויוצר דוקטרינה משל עצמו שתלווה את הנשיאים האריקאיים לאורך שנים. ואז מגיע הסיום, שכולו בנימה אישית.

אחרי 45 שנות שירות, וושינגטון פונה קודם כל לטעויות שעשה, רק דמיינו מנהיג שעושה את זה היום, שמצהיר שעשה טעויות ויותר מזה, אף מבקש את סליחתה של האומה על חולשותיו. זה אולי פומפוזי משהו, אבל חשבון הנפש והענווה לא אמורים להיות אופנה חולפת בפוליטיקה ובכל זאת, עובדה שכן. וושינגטון מסיים בשמחתו על חזרתו להיות כאחד האזרחים במדינה החופשית שהקימו ולהנות מפירות הערבות ההדדית, העבודה והסכנות שהיו לכוח המשפיע על החוקים הטובים של הממשלה החופשית. 

אמנם וושינגטון לא הספיק לנוח הרבה בביתו שבמאונט ורנון, וירג'ניה כי הוחזר כרמטכ"ל בפועל, אבל נאומו האחרון היה למסמך לא פחות ממכונן. מדיניות הבדלנות שהציב כמודל ליוותה את ארה"ב שנים, הגבלת הקדנציה הפכה לתיקון ה-22 בחוקה והמפלגתיות אכן הפכה לרועץ, ממש כפי שניבא והיא פוגעת בשלטון הפדרטיבי ויוצרת שיסוע בציבור האמריקאי שאינו מנותק גם מההבדלים הבינ-מדינתיים. אבל יותר מהכל הנאום מאפשר הצצה אל מנהיגות אמיתית, של אדם הרואה בעצמו מכשיר ולא מטרה ומאמין שהפוליטיקה נועדה לשרת את הציבור, קונספט שדומה שלא רק מנהיגים שוכחים, אלא גם הציבור שבוחר בהם.

הרקולס מליגאן - החייט והמרגל

הסיפור היום (כן, כן, השני השבוע) הוא על אדם ששמו נשכח כבר מזמן והיה אך הערת שוליים היסטורית נשכחת, למרות שבעצם יש לו השפעה לא קטנה על הפיכתה של ארה"ב למדינה. הוא כבר כמעט ונשכח עד שהגיע המחזה המילטון והפך את שמו, שם קליט להחריד, לשם מוכר קצת יותר, אם כי אולי בארץ יותר. הוא היה גבר חריף, בעל תושייה ואמיץ, השפיע מהותית על אלכסנדר המילטון, למעשה היה זה שהפך אותו מלויאליסט למהפכן, הציל (לפחות פעמיים) את חייו של ג'ורג' וושינגטון, סייע לניצחון על הבריטים, ישב במעצר, נלחם בעבדות וחי חיים מרתקים.

הרקולס מליגאן לא היה מחבורת המהפכנים הצעירים מהטעם הפשוט – הוא כבר היה מבוגר יותר ממרביתם. הוא נולד באירלנד ב-1740 וכשהיה בן 6 היגר עם משפחתו לניו יורק. אביו ביסס את מעמדו כרואה חשבון, הוא עצמו למד בקינגס קולג' (היום קולומביה), סיים את לימודיו והתחיל לעבוד עם אביו כרואה חשבון. אבל אלה לא היו החיים שהרקולס רצה לעצמו, למרות שהוריו העניקו לו חיים נוחים למדי, ולא הרבה אחרי הוא פותח חנות עילית לבגדי גברים בניו יורק. אני מניחה שזה לא הגיע ככה סתם פתאום, אבל אין הרבה יותר מדי תיעוד על חייו, הוא נודע כחייט בסופו של דבר, כלומר למעט הקטע הזה של מרגל, שאליו נגיע אחר כך.

