חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סטנדרט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סטנדרט. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 בינואר 2016

נקי, אבל בסטנדרד ישראלי מותאם לציבור חסר סטנדרטים

יום אחרי ההחלטה של ויינשטיין בעניין אשכנזי וכבר מתפרסמים סקרים המעידים כי רק הוא יכול לנצח את נתניהו. פרוטוקול פסטיבל אשכנזי שהיה מאוחסן במגרות כלי התקשורת סופסוף יצא לפועל ואיזה חגיגה צפויה מראש ומייגעת היא. פרשת הרפז נופחה מעבר לכל פרופורציות ועדיין התנהלותו של אשכנזי, גם אם היה אך בגדר קורבן, אינה עומדת בקנה מידה ראוי להתנהלות של עובד ציבור וכפועל יוצא היא מטילה, לפחות בעיניי, ספק לגבי יושרו והתנהלותו העתידית אם יציע עצמו לתפקיד ציבורי. ועם זאת כבר מושמעות הזמנות נלהבות מפוליטקאים משל היו סקאוטים ואשכנזי הטאלנט החדש.

פרשת הרפז רוויית תככים שדומה שניתן לחקור אותה ב- zoom in מכל כך הרבה זוויות מביאות רייטינג שאין צורך לחקור אותה מהזוית ה"משעממת" של המקרו ומה ניתן ללמוד על התרבות הפוליטית בישראל. כי מעבר לעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה חטא כשמשך את הנושא במשך חמש וחצי שנים, או שאשכנזי לא יצא נקי וכמוהו גם לא וינר או בניהו, ושיש כאן מערכת מלאה בחורשי מזימות עם אג'נדה, אנחנו חוגגים כאן גם כניסה אפשרית למרוץ פוליטי של מצטרף פוטנציאלי שגם בו דבק רבב. אולי נקרא לו "מועדון המנערים" - בעיקר מנערים את הציבור מדרישה לסטנדרטים בסיסיים לאישי ציבור.

יש משהו מאוד משובש בתפיסות המוסר של פוליטיקאים ישראלים, קטנים כגדולים, ובהסכמה של הציבור עם למצב העניינים וזה מזין זה את זה. זה לא שנבחרי הציבור לא נתפסים כמושחתים ועם זאת הצעד המתבקש הבא של הרחקתם הטבעית מהזירה לא מתקיים, לא מתוך אמות מוסר אישיות, לא בשל דרישה ציבורית ולמען האמת גם לא מבחינה חוקית.

אם נבחן את הזירה הציבורית, הרי שבשנים האחרונות הציבור לא רק שאינו מזועזע מהשפה הבוטה ומההתנהגות הלא ראויה ומחוסרת הכבוד של רבים מנבחרי הציבור, וגם לא מהעדר האחריות המשתמעת מתפקידם, אלא גם לא מהעדר מוסר בסיסי. נושא חזרתו של דרעי לשר ואחר כך לשר הפנים תפס פחות כותרות מהתפרצותה חסרת הרסן של ח"כית אופוזיציונית כמעט אנונימית לנוכח פרובוקציות של ח"כ מהקואליציה שבחירתו כחבר כנסת היתה צריכה להביא לחשבון נפש ציבורי כמו גם לקביעת קוד התנהגות לחברי כנסת, לפחות כדי לייצר אפשרות ענישה נגד חברי כנסת הפגעים בכבוד הכנסת, שלא לומר המדינה. 

חזרתו של דרעי למשרד הפנים, כמו גם סגירת תיקים של פוליטיקאים רבים בלי הפעלת המנגנון הפלילי, לא אומרת שהפוליטיקאים טהורים וזכים, אלא רק שאין הצדקה פלילת. אך בעוד שמערכת המשפט בוחרת שלא לעסוק בזה, על הציבור לעסוק בזה ולא לתת לפוליטיקאי שסרח את האפשרות לחזור. אלא שהציבור הישראלי לא מציב סטנדרטים אמיתיים בפני נבחריו ולמרבה הפלא אלה לא מציבים סטנדרטים לעצמם, לכן גם אין אמון אמיתי לא במוסדות ולא בנבחרים, ובכל זאת דבר לא משתנה. 

מרבית המקרים הופכים לחלק מסטטיסטיקה לא הגיונית של מציאת פסול בהתנהלות של פוליטיקאים אך לא כזה שיש בו הצדקה להפעיל את המנגנון הפלילי וכך הם חוזרים לפעילותם כאילו לא היה דבר. במקום להבין שהנוסח העמום והפרשנות המקילה הפכו לחזון נפרץ, הציבור מבטל במו ידיו גם את מנגנון הענישה החוקי והפורמלי בכך שאינו דורש את שינוי החוק וגם את מנגנון הענישה הציבורי והלא-פורמלי, משום שאינו גובה מחיר על שחיתויות, אלא במקרים שבאמת שלא ניתן לטאטא יותר מתחת לשטיח. נקיון כפיים? נו, לא באמת מוכרחים לשפשפף טוב עם סבון כי יד רוחצת יד גם ככה.

מחר תגיע לאישור וועדת השרים הצעת חוק המביאה תיקון לחוק העונשין בדבר הפרת אמונים ומרמה, הצעה זו בנוסחים קודמים היתה מונחת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה עם כניסתו לתפקיד וזה אך אירוני שהשרה שקד מחייה אותה שוב בימים האחרונים של כהונתו. זו בהחלט התחלה חשובה בכיוון המלחמה בשחיתות, אך היא אינה פותרת את הסף הנמוך ממילא שיש לציבור. המלחמה בשחיתות ושקיפות הפכו למילים שגורות, אך אין מאחוריהן הרבה. הצעת החוק שתועלה מחר חשובה אך היא אינה פותרת את הבעיה, רק מתקדמת בכיוון.

אבל מה שבעיקר עולה מכל הפרשות הוא שלציבור הישראלי ממש לא מפריע להמשיך עם אותם פוליטיקאים לעוסים שלא מציעים שום פיתרון, אך משאירים טעמי לוואי של שחיתות וחוסר מוסריות. מכיון שהפוליטיקאים האלה אינם מוסריים ממילא הרי שכל עוד הציבור לא ישים סוף לחגיגה, הם בוודאי לא צפויים לעשות כן. ובתוך כל זה אשכנזי זה בוטנים, שוב הכלבים נובחים אבל השיירה עוברת.

נגד ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר הכלכלה מתנהלות חקירות בכמה ענייינים, חוץ ממנו גם מול רעייתו, שר הפנים חזר למשרדו אחרי שהואשם בשחיתות בדיוק באותו משרד, ראש עיריות, חברי כנסת - הם כולם יציבו את עצמם לבחירות בסבב הבא, ייתכן שגם אשכנזי יצטרף והציבור הישראלי לא יהסס להצביע להם. בכל זאת מדד אמון הציבור עדיין יכול לרדת.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק...