חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כתיבה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 12 באפריל 2015

אי מילים

לפעמים יש בי כל כך הרבה מילים שרק לשבת ולנסות לעשות בהן סדר נראה כמעט בלתי אפשרי וחסר תוחלת. בעוד שבחיים אני מסודרת, פועלת בהיגיון ויעילות, במילים אני בזבזנית. ואני לא מתכוונת לזה שאני מדברת או כותבת המון, אלא דווקא למילים שלא נשמעות (למרבה הפלא יש כאלה - דמיינו). אלה שהן רק שלי. נותנת להן להסתובב בכל הגוף, להסתלסל, להתערבב, להבליח ולגוז, להתארגן ולהתבלגן. אי הסדר של המילים הוא אי שפיות קטן, בו אין מקום לסדר, לשכלתנות יתרה, לניתוח רציונאלי, גם אין בו צורך להיות חזקה. להפך, באי המילים הזה שלי, אני יכולה להיות הכי ספוגית ורכה. זה לא אי בודד, זה אי של מילים, בו אני הזרה אך המוכרת, הצופה המעורבת. אך המילים שם מסתובבות חופשי כי רק אני יוצקת בהן משמעות.

אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.

אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.

הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.

ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.



יום שבת, 7 במרץ 2015

מי שטרח כל השבוע, ובכן, היה יעיל

Image result for ‫חום‬‎
האנרגיה עוזת לי את הגוף (אילוסטרציה)
היום ה-6 לנסיעתו של הבנזוג, שבוע ראשון של עבודה, עוד לילה של כיבוש מיטתי צפוי לי הלילה, בנדיט על כל כרית. תכל'ס עבר יותר טוב ממה שחשבתי, זה כנראה אמור לשמח אותי אבל שבוע שלם של אנרגיות אין קץ, הביאו אותי רצוצה לשבת הזו ואז הגיע החום וכמו כל מערכת הפועלת במרחב הפיזיקלי, זה רוקן לי את כל האנרגיה מהמצברים. עם כל שניה שהיום מתקדם והחום קצת משתחרר, אני מצליחה להביא את עצמי למצב קצת יותר ממפונצ'ר. יש לקוות שהמאמץ ישתלם ואצליח בסופו של דבר קצת לכתוב.

כל כך הרבה פוסטים פיספסתי השבוע, המון נושאים שרצו להיכתב, או לפחות להתארגן חיצונית ממני למילים הגיוניות ולא הצלחתי למצוא את הזמן. כל יום נגמר במחשבה שבלילה אכתוב קצת וכל לילה נגמר או בכתיבה לעבודה החדשה או בהתמוטטות במיטה עם הילדים. שבוע שלם של התעסקות במילים, המון כתיבה ולא זאת שרציתי שתהיה, מוזר לכתוב לאחרים. ועכשיו, סוף סוף מול המסך הלבן האהוב, אני מוצאת את עצמי עם רעיונות שמתחרים על הרגע להיכתב. לברור אותם זו משימה לא פשוטה.

שלא תגידו שלא השווצתי
בכלל הבטחתי פוסט לפורים והיה לי ברור שאכתוב כי היו הכנות ותחפושות ומשלוחי מנות ומסיבת חינוך ביתי, וגם כי זה חג מלא שמחה (למרות ששכחנו לשם מה התכנסנו: יהודים שניתנה להם האפשרות לנקום והרגו ככל הנראה יותר מ- 75,000 איש. אבל, היי, לפחות לא עסקו בביזה [ייאייי]). במסגרת הפקת הלקחים משנה שעברה, בה התחלתי רק 3 שבועות לפני החג עם כל הנושא הזה של תחפושות, השנה הרגשתי שאני מספיק מוכנה ולקחתי מקדם ביטחון של שבוע. קצת שחצני, אבל כנראה שעד שלא חוטפים את המכה בדמות ילד עגום שהתחפושת שלו לא מוכנה, גישת ה"לי זה לא יקרה" מככבת. תוסיפו לזה שלרוב אחד מהזאטוטים, אם לא יותר, משנה את דעתו שוב ושוב בעניין התחפושת והנה לכם תירוץ מושלם לדחיינות מוצדקת.

אבל עכשיו, כשכבר שבת והשמש שוקעת ומסיבות הפורים כבר חלפו עברו להן, למי יש כוח לכתוב לכם על תחפושת פרעה שתפרתי בימים ובלילות בחוט זהב משל הייתי גמד באגדת ילדים? על הנחש שריקעתי במיוחד לכובעו? על תוספות לשיער וגלגולן של צמות לליה סקייווקר? או הניסיון לייצר חגורה מדוייקת שתהיה כמו של ליה בסרט? או חגורת החבל שהכאיבה למותנו הדקה והרגישה של לוק סקייווקר?או המגפיים שהצלחתי לאלתר וירדו 5 דקות לתוף המסיבה? אבל מה זה חשוב היה להם כיף, לפחות ביום שלישי - מסיבת החינוך הביתי שהיו בה בערך 30 משפחות והמון ילדים (כן, דברו איתי עוד על בידוד חברתי, עאלק).

פורים נגמר בערך בשעה שחזרנו הביתה והסרנו איפור ותחפושות, אבל מי ידע אז שזה הסוף? אחה"צ הבכור הרגיש רע, זה נגמר בסשן הקאות. כלומר לא, זה נגמר בזה שקירצפתי את האסלה, אבל מי סופר? יום למחרת הוא עדיין הרגיש רע, אז למרות שכל התחפושות כובסו, הן נותרו מיותמות ולא נלבשו כי לא הלכנו לתחרות שחמט פורימית. אבל מכיון שלהרגיש רע זה לא נחמד לבד, במפגן אחווה נדיר ולא משמח הצטרף קטינא לחגיגת הוירוס בטן ואני כבר לא ידעתי אם אני מרגישה רע או שזה פסיכוסומטי. אבל למי היה זמן להגג בזה כשיש גם עבודה? והיתה ומסתבר שזה קצת הציף אותי. מה שכן הבכור המשיך לא להרגיש טוב אז לפחות בחמישי נחסך ממני לנסוע לכיוון מרכז העיר, להחנות רחוק, לצעוד ברחובות עם טרומבון כדי להוריד את הבכור בקונצרט רחוב ואז לחזור הביתה ולא הרבה אחרי שוב לצאת שוב לקח אותו. אז ככה נגמר פורים בקול ענות חלושה, קרצופים והרבה חיבוקים ופינוקים.

אדירים, כבר חמש פיסקאות אני כותבת על משהו שבכלל ויתרתי על לכתוב עליו... איזה חוסר יעילות. מה שמביא אותי להסתכל קדימה על השבוע הקרוב (והוא כבר במרחק של שעות ספורות). עכשיו כשאני כבר מבינה את העבודה, אני יודעת שאני חייבת ללמוד לשלב אותה טוב יותר עם אורח חיי. זה שהילדים היו חולים איפשר לי לעבוד יותר, אבל אני חייבת לעצמי לעבוד לא יותר ממה שקבעתי. חבר אמר לי ובצדק שגם בעודף יעילות צריך לטפל. ולמרות שבעיני יעילות היא מאמץ משתלם שמשלב התמקדות במטרה, אסטרטגיה ואי אילו כישורים תלויי עניין, עדיין השבוע אני מתכוונת לטפל בזה. בגדר אוטומציה משפרת יעילות, לפעמים אני תוהה אם אני מבינה שתכל'ס אני לא שורה של קוד. 

בכל מקרה כנראה שהייתי צריכה לאוורר, שבוע שלם שמרבית השיחות שלי מתקיימות בקבוצה בה אני מכפילה את ממוצע הגילאים (כשהם יחד ממוצע הגילאים הוא 8.333, איתי ההמוצע קופץ ל- 16.25) ולמרות שרציתי לכתוב על חינוך ביתי או אולי קצת על פוליטיקה (ולא, אני לא אלך להפגנה הערב, זה למעלה מכוחותיי), כנראה שלפעמים קצת לכתוב על הבנאלי, זה בדיוק מה שצריך כדי לפרוק את היומיום שלפעמים הוא קצת זקוק לפרספקטיבה. היה שבוע טוב. 


יום שישי, 30 בינואר 2015

אחת מתנחלת, דוסית, אחת שמאלנית אתאיסית. אחיות

שתקתי קצת ביומיים האחרונים ולא שלא היה על מה לכתוב, עם המוות המיותר בצפון במסגרת "הרוֹג לי והרוֹג לך", אוחנה כן אח או אוחנה לא אח או אוחנה רק אח חורג, בקבוקי פיקדון והרגלי השתיה התמוהים של הזוג נתניהו ועוד ועוד. ולא היה לי יותר מדי כוח לזה. בנט שעד עכשיו לא עשה הרבה טעויות ונתניהו שעד עכשיו בעיקר עושה טעויות והרצוג שאדירים יודע למה הוא מחכה, אבל הסנוז כבר על אחוזי סוללה בודדים ואם הוא לא יעשה כלום חלון ההזדמנויות רק ילך וייסגר. שגיונות עצובים על מהפך שיכול לקרות. אבל הימים האחרונים גרמו לי דווקא להתכנס לתוך עצמי. אז הנה עוד פוסט אישי.