למליגאן אין רק חוש אופנה מפותח, הוא גם טוב עם אנשים והוא עושה חיל בעסקיו, בעיקר בקרב הבריטים שכידוע תמיד זקוקים לחייט טוב ולא משנה איפה הם בעולם. הצלחתו מביאה אותו להיתפס כשידוך מספיק טוב עם אליזבת' סאנדרס, אחייניתו של האדמירל הבריטי צ'רלס סנדרס, שאגב יחד יביאו לעולם 7 ילדים – 5 בנות ו-2 בנים.

מליגאן, שנולד באירלנד ועבר לעוד ארץ בשליטה דורסנית בריטית, לא אהד את הבריטים בכלל. להפך, נטיותיו לעצמאות אמריקאית החלו לפחות עשור לפני מלחמת העצמאות. כבר באמצע שנות השישים של המאה ה-18 הוא הצטרף ל"Sons of Liberty" שהיו קבוצה ניו יורקית במקור, וסודית, של מתיישבים שהתנגדו למיסוי הבריטי, קראו לעצמאות אמריקאית ואף הוציאו עלון אופוזיציוני נשכני.  

כאשר מגיע המילטון לניו יורק, אחרי שירד מהספינה בבוסטון עם ההוראה להגיע למשרדי החברה בה עבד, הוא פוגש את מנהל המשרד - יו מליגאן, אחיו הבכור של הרקולס. בחודשים הראשונים של המילטון בניו יורק הוא נמצא הרבה עם מליגאן, בן ה-33, שלוקח אותו תחת חסותו ובמידה רבה היה זה שהפך את המילטון מפרו-בריטי, או טורי, למהפכן. המילטון נשאר בקרבתו עד לסתיו 1773, עת הוא מתחיל את לימודיו בפרינסטון, מליגאן מלווה אותו לשם, אבל מכיון שלא הסכימו להכיר שם בלימודיו הקודמים של המילטון, מליגאן מעודד אותו להמשיך בלימודיו בקינגס קולג' (קולומביה היום). לפחות בשנת לימודיו הראשונה, וייתכן שעד לסיום לימודיו למעט הפרק של מלחמת העצמאות האמריקאית, המילטון חי אצל הזוג מליגאן.

כשמתחילה המלחמה המילטון, כזכור, מתנדב למיליציה הניו יורקית ואחר מתקדם עד שהוא הופך ליד ימינו של וושינגטון, אבל מה על מליגאן?  ובכן, הוא נשוי לאחיינית האדמירל, כלומר לגמרי מחובר, גם משפחתית לחברה הגבוהה הבריטית, הוא אהוד על החברה הגבוהה בניו יורק שרובה בריטית, אחיו מספק סחורה לצבא הבריטי, הוא חבר בכנסיה האפיסקופלית ואחד מחבריו היה בעל עיתון מקומי שהיה שופר לתעמולה בריטית, ואיפה הלב שלו אתם שואלים? ובכן, עם המהפכה כמובן. לכן, כאשר ב-1777, וושינגטון והמילטון מבינים שהאמריקאים צריכים יותר מודיעין מניו יורק, ברור להמילטון שיש לו את האדם הנכון - הרקולס מליגאן, שמתמנה לשליח מיוחד וסודי.

למה זה כל כך קריטי? כי ב-1776 ניו יורק הופכת למרכז הבריטי באמריקה הצפונית ולמעשה לאמריקאים אין ממש עיניים שם. לא נשאר זכר ממרבית דיווחיו בזמן המלחמה, כך שלא ניתן להעריך עד כמה בדיוק סייע לכוחות האמריקאים ובאיזו תדירות, אולם הוא היה יתרון אדיר לאמריקאים בתקופה שהצבא הבריטי יכול היה למחוץ אותם, משל היו חרק טורדני. מליגאן ישב על ציר של מידע שלא דרש יותר מאשר אדם אחד שפשוט יחבר את הנקודות. זה בדיוק מה שעשה מליגאן – ליקט פרטים ששמע מלקוחותיו הבריטים, ממשפחתו וחוג מכריו, מהסחורה, היעד והתאריכים של המשלוחים שאחיו סיפק לצבא הבריטי ומהם קיבל תמונה מודיעינית טובה שנשלחה לוושינגטון. איך? בעיקר בזכות העבד שלו, קאטו.

