המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.

במקום בו אנו עומדים חשוך

בין האנשים שהסבירו לי השבוע כי האמירה של נתניהו "לנצח נאכל חרב" היא מפוקחת ובין הידיעה הבוקר שתחקיר צה"ל קבע שניתן היה לעצור את הדיל אל שלמון מבלי להרוג אותה (כבר כתבתי עליה כאן לפני חודש), אולם  לא תפתח חקירת מצ"ח ולא ינקטו צעדים נגד חיילי גדוד צבר שהשתתפו באירוע, יש קו מקשר. שניהם נמצאים במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו.

האנשים שהזכרתי מוכנים להגדרה הדטרמיניסטית והמורבידית של ראש הממשלה ואף רואים בה מופת של פיקחון ובזאת סוללים עתיד מפוקפק לכולנו. המקרה השני מוכיח שאנחנו לא כל כך רוצים להתעמת עם מה שקורה בשטחים. נוח לנו לטאטא את מה שאפשר, אלא שאז יש קצת בעיה לדבר על מוסריות. מותה של הדיל מטריד לא רק משום שחיילי צה"ל המשיכו לירות בה גם כשלא היוותה סיכון, ואל תבינו לא נכון זה מה שצריך להטריד, רק שגם הניצוץ בעיניי החיילים, העובדה שאף אחד לא עצר את זה, העובדה שהיא נגררה פצועה במקום על אלונקה והעובדה זה מושתק עכשיו צריכים להטריד את כולנו. כל ההשתקות האלה מוצאות את עצמן גם הן במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו. כשלא נותר כל טיעון אחר לבד מהצדקת החיילים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. אלא שהם לא צריכים שנצדיק אותם, הם צריכים שנוציא אותם משם. למנוע מהם עד כמה שניתן סיטואציות כאלה. 

במקום בו אנו לא רואים את עצמנו חשוך. במקום הזה אנחנו זקוקים להצדקות. האם ההצדקות האלה עומדות ללא טיעונים היסטוריים, לאומיים, דתיים שכולם נגועים במסע ההפחדה שייצר כאן ראש הממשלה? האם הן עומדות מוסרית בפני עצמן? הן לא ולכן המקום הזה הוא כל כך לא נוח. אגב, גם חשוך.

למקום הזה המון שמות, כי כל אחד נותן לו שם אחר משל היה חיית מחמד. לפעמים למקום הזה אין שם כי מתעלמים ממנו. לפעמים כל כולו רק סיסמאות. אבל אין בו מקום לספקנות, לשיקול דעת ולמוסר ואין לו עתיד.

הבעיה היא שיותר ויותר מצטרפים לזמרת המקהלה שם בחושך. כולם נושאים עיניהם אל הבוחר החציוני. זה שהוא קודם כל ציוני. העצרת שנערכה בשבת לזכר רבין דיברה על המחלוקות מבפנים, ועל הצורך החד משמעי לחזק את היסוד הדמוקרטי. אלא שהיסוד הדמוקרטי העלום הזה מבוסס על דמוקרטיה ציונית יהודית בלבד, רק שזו מהגדרתה אינה דמוקרטיה משום שאינה שוויונית היא מראש מגדירה העדפה. מה שטוב זה שהלקח הופנם, בהנחה שהלקח הוא "אל תעצבן את ההמון כי תראה איך גמר רבין".

הנה תראו, האופוזיציה למדה ומיד מיישמת. המחנה הציוני מחיל הצבעה סיעתית על חברי הכנסת שלו הערב במליאה. כן, כן אותם חברי כנסת שהיו בעצרת בשבת לא רק כדי לזכור את רבין אלא מתוך "חרדה לגורל הדמוקרטיה", יצביעו הערב כאילו אין דמוקרטיה וכל זה בהחלטה סיעתית. דמוקרטית? ציונית!

הערב במליאת הכנסת תובא ההצעה להחמרה בענישה למיידי אבנים לקריאה שניה ושלישית. זו הוראת שעה על יידוי אבנים ובה עונש מינימום של 3 שנים מאסר בפועל למיידי אבנים שנתפסו, היא תקפה גם על כלי תקיפה אחרים וכוללת גם הצעה לשלול גמלאות מהורי ילד שהורשע בעבירת ביטחון או יידוי אבנים בזיקה לפעילותת טרור או מתוך מניע לאומני בתקופת המאסר. בואו נשים את הדברים על השולחן - זה לא חוק שוויוני. זה חוק נגד פלסטינים. זו "הדמוקרטיה" אנחנו מתהדרים בה. אפליה. איך נצדיק את זה? שיקולי ביטחון כמובן. 

