חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות בכי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בכי. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בספטמבר 2015

הורות מחייבת שינוי בהגדרות

שיחה ששמעתי היום ועצרתי את עצמי מלהתפרץ אליה היתה בין אמא ותיקה לתינוק בן 8 חודשים לאמא צעירה לתינוק בן 6 חודשים. תמצית השיחה היתה ברורה האמא הותיקה הסבירה לצעירה שההתנהלות שלה היא התנהלות פושעת שתיצור בעיות אישיות, זוגיות ומשפחתיות ושלא לדבר על ההשפעה על הילד, שהיא היתה מסבירה אבל היא לא רוצה להטיף.

מה פשעה של האמא הצעירה? ובכן היא ניגשת לתינוק שלה בכל פעם שהוא בוכה. כן, כן, התנהלות בלתי אנושית שאם אפשר, היה כדאי ככל הנראה לדון אותה לסקילה בכיכר העיר. למה זה כל כך נורא? גם אני רציתי לדעת. ובכן, לילד זה נורא כי זה מפתח דפוס, אגב איך יודעים שהדפוס נשבר? טוב ששאלתם, האמא הותיקה סיפקה תשובות: אחרי כמה לילות או ימים שהתינוק בוכה ולא ניגשים אליו, התינוק מפסיק לצרוח ובא לציון גואל. ולמה הדפוס הזה (של לגשת לתינוק - אני מזכירה) לא טוב לאמא? את האמא זה מתיש מה שגורם לה לעבוד פחות טוב ולהרגיש פחות טוב עם עצמה, לזוגיות זה לא טוב כי הבעל צריך לבוא במקום הראשון ולדעת את זה ולמשפחה זה לא טוב כי בסוף הילד יחשוב שהכל סובב סביבו וההורים עוד יאמינו לו. ואם לסכם אז אולי שבועיים התינוק שלה צרח כל לילה וזה היה נורא אבל עכשיו הוא "ישן כמו תינוק" והזוגיות של האמא הותיקה בשמיים. אללי, מאיפה להתחיל בכלל?

חשבתי על זה שלאורך השנים שמעתי אנשים רבים מדברים על תינוקות כעל מניפולטורים של תשומת לב (בהן צדק), על זה שאסור לגשת עם כל בכי, שכדאי לתת לתינוק לבכות קצת, שלא כדאי להרים על הידיים כי חלילה התינוק יתרגל עוד שלל פנינים ואני מצטערת, אני לא יכולה להתרגל למחשבה הזאת. 

האם להתחיל מהעובדה שמכל היונקים כולם, רק האדם לאורך השנים הולך ומתרחק מצאצאיו? שכל יונק אחר, הוריו או לפחות אימו נמצאים איתו כל הזמן עד שהוא מפתח באופן טבעי את עצמאותו? או אולי להתחיל מזה שאנו נועדנו להגיב לצרכים של הילדים שלנו? איכשהו הילדים נתפסים כנקודת ציון כמעט מחוייבת המציאות ומאידך אנחנו מעוניינים להתאים את הילדים לאורח החיים שלנו. אני יודעת שכאמא בחינוך ביתי, אנשים מיד חושבים שאני מטיפה בזאת לחינוך ביתי, הנקה מאוחרת ולינה משותפת. אבל לא. אני רק מדברת על העובדה שלא משנה מה גישתנו לחינוך, להביא ילדים לעולם אומר שאנחנו צריכים לסדר קצת את החיים שלנו אחרת, כדי שגם החיים שלנו, אגב כמו בכל מערכת יחסים אחרת, כי הן תמיד דורשות מעט שינויים, יהיו מתואמים עם העובדה שאנחנו הורים.

ילד לא יתרגל שמרימים אותו, עוד לא ראיתי ילד בן 10 שמבקש מהוריו שירימו אותו על הידיים, הם נגמלים מזה באופן טבעי וכן, הם צריכים את זה באופן טבעי. ולכן אך הגיוני שכשהילד שלך, בטח תינוק בן כמה חודשים, צריך אותך, להרים אותו. שנית, לינה משותפת היא ממש לא חובה, זו בחירה של מי שזה מתאים לו, אבל פניות לתינוק שצריך אותך היא חובה חד משמעית. לא רוצים שהתינוק יישן אתכם? זה לגמרי לגיטימי, אבל לא לגיטימי לתת לו להתמודד עם זה לבד או לשבור אותו עד לשלב הוא מבין שאין לו על מי לסמוך - כי זה בדיוק מה שזה.