תשאלו איך עבד? לא בטוח שקאטו היה עבד, יתכן שהיה אפרו-אמריקאי משוחרר שרק הסתובב עם מסמכי עבד כדי להקל על מעבריו בשטחים הבריטים. ככל הנראה הוא עבד בשכר הוגן ובתנאים טובים לכל אורך המלחמה. מצד שני קאטו מעולם לא קיבל הכרה והוא לגמרי סיכן את חייו בדרכים ולא ברור מה עלה בגורלו. ככל הנראה הוא שוחרר אחרי המלחמה, מה שגם די הגיוני היות ומליגאן היה בין מתנגדי העבדות הראשונים. אבל בזכות קאטו הגיע לוושינגטון מודיעין יקר מפז. קאטו היה מסתובב עם מטען בגדים של מליגאן ומכיוון שלא חשדו בעבד שיהיה מרגל, שני הצדדים נתנו לו לעבור בלי בעיות.

מאליגן שכלל את דרכיו מיום ליום, למשל הוא גילה שמודיעין יקר ערך מגיע דווקא מהגדודים הדרמנים ולכן מצא דרכים לעבוד גם איתם. כך ב-1777 העביר מליגאן לוושינגטון מידע על תנועות הצפויות של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל הו בכיוון פילדלפיה, אמנם וושינגטון בסופו של דבר נחל מפלה, אך המידע שהעביר מליגאן סייע לו להינצל מתבוסה גדולה יותר. עזרתו של מליגאן, בעיקר בשנים הראשונות, לא תסולא בפז, הוא נתן למתיישבים יתרון אדיר.

ב-1779 קצין בריטי מגיע למליגן עם דרישה למעיל בהזמנה מהירה, כמה כוסות וויסקי והרבה צחוקים אחר כך, מליגאן מגלה מזימה לחטוף את וושינגטון וכמובן מצליח להעביר לוושינגטון את הידיעה לפני שהבריטים מגיעים אליו. צריך להבין, אם כי אני מציירת את זה בקווים פשוטים וקלילים שבריגול היתה סכנה רבה ומי שנתפס, כמו נתן הייל, הוצא להורג לרוב. מליגאן לא היה לבד, וושינגטון הפעיל מספר סוכנים ולרשת זו של סוכנים ניתן שם – טבעת קולפר, אם כי מליגאן בעיקר פעל לבד עם קאטו. למשל מתקפת הפתע הבריטית שתוכננה על אנשי ראשמבו סוכלה במידה רבה בשל טבעת סוכנים זו.

אחרי שהגנרל האמריקאי בנדיקט ארנולד ערק לשורות הבריטים בסתיו 1780, מליגאן נעצר באשמת ריגול, לא כל כך ברור מה מהלך הדברים, אבל בסופו של דבר הקשרים של מליגאן היו טובים, לא הובאו נגדו שום הוכחות מוצקות ומליגאן בעיקר ידע לדבר, לדבר ולשכנע. ככל הנראה הוא נשפט ושוחרר. הייתם חושבים שאחרי שחרורו הוא פסק מלרגל, אבל לא. הוא רק זהיר ומחושב יותר. למשל הוא מגלה במקרה שהבריטים מתכננים לארוב לוושינגטון בדרכו לחבור לראשמבו ושוב מציל את חייו.

סיפור שלא הצלחתי לגמרי לאמת טוען שהוא היה גם בבונים החופשיים ושבאחת הפעמים שחקר קצין בריטי הבין שהוא תחת מעקב, הוא פצח בריצה והגיע עד לישיבה של הבונים החופשיים ונכנס אליה, לא ברור מה היה שם אבל ככל הנראה גם הקצין הרודף היה מהבונים החופשיים והוא נכנס אחרי מליגאן לישיבה, מה קרה שם זה לא ברור כי מה שנפתר בבונים החופשיים, ככל הנראה גם נשאר שם.