בעוד בנט מדבר על אחים ומבחין בין מי שהוא אח ומי שהוא סתם בוגד, משפחות אמיתיות מדגימות ניסיונות מוזרים העולים על כל מציאות ומוכיחות שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אני לרוב לא כותבת יותר מדי על המשפחה שלי. למדתי שלמרות שאני לא כותבת שום דבר שלא ידוע לכל המשתתפים ושום דבר שיכול לפגוע במישהו, עדיין המשפחה שלי מעדיפה לא להיות לא נושא, לא נשוא ולא מושא כתיבתי. כשכתבתי זה כבר הוכיח את עצמו כמחולל מהומות בכוס תה ותה כידוע, בטח בחורף, הוא לא משהו שאתה מעניין להסעיר ולא משנה מאיזו עדה אתה. ובכל זאת, אני כותבת, אבל בחיי שאני לא חושבת שאצליח לעצבן היום מישהו ומכיון שזאת בכלל לא המטרה, הרי שאני מתכוונת לנסות את זה.

זה לא סוד שאני מחזיקה בדעות שמאל מאוד ברורות, מי שקצת עוקב אחרי הבלוג יודע זאת מצוין, מי שמכיר אותי אז בכלל. זה גם לא סוד שאני אתאיסטית מוחלטת שלא מאמינה בכלל בישות אלוהית כזאת או אחרת וחוגגת חגים בצורה חילונית למדי ומנסה להכניס להם תכנים שמתאימים לדרך שאני מאמינה בה. זה גם לא סוד שאחותי חזרה בתשובה לפני כ- 12 שנים, גרה באחת ההתנחלויות הכי הארד קור, שייכת לזרם הברסלווי ומצביעה ש"ס (גם היא כנראה יצאה מרדנית שבועטת בכל מוסכמה אפשרית). אתם אולי לא יודעים שאני לא עוברת את הקו הירוק, זה קצת מקשה על הקשר זה שאני לא מוכנה להגיע. הסבירו לי פעם שבשביל משפחה חייבים לעשות את האקסטרה מייל, אני עושה את זה אבל כמו שאני מכבדת את המצוות שלה, אלה המצוות שאני מאמינה בהן שהופכות אותי למה שאני ואותה למי שהיא. ובאמת אף אחת מאיתנו לא עוברת על המצוות שלה ואנחנו חיות מצוין עם זה, גם זו עם זו, למען הסר ספק. 

על פניו נראה שאין שום סיבה שאחותי ואני נהיה חברות, לבד מהשוני העצום בדרך החיים, הכרנו רק כשהיא היתה בת 16 כי אז אני נולדתי ורוב הזמן לא גדלנו באותו בית, היא כבר חיה בקיבוץ כשנולדתי, אחר כך צבא ואז היא למדה באיטליה. כשהיתה באה לביקור היא היתה משחקת איתי ועם החברות שלי, אני ממש זוכרת אותה קופצת איתנו בחבל ומשחקת קלאס. אני גם זוכרת את עצמי מעריצה אותה כילדה קטנה ובוחנת כל ניואנס שהיא עושה, אבל אין לנו הרבה זכרונות משותפים, אפילו הבית שגדלנו בו היה שונה ודומה באותן העוצמות. לא פשוט לא להכיר מישהו ממש טוב ועדיין לקבל אותו למעגל הקרוב שלך מעצם היותו בעל תפקיד רשמי, אבל עושה רושם שזה מעולם לא הפריע לנו.

שני דברים קרו בשבועות האחרונים והם שגרמו לי לכתוב היום. האחד היה הדלקת הנרות בחנוכה האחרון. רצה הגורל ויצא שהדלקת הנרות של הצד שלי תהיה אצלנו. מכיון שאני אדם שמאמין באוכל כאבן יסוד בחיים, הגעתי למסקנה שלא משנה מה, אני הפעם מכינה אוכל גם לאחותי, שלרוב רק שומעת על בישוליי ולא טועמת אף פעם. לפני השיחה איתה כבר נכנסתי לכל מיני אתרים ובדקתי את העניין. קראתי שם דברים שנראו לי מוזרים להחריד והתכוננתי לספר לאחותי כל מה שאני מתכוונת לעשות רק כדי שהיא תאכל אצלנו. הפתעתי אותה, אני יודעת וזה גם יצא לטובה כי אחרי שהם הסכימו לאכול אצלי אם אעמוד בכללים, גילינו שהפרשנות הספרדית הרבה יותר מקילה מזו האשכנזית ומשפחתה של אחותי הולכת לפי עדות ספרד (הו, אנחת הרווחה כשאתה מתכונן לנורא מכל ובסוף הוא לא כזה נורא). 

זה לא היה קל - הייתי צריכה לבדוק כשרות של ירקות ואת נושא השמיטה ובאגף הגבינות לקח לי שעות למצוא את הכשרות הנכונה, ואחותי הסכימה רק לעלים של גוש קטיף, אז מאיפה זה עכשיו ואני הרי לא קונה מהתנחלויות... בקיצור, היו שם סיטואציות הזויות שאפשר עוד לצחוק עליהן שנים עם כמה שהן סטריאוטיפיות. אבל אחרי שהכשרתי תנור, ויתרתי על שימוש בכיריים, הגעלתי כלים ועבדתי רק על משטחים מגועלים ורק עם מוצרים כשרים, הצלחתי לעשות ארוחה שכל המשפחה יכלה לאכול אותה. ואפילו לא היה קשה מדיי. זה אולי נשמע לכם כמו דבר של מה בכך, אבל אני די בטוחה שזה שכולנו סופסוף אכלנו את אותו הדבר עשה משהו טוב. בכל מקרה כולם יצאו מרוצים, אז מי אני שאנסה לבודד את גורם ההצלחה?

הדבר השני שקרה הוא שאחותי שינתה כבר לפני כמה וכמה שנים את שמה בהצעת הרב שלה. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה זה לא פשוט כשמישהו קרוב לך פתאום אחרי עשרות שנים משנה את שמו. קשה לקבל את זה, כשזה על רקע חזרה בתשובה זה לפעמים הרבה יותר קשה. שינוי השם הוא במידה רבה גם סגירת דלת על חיים קודמים, וזה לא משנה אם זו דרך נכונה לראות את זה או לא. אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בשם החדש שלה. השבוע פתאום הבנתי שהבעיה היא שלי, אחותי עשתה את הבחירה שלה, אני צריכה לבחור לאמץ את הבחירה שלה גם במקומות שלא נוחים לי. השבוע התנצלתי בפניה כי פתאום הבנתי שזה מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. לא פשוטה לי ההחלטה הזו, אבל אני חייבת את זה לה, כי זו המשמעות של לקבל אותה עד הסוף. אז אולי כשהיא לא תשמע אני אקרא לה בשמה הישן וגם אולי מתישהו כבר אתרגל לזה. אני גם לא משנה את שמה בסלולארי שלי, אבל בנוכחותה אקרא לה בשם שהיא עכשיו. ככה זה עם אחים ואחיות. מקבלים אותם.

אני מניחה שמה שאני אומרת זה שכל עוד מחליטים שכל העמדות "כשרות" (כן, זה משעשע אותי), אפשר גם אפשר לבוא ממקום של כבוד, חברות ושיתוף ולהכיל זה את מוזרויותיו של זה. אז סבבה, היא תמשיך להתפלא כשאני אתפתל כשהיא שוב תתמה על פשר אי אמונתי באל ולא תהסס לדבר על זה, ואני כמובן לא אשאל אותה שאלות שמתמיהות אותי כי אני יודעת שזה לא מתאים, אבל נוכל תמיד לדבר אחת עם השניה בטלפון ולצחוק ולשתף ולהנות זו מזו. ומסתבר שאפשר להכיל את כל התנאים אם רק רוצים. אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה, זה ממש לא משל מהחיים. אבל המחשבה על הקבלה הזו של שתינו, שתי אחיות כל כך שונות, עשתה לי שמח על הלב, החיים הם לא מקשה אחת, אבל הם יריעה שתמיד אפשר למתוח כשרק רוצים להכיל. ושוב אני מגלה כמה נעים בבועה שלי וכמה המסביב כל כך הפוך. 

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

אדם זה אדמה בלי ה'. תרתי משמע

יום זכויות האדם היום, יום שמתבקש שאכתוב עליו, בטח בשבוע בו הכנסת בימיה האחרונים מעבירה את חוק המסתננים, במדינה בה כולנו בני פליטים. בטח בשבוע בו מתפרסם דו"ח העינויים האמריקאי, שמעיד על זוועות בלתי נתפסות, כולל המשך חקירה של אנשים שהוכרו כחפים מפשע. בטח ביום בו השר הפלשתיני אבו עין משתתף בהפגנה, נהדף בכוח ע"י חיילי צה"ל ולאחר מכן מוצא את מותו. בטח ביום בו מותו, נתפס ע"י ישראלים כדבר טוב כי תכל'ס השר הזה היה מחבל. בטח ביום בו נער בן 14 נפגע בראשו מכדור גומי. בטח ביום בו בג"צ מסכים שעונשה של ח"כ זועבי "חריג בחומרתו" אך מאשר את השעייתה ודוחה את עתירתה. בטח ביום בו האגודה לזכויות האזרח מפרסמת דו"ח שמוכיח כי חופש הביטוי בישראל הצטמצם (וההחרפה, הפלא ופלא, התבטאה ביתר שאת בזמן צוק איתן) וכי מצב זכויות האדם בישראל מתדרדר. בטח ביום כזה.