בכי הוא דרך של תינוק לתקשר עם הסביבה ובעיקר עם הדמות המטפלת בו. זו דרכו להסביר שמשהו לא טוב לו - זה לא חייב להיות פיזי, זה גם יכול להיות הצורך במגע, הדבר היחיד שתינוק ילמד אם לא נענה לבכי שלו זה שהוא לא ממש יכול לסמוך עלינו. דמיינו את עצמכם נפגעים ממשהו, נמצאים בקרבת מקום לאדם שאתם הכי אוהבים והוא לא בא לנחם אתכם. נשמע לכם כמו חוויה שהייתם רוצים לחוות? ומה קורה אם אחרי שנרגעתם הוא מסביר לכם שבכלל לא היתה לכם סיבה לבכות? זה נשמע טוב? כי תינוק עלול לבכות לא בגלל חיתול מלא, כאב או רעב, הוא יכל לבכות כי הוא רוצה להרגיש מישהו, אם זו לא סיבה טובה לחבק אותו, אני לא יודעת מה כן.

במידה רבה אנחנו רוצים להתאים את הילדים שלנו לעולם שאנחנו חיים בו, שמציב אתגרים לא פשוטים, בעיקר לאלה מאיתנו שמג'נגלים בין המון פעילויות. אלא שילד לא ניתן לתכנת בלי שיהיו לזה השלכות, אם על הילד עצמו ואם על מערכת היחסים ההורית שלכם איתו. אנחנו מנסים לזרז תהליכים איטיים יותר כדי שהכל יענה לציפיות שלנו, אבל החיים בכלל וההורות בפרט, אינם בנויים ככה. יש דברים שצריכים זמן. אנחנו עסוקים במדידת האושר שלנו ומה עושה לנו טוב. הורים רבים מדווחים שהם אינם מאושרים. ברור שהם אינם מאושרים. תנו לי סקר ששואל על בילויים, פנאי, אלכוהול וסקס וסביר להניח שגם אני אצא לא מאושרת בעיקר אם נשווה את התוצאות לתשובות שלי מגיל 20 - זה לא קנה המידה. האושר שלי נמדד אחרת היום והוא טוב לא פחות.

הבחירה להיות הורים מחייבת שינויים באופן אוטומטי, והיא חייבת לבוא מתוך קשב לא רק לחיים העצמאיים שלנו אלא גם לצורכי התינוק שהבאנו לעולם. אין שום מערכת יחסים בה מצופה רק מצד אחד לעשות משהו, בעיקר במצב בו בשלב הראשוני צד אחד הוא כל כך חסר ישע. תינוק צריך להתאקלם לכל כך הרבה דברים בשנתו הראשונה ומי אם לא ההורים שלו אמורים לתווך בינו לבין העולם ובמידה רבה גם לחצוץ בינו לבין העולם בנקודות מסויימות. הורים שמסבירים שגם הם לא מקבלים את כל מה שהם רוצים בהתייחס לבכי של תינוק מפספסים את המהות ההורית שלהם בעיניי. זה לא שלא צריכים להכין את הילדים שלנו לעולם הלא פשוט שבחוץ, השאלה היא למה לעשות לו גיבושונים כשהוא בן כמה חודשים ולמה בדיוק זה מועיל?

אין לי מתכון על איך להיות הורה טוב, אבל עושה רושם שלא רק להביא ילדים לעולם הוא מעשה אגואיסטי, היום גם ההורות הופכת ליותר אגואיסטית, אלא שאלה בדיוק השנים בהן דווקא לאגואיזם אין ממש מקום. אין זה אומר שיש לבטל את עצמך כי הפכת להורה, ממש לא, אבל צריך להבין שככל שהילדים יגדלו לנו יהיה יותר זמן שוב וככל שניטיב לתת להם ילדות קשובה יותר ובריאה יותר, ככה נוכל לחיות זה לצד זה בקלות גדולה יותר. לא הבאנו ילדים לעולם כדי לשבור את רוחם ולחשל אותם נוסח ספארטה. לפחות נראה לי שלא, אבל אולי אני טועה. אני יודעת שאני רוצה שלמשך כל חייהם הילדים שלי ידעו שלא משנה מה, אני קודם כל שם בשבילם. גם בלילה. אני לא שמעתי על פטור מהורות בלילה ולא, זה לא משנה בני כמה הם. כן, גם כשיהיו בני עשרים. אני האמא שלהם, מה שעושה אותי שם בשבילם. 