כך אנחנו מגיעים ל-26.11.1783 יום הפינוי הבריטי מניו יורק, הכוחות האמריקאים ובראשם וושינגטון נכנסים לניו יורק. מצבו של מליגאן לא ברור, האמריקאים בעיקר רואים בו משתף פעולה עם האויב, מליגאן נתפס כלויאליסטי למרות שנחשד כמרגל. זה מסוכן, רבים מאלה שנחשדו כלויאליסטים גורשו ואף נרצחו בימי העצמאות הראשונים ומה לעשות? מליגאן שמר על תדמית של זה שמתרועע עם האויב. אז אתם יודעים מה וושינגטון עושה מיד בתום המצעד? הוא רוכב לביתו של מליגאן, מתיישב לאכול אתו ומסתגר אצלו כמה שעות טובות. מה היה שם? אין לי תיעוד, לבד מהידיעה שגם קנה בגדים, אבל וושינגטון הוכיח שאין מליגאן הוא "אחד מהחבר'ה". אגב מאז הוא גם היה לקוח קבוע של החנות של מליגאן, שאף תלתה בכניסה את השלט "המלביש הרשמי של ג'ורג' וושינגטון". 

מליגאן עשה חיל, לא הרבה אחרי המלחמה הוא נמנה, יחד עם המילטון על 19 הניו יורקים שיסדו את האגודה הראשונה נגד העבדות. הוא פרש רק בגיל 80 ומת כעבור 5 שנים, ב-4.3.1825, שלגמרי במקרה יוצא מחר לפני 193 שנים. הוא נקבר ככל הנראה בכנסיית טריניטי לא הרחק מהמילטון שהיה, עד למותו של המילטון בדו קרב מול סגן הנשיא בר, אחד מחבריו הטובים.

גיבור שני העולמות - המרקיז לאפייט, חלק א'

הוא נולד ב-6.9.1757 באחוזה בשוואניאק, צרפת והוטבל בשם הארוך" מארי-ג'וזף-פול-איב-ראש-גילברט דו מוטייר דה לפאייט. באוטוביוגרפיה שלו כתב "אין זו אשמתי שהוטבלתי כספרדי, עם שמו של כל קדוש אפשרי שיאפשר עוד הגנה בקרב." אבל אין לו על מה להתלונן, בצרפת של לפני המהפכה הצרפתית – הוא נולד למעמד הנכון – בני האצולה. ולא סתם, משפחתו היתה בין העתיקות של צרפת, הגברים במשפחה קנו להם מוניטין של גברים אמיצים, אחד מאבותיו לחם לצידה של ז'אן ד'ארק במצור על אורליאן. גם מצד אמו הוא בן לשושלת מכובדת וסבה היה ראש משמר המוסקטירים השחורים.

דיוקן של לאפייט, ככל הנראה מסוף המאה ה-18
Harvard Art Museums/Fogg Museum, Bequest of Grenville L. Winthrop

אביו היה איש צבא, את התואר מרקיז קיבל רק אחרי שאחיו הבכור נהרג בקרב ב-1734. לאפייט הצעיר מעולם לא הכיר את אביו משום שגם הוא נפל בקרב, במלחמת 7 השנים נגד הבריטים בשנת 1759, עוד לפני שמלאו לבנו שנתיים. אמו שבורת הלב של לאפייט מחליטה לחזור אל אביה בפריז, אך מסיבה לא ברורה היא לא לקוחת את בנה הקטן אמה, אלא מותירה אותו לגדול באחוזה עם סבתו מצד אביו, ורק בגיל 11 היא נזכרת לקרוא לו לגור עמה בפאריז. הוא נשלח ללימודים והמשפחה מקבלת את ההחלטה שהוא ימשיך בקריירה צבאית. רק שבאפריל 1770, בתוך 3 שבועות, מתו סבו ואמו והשאירו אותו יתום, אך עשיר.