בטח בעולם בו כל הזמן זכויות בני אדם נדרסות לפתחן של סיסמאות כמו ביטחון, דמוקרטיה, מלחמה בטרור, דת. אין לי כוח לכתוב על זכויות בני אדם, כשאני חושבת כמה קל היה לחיות בעולם, לו רק היינו מתמקדים בחיים. אני לא נאיבית, למרות שתגידו שכן. מתבוננת מהצד, בין פריבילגיית השקט שלי כי נולדתי עם נתונים "נכונים" ובין הרצון לצרוח או לבכות או לבכות ולצרוח. האדם בונה והורס בו זמנית. הכל נתון לזוויות ראייה ופרשנות, הכל מתנדנד על הציר בין הניסיון לחיות כיחיד והניסיון לייצר קולקטיב.  

אין לי כוח לכתוב, אולי רק לדמיין.

להאמין שיכול היה להיות יותר טוב, אילו היינו פחות צודקים ומצדיקים, פחות עסוקים בעצמנו, אם היינו פשוט שמים בראש סדר העדיפויות את החיים. במקום דתות, אתוסים, לאומים, כסף, אינטרסים. אילו בראש סדר העדיפויות היה העתיד של ילדינו, יותר עתיד, פחות עבר. יותר אופטימיות.

לא, אני לא חושבת שצריך לאהוב את כולם, להסכים עם כולם, להיות בסדר עם כולם, להכיל את כולם. צריך רק להבין שמשמעות החיים, עוד לפני אלוהים, לפני הדת, לפני המסורת, לפני המורשת, לפני הכסף, הנפט, האדמה. כן לפני האדמה, בא האדם. תורידו מהאדמה את ה- ה' והנה לכם התשובה הנכונה. אדם. קטן ופשוט, גם מורכב, אבל הוא גם בסך הכל אדם.

כן, תחייכו ותקראו לי נאיבית.

כן, תגידו שזה בלתי אפשרי.

אני בוחרת להאמין, שאם רק נעשה מאמץ ואם רק נקדש את החיים.

יום זכויות האדם. עוד יום שמנסה לייצר תודעה בינלאומית. אבל תכל'ס זו תודעה אישית. מהדברים הקטנים שמשנים את התמונה הגדולה.

זה לא יקרה. אני פסימית. ביום זכויות האדם אני מוצאת את עצמי נבוכה. כמה זה קל וכמה זה לא יקרה. 

מחשבה מדכאת. לא רק היום. בכל יום. מלווה אותי ולא מרפה. מנסה לשנות במציאות שלי. כותבת

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק... 

יום שני, 29 בספטמבר 2014

סיסמאות

עמוד או שמא נקודת מפגש?
אם הבנתי נכון זה שכתבתי על פוליטיקה השאיר אתכם לרגע נבוכים כי כבר התרגלתם לפוסטים אישיים והנחתּי עליכם פוליטיקה בלי אזהרת טריגר. אני מתנצלת. לא, זה לא ישתנה, אני כותבת את מה שמרגיש לי באותו רגע או מה שמתבשל ימים. לפעמים זה אישי וחושפני, לפעמים פוליטי ולפעמים משהו אחר. בהתחלה, כשרק חזרתי לכתוב, חשבתי, טוב על מי אני עובדת? בהתחלה לא חשבתי על כלום, רק כמהתי לכתוב. אבל תקופה, די ארוכה יש לציין, עוד תהיתי לאן ואם בכלל להתכוונן בכתיבה. התחלתי אישי, המשכתי פוליטי ולקח לי זמן עד שהבנתי שאני כותבת לעצמי ולכן אני לא מוגבלת. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי לתהות ולהתכייל ופשוט הנחתי לעצמי להוציא. מבחינתי השם של הבלוג הזה הוא בגדר אזהרת טריגר קבועה ועומדת. אני לא מתחייבת לכתוב על שום דבר באופן אבסולוטי ואין לדעת מה יביא איתו היום (או הימים, כי לאחרונה אני לא מספיקה לפרסם בכל יום). זאת אומרת שמה שאני מנסה לומר פה זה "היו נכונים", אל תצפו אף פעם וכך גם לא תהיו מופתעים. אז הנה אנחנו על אותו עמוד. אפשר להמשיך.



מנוע של בואינג
אז,לצערי, יש להודות, מהבוקר מסתובב איתי, נתניהו, שאמר טרום עלייתו למטוס, בעוד רעשי מנועי הבואינג בו טס לניו יורק משמשים כרקע, שהוא עומד לספר לעולם על גבורתם של חיילי ישראל ועל צה"ל, הצבא המוסרי בעולם. ברור לי שאתם מצפים ממני לכתוב למה אני חושבת שזה לא ממש נכון, אבל אני אפתיע אתכם, אני ממש לא מתכוונת לדון בזה וגם לא בפער האינהרנטי בין צבא למוסר והצורך התרבותי-חברתי שלנו לחבר בין שני המושגים. מה שכן מעסיק אותי זה שנתניהו לא מסוגל להגיד צה"ל בלי להגיד אוטומטית גם את רצף המילים "הצבא המוסרי בעולם". ביננו זה מדאיג. כשמשהו הופך לסיסמא, אנטנת הסקפטיות שלי מיד מזדקפת. זה בערך כמו שכבר אי אפשר לשמוע את נתניהו אומר ישראל בלי להזכיר שזו מדינה יהודית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא צריכה כל הזמן תזכורות עם שמות תואר. כאשר שמות מתחילים להופיע עם שמות תואר, אני מתחילה להילחץ שמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי. כשמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי אני לרוב נוטה להאמין שהוא לא ממש מאמין במה הוא אומר ורק רוצה שעוד אנשים יסכימו איתו כדי להרגיש יותר בטוח במה שהוא אומר. 



זה מדבר בעד עצמו, אני חושבת
נתניהו הוא איש של סיסמאות, ככה הוא הופך את השיח לרדוד יותר ומצליח להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ואם תהיתם - לדעתי, המטרה הראשונה של נתניהו זה להישאר ראש ממשלה. דרך אגב, למרות שלא שאלתם, אני חושבת שמטרתו השניה היא לא להיות מופתע. לכן, המהלך משבוע שעבר של סער מטריד את נתניהו הרבה יותר ממה שנדמה כי הוא לגמרי נתפס עם המכנסיים למטה וזה לא קרה בצורה כל כך מובהקת מאז פרשת הקלטת ואז נתניהו עוד היה טירון, היום הוא כבר לא. הבעיה העיקרית ששנות שלטונו של נתניהו כל כך הרגילו אותנו לסיסמאות שהציבור מקבל אותן כעובדות גם כי נוח לו מאוד עם העמדות האלה וגם כי הן נותנות מענה סתום לכל תהיה שיכולה לבוא. תנסו את זה - זה עובד גם על הכאילו טיעון של "מדינה יהודית" (וזה מפתיע עד כמה זה פורט על נימים עדינים אצל מרבית הציבור) ועובד אפילו טוב יותר עם "הצבא המוסרי בעולם".


הבעיה מתחילה בזה שלומר משהו שוב ושוב לא באמת הופך את זה לנכון. ויש כאן מילכוד כי אם תאמר משהו המון פעמים והוא יהפוך לחלק מהשיח במידה רבה המילה כן יצרה מציאות. במקרה של צה"ל הצבא המוסרי בעולם כבר הגענו למצב שהציבור בישראל יוצא מנקודת הנחה שאין צבא מוסרי ממנו. בואו גם נניח לשם הדיון שזה נכון, אבל מה קורה בצבא המוסרי בעולם כאשר נעשים בו לפעמים, לעיתים הכי רחוקות, נדירות, מעשים לא מוסריים? אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה הצבא המוסרי בעולם ואין בלתה הרי שאין בנו מקום לבחון רגעים פחות מוסריים, אלה נמצאים בשטח המת של זוית הראיה. הם הופכים להיות בטלים בשישים כביכול, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. אבל אם בתוך משהו שנתפס כטוב (ושוב עלי לעמוד על הדיסוננס האינהרנטי היות ומוקד הדיון הוא צבא) מתקיימות התנהגויות לא טובות והן "מוחלקות" הרי שנפתח פתח מעשי למעשים לא מוסריים. אבל יותר מזה, מה הופך משהו למוסרי? והאם אנחנו מדברים על מוסריות אבסולוטית או יחסית. הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם מתיימרת להיות אבסולוטית בעוד היא למעשה מאוד יחסית ויתרה גם במקום ששום השוואה לא עושה לה טוב תכל'ס. וכשאנחנו מגדלים ילדים (ראו פרשת אדם ורטה) ילדים שמאמינים אבסולוטית שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, הם לא יפעילו שיקול דעת ולא יפעלו כדי להוכיח שצה"ל אכן כזה, הם יפעלו מתוך אמונה ולא מתוך מחשבה. וככה אפילו לא נחים על זרי דפנה (בהנחה שהיו כאלה), ככה פשוט מחליקים בלי לשים לב. 