אני לא אומרת שהורות מחייבת פסק זמן מהעולם, למרות שאני מודה שכך אני נהגתי ואני ללא מרגישה שפיספסתי, להפך אלה השנים הכי טובות שלי והתוצר שלהם - מי שאני היום, הוא תוצר שאני שלמה איתו בכל מאת האחוזים וזה בלי להתחיל לדבר אפילו על הילדים. אבל אני כן חושבת שלא משנה כמה ההורות שלנו מודרנית, יש תנאים בסיסיים קבועים לגבי מהי הורות ומה תפקידו של ההורה בטח בשנים הראשונות לחייהם. כן הורות היא לא דבר קל, ואין הורות שלא מחייבת ויתורים, אבל עול הדרישות על הורה, בטח עד גיל 3 לפחות ואינו יכול לחול על הילד. רוצים ללמד אותו לישון לבד? עודדו אותו לעשות את זה בכך שתהיו איתו - כן זה יוצר עייפות ומתיש, אבל אם אין לכם בעיה שהילד שלכם יתיש את עצמו בבכי, אני כנראה מפנה את הפוסט לאנשים הלא נכונים.


יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

הדשדוש - הרכנת הראש בעוד רגלינו מבוססות במי הבריכה בקיסריה ודרכנו מוארת בנרות ריחניים

אתמול בערב הייתי מרירה ומתוסכלת, לקח לי זמן להבין למה למרות אופיה המיידי של התשובה - בנהזוג חזר מיום מלא וגדוש במשרד כדי להתחיל לעבוד מיד. ברור שרחמיי היו נתונים לו, ברור שאם הוא היה יכול שלא לעבוד ולהצטרף אלינו לארוחת ערב הוא היה מצטרף בלי למצמץ ומרוב ברור, אנו ישבנו לשולחן האוכל לאחר עוד פעילות חנוכה שחזרנו ממנה עייפים ומרוצים והוא ישב עם המחשב והטלפון ועבד ועבד. זה ישב לי בלב וכמו כל מחשבה מרירה זה הלך והתפשט כמו רעל בכל הגוף. הייתי חסרת סבלנות ולא נחמדה. ולא בן הזוג לא היה זה שספג את מררתי, הוא עבד. הילדים נאלצו להתמודד עם אמא לא חביבה בכלל שבמקום לנהל שיחה על דא ועל הא החליטה ללמד איזו שטות אבל בלי טיפה של סבלנות לנושא. וידעתי שההתעקשות שלי להסביר בשעת ערב מאוחרת ובמצב הרוח האומלל שלי תהיה רעיון לא טוב אך שעטתי, מטפורית כמובן, עם הראש קדימה מתוך ידיעה שהמפגש עם הקיר יכאיב בעיקר לי והקיר לא נודע כי בא ראשי בקרבו. אחרי שהילדים נרדמו הרשיתי לעצמי רגע לבכות. בעיקר בגלל שזה המלכוד המיידי, אני תמיד אומרת לעצמי שזה בגלל הבחירה שלנו בחינוך ביתי ובגלל שאין הכנסה נוספת, אבל הרי גם אם הייתי מפרנסת זה לא היה משנה את אופיה של עבודתו. באיזה מין עולם אנחנו חיים אם לא רק שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם את ריח שערם החפוף של ילדינו אין לנו תמיד זמן לנשום לקירבנו?