אלא שפה היתה צריכה האופוזיציה לצאת נגד. ישראל אכן עומדת מול גל טרור. אכן יידוי האבנים זו עבירה חמורה הדורשת ענישה. עם זאת הדרך להתמודד מול האיום הזה היא לא דרך חקיקת חוק לפלסטינים בלבד. גם לא הוראת שעה. אנחנו מכבסים ומצדיקים כל הזמן, אבל בואו נגיד את האמת. אנחנו כל כך מפחדים מגל הטרור הזה, אנחנו כל כך משותקים, שאנחנו מוכנים לאבד קצת מהדמוקרטיה מבלי להבין שהקצת הזה הוא לא זמני לא ישאר קצת. מי נותר להגן על הדמוקרטיה? ובכן בטח לא המחנה הציוני. אבל אל דאגה עוד שנה הם יתאספו שוב בכיכר וידברו על דמוקרטיה ויזילו דמעה. ובמקום שהמחנ"צ עומד? ובכן, גם המחנ"צ לא רואה את עצמו. האפילה רק מתגברת וזה מוזר כי כבר כל כך חשוך גם ככה

הציניות שהרגה את הציונות

כרזה (אילוסטרציה)

שים את האקדח על השולחן ובוא נדבר על זה. מכירים? אז ככה. רק שאני לא יודעת איפה להתחיל. מלחמות ומערכות בחירות מוציאות את כל הפוליטיקה והרעלים מהאנשים, זו תקופה לא קלה לכל מי שאינו מוצא את עצמו במרכז הפוליטי. יש משהו שמוציא את הכל בהקצנה החוצה. אני מניחה שזה טבעי. בכל מערכת בחירות או מלחמה ניתן לראות את התחדדות הדעות ופופולאריזיה של דעות מקובלות או אדם מקובל, סוג של אולטרה-נאמנות אם תרצו. במדע המדינה התופעה הזאת בתקופות מלחמה מכונה "התכנסות סביב הדגל" (gathering around the flag), אני מוצאת שזה קורה בעוד מקרים בהם האדם מרגיש צורך להגן על הדרך שלו.

אני לא היחידה שמאמינה בפלורליזם ובחשיבות של השמעת דעות מנוגדות. אדרבא, כהגליאנית מזדמנת, אני מאמינה בתיזה ואנטי-תזה. אם לא היה מי שמתנגד לדעות שלי הייתי מוצאת את זה מוזר להחריד והעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת וגם מתווכחים איתי עוזרת לי לחשוב, לפקפק ולבחון מחדש את דעותיי. זה לא אומר שהדעות שלי לא מוצקות, זה רק אומר שאני בוחנת אותן כל פעם מחדש. בעיניי זה חשוב. אבל לא זו הנקודה. כמו בתקופת צוק איתן, גם לפני מערכת הבחירות הזו, אני שמה לב לצמצום נוראי של השיח ולניכוס חד משמעי של ערכים. אבל אולי זה דווקא טוב, כי הדיון הזה שם מחדש את הנושא החם על השולחן (אקדח, כבר אמרנו?).

אם רגע מסתכלים מהצד אפשר לחשוב שנפלנו על הראש, אבל איכשהו אנחנו לא רואים את זה. הבחירות הקרובות צריכות להיות על המצב בישראל היום - כן גם על המצב המדיני והבטחוני, אבל הרבה יותר מזה על כלכלה, חברה, חינוך. מה קורה בפועל? בפועל נראה שהקמפיין, בעיקר זה של נתניהו (בהנחה שלליכוד כנראה אין קמפיין) ושל הבית היהודי הוא מי הוא ציוני. כל הרשתות החברתיות גועשות בריב בלתי נגמר על ציונות ותכל'ס אנשים, זה כבר ציני, אבל בטח שלא ציוני. באמת הדבר הכי חשוב עכשיו זה "מה זאת ציונות" ושל מי היא? כי הציונות תעניק בית למחוסרי הדיור? הציונות תפסיק לספר טייקונים? הציונות תעלה אוכל על שולחנם של מי שאין להם? כנראה שלא, הנה חסכתי לכם

אז מעבר לעובדה שלדעתי אנחנו שוב מחטיאים את המטרה, הדיון על "מיהו ציוני" נכנס לסחרור מטורף ומסוכן. נתניהו, בנט ומפלגותיהם הופכים כל מי שמאמין בפתרון מדיני ללא ציוני. יש בזה הרבה אירוניה, בעיקר לאור העובדה שהציונות המדינית כזרם מרכזי בציונות פעלה להסדר מדיני שכלל אגב את הערבים שישבו בארץ. הדיון על ניכוס הציונות הוא הזוי, אבל הוא גם מסוכן. דמוקרטיה נשענת על פלורליזם, צמצום הפלורליזם מביא איתו חוליים רבים לחברה, אבל הוא בעיקר מביא לשיסוע. הוא יוצר "הם" ו"אנחנו" בתוך החברה עצמה. הרבה נקודות אירוניה ניתן למצוא כשמי שמדבר על אחים, הוא גם זה שמביא איתו הכי הרבה שנאה לאחר, מי שמפלג את העם הוא איש מאמין ששוכח שאמרו חז"לינו "כל ישראל ערבים זה לזה". אך בעוד פרצופו האמיתי של בנט נחשף, הציבור כבר נכנס לסחרור. האש הוצתה, על מי שאינו מצביע ליכוד/הבית היהודי/ישראל ביתנו מוטלת חובת ההוכחה שהוא ציוני.