ואז נפל לי האסימון, אני לא יכולה לבלוע סיסמאות.אני לא דבקה במנטרות, אני מעדיפה מטרות ברורות, זה כנראה הנון שלי (כן, תרתי משמע). זה לא עובד לי, לא במישור האישי ולא במישור הציבורי. סיסמאות ומנטרות הן בדיוק הדברים שאני מנסה להימנע מהם כל הזמן ולצערי אני ממשיכה לגלות אותן בכל מקום אליו אני פונה. היכולת לאמץ סיסמאות שכאלה מבלי לבדוק אותן היא בדיוק ההפך מהסקפטיות שטבועה בי. דווקא במקומות שאני הכי אוהבת, אני מסתכלת תמיד דווקא על הפגמים, אבל לא כדי להתקטנן, כדי לאהוב, להכיל ולשפר אותם. אם אני אגיד שאני האמא הכי טובה בעולם, זה לא יעשה אותי כזו גם אם כל אחד מילדיי יפנה אלי כך בכל משפט שלו. אנחנו יכולים להמשיך ולדבר על צה"ל כצבא הכי מוסרי ולהביא שלל דוגמאות. כל עוד לא נשים לב איפה אנחנו שוגים, זה ישאר ריק מתוכן. וכל עוד הדרג המדיני משאיר את צה"ל במקום הבלתי אפשרי ככלי להנצחת הכיבוש שום מכבסת מילים לא תשנה את הפגיעה המתחייבת דווקא במוסריות של צה"ל. זה מעגלי. אני בעד צה"ל מוסרי, אבל אני לא אגיד את זה כשזה לא נכון. אבל אני בעיקר ארצה שחיילים בצה"ל לא יאמינו בעיוורון שצה"ל הוא הכי מוסרי, אלא שיפקחו עיניים ויבחנו את מעשיהם בגלל שהם רוצים שצה"ל יהיה מוסרי ופה יש הבדל עצום.


אז נתניהו שוב יעמוד באו"ם והפעם ידבר על חיילי צה"ל, בניו של העם היהודי ששרד בשואה (תוזכר לפחות פעמיים) מול טרור החמאס ואיך מול הפונדומנטליזם האיסלמי ניצבת ישראל המוסרית וכל מה שהוא יעשה זה יבנה עוד מעטה של תדמית שנועד להסוות את הסדקים מתחתיו. ואנחנו נקשיב לו ולמרות שאנחנו מרגישים את הסדקים מתחת לרגלינו, נעדיף להאמין למה שהוא יצייר כי כמו כל טובע אנחנו נאחזים בכל שביב קש שמוצע לנו. בינתיים המחיר שנידרש לשלם מאמיר. כל סיסמא עולה לנו יותר. נתניהו אולי לא יהיה פה ביום שיוגש לנו החשבון, אבל הילדים שלנו כן ועם סיסמאות לא משלמים חשבונות, גם לא הולכים למכולת, גם לא מצליחים לקיים מדינה.


יום שבת, 30 באוגוסט 2014

בלוג הוא לגמרי מאונך

במסגרת החיפוש אחר אימאג'
הפוסט הזה התגנב על קצות האצבעות והפתיע גם אותי. זה התחיל בפוסט על האמת שבכלל לא התכנס לאישי כי הוא כל כך התארך ונדמה היה לי שהוא דורש שאכתוב פוסט אישי יותר. אז כבר יומיים אני משחקת במילים על האמת שלי, ברמה הכי אישית. גם אם לא ממש כתבתי הצלחתי בכל זאת לייצר תובנה - אחרי שנה של כתיבה הצלחתי להבין שאין סיבה לייסר את עצמי לנוכח העובדה שלאחרונה אני לא מפרסמת כל יום, כי בעצם אני לגמרי נהנית מהתהליך, הרעיון, הבחינה שלו וההתאספות שלו אלי כתיבה. העובדה שאני כבר חושבת אוטומטית בשני אופנים, גם במבט אישי וגם קצת מהצד - מנתחת, מנתקת, מנסה לבחון את התהליך באופן מעט יותר אובייקטיבי ותוך כדי מחדדת את הרעיונות, מפנימה תובנות ומקציעה את המקומות המהוקצעים פחות. מכתיבה דרך מודעות ליישום. זה דווקא נחמד.



אם כבר, אצלי, שורפים קלוריות
ביומיים האחרונים הסתדרו להן מחשבות בנושא אמת אישית והדבר שמצא חן בעיני יותר מהכל הוא ההבנה שכל יום (כמעט) אני כותבת את האמת שלי. הכתיבה היא האמת (שלי), אני כותבת כמו שאני נשמעת, חושבת, מרגישה ומאמינה, מגישה לכם אותי ללא תיבול ממסך וללא חומרים משמרים, חומרי טעם וריח. כן, יש דברים שלא אכתוב, אבל לא כחלק מניסיון להסתיר אלא מתוך רצון לא לפגוע באחרים. גם במציאות יהיו רגעים שאעדיף לשתוק, אבל בכתיבה זה קריטי יותר כיון שאני מביאה רק את עצמי, מהמקום שלי ומתוך פרשנות אישית לתוך חוויה שאחרים יכולים לראות אחרת. לא מתיימרת לתת לכם נקודת מבט של אחרים, אבל כן מגישה את זה הכי ספרותי שאני, לכן זו תמיד תהיה הגרסא המקוצרת שמקדמת רעיון מסוים. הכתיבה רק מעלה על הכתב את דעותיי הידועות, אלה שנאמרות וללא שמץ של היסוס, טוב היסוס לפעמים. לרוב לא, אני מהירה לענות. זה לא תמיד טוב. מודה.
אנך


בכל מקרה, בלוג אישי זה מעולם לא התיימר אלא להיות לגמרי סובייקטיבי, לא להציע שום דבר מלבד דעה אישית ולרוב די נחרצת. גם השם שלו (כבר הבטחתי מזמן את הסיפור) מקורו בסיפור אישי (ראו גם: פיסקה הבאה. כן זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי), אין יותר אישי מזה, אין. ואצלי אישי תמיד מתערבב עם אמיתי, וכמה פעמים עוד אני אוכל לספר לכם על מסכות ומה טבעי בעיני? (קוראים חדשים: ע"ע פוסטים אחרים נניח זה) לכן נורא מצחיקים אותי אנשים שאומרים לי שאני לא מציגה נקודת מבט מאוזנת. מי מצפה מבלוג אישי להיות מאוזן?אם כבר, בלוג הוא לגמרי מאונך, כי לרוב הוא מגיע ממקום נורא אנוכי. לבד מזאת, אם יש מישהו שרוצה להאשים אותי בעוד סוג של חוסר איזון, מוטב שזה יגובה בחוות דעת מומחה.


אז לפני סיום סיפור השם וזהו ומחר אפשר לכתוב את כל מה שעוד רציתי היום (כן, יש הרבה). כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה, היה פרופסור אחד שהחליט להשתעשע בעתידי האקדמי, באחת מעבודותיי הוא כתב לי שעבודתי מצויינת. נוסף לזה לא היו הערות. הציון שקיבלתי היה 85. לא שזה לא ציון טוב בעיני היום, אבל אז מבחינתי זה היה משול לנכשל. כשעירערתי הסביר המרצה שחירותו האקדמית מאפשרת לו להוריד לי נקודות גם ללא הסבר מניח את הדעת. אז ברור שנלחמתי בחירותו האקדמית עד שסומנתי כמרדנית אך אהודה בכל המחלקה, אבל מאז היה משהו בשילוב הזה חירות אקדמית שהצית בי הרבה אנרגיה, קצת כמו סדין אדום לשור זועם מאוד. משום מה כשפתחתי את הבלוג פתאום היה ברור שזה השם, אבל לא חירות אקדמית, כי תכל'ס - אני אגיע לדוקטוראט מחדש רק עוד הרבה שנים אם בכלל - ולכן הצלחתי למצוא שם שידרוך על יבלות, אבל בקטנה.


בכל מקרה לילה ומאוחר ואם אני אכתוב עוד מילה אחת כבר ישתפך מפה הפוסט של מחר. אז מחר

יום חמישי, 21 באוגוסט 2014

מסה של מסע

זה היה יכול להיות אירוני אם לא הייתי כותבת היום, חיכיתי ליום הזה, דמיינתי אותו, גם כתבתי אלפי
כעת, זו החיה שאני אוהבת
סקיצות 
בראש כדי לחגוג את המאורע ועם זאת אני גונבת עכשיו כמה דקות עד שהתנור יתחמם דיו כדי שאכניס אליו את הפיצה הביתית כדי להתחיל סופסוף לכתוב משהו. עכשיו כבר אחרי שבע בערב, שנה שעברה כעת חיה (ביטוי נפלא, תוהה אם להמשיך למדוד אותו, ראו תמונה), הייתי הרבה אחרי פירסום הפוסט ואחרי שעות של תחושת סיפוק עצמי כי כנראה עשיתי את הדבר הנכון במקום הנכון. ואלוהים לא עדי, פשוט כי זה מאיין את הטענה, שלא הרבה פעמים אנחנו מצליחים לעשות את הדברים בעיתוי המושלם להם ולכן יש להעריך את הפעמים הנדירות בהן זה קורה. בעיקר כאשר הפעמים האלה הן לא תוצאה של מיקריות אלא תוצאה של תחושה, צורך ומימוש שהצליחו לחבור בלי שתרדוף אותם איזו קארמה. זו כבר סיבה להרגשה טובה, תוסיפו לזה שנה שלמה של כתיבה וגילויים ותכל'ס אין מנוס מלהודות שזו היתה שנה מצויינת.