בגיל 14 הוא עדיין לומד אך מתמנה במקביל כקצין במוסקטרים, יחידת העלית של המלך לואי ה-16, שזה מקרוב נישא למארי אנטואנט. התקפיד היה בעיקר רשמי וכלל בעיקר את הצעדת חיל המשמר. בינתיים הוא מתחבב על הרבה אנשי חצר וכמובן שהופך לשידוך מבוקש. הדוכס ד'איין מציע לאפוטרופוסו של לאפייט לשדך בין לאפייט הצעיר לבתו, מארי אדריאן פרנסואה, בת ה-12. הם מסכימים אך אמה של אדריאן מתנגדת ולכן מחליטים לגרום לזה לקרות לבד - פשוט להפגיש בין השניים יותר ולראות איך זה מתפתח.

למרבה הפלא זה מצליח מעל למשוער, הם מתאהבים וב-11.4.1774 הם מתחתנים, לאפייט בן 17 ומארי בת 15. איפה הם חיים? בחצר וורסאי כמובן. הוא ממשיך ללמוד, אבל לבקשת חותנו הוא עובר לשרת בדרגונים, חיל חי"ר שגם רכוב על סוסים.במסגרת אימוניו הוא מתחיל לשמוע על מה שקורה במושבות האמריקאיות ויש שאומרים, אבל זה לא מבוסס, שגם הפך ל"בונה חופשי". מה לפנינו? אביר "מודרני" צעיר ורומנטי, שמתאהב ברעיונות חדשים של חירות ואולי אפילו חדור רצון לנקום על מות אביו ובטח מחפש הרפתקאות. 

כך אנחנו מגיעים לאוגוסט 1775. לפאייט בן ה-18 מוזמן לארוחת ערב בה אורח הכבוד היה הדוכס מגלוצ'סטר, אחיו הצעיר של המלך ג'ורג' ה-3. הרוזן, שהיה בסכסוך עם אחיו, בחר בתמיכה נלהבת ב"שוחרי החירות" האמריקאים כנקמה על התנהגות אחיו, ואף הילל ושיבח את קרבות לקסינגטון וקונקורד, הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצו באפריל אותה שנה. לפאייט הוקסם מהרעיון ומאותו רגע החל לחשוב בערך רק על זה.

בספטמבר הוא מגיע לפאריז, לקבלת הפיקוד על יחידת הדרגונים שלו, בדצמבר הוא ומארי חובקים את בתם הבכורה – הנריאט, אבל הראש של לאפייט באמריקה. בטח שלא עוזרת העובדה ששנת 1776 היא שנה של מגעים בין לואי ה-16 לאמריקאים לגבי הסיוע הצרפתי למושבות, לא משום שהמלך נסחף אחר הסיסמאות האמריקאיות, הוא רק רצה לפגוע בבריטניה ולהגדיל את כוחה של צרפת בעולם החדש. הוא מצליח להיכנס לרשימות הקצינים הצרפתים. זה בסופו של דבר לא קורה אחרי שהדבר נודע לבריטים והם מאיימים במלחמה.

כדי לנסות להרגיע את האובססיה של לאפייט לאמריקה, הוא נשלח ע"י חותנו לדודו מנישואים שכיהן כשגריר לבריטניה. הוא נשאר בלונדון כ-3 שבועות, שם הוא גם מוצג בפני המלך ג'ורג' ה-3. ברור שהוא חוזר נלהב יותר, אבל הוא חושש מחותנו יותר מכל דבר ולכן במקום לפגוש אותו הוא שולח לו מכתב ומסביר שהוא ממשיך עם תכניותיו. חותנו כל כך כועס שהוא פונה למלך שמוציא הוראה מפורשת שאסור לקצינים צרפתיים להשתתף במלחמה האמריקאית.