אני לא מתכוונת להוכיח את ציוניותי, בעצם העובדה שאני בוחרת לחיות כאן, לגדל כאן את ילדיי, לדבר בעברית, להחזיק בתעודת זהות, למלא את חובותיי האזרחיות, לשמור על החוקים - אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. אני ישראלית ולא משנה איך תהפכו את הגדרת הציוניות, הבחירות שלי הופכות אותי לציונית מבחירה ולציונית מתוקף. למלחמה האחרונה בעזה התנגדתי בתוקף באמצעים החוקיים שהיו בידי, אך מעצם העובדה שאני ישראלית אני חתומה לצערי על המלחמה הזו ואני מקבלת את הדין. אני לא רואה אותי קוראת למי שהכניס אותנו למלחמה הזו בוגד, אלה לא המושגים שאני משתמשת בהם, אני גם לא קוראת לדה-לגיטימציה שלהם למרות שאני מתעבת אותם בכל ליבי, מה שאני יכולה לעשות זה להשמיע את דעתי, לנסות להחליף את השלטון בקלפי, לצאת להפגנות, לקוות שמשהו פה ישתנה אחרי הבחירות ולקבל את הדין עם היוודע התוצאות.

אבל אנחנו הולכים ומאבדים את זה ויש אל מי להפנות אצבע מאשימה, ראש ממשלה שלא מתבייש לקרוא ליריביו האופוזיציוניים "אנטי-ציונים", מוביל רוח של דה-לגיטימציה. כאשר ראש ממשלה לא מבין עד כמה גדולה חשיבותה של האופוזיציה לשלטון תקין ורואה בהם מטרד שיש לעקוף ע"י חוקי משילות, הוא ראש ממשלה שפוגע הלכה למעשה בדמוקרטיה. היום זה פוגע בשמאלנים, שהם כידוע אנטי-ציונים, מה שהופך אותם לאויבים מבפנים (עכשיו תעשו לבד את החשבון כמה זה רחוק מפשוט לקרוא להם בוגדים), מחר זו יכולה להיות הקבוצה הבאה שלא תיישר קו. 

הציונות היא הגדרה חשובה מספיק כנראה כדי לסמן חלקים באומה שלך כבוגדים בשעה שיש כל כך הרבה דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. כל כך הרבה דברים מונחים כרגע על המאזניים ובמקום שישראל תהיה חזקה מתוקף היותה דמוקרטית היא נחלשת על רקע שיסוי וגם שיסוע פנימיים. אולי זו אני שלא מבינה עניין, אבל מול שנאה וצמצום קו המחשבה אני מעדיפה סובלנות ופלורליזם, מול מלחמה אני בוחרת שלום, מול אדמה וחיים, אני בוחרת חיים על אדמה. אני לא תמימה ואני גם לא מסדרת שורה של דובוני אכפת לי שיאירו עלינו "קרן-אור" ופתאום נתחיל לעמוד בתור בפינות ליטוף כדי ללטף חד קרן. ייתכן שלא הפתרון שאני מאמינה בו ייבחר כמועדף על אזרחי המדינה הזו, אך אני מעדיפה לחיות בדעת מיעוט במדינה נאורה שמכבדת את מגוון הדיעות ולא במדינה בה יש קו שמסמן מי הוא האזרח הנכון שמחזיק בדעות שנוחות לשלטון. זו לא דמוקרטיה. בעיני אין ציונות ללא דמוקרטיה. ואגב, הרצל אמר את זה קודם, ולא רק הוא.

אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה של ישראל לשרוד בתוך התקופה המטורפת שאנחנו חיים בה היא רק כדמוקרטיה מהותית שמגבילה את שלטון הרוב, שמקדשת את זכויות המיעוטים, שמאפשרת חופש דת כמו גם חופש מדת, שזכויות אדם הם נר לרגליה. בלי דמוקרטיה כזו גם היהדות וגם הציונות לא יוכלו להחזיק אותנו כאן. באופן פרדוקסלי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי, הוא מוכרחה להיות עוד יותר דמוקרטית, אלא אם כן אתם מספרים לי שציונות זה להקים כאן תיאוקרטיה כי אז כל הדיון שלנו עקר ואני כנראה באמת לא ציונית. אני לגמרי בסדר עם זה שאנשים יחשבו שהדגל שלנו מדיר אוכלוסיות, זה באמת נכון, זה לא עושה אותו פחות דגל שלי. זה בסדר גמור לחשוב יותר מפעמיים לפני הגיוס לצבא, ולא רק בישראל, ללכת לצבא זה מפחיד - לכל אחד יש את הבחירות שלו. זה בסדר גמור לחשוב שאנחנו צריכים להתנחל מעבר לקו הירוק למרות שאני מוצאת את זה פסול. זו דמוקרטיה. אסור לתת לרב השיח הזה להצטמצם. 

