שעת המבחן של דרעי - מינוי אבי שמחון

הממשלה הנוכחית אולי לא מייצרת מדיניות אולם פעילותה היא מלאכת מחשבת. הצלחתה הגדולה, בינתיים, היא במציאת איזונים על החוטים הדקים שנתניהו טווה – מהדק ומרופף כאוות נפשו אך תוך שמירה על מתח אינטרסים בלתי שביר בינתיים. בכל פעם שנתניהו פוגע באינטרס או הבטחת בחירות או בקו מקווי היסוד, אפילו רק ברמת ההצהרות, הוא מצליח להמתיק את זה כך שלא תהיה סיבה אמיתית למישהו לפגוע בקואליציה.

מינוי אבי שמחון הוא מבחן, בתוך רצף של מבחנים, לממשלה המתגאה בהיותה "חברתית" לפחות ברמה ההצהרתית (ליכוד, ש"ס, כחלון,  הבית היהודי – כולן טוענות לכתר), גם אם עוד אין הרבה הישגים לזקוף לזכותה בנושא. מועמדו של ראש הממשלה ליו"ר למועצה הלאומית לכלכלה הוא נאו-ליברל כמוהו קשה למצוא, הוא התפיסה המתנגשת חזיתית בכל רעיון המדיף ניחוח של רווחה, קפיטליזם מובהק נוסח שנות ה-90 בארה"ב.

זו שעת מבחן לנתניהו בדיוק כמו לשאר שרי הממשלה שצריכים לאשר את המינוי. אבל יותר מכל לשר לעניני פריפריה, אריה (מכלוף) דרעי. טריק קבלת משרד אחר בתמורה למינוי בלתי ניתן לשחזור וגם לא רלוונטי. הפעם על דרעי לבחור אם הוא על קו האוטובוס עם השקופים או ברכב השרד בדרך ללשכתו החדשה שעלות שיפוצה יעמוד על כמעט מיליון שקל. בעיני די שקוף מה דרעי יבחר – להמשיך במאבק על דמות השטרות הישראלים החדשים, מאבק חשוב לכל הדעות שראוי שישא פרי ועם זאת לא בגללו הוא בכנסת.

כמי שחרט על דגלו את מאבק השקופים, עושה רושם שדרעי יצר תוכנית שקופה, הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע אבל לא באמת מצליח להגיע לשם ובינתיים בעיקר הכל מתמסמס לו. הכוונות, טובות ככל שיהיו, ככל הנראה לא עומדות להתממש והמינוי של פרופ' אבי שמחון ליו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הוא הכתובת על הקיר.

את קמפיין הבחירות פתח דרעי עם הכרזות בומבסטיות נוסח מע"מ אפס, הטלת מס על עשירים ועוד תוכניות שנשמעו מצויין ברמה ההצהתית. אז היו בישראל 900,000 ילדים עניים בישראל, בינתיים נוספו עוד כ- 32,000, עליה של 3.5%. מועמדו של רה"מ רואה במשפחות של 10 ילדים תופעה הרסנית, פוטנציאל ההתנגשות בין שתי הגישות הוא אפילו לא ניחוש מושכל.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי לראות כיצד קרסו כל הבטחותיו של דרעי וכיצד המעט שנותר עוד יתנפץ על דלתו של שמחון באם יאושר. הדבקות בהבטחות לאפס מע"מ בתחבורה הציבורית ובתשלומי המים והורדת מחירי החשמל לאוכלוסיות מוחלשות משולה לאחיזה בקרנות המזבח. אלא שבינתיים נתניהו מבריג את הברגים החוצה ודרעי יוותר בפינה, אבל לפחות משופצת. בצר לו, אם לא יעמוד על שלו במניעת המינוי, יוכל להתנחם בהתקדמות שיפוצי קברי הצדיקים בדרום כי משיפוצם תחוזק הפריפריה. 

בשעת המבחן של דרעי על מתווה הגז הוא בחר בחירה של פחדנים. קבל עם ועדה הודיע כי ההתפטרותו נובעת מהעדר דרך ליישב את עקיפת הממונה על ההגבלים ובהתפטרותו יצר את הדרך. אתמול הודיע רה"מ על מועמד המתנגד למדינת רווחה, אדם שראה בקיצוץ קצבאות הילדים הישג חשוב של נתניהו. אם זה לא מאותת לדרעי מה הכיוון של נתניהו, הרי הוא נכשל (שוב) בקריאת המציאות. אם יעבור המינוי של שמחון, הרי שמה ששקוף פה זה דרעי.

פורסם לראשונה ב- TheMarker 14.12.2015, ניתן לקרוא כאן

נאמר כבר הכל - מאום באו"ם

תחושת רעננות

אני מתחילה עם פוליטיקה, אבל צפוי יום עמוס עם מקטעי כתיבה ספוראדיים אז אני לא מתחייבת לגבי איך זה ימשיך. ביננו אם לא היה מאום (כך במקור שלי) נתניהו אתמול, אז וודאי הייתי מתעכבת על הכמעט-קרירות בוקר הנעימה שמשתלבת לי נהדר עם הקפה והשקט של הבוקר שהתגעגעתי אליה כמו שמתגעגעים לקפה של בית אחרי חופשה ארוכה (אני לא מהז'אנר שמתגעגע לחבר ותיק - סליחה). לא ממהרת להספיד את הקיץ, הוא עדיין כאן רק במתכונת נסבלת ולמרות שהקיץ בישראל הוא סוג של דרמה קווין שמתעכבת בכוונה ביציאה, הידיעה שהסוף קרוב היא כבר מנחמת. זורמת עם זה לא באה בדרישות, אבל מתחילה לחוש את עיקצוצי העונג שמלווים את מותו הארוך של הקיץ. כזאת אני - רוקדת על הדם.