עוגת יום הולדת
היום, לרגל יום הולדת שנה לבלוג, קראתי מחדש את הפוסט הראשון. לא יכול היה להיות יום שונה בתכלית מהיום הזה בדיוק שנה שעברה והיום של היום, שעכשיו הוא כבר אתמול ואין מנוס אלא להודות שאת פוסט יום ההולדת פיספסתי. קמתי מאוחר, יחד עם הילדים, בלי בנהזוג, אחרי לילה עם אזעקות, שינה טרופה מלאה בהדי פיצוצים וכיור מלא כלים ועד עכשיו עוד לא ממש כתבתי ואני כבר יכולה לראות את עצמי טרוטת עיניים יושבת עד שעות לא שעות מנסה לסיים את הרשימה הזו. ככה זה כשיש יום מלא פעילות והייתי חייבת למלא את היום הזה למען האמת, פשוט בגלל שאחרת שוב הייתי מוצפת. אין מצב שתמצאו אותי בוחנת עכשיו את השינויים בכתיבה, או את הציפיות שלי לפני ועכשיו. אני כותבת, זה מה שאני עושה כבר שנה. ואני לא יכולה לדבר בשם הבלוג, יכול להיות שהוא היה מעדיף כותבת אחרת אבל הוא בחברה טובה עם הילדים שלי, גם הם תקועים איתי שלא מבחירה (אגב נראה שזה בסדר מבחינתם), אבל אני יכולה להתייחס למשמעות של הבלוג הזה מבחינתי ויותר מזה שהוא כל כך כבר מובן מאליו שאני לא רואה עד כמה כל יום של כתיבה הוא למעשה פלא, שקיק קטן של אושר והתבהרות המחשבה. אני כן עצובה מעט בכל יום שאני לא כותבת, אבל לא מייסרת את עצמי, רק מרגישה בחיסרון, אבל כותבת בראש כל היום.


גם מברשת, גם חפירה ארכיאולוגית 
השנה הזו של הכתיבה הייתה בעיקר צעדיו הראשונים של מסע (לא אודיסיאה, אבל תודה על ההצעה), במידה מסויימת הכל מתחיל בחפירה ארכיאולוגית ברמה האמורפית, שהביאה לממצאים בקנה מידה של החוליה החסרה. הייתי צריכה לעבור איזשהוא שינוי, כמו של ממצא ארכיאולוגי נדיר המוברש על ידי מברשת שמסירה אבק, עפר, אולי קורי עכביש שאחרי מאות שנים שוב נחשף לאור. אין להסיק מזה שבשנים שלפני הייתי קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה, אבל הייתי מכונסת בעצמי ובילדים עד שלא ראיתי את עצמי. אז הנה הרגע של הספקנים מבין חבריי להגיד שבעצם השנים האחרונות היו שנים של ביטול, אבל זה לא נכון, השנים האלה היו שנים של צמיחה מבפנים ולמידה ובעיקר בחירה בדבר שהכי נכון לי ולמשפחה שלי, במה שהיה קרקע פוריה למסע שלי, במה שיצר את התזמון הנכון להגיע בדיוק לכאן, בדיוק היום. האני שלי שלפני הילדים שהיה במירוץ מטורף לקריירה ודוקטוראט ולא התפנה לראות מי הוא באמת ואיך הכי נוח לו, היה צריך את הזמן הזה של נטו ילדים כדי להירגע ולהשתנות. ובדיוק ברגע הנכון, הפציע לו הבלוג הזה יחד עם עוד מספר גילויים ופעילויות. השנה הזו היא השנה שחזרתי לכתוב, למדתי לייעל את המהות ההורית שלי, נכנסתי לגמרי לכושר, חזרתי להתעסק בפוליטיקה, גיליתי שנוח לי בעיקר במכנסיים קצרים או ג'ינס, טישירט ונעלי התעמלות, גיליתי שהחיים שלי הם תכל'ס חיים מאוד מספקים ועכשיו הם גם הרבה יותר מאוזנים.



חד קרן מנצנץ - עוד לא הוכח שאין
אבל אני גם מוצפת היום. מוצפת כי כבר שנים ראש הממשלה הזה מושך אותנו באף והחודשיים האלה היו חודשי שיא. אין לי חשק לכתוב על המצב, אבל אני לא יכולה להימנע מלכתוב רגע על מוחמד דף. ההחלטה האווילית הזו לנסות ולחסל את מוחמד דף ועוד מתוך מטרה מטופשת שזה ישמח את העם, משל היה קהל צמא דם בתחרות גלדיאטורים מעידה על פגמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא ברור לי ההגיון שעומד מאחורי כל הסיפור הזה, הרי היום השייח' אחמד יאסין נראה כמעט כמו דובון אכפת לי מול הניה ודף. אין לי אלא לתהות, ההסבר היחיד שעולה במוחי הוא שנתניהו ושות' החליטו בהסתמך על עקרון ההפרכה המדעי של פופר שעד שלא יקום חד קרן מנצנץ בראש החמאס אין אלא להמשיך ולחסל אלא אם יוכח אחרת וכיון שלא כך היא ניתן להמשיך ולנסות. רוצה לומר - מה היה משיג חיסולו של דף? הוא לא היה משבש את הפעילות של החמאס והיה קם מחליף, כנראה שקיצוני וחדור מוטיבציה עוד יותר. ואילו מה ישיג לנו הניסיון הלא מוצלח? לא יודעת עדיין, מותם הוודאי של אשתו ובנו בוודאי לא יביא לשום דבר טוב. זאת אומרת שתכל'ס יש לנו קבוצת מקבלי החלטות בדרג הגבוה ביותר שאשכרה לא פועלים על פי הגיון כלשהו וביננו, ולא שלא ידענו זה מפחיד ומסוכן.


גוגל ישר הפנה להכחשה,
לא נגעתי
אני אחסוך מכם את דעתי על מסיבת העיתונאים של
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.


במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או  לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.

יום שני, 11 באוגוסט 2014

לשבור את מחסום הכתיבה

עוד 10 ימים תמלא שנה לבלוג שלי, זה הפוסט ה- 317 מתוך 355 הפוסטים שהייתי כותבת לו אכן הייתי כותבת כל יום. תכל'ס 89% זה לא רע, זה נראה לא טוב רק לאור היעד הבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי של 100%, היינו לכתוב כל יום ובלי תירוצים. עד עכשיו, למעט תירוצים מובחרים, עמדתי במשימה לא רע, החודש האחרון הותיר אותי משותקת. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב על הסיבה המשתקת, שמגיע לי (ולכם) פוסט נטול פוליטיקה. לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב על משהו אחר ולקוות שהכתיבה תוציא אותי מהבלוק הנפשי שנכנסתי אליו. אז חכם יודע לא להיכנס למצבים מהם פיקח מצליח לצאת? עזבו, מבלוק הכתיבה והתשישות הנפשית הזו אפילו הודיני לא היה משתחרר. 

היום הבנזוג טס לחו"ל, מה שמשאיר אותי ל-13 יום עם הילדים בערב ט"ו באב שממילא לא היינו חוגגים, כי אני שונאת את המרוץ אחרי חגי האהבה הטיפשיים האלה. לא בגלל שאני לא אוהבת גילויי אהבה, אלא כי אני פשוט מאמינה שאין להם מועד וזה מבלי להביא בחשבון שכל נים פמיניסטי בי לא מבין איך אפשר לחגוג יום כזה כיום אהבה דביק והוליוודי. אבל זה לא מה שימנע ממני להתלונן, ברור? במקום לא לעשות שום דבר מיוחד ביחד, אני יושבת מול המחשב וכותבת ומחכה לעידכונים. בכל זאת בנהזוג טס. מקלחת ילדים - הוא נחת. מקריאה- הוא בתחנת הרכבת וזו מאחרת בלמעלה משעה. ילדים נרדמים, הוא קיבל קולה במתנה על האיחור כי בכל זאת גרמנים וזה לא נעים (אין מה לתייג את רכבת ישראל, ממילא יש להם עוד כמה שלבים לעבור לפני שיתחילו לפצות על איחורים. כן זה מצחיק אותי). מתבדחים על זה שלא מעכבים יהודים פולנים על רכבת בגרמניה, שום לקח לא נלמד. עאלק יעילות. 70 יורו הכרטיס אבל זה לא משנה כי הרכבת הקודמת בוטלה (יש תירוץ - מזג האויר, דרך אגב) ולכן למרות המחיר יש מקום רק בעמידה. מה יש לומר, לפחות זה לא קרון משא? אותי זה עדיין מצחיק, מניחה שאתכם פחות. בכל מקרה הנקודה הובנה - אני בנוהל והוא בנסיעות - דיווחים וכיוצא באלה. 

אז בנוהל הרגיל שלי, במקום שיש אתגר - תאתגר יותר. בנזוג בחו"ל? אני 24/7 עם הילדים? אז למה לא לקחת את זה עוד שלב? אז לקחתי. וכבר מחר בשמונה וחצי בבוקר, הבכור והמרכזית מתחילים שיעורי גלישה בתל אביב. כן, כן, זה אומר שצריך לקום ממש מוקדם (ואני מתכננת אם הפיילוט מחר יצליח לקום אפילו מוקדם יותר מחרתיים ולשלב ריצת בוקר, אפרופו הרחבת יעדים או בנק מטרות מתגלגל). לארגן אוכל ושאר עניינים, להעיר את הילדים ולצאת לתל אביב בפקקים של אוגוסט שלא ידענו כמותם מעולם כי מה שאסור לי לכתוב עליו שיבש לכולם את החיים ואפילו העונג של אוגוסט ללא פקקים נלקח מאיתנו. אחר כך יש לי ארבע שעות לבלות בים עם קטינא והרי זה מין הידועים שאני לא טיפוס של קיץ בטח לא בשעה 12:00 בים כך שלא יכולתי לבחור פעילות טובה יותר כדי לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשעה שגם ככה היא קשה.בגדר מצא לעצמך יותר עיסוקים בזמן שאתה טובע בשאר הדברים שהיית אמור לעשות.

מכיון שבימים האחרונים גם הרגשתי לא טוב וגם הייתי רפויה ברמות שלא נודעו כמותן שנים, כנראה שהמחסור במעש אינטנסיבי ריפה את ידיי. לכן, אני כותבת עכשיו את הפוסט הזה וגם חוזרת לתפקידי המסורתי להשאיר אותם ואותי עסוקים. בימים האחרונים לא ממש הצלחתי להביא אותנו ליותר מדי עשייה. זאת אומרת עשינו המון, אבל באיזי. אולי זאת הבעיה, אני לא יכולה להיות באמת בחופש כשאני מוטרדת. הבטחתי לא לכתוב למה אני מוטרדת, אמרתי שאני לא כותבת על זה דבר. אני אעמוד במילה שלי, אבל זה לא יהפוך אותי למוטרדת פחות. אני לא מדחיקה. זה יוצא כל הזמן. אבל אולי בגלל שנשארנו קצת יותר בבית, הרפיתי קצת מעיסוקים אבל הזמן הזה שהתפנה רק הטריד אותי יותר.

הרגשתי שאני כבר מתחילה לחזור על עצמי בכתיבה מצד אחד (אפילו עברתי על כל הפוסטים וזה לא ממש נכון, אבל מילא) ומהצד השני הרגשתי שאני מצנזרת את עצמי, מפחדת לכתוב עד כמה המצב רע. לא מפחדת מתגובתכם כקוראים (סורי, זה נכון), מפחדת שאם באמת אכתוב את הכל כמו שאני רואה אותו זה יאלץ אותי להתמודד עם כל הפחדים כולם. כתבתי אותם, אבל הסתובבתי במעגלים. כתבתי שחרא, אבל לא כתבתי עד כמה. כל השחור שאני מרגישה מאיים להטביע את כל האופטימיות שמאז ומתמיד היתה טבועה בי. תוסיפו לזה שכמעט כל הסובבים אותי חושבים שאני רואת שחורות ומגזימה ותקבלו מתכון בטוח לתחושת החמצה נוראית.

כל זמן של כתיבה היה גם זמן מחיקה. הרגשתי כאילו אני דופקת את הראש שוב ושוב בקיר. זה לא שיש לי באמת מה לחדש. זה לא באמת שאני יכולה לשנות. הרגשתי כמו פסיק קטן בין אלפי אותיות כתובות וכמו הרבה דברים גם הפסיק הזה נבלע. באנגלית ובעברית הפסיק מציין הפסקה בשטף הדיבור, אבל בגרמנית הוא רק מפריד בין פסוקיות שונות בתוך משפט. הפסיק בגרמנית הוא מנקד, בשפה של מילים מחוברות והמון משפטים משועבדים, כל תפקידו של הפסיק הוא להסביר את המשפט ולהפוך אותו לברור. הרגשתי שאני כותבת ומי שמשוכנע כבר יודע ומי שלא פשוט מתנגח בי שוב ושוב. ולא היה לי כוח לא להיות פסיק של נשימה ולא פסיק של הבדלה ולא פסיק בכלל. אז לקחתי לי פסק זמן.

העניין הוא שהרגשתי איך האנרגיה אוזלת מתוכי, עשיתי פחות ביומיום וכתבתי פחות. אבל המנוחה נטולת המנוח הזו לא באמת הצליחה לחדש את האנרגיה שלי. כדי לשמור על מקור האנרגיה שלי אסור לי לפול לתוך רפיון, אני חייבת להמשיך ולנוע. במידה רבה הימים האחרונים היו מבחינתי ימים בהם הפרתי במו ידי את החוק הראשון של התרמודינמיקה, הוכחתי כיצד במערכת סגורה רמת האנרגיה כן יכולה לרדת. תוכלו להתחכם ולומר שאני לא מערכת סגורה ואתם אכן צודקים ועם זאת לרוב אני עובדת על מאגר אנרגיה שמסתמך על זה שאני מערכת סגורה ואוטרקית שאינה משתנה על רקע הסביבה החיצונית ובעל אנרגיה זמינה בכל מקום וזמן. ולכן, כן, אני הוכחה מהלכת לחוק התרמודינמיקה ושברו ושום דבר שתגידו לא ישנה את זה.

ההחלטה היום לכתוב למרות הכל, גם במחיר של להלאות אתכם בפוסט על כלום, היתה החלטה נבונה, היא החזירה לי במידה מסויימת את האנרגיה והזכירה לי איך אני מתפקדת. אני מתפקדת כל עוד אני לא מפסיקה לזוז בעיקר בעיתות משבר. אז אני אלך לי קצת לנוח, למרת שזה מפריח במעט את טענתי לצורך בפעילות, בכל זאת כבר תכף שלוש ועוד שלוש שעות אני צריכה לקום ליום מלא פעילות שגם יביא עימו סופסוף, יש לקוות, את זמן הכתיבה שחסר לי כל כך. אז חן חן שהייתם איתי עד כה נראה לי שאני חוזרת לאיתני (כן, קצת קריצה לדבר שמעיק עלי זה אף פעם לא מזיק). מחסום כתיבה שהוסר לא יוחזר, לפחות לא בשאיפה. 

יום שבת, 5 ביולי 2014

התמלאות/התרוקנות וכתיבה

בצעירותי כתבתי שירים, כתבתי לאורך יותר מעשור, הפסקתי לכתוב לא הרבה אחרי גיל 25. זאת אומרת התפקחתי משיגיונותיי לפני כ- 15 שנה. כשהייתי ממש צעירה התגאיתי בשירים שלי, היה לי קהל מצומצם ואוהד שבפניו הקראתי את שיריי במחתרת וחלמתי לפרסם אבל מעולם לא העזתי, ייתכן שבתוך תוכי ידעתי שהם לא עד כדי כך טובים. שיש בהם את האיכות שנוגעת לי בלב אך אין להם את האיכות האמיתית של שירה, אולי רק פוטנציאל. פוטנציאל זה מעולה, אבל לא יותר. היום בעידן שכל כך הרבה אנשים כותבים "שירה", אין לי אלא להודות לאינטואיציה שקיננה בי ולא איפשרה לי להביך את עצמי בפרהסיה.

מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות. 

אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.

הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.

זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת

יום שלישי, 13 במאי 2014

4 ימים בלי פוסטים - הדרמה, ההשלמה והסוף הטוב

בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו. 

אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא. 

4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים 

וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.

התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.

יום שבת, 26 באפריל 2014

זה לא ייגמר טוב

ושוב אני כמהה לזהות וירטואלית שתוכל לכתוב במקומי את כל העומס שליבי רוצה להשיל מעצמו, למה לעזאזל אני לא יכולה פשוט לכתוב את הכל? למה תמיד לעצור ולחשוב מה מותר ומה אסור? למה כשאני כל כך נפגעת והמילים הן סוג של מזור, אני מפחדת שהמילים שלי ימשיכו את מעגל הקסמים של הפגיעה ולכן את עצמי אני עוצרת? אולי צריך להוציא את הכל ולקוות שמתוך ההרס המוחלט יתחיל לצמוח משהו טוב? זה לא עובד ככה, אני מסבירה לעצמי בפעם המיליון.

אם לא אכתוב את הפגיעה אחטא לעצמי. לכל אדם יש את הדרכים שלו להתמודד, אני כותבת. אין לי שיקולים אחרים מלבד עצמי, זה בלוג אישי. כשאני כותבת על פוליטיקה אני מעצבנת רבים, כשאני כותבת על חינוך ביתי אני מעניינת, כשאני כותבת על האישי אני פורקת אבל בעיני המשפחה שלי, אולי בעיקר בעיני אמי, אני מכבסת את הכביסה ברבים וכמובן רק מחזקת את מעמדי ככבשה השחורה של העדר. כבשה שחורה היא לא רעה, היא רק לא בהכרח עושה את מה שהעדר מצפה ממנה, לכן אני אוהבת את הכבשה השחורה ומקשיבה לה ברוב קשב, לפעמים היא הולכת עם העדר, לפעמים עוצרת ולפעמים פונה לכיוון אחר. זה לגמרי בסדר.

אולי הבלוג שלי הוא מקום טוב להתחיל. תמיד כתבתי, מילים הן הדרך שלי להביע, לראות ולחקור, אני אוהבת מילים ואוהבת לכתוב. הבחירה בחינוך ביתי שאבה אותי כליל, הייתי בעיקר אמא, מזל שאמא היא כל כך הרבה פונקציות שלא היה לי זמן להרהר בנושא. אדם לא יכול להיות רק דבר אחד, הוא אלפי דברים נוספים, מודה - לקח לי זמן למצוא את עצמי בתוך כל מהומת החינוך הביתי - בין לידות להנקות, ספרים ומפגשים בין עשרות הפעילויות, הדבר היחיד שהצלחתי עוד קצת להיות זה בת זוג וגם שם, אני מניחה, תפקודי היה קצת צולע. כשכתבתי זה היה לילדים, את עצמי הכנתי בשלל אופנים והכל היה מיועד לקהל יעד מצומצם יחסית - שלושה ילדים ובנזוג. זה לקח זמן למצוא את עצמי מחדש, קטינא היה צריך קצת לגדול ולפנות לי מקום לביטוי העצמי הפרטי. לקח המון זמן עד שהחברה מסביב ישרה עימי קו וגם אם היא עדיין רואה בבחירה שלי טעות, היא לפחות מקבלת אותה, מסתבר שלא כולם. לומדים להעביר את זה הלאה, לא כולם מוכרחים להסכים.