נראה מוכר? מסתבר שהוא
אנטי ציוני. מי היה מאמין
(מוגש כשרות לרונן שובל)

רוב הציבור בישראל אינו דתי, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא רוצה לראות את ישראל מתדרדרת להיות תיאוקרטיה משיחיסטית, זו בהחלט לא הציונות שלי. מאז ומתמיד הציונות לא היתה מקשה אחת ותמיד היו בה גוונים. לא כדי להתווכח אבל דווקא הזרם המרכזי של הציונות, זה שבזכות מאמציו יש לנו מדינה, היה זרם חילוני מובהק, שהאמין בערכים אוניברסליים. השיח שמושמע היום הופך את בנימין זאב הרצל לאנטי ציוני. לא רק אני רואה פה את האירוניה. 

בדמוקרטיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא, יש מקום גם לאנשים שחושבים שמדינת ישראל צריכה להיות תיאוקרטיה, ולצערי גם יש בה מקום לאנשים שמחזיקים בדעות חשוכות (למשל נגד הקהילה ההומו-לסבית והלהט"בית), רק שבמקום שאליו הם מכוונים אין מקום בשבילי. אם האמונה שלי שבישראל יש מקום לדתיים חרדים ואפילו אנטי-ישראלים, לאנשים שמאמינים בלמחוק את הפלסטינים, לרפורמים, להומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מוסלמים, חד-הוריות, בדואים, חילונים, וכל הגדרה אחרת עושה אותי ללא ציונית, אז אני אשמה. רק שיחד איתי, על ספסל הנאשמים, צריך לשים גם את כל מי שהגו, פעלו והקימו כאן מדינה, אלה שבזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו.  

אני יכולה להביא ציטוטים של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים שונים שמזרמים שונים, שאגב כל אחד מהם היה ציוני ללא עוררין ואף אחד מהם לא החזיק באותה "ציונות", מה שכן איחד את כולם הוא הבסיס הבלתי מתפשר בהיות המדינה הזו דמוקרטיה. מי שקורא לאופוזיציה של היום אנטי-ציוני הוא חד וחלק אנטי דמוקרט, כזה שלא מעוניין בקו מחשבה ביקורתי, אלא באחדות דעים. אחדות הדעים הזו, הגדרת המחנה מחדש, צריכה להטריד את כולנו ולהיות תמרור אזהרה ברור וחד משמעי. שני אנשים מחזיקים היום במשרות הרמות ביותר במדינה והם באים מאותו בית מדרש, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם מחזיקים בדעות פוליטיות דומות אך בעוד האחד מאמין בדמוקרטיה, השני משחק בדמוקרטיה. 

בעיני הדיון היום על הציונות זה הדבר ההזוי ביותר שקרה כאן עד עכשיו וקרו כאן אי אילו. זה שיח שמקדמים בנט ונתניהו, שני האנשים שהדבר הכי חשוב להם זה הפופולאריות שלהם, זה הזמן שלנו כאזרחים למקד אותם במה שהם צריכים להתמקד בו - לא עוד שיח "מיהו ציוני" אלא שיח מהותי כלכלי חברתי וגם מדיני-ביטחוני. בל אם השאלה הבוערת היא מיהו ציוני אז סליחה שהפרעתי לכם. carry on

מתחיל בד' נגמר ב-ה' ולפעמים מתדרדר לפאשיזם

סורי, זה שוב פוסט פוליטי, באפשרותכם לקרוא או לא, תכל'ס אתם גם יכולים לרפרף, אבל כבר כמה ימים שהפוסט הזה יושב לי בלב ומאלפי סיבות (בעיקר 3 שנמצאות פה בחינוך ביתי) אני לא מספיקה. אולי זה גם התחושה המנדנדת שכבר כתבתי על זה תכל'ס, אבל מתי הפריע לי לחזור על עצמי? משווה תכל'ס ומעלה תכל'ס (לא כולל ליברמן ובלי להיכנס לנושא החלפת אוכלוסיה). אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו השיח הציבורי מצוי במאבק ועובר שינוי, יש כאן ניסיון ליצור תודעה לאומנית מקיפה תוך תהליך דה-לגיטימציה למושגים אשר העדרם יצמצם עוד יותר את השיח הפלורליסטי. אם זה תלוי באלה שנחשבים מנהיגים כאן נעבור את השינוי הזה בלי לשים לב, משל רק עברנו בתוך ארון בגדים ומצאנו עצמנו במציאות אחרת, השאלה האמיתית היא האם הציבור מטומטם או שעדיין ההכרה מנצנצת אי שם ואת הספין הזה היא כבר תקיא מתוכה.

אז מה אתה יותר ארנב או ברווז?
יהודי או ישראלי?

השיח הציבורי הוא מעט כמו אשליה אופטית, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות כי זה נוח לנו. יותר מזה, אנחנו מסננים. המוח שלנו קולט כמויות של אינפורמציה, הוא מעבד אותם לא לפני שהוא מסנן את מה שלא רלוונטי. זה פועל גם במישור הציבורי, אבל שם זה מחריף כי אנחנו נתונים תחת השפעתן של תעמולה ורטוריקה. ככל שיגידו לנו משהו יותר פעמים, כך בין אם נרצה ובין אם לאו משהו מזה ישקע לנו בתודעה. כרגיל, הכל שאלה של פילטרים. מאז שחזרתי לכתוב אני כותבת, ודי בחשש, על תהליך שממש כבר אפשר לחוש אותו של צימוד נוראי יהודי-ישראלי-ציוני. למה נוראי? כי יש רק השקה בין המושגים האלה ואילו אצלנו בשיח הם מתחילים להיות חופפים. בעיני זה תהליך מאוד לא בריא.