למרות ההוראה מפורשת של לואי ה-16, לאפייט חוצה גבולות בהיחבא. הוא קונה סירה מכספו הפרטי ולפני שהוא מתחיל בחציית האוקיינוס כדי לסייע למורדים האמריקאים, הוא נאלץ להמתין עד שזו תהיה מוכנה והוא עושה את הטעות וכותב הביתה. הוא מקבל מכתבים ממשפחתו, בעיקר מאשתו שכבר נמצאת בהיריון שני, שמעוררים ספק קל בלבו, אם כי אשתו שולחת לו מכתב עידוד מלא אהבה וחדור אמונה באידיאלים המשותפים המגולמים מבחינתה גם ביציאתו למלחמה האמריקאית. לאפייט מחליט לשוט, אך מתחרט ומחזיר את הספינה לבורדו, למנגינת ליבם של אנשיו.

בבורדו הוא מקבל פקודה להתייצב בפני חותנו, שהוא גם מפקדו, במרסיי, אבל פני כן הוא עורך פגישה נוספת משם הוא יוצא בתחושה המוטעית שהעם הצרפתי מאחוריו ורואה בו גאווה לאומית, מה שהיה נכון אולי רק לאנשי פאריז. הוא כבר מתחיל לשוט למרסיי, אבל אז מחליט להסתובב לעבר אמריקה.

ב-13.6.1777 הוא מגיע לדרום קרוליינה, אחרי חודשיים של מסע שאין מה לדווח עליו אלא אם כן מחלת ים נשמעת לכם מעניינת. משם הוא ממשיך לפילדלפיה – להציג את עצמו לפני הקונגרס. ככה, בן 19, עם אנגלית שבורה, בלי שום ניסיון מעשי בקרב, אין לו הרבה סיכויים ובכל זאת - הוא מצליח לשכנע את הקונגרס וראשי הצבא הקונטיננטלי שהוא ראוי להתמנות למייג'ור ג'נרל, אלוף בהקבלה צה"לית. לא שאני צינית, חלילה, אבל העובדה שהציע להתנדב מבלי לקבל שכר בהחלט סייעה ועמה גם התמיכה שקיבל מבנג'מין פרנקלין, שבדיוק חזר גם הוא מפאריז, לשם נשלח כדי לקדם את המטרה האמריקאית. ב-31.7.1777 הוא מקבל דרגה רשמית, כל מה שנשאר זה להיפגש עם ג'ורג' וושינגטון ואת זה הוא עושה 5 ימים לאחר מכן, כאשר וושינגטון מגיע לפילדלפיה.

החיבור בין השניים, לפי העדויות, היה מידי והדדי למרות הבדלי הגילאים, וושינגטון כבר היה בן 45, לאפייט בכל זאת בן 20. לאפייט הצטרף למטה של וושינגטון, אבל למרות שלאפייט חשב שזה מינוי רשמי ושיקבל, כשוושינגטון יגיד שהוא מוכן, דיוויזיה משלו, זה לא היה מהטעם הפשוט – לאפייט היה נתין זר. זה קצת משתנה כאשר הבריטים מתחילים את הקרב על פילדלפיה, ההפסד האמריקאי מביא את וושינגטון לשלוח את לאפייט.  

וכך הוא מגיע ב-11.9.1777 לקרב הראשון שלו בבראנדווין, ליד פילדלפיה. הוא אמנם מפגין להיטות וגבורה, אך גם חוטף ירייה ברגל. הוא קונה את עולמו כשהוא מסרב לטיפול עד שהוא לא מארגן נסיגה מאורגנת שכמובן חוסכת בחיי אנשים. וושינגטון לא רק מהלל את גבורתו וקור רוחו תחת אש ופצוע, הוא גם ממליץ שהקונגרס יאשר ללאפייט לפקד על דיוויזיה אמריקאית. חודשיים של התאוששות והוא שוב על הסוס, הפעם כמפקד דיוויזיה משלו בניו ג'רזי. ב-24.11 הוא כבר מנצח בקרב את הכוח הגרמני שהיה גדול משמעותית מספרית.

הוא מתבקש להכין את חייליו לכיבוש קוויבק, אבל כשהוא מגיע לאלבני ורואה עם מה הוא צריך לעבוד הוא דבר ראשון מתיישב לכתוב לוושינגטון, מסביר את המצב ומבקש לפגוש אותו לפני, אחר כך הוא קושר קשרים ויוצר ברית עם השבט האינדיאני המקומי. כשלאפייט חוזר אל וושינגטון, הוא כל כך משכנע שהוא מביא להחלטה של הקונגרס לוותר על הניסיון לכבוש את קוויבק בחורף וטוב שכך. במקביל אחרי מגעים ממושכים, צרפת מכירה בארה"ב. ולאפייט? הוא נשלח לאזור פילדלפיה, שם הוא מצליח להגיע להישגים מול הבריטים למרות הנחיתות המספרית של אנשיו.

כשהוא נשלח לניו ג'רזי הוא מגלה שהגנרל צ'ארלס לי מנהל מערכה מבולבלת ולא מאורגנת והוא דוחק בוושינגטון שיגיע, והוא אכן מגיע ומשחרר את לי מהפיקוד. וושינגטון מארגן מחדש את הצבא, אבל הבריטים, למרות אבדות מגיעים לניו יורק.

ביולי 1778 מגיע האדמירל הצרפתי ד'אסטיין בראש צי בן 12 ספינות צרפתיות שנועד לסייע לאמריקאים, הוא אמור לסייע בניופורט רודאיילנד ולאפייט נשלח עם הגנרל גריין בראש כוח של 3,000 חיילים להשתתף במתקפה צרפתית-אמריקאית. הדברים משתבשים, ד'אסטיין מחליט לחזור לבוסטון לתיקונים, רק שהוא פוגש שם בהמון זועם ולאפייט נשלח לבוסטון, יחד עם ג'ון הנקוק, להרגיע את העניינים.  

באוקטובר 1778 הוא מבקש רשות לחזור לצרפת להתייעצויות עם כניסתה של צרפת למלחמה נגד בריטניה ובינואר הוא מתחיל במסע, לא אחרי שהוחלט להעניק לו חרב של כבוד מיד כשיגיע לפאריז, שאגב באמת מוענקת לו ע"י נכדו של בנג'מין פרנקלין, וויליאם. אבל כשהוא מתקבל בפאריז הוא מושם במעצר בית, אבל זה רק כדי להעניש אותו על שהימרה את פי המלך ויצא לאמריקה. בפועל הוא מתקבל כגיבור והמלך לא ממתין הרבה לפני שהוא שולח לו הזמנה לצאת אתו למסע ציד (כן, זה מוטיב קבוע אצל לואי ה-16, שהיה במסע ציד כשהתחילה המהפכה ולכן שמע עליה רק יומיים לאחר שפרצה).

לאפייט מוביל את הדעה הצרפתית שיש לכבוש את בריטניה וגם נשלח למערכה, בינתיים בחייו הפרטיים הוא ואדריאן שוכלים את הנריאט, בתם הבכורה, אבל מארי כבר בהריון עם בנם שייוולד בדצמבר ושמו בצרפת ג'ורג' וושינגטון לאפייט, אבל תרימו גבה, בתם הבאה תיקרא מארי-אנטואנט וירג'ין בהוקרה למלכה ולמדינה – כן. בזמן שהותו בפאריז, פרנקלין והוא משיגים מהמלך התחייבות לשלוח לאמריקה עוד 6,00 אנשים בפיקודו של ראשמבו ולאפייט חוזר לתפקידו בצבא האמריקאי והפעם מוטלת עליו המשימה להיות חוליית הקישור בין ראשמבו לוושינגטון. אחרי הקמפיין המוצלח שלו בגיוס התמיכה בצרפת, הדוכס דה מאורפה, אמר באסיפה המלכותית שמזלו שהמלך שלאפייט לא הכניס לראשו את הרעיון של להפשיט את ארמון וורסאי מרהיטיו ושלוח אותם לאהוביו באמריקה, כי המלך בוודאי לא היה יודע כיצד לסרב לו." ראוי לציין שלאפייט קנה אספקה מכספו הפרטי כדי לקחת עמו לאמריקה, אין ספק - האיש האמין במטרה.  