לא ראיתי צורך לשכנע את העולם בצדקתי, זה מוציא המון אנרגיה וגם ככה יש לי המון עיסוקים. מציאת הזמן לעצמי התחילה עם החזרה לכושר בתוך חלון הזדמנויות קצר שנוצר כשבנהזוג היה בין עבודות. אחרי חודשיים של פעילות גופנית, חזרה מעצמה גם הפעילות המוחית העצמאית, המנותקת מהורות ועיסוקי היומיום - חזרתי לכתוב. הרעיון היה למצוא לעצמי מחדש את פרקטיקת הכתיבה. למרבה המזל זה הצליח וכבר שמונה חודשים שאני כותבת כל יום. עכשיו הגעתי לנקודה - קיוויתי שבתוך הסביבה האינטימית שלי, הכתיבה תיצור פירגון. ניצנץ בי הבהוב של תקווה שהמשפחה שלי, שראתה (וחלק עדיין) בעין עקומה את הבחירה שלי בחינוך ביתי וקיטלגה אותה תחת הכותרת המקטינה של "ביזבוז", תדע לפרגן ולראות בעין יפה את הניסיון שלי לחזור ולפתח את עצמי בתוך מה שהם מכנים "ביטול העצמי". טעיתי. שמונה חודשים של כתיבה ואפילו לא פעם אחת של פירגון, של גאווה. ניסיתי להעביר את זה הלאה, אבל פגיעה היא פגיעה גם כשמנסים להתעלם ממנה. זה כנראה פגם אנושי יסודי להמשיך ולבקש את הקבלה מאחרים.

כך או אחרת, אני כותבת. ועכשיו סוגרת מעגל כי אני חוזרת לנקודה ההתחלתית של פוסט זה - "אני צריכה לכתוב ולא יודעת איך לעשות את זה". אני אכתוב כאן דברים שאולי יפגעו באנשים אחרים, אבל כשהם לא מסוגלים לשמוע, לפעמים הם מסוגלים לקרוא. ואני שמתבטאת מצוין בעל פה מעדיפה תמיד לכתוב. אני כותבת בלוג, הדברים פומביים, זה מותר, זו החלטה שלי. אני בטח לא רוצה לפגוע וכל המשך מכאן יהיה לא טוב. אני אצנזר את עצמי, לא אכתוב את הכל. זה גם לא ממש יכול לצאת כמו שצריך עכשיו, צריך לתת זמן לעכל, צריך לדעת לתת למילים למצוא את דרכן ולזרום. כנראה שגם זה יהיה רק פוסט ראשון.

הקושי במערכות יחסים עם אנשים שלא בחרת הוא גדול, משולבים בהם רגשות וגם הטיות חברתיות של מה צריך, או לא, לעשות בחיים (כבר כתבתי על זה, הנה כאן), שלא לדבר על מערכת ציפיות שלעיתים, גם אם היא מדודה ומוגבלת, עדיין יוצרת מסכת שלמה של אכזבות שאין להן פתרון גם כשהן ידועות מראש. יש אנשים שצימצמתי את הציפיות מהם למינימום ובכל זאת האכזבה מהם ניגרת במרירות לחיי ואין לי יכולת לעצור את הטפטוף. אתמול היה כזה. הרגשתי שאולי אני יכולה רגע לשתף בכאב ולמצוא נקודת מפנה, מקום שממנו ניתן יהיה לצמוח. טעיתי.

זה התחיל בדיווחים ממקורות שונים על עניינים שמתרחשים מאחורי גבי וקשורים אלי בלעדית. שונאת את התכונה האנושית הזאת של לרכל ולדבר מאחורי הגב. באקט אידיוטי החלטתי להפסיק לקבל את הדין, הרמתי טלפון. צעדתי על קצות האצבעות, ביצים או קרח דק זה לא משנה, הייתי זהירה וקלילה ככל שיכולתי. הדבר הנכון במקרה כזה זה להגיד טעיתי, יש אנשים שלא יודעים להכיר בטעות, בָּמקום שבו ציפיתי להקשבה חטפתי מטחי אש בפנים. נדחקתי לפינה, ניסיתי בכל כוחותיי להביא את השיחה שוב למקום ראוי, כל הצלחה לא נרשמה. זה היה המקום להפסיק. להפסיק כי בלאו הכי לא נותר דבר להפיק. אבל גופת מערכת היחסים הזו כבר מרקיבה המון זמן ולמרות כמויות הבושם שפיזרנו עליה כבר דבר לא יעזור. הפיצוץ היה בלתי נמנע. זה עניין של כימיה פשוטה. למשול בעצמי כבר מזמן לא עוזר. הוצאתי את הכאב. משפט אחד והשיחה נגמרה. ניתן היה לחשוב שכל מה שישאר אחרי שהטלפון יעזוב את היד יהיה רק כאב. במקום זה נשארתי בשוק שהוצאתי את זה. אחר כך באו הדמעות. אחר כך ההקלה. אולי מכאן יצמח משהו טוב שמתבסס על קבלה עקרונית של מה שכל אחד מסוגל להכיל. זה לא נכון, כבר ניסינו את זה מיליון פעמים, זה פשוט לא עובד. ועדיין - אולי? תקווה היא דבר משונה להחריד.

אני לא יודעת מה אני אעשה עם כל זה, אני יודעת שפגעתי, זה בטח לא עושה לי טוב. אבל זה כן. כבר כמה שנים אני מרגישה כמו נאנסת, משתדלת כמיטב יכולתי בכל פעם לספוג ולשתוק. לצמצמם ציפיות כדי למנוע מכות, לצמצם אינטראקציה, לוותר ושוב לנסות. אני שמנסה להכניס לחיי רק את מה שעושה לי טוב, אוכלת את החרא בשקט ומנסה למכור לעצמי אשליות. הדרך שבחרתי היא בטח לא נכונה, כל פסיכולוג בגרוש יכול להרצות לי על זה שעות, אבל לפעמים הדבר היחיד שיכול לעבוד הוא טיפול בשוק. לפעמים הדבר היחיד להגיד זה לא עוד, יהא המחיר אשר יהא. זה כואב עוד יותר כשיש אהבה. אבל אהבה בלבד זה ממש לא מספיק. אהבה זה דבר נפלא, אבל לפעמים משמעותה לשחרר, אהבה היא תיבול נהדר אבל כדי לתבל צריך שיהיה בסיס. צריך לומר את זה בצורה פשוטה רק לאהוב זה פשוט לא מספיק, לאהוב זה בהמון אופנים, בטח לא רק במילים, כי אהבה זה הקשבה והכלה, אי הסכמה, פירגון, קשיים, זו בניה משותפת. אהבה זה להעצים. שום משפט של אהבה לא יכול להתאים כשאת מושא האהבה אנחנו מקטינים. אהבה זה לא משהו שמדי פעם מוציאים מהכיס ובוחנים. זו אני, ככה, אני משתנה, אני משתדלת, אני מקבלת, אני תמיד אוהבת. רק לאהוב לא מאפשר סוף טוב. והנה זה לא נגמר טוב.



יום שני, 31 במרץ 2014

אל תקראו, אין לי מה לחדש, לכם אין חשק ובתכל'ס די מייאש

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאתוודה שרבים מחבריי לא קוראים את הבלוג שלי, הסיבות הן רבות ומגוונות ובוודאי אין צורך למנות אותן. הסיבה שבאמת מכאיבה לי היא שיש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אותי כי זה עושה להם רע, כי אין להם כוח לשמוע על כל מה שרע כאן ולרוב אני לא כותבת על משהו טוב, כי כמעט הכל אצלי פוליטי וגם ככה במדינה הזו הכל פוליטי. עזבו אתכם מהכל, הנקודה היא שהם צודקים. אני לגמרי לא לוקחת את זה אישי. לחיות פה זה לפעמים לגמרי מדכא גם בלי לקרוא את זה שוב ושוב- 

מי רוצה לקרוא בזמן הפנוי שלו על המשא ומתן אחרי/לפני שהוא כל היום עבד/יעבוד? ושמע/ישמע על זה ברדיו? וקרא/יקרא על זה במשך היום? ושמע/ישמע אנשים מדברים על זה סביבו?

מי רוצה לקרוא עוד על זכויות אדם? ההתנחלויות? כפיה דתית? איבוד מוסר? כיבוש? ייהוד? התכווצות הדמוקרטיה? אי שוויון מגדרי? אונס? הטרדה? שנאת מהגרים? שנאת עובדים זרים? גזענות? קריקטורות בבה"ד 1? מוסריות? גיוס? העברות כספים? משילות? שחרור אסירים? הסתה? פרטנר? גז? יהודית ודמוקרטית? אירופאים מעודנים? סיורים בחברון? מורשת? שליחותו של קרי? יום האדמה?

מי רוצה לקרוא יותר על בנט? נתניהו? לפיד? ליברמן? יעלון? אקוניס? לוין? אולמרט? שולה זקן? תשובה? איזשהו דנקנר? מישהו מהטלויזיה? זמר מפורסם? 