עוד תמונה שאפשר להציג באו"ם
הצד הישראלי של המציאות
אפרופו יש גם קייטנות צבא בשטחים

כך או אחרת, אתמול נאם נתניהו באו"ם. במרבית העולם הנאום הזה לא עורר עניין ודי בצדק. אני יכולה להעיד רק על עצמי שהסיבה העיקרית שרציתי לשמוע את הנאום זה לדעת אם צדקתי בניחושים שלי - כן, זה תמיד אני ואני ואני. הבעיה שבסוף לא ראיתי כי למי יש זמן לשטויות? כשכבר סופסוף הקדשתי מזמני לנאום, כבר לא היה לי כוח לספור אם צדקתי במספר האיזכורים שהימרתי לכל נושא. היה שם כל מה שציפיתי שיהיה, אם כי אותי הוא הפתיע כשדיבר בגנות האו"ם - ללמדכם שתמיד יש הפתעות בחיים. גם ידעתי שהוא בוודאי יעלה עם עזר גרפי כלשהו, אבל התמונה הזו הצליחה להפתיע אותי (ונראה שגם את נתניהו שלרגע קל לא הסתדר איתה) בעיקר כי לא היה לתמונה הזו שום ערך מוסף - אז בשביל מה? אלא אם כן זה מרענן את נתניהו כי בכל זאת לא קל לשאת את אותו נאום שנה אחר שנה.

שקוף
גם יצא יפה עם הירוק שלמעלה

תכל'ס זה די עצוב שנתניהו כל כך שקוף שכולם יודעים על מה הוא ידבר, זה לא הספויילר משלשום שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וחייליו גיבורים (שהיה צפוי גם אם נתניהו לא היה מכריז, רק אומרת), זו העובדה שהוא צפוי. אני לא חושבת שזה חלק ממהלך מבריק שנועד להרדים אותנו ושבסוף תצא ממנו איזה נתניהו surprise, נתניהו פשוט מיצה את עצמו. אין לו עוד שפן להוציא מאמתחתו, הוא לא מתכוון להגיע להסכם, הוא רוצה לשמור על האופציה פתוחה - גם למראית עין וגם למקרה שבאמת משהו פתאום יתגלגל לפתחו, ותוך כדי לחזק את מה שהוא מאמין בו - ישראל גדולה (ויהודית!) כולל גושי התנחלויות. זה ראש הממשלה שייצב הלכה למעשה את המשפט הארעיות היא אם כל דבר שקבוע. נתניהו רוצה להנציח את הכיבוש, זה נוח לו, אחריו המבול.

אין לראות בזה יציבות, כי אין דבר יציב כאן אלא אם כן אתם גרים בהתנחלות, זה ראש ממשלה זחוח, נרקיסיסטי וסטגנטי שעסוק בהישרדות. לא שהיו לי ציפיות שהוא יביא עימו תוכנית שתרעיד את סיפיו של האו"מ, אבל כמה נפלא זה היה לו אל דוכן הנואמים היה עולה נתניהו נמרץ שמדהים את כל העולם עם איזו אמירה ברורה לגבי העתיד. לו דווקא מול מליאת או"מ ריקה ועולם משועמם הוא היה הפעם מפיל פצצה ולא מחזיק איזה משהו ביד, אבל לנתניהו ביד יש רק תמונה, ובשביל התמונה של נתניהו אפילו לא צריך 1,000 מילים. אז ברור שתמיכה בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית היא לא הבשורה שלו - אבל לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים אל מצרים, סעודיה וירדן? שנאמר come on. נאום באו"ם, שוין.

הנסיעה של נתניהו עלתה לנו
110,850 שטרות כאלה בחישוב גס
לפי שער הדולר של היום

פרשנים טובים ממני דיברו וידברו על ציר החמאס-דאעש-איראן המקושקש שנתניהו ניסו לרקום יחדיו במעשה רוקם לא מיומן ודי לי לומר שאני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מקבל את קישקוש הציר הזה שלו, כלומר למעט אנשי הימין בישראל, חלק מיהודי העולם וציבור הנוצרים האוונג'ליסטים בעיקר. אלה הם גם האנשים אליהם דיבר אתמול נתניהו, כי הוא לא דיבר אל העולם, העולם קצת התעייף מלשמוע אותו, תדמית מר ביטחון לא עובדת (למעט כאן - ט.ל.ח.).

אני חושבת שהבנתי נגד איזו סכנה אמיתית כיוון נתניהו אתמול - נתניהו העביר מסר אל אנשי הממשלה ואל כל יריב פוליטי אפשרי. למעשה, היה זה נאום בחירות ראשון, רק באנגלית - עם אינו כובש בארצו היה קריצה לימין, הרצון בפשרה כוון למרכז הפוליטי, הצבא המוסרי כוון למי ש"קודם כל ישראלי" והקינוח היה אבו-מאזן כי הוא דיבר לא יפה קודם. לכן אין לי אלא להניח שנתניהו בכלל נסע לאו"מ כדי לדבר אל יריביו, חברי הממשלה שלו, הציבור בישראל שעוד מוכן לשמוע וגבירי היהדות האמריקאית שניציגהם באו לתמוך מקרוב. כל הסיפור הזה עלה לנו מיליון וחצי דולר. היה שווה? ולחשוב על כל הדברים שבאמת אפשר היה לעשות.