עצוב, ברור שעצוב. רצח החטופים הוא נוראי ומיותר. אבל הקריאות להיכנס בפלסטינים, להחיל ריבונות על השטחים וכולי הן חד וחלק נקמה קולקטיבית שלא תועיל במאום לבד מהרחבת מעגל הדמים הרחב דיו.
אתמול נודע לי על מציאת גופות הנערים בזמן שהייתי בחתונה. שוב החיים מפגישים את הדואליות שלהם, שמחת החיים מול גדיעת המוות. אני לא יכולה, ובעצם גם לא רוצה, לדמיין לעצמי את כאב המשפחות על המוות המיותר של השלושה. אני יודעת שזה לא הזמן בחברה הישראלית להזכיר את הכאב של האחר, אבל מבחינתי זה כן הזמן. 47 שנה, ובעצם כבר הרבה יותר, אנחנו במעגל נוראי של נקמה ושל דם. הקריאות הישראליות של להיכנס בהם, לנקום, לבער, להבעיר, לספח, להפציץ, לפוצץ, להרוס, לשבור, לשנוא. למה הן נועדו? הרי כבר ניסינו את זה, הרי אנחנו יודעים לאן זה מוביל. תסתכלו על הילדים שלנו, שחדוות החיים עולה מהם ותחשבו אם אנחנו רוצים לדון אותם לחיים או למוות.
אתמול נודע לי על מציאת גופות הנערים בזמן שהייתי בחתונה. שוב החיים מפגישים את הדואליות שלהם, שמחת החיים מול גדיעת המוות. אני לא יכולה, ובעצם גם לא רוצה, לדמיין לעצמי את כאב המשפחות על המוות המיותר של השלושה. אני יודעת שזה לא הזמן בחברה הישראלית להזכיר את הכאב של האחר, אבל מבחינתי זה כן הזמן. 47 שנה, ובעצם כבר הרבה יותר, אנחנו במעגל נוראי של נקמה ושל דם. הקריאות הישראליות של להיכנס בהם, לנקום, לבער, להבעיר, לספח, להפציץ, לפוצץ, להרוס, לשבור, לשנוא. למה הן נועדו? הרי כבר ניסינו את זה, הרי אנחנו יודעים לאן זה מוביל. תסתכלו על הילדים שלנו, שחדוות החיים עולה מהם ותחשבו אם אנחנו רוצים לדון אותם לחיים או למוות.
אני לא מהמאמינים ולא מהדתיים, אבל בדת היהודית יושבים שבעה. שבעה נועדה לאבל כמו גם לבחינה מעמיקה של הנפש, ליצירת כלים להתגברות ובעיקר לאבל. יש בזה המון תבונה. זה הזמן לקחת פסק זמן ולא לעשות דבר, אבל כבר מאוחר מדי, הגבנו, אנחנו מגיבים עכשיו ומעגל התגובות רק החל. לו רק היינו יודעים לפעול אחרת, אפשר היה למצוא כאן יותר תקווה. בתוך האבל, בתוך המוות, יש קודם כל חיים.
זמן של אבל הוא זמן של מחשבות לא של פעולה. הפעולות הללו הן מבחינתי העדות הבלתי ניתנת להפרכה שהחטיפה הזו היא אלגוריה לחטיפה של כולנו, חטיפת המוסר שלנו, חטיפת המחשבות שלנו. גל עכור שוטף את האזור והופך פה את בני האדם לזומבים הקוראים לנקמה, אבל הנקמה הזו לא תיגמר בצד השני, היא תגמר בכולנו, מחוייכים ושטופי שנאה אנחנו מתקרבים כולנו לרגע הזה בו הכל יעלה בלהבות.
And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his lady's command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his lady's command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?
Leonard Cohen, Who by Fire
התחושה הנוראית שאיני מצליחה לנער ממני היא שאנחנו כבר בחרנו לחיות על חרבותינו, זה לא "בגללם", זו בחירה שלנו שדנה אותנו למוות. who by fire? ובכן, כנראה שכולנו, זה רק עניין של זמן והוא מתקרב והולך.