ברור שאף אחד לא רוצה בשעות הפנאי שלו לקרוא את זה, הבעיה העיקרית היא שכנראה אין לנו בעיה לחיות עם זה. עובדה הנה אנחנו חיים. עוצמים עיניים ומתרכזים במה שחשוב נכון? בואו נמשיך עם עצימת העיניים הזאת כי היא בטח תעזור. תכף יהיה כאן יותר טוב, רואים, זה ממש משתפר.

עזבו אתכם היום מלקרוא אותי.      אין לי מה לחדש.         המצב לא טוב.

לאף אחד אין כוח לזה. 

ככה זה אפילו קצת יותר מייאש.

מחר. 

אופטימיות זהירה? אולי, אבל לא בגלל שיהיה פה יותר טוב. אלא שיהיה לי כוח לכתוב על זה. 


יום שבת, 22 במרץ 2014

פוסט לעצמי א-לה-"יומני היקר" אבל לא. אין פוליטיקה, יש מחשבות, אנליזה עצמית קצרצרה לסופשבוע

משהו מסרב להיכתב, אני רק לא יודעת מהו. בחמישי לפנות בוקר פירסמתי את הפוסט האחרון. לא פשוטה הכתיבה לתוך הבוקר, אלה השעות שאני אוהבת במיוחד והן נעימות ושקטות לכתיבה ויותר מכל ברורות וחדות, אך בצער משולבת בהן הידיעה שהבוקר מתקרב. אין תירוצים בבוקר, אי אפשר לפעול על אוטומט כדי לשגר את הילדים ליומם ואותי ליומי. בבוקר אני צריכה מלאי שלם של אנרגיה וסבלנות, בעיקר לעצמי. אני לא טיפוס חברותי בבוקר, לגמרי מתפקד זה נכון אבל קצת מיזנטרופ. היה לא פשוט להפוך את עצמי לחביבה ומכילה על הבוקר כשכל מה שאני רוצה זה שקט מופתי, אבל עם הילדים גם באה אחריות ודוגמא אישית ועוד כל מיני כאלה. אם אני רגע מתעכבת על זה, הנה רגע בוננות - בעצם מזל שהבנזוג הוא לא טיפוס שמתעורר בקלות בבוקר, לרוב עד שאני הופכת לסנוז האנושי (ובחיי שזה לעיתים תהליך של שעות [רציתי לכתוב אלוהים עדי - אבל החלטתי להדירו מאמרות שגורות שמייצרות לו נוכחות פיקטיבית]), יש לי בכל זאת זמן התאוששות שמספיק תמיד לקפה וחבירה איטית לנורמות אנושיות מתקבלות על הדעת. אפשר היה רק לתאר מה היה קורה אם הייתי צריכה להעיר אותו בטרם. עם הילדים זה לא ממש ככה, אבל עם הילדים גם אין לי ברירה, מה שחסר זה שבבוקר תקבל אותם האישה הזאת שבא לה לדבר עם בני אדם כמו שמתחשק לה חוקן פומבי בערך. הבחנתי בכל זאת בתהליך של שיפור ויש מצב שעד שהילדים יצאו מהבית עוד אקבל את פניהם כמו שילגיה בשירה המלווה בציוצי ציפורי השיר על כתפי, אבל בלי הסרט האדום - עד כאן. 

כך או אחרת, בשני בלילה טס הבנזוג, ואני נותרתי עם שלושה ילדים, חתול, תוכית וכאב אוזניים בעיצומה של מתקפת סינוזיטיס. לא פשוט. כל יום עמוס ורווי פעילויות וכל לילה, אחרי הסידורים, הופך לילה לבן. מן לילה שמקבל את צבעו מרקע המסך ולא מהמילים המוקלדות - בהיר ושקט ושלי. ושוב בא הבוקר, סוחבת ככה כבר שבוע של מקסימום 4 שעות שינה בלילה וימים עמוסים. עד חמישי בלילה עוד עמדתי בקצב של כתיבה יומית (שרק אני מכתיבה לעצמי - שיהיה ברור את מי להאשים). בחמישי כתבתי, אבל למשהו שעושה אמא עמיתה בחינוך ביתי ולא יכולתי להביא את עצמי לכתוב יותר. רציתי ועייפתי ופרשתי לקרוא. והיום יום שישי, חצי עצל אבל לגמרי מתוקתק, עם פעילות ילדים, נקיונות, כביסות, ארוחות, קניות, קפיצה לחנות חיות, ספרים, קצת ים, הרבה משחקים ובלי זמן כתיבה. והכתיבה שהפכה לשגרה פתאום נתקעה. לפעמים צריך מנוחה כדי להתקדם, אני אומרת לעצמי ויודעת שזה חסר תקנה.

בחיי שתיכננתי שהילדים ירדמו הלילה ואני אדליק טלוויזיה, אחרי שבועות שהיא סגורה (בשעות שהילדים ישנים ז"א), אולי קצת אלכוהול ונישנוש, סופסוף לגמור את הספר וללכת לישון מוקדם. נרדמו הילדים, הסתיימו הסידורים ובמקום זה אני שוב על המקלדת. לא מתלוננת (ולא, זה לא בגלל שיש במקרר חלב בקרטון [סליחה, שרה, הייתי חייבת]). הכתיבה היומית הזו, גם באישי וגם בפוליטי, נותנת לי קול שני שהיה לי אולי קצת חסר. אני כותבת גם כשאני לא על המקלדת ונוצרת לי זוית ראיה שהיא מנותקת מהסיטואציה, קצת פחות כבולה לרגשות ולכאן ועכשיו. אני שמה לב שזה גם הולך ונכנס לי להורות ולמען האמת זה מוצא חן בעיני. ברגעים של תסכול, אני רגע עוצרת. כותבת את עצמי בעל פה תוך כדי ופורטת את זה בתרגום לילדים (מצונזר, בכללי [מסתבר שלילדות בירושלים יש תוצרי לוואי של פה די מלוכלך, או שאולי זו רק אני]), זה פתאום מאיר את הסיטואציה באור אחר, מעניק פרופורציות ומוציא מתוך הקושי את המקום להתקדם. זה דווקא לא רע, לא יודעת הרבה על הורות מקרבת או לשחרר ילדים או כל תיאוריה אחרת (לא אדם של אידיאולוגיות גורפות ומיני תורות שכאלה), אבל ילדים (ממש כמונו, אגב) צריכים שנסביר להם, לא באריכות, לא בפטרונות אלא את הדברים כמו שהם, אשכרה. גם הם צריכים לדעת מה תרשים הזרימה בסיטואציה הזו כי כדי לא לעשות משהו שוב (ושוב, ושוב) הם צריכים להבין למה וזה שמישהו כועס בגלל זה זו לא סיבה להפסיק, זו סיבה להביע צער בצורה מכנית ולכן זה גם מתכון מובטח שזה יקרה עוד פעם (ועוד, ועוד). 

אבל נראה לי שבדרך כלל אנו נוטים להתפרץ ברגעים של חוסר אונים (אולי בגלל שדברים קורים שוב?), אבל אם דווקא ברגעים האלה אתה עוצר להסביר לצד השני את הקושי שלך, במידה רבה כבר שיחררת חלק מהתסכול. נשמע אבסרטקטי? ניו אייג'י משהו? אז הנה דוגמא, שעובדת על קטנים (נניח בני ארבע) שהם החלק היותר חמקמק בתיאוריה הזו. מצב היפותטי - לילה שלושה ילדים הולכים לישון בחדר ההורים כי אבא בחו"ל, הקטן מתחיל לנשוף בקול ולהקיש עם הלשון (כן אחרי כל הטקס של החלפת הברכות של לפני השינה שהוא ארוך כמו טקס הדלקת המשואות) ולמרות שביקשתם ולמרות שהסברתם שזה מפריע ולא נעים, הוא ממשיך להרעיש בזמן שאחיו מנסים לישון ואמם המותשת נותנת פוש אחרון בדרך לאור בקצה המנהרה והשעה התאחרה (סיפור אמיתי מ"חברה"). מסתבר שלומר בטון סמכותי ושקט "אני ביקשתי שתתחשב ואתה לא, עכשיו יש לנו שתי אפשרויות להמשיך את החיבוק ולא להפריע ולהירדם בכיף או שאתה תעבור לישון בחדר אחר. עכשיו תחליט אבל אם אתה נושף, אתה עובר." עובד, לגמרי עובד. הנה עובדה, אני כותבת (אופס הלך הסיפור כיסוי של ה"חברה"). זה עובד עוד יותר עם הגדולים, זה בטח עובד יותר טוב מעימות ואפילו מצליח להבנות להם תמונת עולם רחבה יותר מזוית של מישהו אחר וזה לגמרי חשוב, אני חושבת, זאת אומרת כבר קראתי את זה קודם.

אז זהו היו לי ימים עמוסים ומה שקורה במדינה הזו די יצא לי מכל החורים, אבל התנהגתי באיפוק אירופי ושתקתי קצת, בסך הכל לא היה הרבה זמן ואתם לא ממש התגעגעתם. לא כתבתי, כנראה הייתי די מוצפת, אז קיבלתם בקטנה איזה דף מיומני היקר של אמא עם תיאוריה לא מוכחת אך בעלת הילה מוארת. זה זמן טוב לקוות שמחר אכתוב יותר טוב, זה זמן טוב ככל הנראה לסיים. לילה טוב