בכלל כל שרבוב הנושא היהודי לאחרונה לסדר היום הציבור הוא לחלוטין לא נכון, ז"א האיזון בין יהודית לדמוקרטית תמיד ידע עליות מורדות וכיוונונים. אך כבר כמה שנים ניטע במוחנו הפן היהודי ביתר שאת, רק תספרו את כל שעות המורשת שנוספו לילדי בתי הספר (מילה מכובסת ליהדות - שיהיה ברור). רק תבחנו את התקשורת ותשימו לב איך השיח היהודי הולך ותופס תאוצה. אולי אני טועה, אך הבוסט הגדול לנושא, זה שמאיים ליצור מהפך ב"פחות-או-יותר-סטטוס-קוו-שעוד-איכשהו-היה-כאן" התחיל באפריל, עת ראש הממשלה החליט שלא די בהכרה במדינת ישראל, אלא יש צורך בהכרה במדינה יהודית.

הדרישה הזו התקבלה בישראל כמעט כמובנת מאליה. מבחינתי זה היה רגע מכונן, רגע ההוכחה שההתמרה הושלמה. ספין אדיר של נתניהו ששם את התווית על הנקודה. לא ברור לי איך זה התקבל בטבעיות, כלומר ברור לי התהליך, אך הוא מעיד על העדר שיפוטיות וביקורת עצמית ובשבילי הוא מעיד על אובדן הדרך. רק דמיינו לכם שעכשיו ארה"ב תבקש הכרה כארצם של בני החורין במקום ארה"ב, הרי זה מגוחך. במדינת ישראל קיימות הרבה יותר הגדרות, לא רק - מדינת היהודים, תחת השם "מדינת ישראל" מצטופפות להן בפינה (זה המקסימום מקום שהיהדות מאפשרת) גם "מדינת כל תושביה", וגם "מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום", וגם "על חזון נביאיה", וגם "תקיים שוויון זכויות", וגם "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אני לא רוצה הכרה בישראל כמדינת היהודים, אני גאה במדינת ישראל ורוצה הכרה בישראל כמדינת ישראל, פשוט כי זה הרבה יותר מ"רק" מדינה של יהודים.

"מדינת היהודים" מצמצמת את מה שישראל, במקום שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו, השלם הופך קטן מחלקו. זה לא טוב לאף אחד, גם לא בתוך הציבור היהודי בלבד. ישראל דמוקרטית ונאורה לא צריכה להיות משאת נפשם של חילונים בלבד, אדרבא, יש פה אינטרס של כלל הציבור, אבל מה אין פה? אין פה אינטרס של מערכת מסואבת, שלטונית ופוליטית, שמצאה דרך להיאחז בציבור ולעשות על זה כסף והון פוליטי (שמביא כמובן לכסף וכוח). מדינת ישראל מושתת ממילא על היותה בית לאומי לעם היהודי - לכך יש שתי ערובות עיקריות - מגילת העצמאות (שמגדירה את המדינה כבית לאומי ליהודים) וחוק השבות (שמתעדף יהודים כאזרחים). תכל'ס לא צריך יותר מזה, הניסיון לחזק את הפן היהודי ולהפוך אותו לשם נרדף לישראלי פוגע בכולנו. היות מדינת ישראל יהודית זאת עובדה בלתי מעורערת, אבל היותה דמוקרטית מתחיל להיות מוטל בספק. העוד קצת יהודית הזו בכל פעם זה בערך כמו ליישר את העוגה ולבסוף לגלות שמרוב ש"יישרנו", כבר לא נשאר כלום.

הוצא מהקשרו, אך משרת את אדונו

אין כמו מערכת בחירות כדי לחשוף תהליכים שאחרת היו נשארים סמויים מהעין, או בלתי מורגשים. הרטוריקה והתעמולה חוגגות בתקופות האלה, הבחירות מעניקות לגיטימציה לחדד עוד יותר מסרים, כמו גם להפוך אותם לקליטים יותר ונוחים יותר להשפיע. לכן, בחינה של התעמולה יכולה להעיד המון על הלוך הרוחות בשיח הציבורי. מערכת הבחירות מגיעה אחרי מלחמה בקיץ שעשתה המון בהקבלה התודעתית בציבור בישראל בין יהודי-ישראלי-ציוני ויצרה דה-לגיטימציה של השמאל. בעיני זו הסיבה העיקרית לבחירת השם "המחנה הציוני" של מפלגת העבודה והתנועה, כיוון שמי שהוא שמאל מתון יצביע לה בכל מקרה ומי שהוא מרכז צריך את הוולידציה (אישור רשמי) שמפלגת העבודה היא עדיין ציונות. הפיכת השמאל ללא לגיטימי זה הקו המנחה את נתניהו, ליברמן והבית היהודי. הקמפיין של הבית היהודי מצייר קו ברור של בוגדים מהמחנה הציוני והלאה, הוא קמפיין מלא שנאה המצייר היטב את הקו בין "אנחנו" ו"הם". המחנה הציוני הוא לא ציוני, הוא כמו חד"ש ולכן שימו לב - הוא מסוכן. הדברים מוצאים מהקשרם, צבעי הקמפיין הם צבעי אזהרה והשנאה בולטת וזה נראה בסדר לרבים מדי.