אז נכון, אנחנו מנסים למצוא כמה שאפשר יותר זמן משפחתי, למשל כל ערב יש שעה לפחות של חיבוקים במיטה וספרים עם אבא או אבא ואמא וזה זמן קדוש לכולם. וכנגד כל הסיכויים בעולם המודרני והמתועש להחריד הזה בו השוק הגלובאלי עובד מסביב לשעון, אנחנו באמת מצליחים לייצר תא משפחתי מלוכד ואוהב ולכולם יש בו מרחב. אבל כמה טירוף יש ברעיון שהעבודה לא נגמרת ואתה עושה אותה בכל רגע נתון. בעבודתו הנוכחית, בנהזוג עובד גם מהבית. כל מה שזה אומר זה יום בו הוא לא מבזבז זמן על נסיעות וכל פעולה מיותרת אחרת שאינה מכוונת עבודה. בהתחלה חשבתי שאולי זה בגלל שאני מוותרת ולא קובעת גבולות, אבל זה לא נכון זה פשוט רמת הציפיות. הוא מסוגל לסיים לעבוד בחמש לפנות בוקר ולקבל כבר בשבע (אריתמטיקה פשוטה - מדובר בשעתיים ברוטו יש לנקות זמן צעידה לחדר, סגירת תריסים, מקלחת וצחצוח שיניים ולא עלינו גם זמן להצליח בכלל להירדם בתוך הזמזום הפעלתני הזה) הודעה שיש כבר נושא אחר שיש לטפל בו. ולמדנו לקבל את זה ולנסות ליצור את התנאים האופטימליים לעמוד בציפיות מהעבודה וגם לחיות בקצת זמן שאולי לפעמים זה משאיר. בדרך כלל הלמדנו לקבל את זה הוא חלק מהחיים, אבל לפעמים זה פתאום מכה בך. ואז אתה מבין שבעצם ככה אתה חי, אתה אשכרה שם את החיים שלך במקום שני כי העבודה היא במקום הראשון. מי היה צריך את המהפכה התעשייתית? מי צריך תנאים סוציאליים? העבודה היא חיינו ולא, אנחנו כנראה לא מאושרים.

ופתאום הבנתי עוד משהו - שיש יותר מדי דברים שפשוט למדנו לקבל, לא רק העובדה שהעבודה שלנו הופכת לחזות הכל בחיים. למדנו איך הדברים עובדים ולמדנו להרכין ראש. ועם כל עוולה, אנחנו מרכינים ראש רק עוד קצת, הבעיה היא שככל שנרכין ראש יותר כך נראה פחות ופחות את האופק. האופק הוא התקווה וכשלא נושאים מבט לראותו ממשיכים לדשדש במציאות אפרפרה לאורם העמום של נרות ריחניים ב- 6,000 ש"ח. הבעיה היא שזה פשוט לא מאיר את הדרך למיליונים, אלא רק לאלה שנמצאים קרוב, קרוב מאוד. אבל על נתניהו דיברתי אתמול, היום זה היום, אפשר להוסיף להתרענן במימי הבריכה הצלולים בקיסריה ואפשר להתרענן בדוגמאות חדשות. למרות שבהליכה מקיסריה יש היום כבר הרבה יותר גפרורים לצד הכביש שלא נשרפו והציתו להבות, אלא פשוט נשכחו בצד הדרך (אותם דווקא רואים ממש טוב כשהולכים בראש מורכן).

זה עולם שפחות מחודש אחרי שהשר אהרונוביץ' מכריז שזכויות אדם זה קוץ בתחת, המשטרה בשיא הטבעיות מוציאה צו בית משפט ובו דרישה מכלי התקשורת להעביר לרשותה את התמונות שצילמו בהפגנות יום הזעם כדי לעצור מפגינים. מה? איך זה לא מפחיד אף אחד? דרישתה של המשטרה היא לחלוטין לא סבירה. לא ברור לי מי האדיוט במשטרה שהחליט לפנות לבית המשפט, לא ברור בכלל כיצד בית משפט הוציא צו שכזה ולא ברור לי איך בכלל למישהו זה נראה הגיוני. במדינה דמוקרטית, הפגיעה בחופש העיתונות היא חמורה וניתן להצדיק אותה רק במקרים חריגים במיוחד. פגיעה בחופש העיתונות צריכה להישקל בכובד ראש ומתוך שיקול דעת. לאור האמור, הרי שאין אלא להסיק שהמשטרה איבדה את זה, סופית. המשטרה פשטה את הרגל, לא מסוגלת לאכוף חוקים ולא מסוגלת לכבד חוקים ובטח לא זכויות. עוד דוגמאות? האלימות שמפגינה המשטרה בכל ההפגנות האזרחיות בשנים האחרונות; מעצר הילדון בהפגנות יום הזעם אל מול אקדח שלוף; דעיכתה השקטה במיוחד של פרשיית הזמר והקטינות; הסרטון החדש שעלה היום בו שוטרים עוצרים באלימות, מול מצלמות וקהל, אדם שכנראה העיר לשוטר שעבר פס לבן; שום אמירה נחרצת אין למשטרה הזו מלבד הסיסמא האומללה שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. 