הוא מגיע לארה"ב באפריל 1780 וזוכה לכבוד של מלכים בבוסטון, אבל הוא לא נשאר שם, דחוף לו להגיע לוושינגטון בניו ג'רזי. וושינגטון שהיה לגמרי מודע לפופולאריות של לאפייט, מצוות אליו את המילטון (עליו סיפרנו בשבוע שעבר) והם כותבים מכתבים יחד כדי להשיג יותר תמיכה צרפתית. אבל כגדול הציפיות, כן גדול האכזבות והצרפתים לא ממש ממלאים את הציפיות. ראשמבו רוצה לחכות לעוד תגבורת, לאפייט שכבר חלם על כיבוש ניו יורק וכמובן שלאפייט מצליח להרגיז את ראשמבו ורק וושינגטון מצליח להרגיע את לאפייט.

עד 1781 לאפייט נמצא בפילדלפיה וזוכה לפופולאריות חסרת תקדים, אבל הוא חסר מנוחה עד שהוא מקבל מוושינגטון את ההוראה לאסוף את אנשיו ולהתקדם לווירג'יניה. אגב ראשמבו והתגבורת הצרפתית מגיעים רק ביולי. 

בינתיים לאפאייט נשלח לוירג'יניה באביב 1781, הוא מארגן מחדש את הכוחות המריקאיים ובסתיו הוא מביא לניצחון על הכוחות הבריטים כי הקרב הבא הוא יורקטאון. כן, זה שעליו נאמר שאחרי שנודע לראש הממשלה הבריטי, הלורד נורת' על ההפסד, הוא קרא: "הו אלוהים, הכל נגמר" והנה ככה סתם הרסתי לכם את כל האקשן שבתיאור הקרב שלמעשה הכריע סופית את המלחמה לטובת האמריקאים, על שני ראשי החץ של לאפייט ושל המילטון והכניעה הגרנדיוזית של הצבא הבריטי לצבא האמריקאי מחד ולצבא הצרפתי מאידך. המושבות האמריקאיות מריעות לגיבור הצרפתי שהצליח להביא לניצחון. בשלב הזה כבר ברור שהשלב הקריטי במלחמה מאחורי המתיישבים. 

ב18.12.1781 לאפייט עוזב את ארה"ב, בעידודו של וושינגטון שרואה בו שגריר של המטרה האמריקאית, ומתחיל במסע של כחודש מבוסטון לפאריז. הוא מתקבל כגיבור מלחמה, מועלה בכמה דרגות, מקבל תואר אבירות ומספיק להביא עוד ילדה לעולם, שכאמור נושאת בשמה את האיחוד הצרפתי-אמריקאי, אגב בהמלצת בנג'מין פרנקלין. בסופו של דבר, למרות שהוא מתכונן לחזור שוב לארה"ב הוא מוצא את עצמו במגעים להסכם השלום שמגיעים לחתימה בהסכם פאריז ב-1783. לכן, הוא חוזר לדיפלומטיה ומסייע בניסוח הסכם מסחר וגם מצטרף לאגודת מתנגדי העבדות בצרפת. הוא ואדריאן קונים בית בפאריז שהופך לסלון פופולרי בפריז עם אוריינטציה אמריקאית חזקה – תחשבו על זה פרנקלין, אדאמס (לימים נשיא), ג'ון ג'יי (לימים נשיא בית המשפט העליון הראשון).

ב-1784 הוא חוזר לארה"ב לסיבוב קצר, בהזמנת וושינגטון, והוא מקבל יחס של סלבריטי וזוכה אף להיקרא אזרח של כבוד, לימים יגיד שהיה אזרח אמריקאי לפני שרעיון האזרחות הצרפתית בכלל נהגה. הוא מחדד את רעיונות החירות בנאומים שהוא נושא בעד שוויון ושחרור עבדים ואפילו פועל למען משא ומתן לשלום עם שבטי ילידים-אמריקאיים (אינדיאנים) וחוזר לצרפת.

אבל הרשימה הזו כבר מתארכת מספיק ולכן קישור לחלק ב'