הבעיה היא שהעולם לא צבוע בצבעי אדום-שחור או אדום-לבן או כחול-לבן, ספקטרום הצבעים הוא רחב הרבה יותר. העולם הוא אינסוף של גוונים וכמוהו גם מושגים כמו - יהדות וישראליות. ישראלי יכול להחזיק בדעה של ארץ ישראל השלמה או גבולות 67', או כל דבר אחר. ישראלי יכול להיות יהודי, מוסלמי, נוצרי,בדואי, דרוזי, צ'רקסי, שומרוני וסליחה אם פיספסתי משהו. יהודי יכול להיות חילוני, דתי-לייט, דתי רפורמי, דתי קונסרבטיבי, חסיד ואפילו אתאיסט שמתייחס ליהדותו כשיוך אתני. הדמוקרטיה היא הרבה יותר ברורה וכוללת פרוצדורה ומהות, ועיקרה זכויות הפרט, כמו גם זכויות המיעוט. אך גם היא מגוונת ויכולה להכיל את כל סוגי היהדות, כמו גם את כל סוגי הישראליות, לצערי היא גם יכולה להכיל את אלה שבהתנהגותם חוטאים לה, בדיוק כמו הקמפיין של הבית היהודי. הבעיה היא שברגע שיש רק סוג ציוני או יהודי רצוי, הדמוקרטיה מצטמצמת. משתמשים בכלים שלה, אך מפרים את המהות שלה.

בעיני שלילת הלגיטימיות של אידיאולוגיה מסויימת היא טעות עקרונית, דמוקרטיה נסמכת על  "דעתך אינה מקובלת עליי, אבל אאבק על זכותך להשמיע אותה", ברגע שקובעים את מגבלות השיח (למעט מצבים של פגיעה בזכויות האחר), אנחנו בבעיה. הקמפיין של הבית היהודי מנסה להכתיב שיח כזה - אין מקום לעמדות שמאל, אין כיבוש, אין צורך במשא ומתן ותכל'ס בתוך ה"אנחנו" הישראלי אין מקום לשמאלנים. כולנו אחים כל עוד כולנו מכבדים את היהדות ומאמינים שאין פלסטינים. מי שלא כזה, נתייג אותו כאנטי-ציוני ואם הוא עדיין לא מבין נעזור לו לקום וללכת. בנט מצייר את האויב והאויב שהוא מצייר הוא אויב מבית, זה כלי די פשיסטי ביננו. אפשר רק לקוות שהציבור בישראל עוד יודע להבחין בין אמת לתעמולה. 

כל עוד זה רק תעמולה ואין בתעמולה הזו עבירה על החוק הרי שהיא מותרת, אולם הטענה שלי היא לא שהתעמולה הזו אסורה, אלא שהיא מעידה על בעיה. יש ניסיון לערער על מידת הלגיטימיות של דעות שאינן מתחברות לנרטיב הישראלי-יהודי-ציוני המתהוווה. יש אחים ויש לא אחים, יש ציוני ואנטי-ציוני ואלה דוחקים את הדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה מתוכן ושמירת תהליכים דמוקרטיים הוא מדאיג, הוא גם סממן לא רע לפאשיזם. הלאומנות של בנט נסמכת על עליונות היהדות והפוליטיקה שלו נסמכת על מה שהוא היה רוצה לראות ולא מה שיש בפועל, כי יש כיבוש ויש פלסטינים וכל טענה אחרת היא התכחשות לעובדות בשטח, אגב גם זה עוד סממן פאשיסטי.

אני לא טוענת שישראל פשיסטית, אני כן אומרת שיש סימנים מדאיגים והבחירות האלה מעוררות את השדים האלה מרבצם. בעיניי הבחירות הקרובות הן בחירות על עצם הדמוקרטיה של ישראל, רוצה לומר, אם שוב נתניהו מנצח ושוב יש ממשלה המבוססת ליכוד-הבית היהודי, הרי שהתהליך הזה יתגבר ושום דבר טוב לא יצא מזה. פלורליזם של דעות הוא חיוני, רק כך ניתן לממש חופש דת ולהבטיח זכויות בסיסיות לתושבים ואזרחים. כדי שאפשר יהיה לקיים פה את החזון הציוני, מה שצריך זו לא תעמולה לאומנית, זה לא שלילת האחר, זה לא העצמת הזהות היהודית, זו רק ההעצמה של הדמוקרטיה. רק דמוקרטיה תאפשר גם חופש דתי וגם עיגון היות מדינת ישראל בית לאומי. רק דמוקרטיה, הפיכת מדינת ישראל למדינה דתית-לאומנית תקשה מאוד על ישראל.