זה עולם שבו חברת כנסת, אם לשני ילדים, יו"ר סיעה, עלה תאנה חילוני במפלגה דתית (לא משחקים "נחש מי"? סליחה חשבתי שאני צריכה לתת רמזים), החליטה להגיש בקשת וטו מטעם סיעתה להצעת חוק חשובה חברתית ושוויונית להשוואת נקודות זיכוי במס להורים גאים, היינו זוגות חד מיניים, שעברה בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. ולמה? כי לטענתה איזכור זוגות חד מיניים בחקיקה יסלול את הדרך לנישואים גאים בישראל ויפגע בסטטוס קוו בתחום הנישואים האזרחיים. אין סטטוס קוו בנושא נישואים, ח"כ שקד, יש מונופול יהודי של הרבנות בתחום הזה, יש פגיעה בזכויות הפרט של כל אזרח חילוני שרוצה לבחור לעצמו איך ואם בכלל לערוך את טקס חתונתו עם בחיר/בחירת ליבו. יש שתי אפשרויות או לפרוט את הנושא לאיטו באמצעות חוקים כמו הצעת החוק הזו או לשבור לגמרי את החוקים ולהפריד דת ומדינה. ככה אי אפשר, אם כי שמתי לב שלרוב הזרמת עוד כספים למנהלת הדת ולהתנחלויות משמנת הרבה החלטות של הבית היהודי, האג'נדה שלהם גלויה לחלוטין. אין מה לדון בכובד ראש בנושא הנישואים האזרחיים, יש לאפשר נישואים אזרחיים ויש לעשות כל דבר כדי לסלול את הדרך לשם. כחילונית הייתי מצפה מחברת הכנסת שקד להבין את זה, אבל גם הייתי מצפה שלא תהיה במפלגה דתית, אז כנראה שהציפיות שלי לא יתממשו. אין דבר ממילא לא הייתי רוצה להיות באותו צד של איזשהו מתרס עם האישה הזו.

זה עולם שבו מדינה מְפנה אזרחים סוג א' בתנאים מיטיבים ואזרחים סוג ב' (מפאת חוסר רצוני להמשיך עם אותיות הא"ב עד לאות השביעית) בתנאים מחפירים ועוטפת את זה במילים ריקות. וכאשר אזרחים סוג ב' יוצאים להפגין נגד הגזל והגזענות המשתמעים מהתכנית, היא משתמשת באלימות כדי לפזר את ההפגנה הלגיטימית ואחר מנסה בדרכים לא כשרות לעצור את המפגינים אליהם לא הגיעה בהפגנה עצמה, בעוד ראשי המדינה ממשיכים בתעמולה מחפירה כדי להפוך כל התנגדות לתוכנית הגזענית והלא טובה הזו ללא לגיטימית. 

זה עולם שבו היה ניסיון להצית בית שלם של משפחה בכפר פלסטיני לא במסגרת העברת הלפיד של חנוכה, אלא רק כדי לנקום בפלסטינים באשר הם והניסיון הזה אפילו לא קיבל תהודה תקשורתית למעט עיתון אחד שממילא נתפס כשופר של הבוגדים.

זה עולם שדתות מפרידות בין בני אדם, עולם של אטרף צריכה שאין כמוהו, אבל זה בעיקר עולם של אנשים שממשיכים בחייהם שלהם בלי להרים מבט עד שהעוול מגיע ממש אבל ממש לפתחם ואז הם בעיקר ייטו להחליף מזוזה מאשר להישיר מבט, לראות את האופק, להרגיש את התקווה ולנסות לעשות את הצעד הבא, זה שיתחיל את השינוי. 


יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

אי שוויון - חינוך ושבירה

לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.

הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים. 

אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב. 

הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby? 

אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

סיכומון

חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.