בעוד אני כותבת, צה"ל תוקף בסוריה, כנראה שהקמפיין של הבית היהודי עובד כי נתניהו משתמש בכל הכוחות שהדמוקרטיה עדיין מאפשרת לו. בדם ואש כנראה נגאל את ישראל, אחרת אנשים לא מפחדים פה. הארכתי מאוד. אני אסיים כאן.

יהודי, ישראלי, ציוני- תחום החיתוך המסוכן

הסיפא של הפוסט משלשום נשאר מעט פתוח. לו הייתי מקפידה על כללי כתיבה נכונה, וודאי לא הייתי צריכה להוסיף בסיום עוד נקודה ולא לתת לה את המקום הראוי. מן הסתם, לו הייתי עובדת במקום מסודר זה לא היה קורה, למרות שעם איכות הכתיבה והעריכה היום אי אפשר לדעת את זה בוודאות. מאידך איזה מקום עבודה מסודר היה מציע לי עבודה? לכן, לא נותר לי אלא לשמוח ולעלוז שזה בלוג עצמאי ולכן אני יכולה לעשות כרצוני.

הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.

הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי. 

אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.

בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.

כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי. 

העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום. 

המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.

העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.  

במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.

67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 

 

אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.

יהודה המכבי כנושא לפיד זכויות האדם - סיפור אמיתי

אין ילד שלא אוהב את חנוכה אני חושבת. יש להם גם את כל הסיבות - חופש, נרות, שירים, מעות, לביבות, סופגניות ומטבעות שוקולד. מה כבר יכול להיות רע בחג שכזה? כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שכולם אוהבים את חנוכה וכמובן שנשביתי בסיפורים שסיפרו כבר בגן על גבורת המכבים, רשעותו של אנטיוכוס, ההצלחה נגד כל הסיכויים וכמובן נס פך השמן, באיזשהו שלב התווספו גם הניצחונות של מכבי תל אביב בכדורסל נגד קבוצות יווניות שונות במשחקים שנערכו בזמן חנוכה, שנתפסו כמובן כמו נס של העידן המודרני. יכולתי לגלוש עכשיו להשוואה הבלתי נמנעת בין פסטיבלי הילדים המתוקים של אז וההפקות המגלומניות אך הרדודות של היום, אבל אצלנו אין פסטיגלים (מבחירה כמובן) וגם החיפוש המתמיד אחר סידור לילדים נמנע מאיתנו עקב הבחירה שלנו בחינוך ביתי. לכן, פוסט זה אינו מתיימר להיות מורה נבוכים להורה העומד מול חופשת החנוכה בעיניים כלות, גוף שבור וארנק מרוקן.  

כשיצאתי מבית הספר, לצבא והלאה, חוסר חשיבותו של חנוכה בעולם המבוגרים אל מול חשיבותו בעולם הילדים היכה אותי בתדהמה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גם ההתייחסות ליום השואה - בית ספר מול חיים אמיתיים - היתה לי לא פשוטה, אבל זה כבר נשמור להזדמנות אחרת). לקח לי זמן להבין מה מפריע לי וחנוכה הוא דוגמא מצויינת. הציונות הפכה את חנוכה לחג טיפוחיה, סמל להתמודדות יהודית לאומית, מקור ליהודי האוחז בחרב ולא מחכה לניסים או להתערבות אלוהית, לכוחו של מיעוט המאמין במטרתו ועושה למענה כנגד כל הסיכויים. אתם יודעים "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם - ויהי אור... אנו נושאים לפידים..." (מילים: אהרן זאב). זה אתוס שהתחבר לגמרי לציונות ולכינון המדינה. הרי היהודי החדש שנועד להקים את מדינת ישראל הוא נצר למיתוסים של התקוממות ולא של היהודי הגלותי ולכן חוט השני עובר כמקשר בין דוד, החשמונאים, לוחמי בר-כוכבא והסיקריים ממצדה וגו' עד להקמת המדינה. עם החשמונאים היה קל יותר מאשר עם כל היתר כי הם אכן מסמלים ניצחון ותקומה על פני חורבן. האבות המכוננים של האומה הזו היו זקוקים לביסוס ההיסטורי הזה של העם הנלחם על חרבו כדי לקיים את המדינה ולכן חנוכה החג שהיה נחבא אל הכלים הפך לחג כל כך חשוב במדינה היהודית החדשה שקמה. כמובן שההתערבות האלוהית בנוסח פך השמן הפכה למשנית לנוכח גבורתם העילאית של המכבים; כי יהודה המק/כבי (שתי הגרסאות מקובלות) היה ודאי מין ג'ינג'י עם כריזמה וביישנות מנומשת, כזו שיש לחבר'ה מהפלמ"ח. אחד שמאמין בעצמו, בנוסף כמובן לאמונתו באלוהים או אם הקשר קלוש אז לעובדת יהדותו. בתוך מכבש הסוציאליזציה הקרוי מערכת החינוך, הפך החג הזה לכל כך מהותי ובל נשכח את ייחודיותו משום שהעולם כמנהגו נוהג בשמונת הימים האלה ואילו הילדים (ומערכת החינוך) חוגגים ומשמעותו של החג מתעצמת עוד יותר מתוך החופש הבלתי צפוי הזה של חג של ימי חול מאושרים ונוטפי מתיקות. התחבבות החג היא גם התחזקות האתוס בלי משים (או עם) של היהודי החזק, עז המבט שנלחם נגד כל הסיכויים כדי לשמור על חירותו. נשמע לכם מוגזם? אני לא חושבת כי עם יד על הלב - מי לא יצא את הגן ובית ספר יסודי בידיעה הבלתי מעורערת שיהודה הוא גיבור אמיתי? גיבור הוא לא רק היות האדם עז-לבב, גיבור אינו מנותק מהסיבות שהפכו אותו לכזה, הוא מכלול ואהדת הגיבור היא גם מעין קבלה מובנית של סיבותיו.

גדלתי, וכמו שהשתחררתי מהרבה דברים ולמדתי לשלוף תכנים שלא אהבתי ולמלא בתכנים שכן, גם תורו של חנוכה הגיע. בעוד שבשליחת הילדים לגן או לבתי הספר אתה מעניק לאלה האחרונים את היכולת למלא את עולם התוכן של ילדיך בשותפות איתך (וכל אחד עם אחוזי השיתוף שלו), בחינוך ביתי הכנסת התכנים הללו היא אחריות בלעדית שלך. במקרים רבים אני משקשקת מהמחשבה שאני המקור העיקרי לעולם התוכן שלהם (כי זה תמיד טוב לפקפק), לא כך הוא כשזה נוגע לחגים בכלל ולחנוכה בפרט. אני מעדיפה את הפרשנות שלי של חג האור, חג של נון-קונפומיזם והעמידה על שלך, אבל לא מתוך מלחמות קודש וקדושת המאבק, אלא מתוך קידוש רעיון הזכויות והכבוד למיעוט. אלה הדברים שאני לוקחת איתי מהחג הזה. החג הזה הוא הוכחה ניצחת לצורך בהפרדת דת ומדינה, כבוד הדדי, שמירה על זכויות המיעוט, על שמירת זכויות אדם בסיסיות. כן, אלה לא התכנים שמלמדים במרבית בתי הספר ועל כך חבל לי. במסגרת המהפך בתוך מערכת החינוך, אני הייתי מתחילה במהפך קל יחסית שלא דורש הרבה כספים כמו רפורמה של כל המערכת. הרפורמה הרעיונית הזו היא ההפך הגמור מהכנסת לימודי שואה החל מכיתה א' והכנסת מדריך רוחני לבתי הספר, היא חותרת תחת כל אלה. היא מייצרת מאותו מקום שיח אחר ונכון יותר בעידן הזה שבו קיומנו הוא עובדה בשטח אבל הישארותינו תלויה בכוח המוסרי שלנו. היא מציעה שנדבר על יהודה המכ/קבי וגם על הרדיפות נגד המיעוט היהודי, על כך שכדי לשמור על זכויותיו, על זהותו, הוא נאלץ למרוד כנגד גזרות קשות של שלטון עריץ, אבל בואו נלמד את זה לא מתוך מקום של אהבה יוקדת לאל או בשל עליונותה של היהדות, אלא בגלל שזו זכותו כאדם ומחוייבותו של השלטון לאפשר לו את זה. מורה שמלמד את זה בחנוכה, ילמד את זה כל השנה. ילדים שלומדים את זה כל השנה יפנימו את זה כל השנה. יהודה המכ/קבי הוא גיבור כי הוא נלחם למען זכויות המיעוט, הוא מדליק המשואה הראשון, כי הוא מרד נגד עוול בסיסי. איזה הבדל יש בין הצגתו כגיבור יהודי ובין הצגת מאבקו הספציפי כדוגמא חשובה להבנת חשיבות של זכויות אדם, של קבלת השונה, של דמוקרטיה מול שלטון עריץ, של מחשבה חופשית בתוך עידן קונפורמיסטי. אני מעדיפה את זה על נפנוף בחרבות עץ ומלחמות ביוונים, או בכל עם אחר אם להיות יותר ספציפיים. אני מעדיפה את זה על פני האדרת האמונה היוקדת באל או בניסים ונפלאות או סתם להאדיר מלחמה.

חנוכה הוא אכן חג של אור, הוא מעניק לנו אפשרות לדבר על המאורע ההיסטורי הזה ולהאיר בפני ילדינו את המשעול המפותל להבנה הכל כך טבעית והבלתי מתפשרת בדבר זכויות בסיסיות לכל בני האדם באשר הם בני אדם. שמונה ימים של הדלקת נר ובכל אחד מהם הפוטנציאל של הצבת זכויות האדם כנר לרגלנו, לא רק בשמונת ימי החנוכה, אלא בכלל.