שריטה - הכי אישי, כואב ומתבשל

אנחנו שרוטים

שריטות ודרך אפשרית לטיפול

כולנו.

אני שרוטה. חלק מהשריטות שלי למדתי לקבל, חלק הפכתי למועילות, חלק שיניתי, חלק עדיין בתהליך, המשותף לכולן הוא הניסיון שלי לחיות איתן בשלום גם בזמן שיפוצים פנימיים. חריצי השריטות האלה יפים ופגומים כאחד והם חלק מהשלם הזה שאני (פחות או יותר - אל תהיו קטנוניים), על הטוב ועל הרע שבו. למדתי לאהוב אותן כמו את שבילי הורידים שתחת העור השקוף המציירים את מפת הגוף.

רק לאונרד כהן יכול לצאת עם משפטים כאלה

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שריטות, גם אם לא לעשות כלום לגביהן היא להיות מודע להן. קשה להסתכל לשריטות בעיניים, הן דורשות את כל הכוח, הסבלנות והחמלה שיש בך. הן גם אלה שדורשות הכרה כי אחרת הן לא מגלידות ואף מרחיבות את שטח הפנים שלהן. שריטות כאלה שההדחקה מחזקת אותן והופכת אותן ליותר נוכחות, הן שריטות חמקמקות הן יכולות להיות מאוד בולטות אבל לפעמים הן הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שאתה וקשה לבדל בינך לבינן. אולי הן מעמיקות את אחיזתן ככל שאתה משתהה עם ההכרה בהן? אני לא יודעת, זו שאלה טובה.

למדתי לחבק את השריטות שלי, לא כי אני אדם של חיבוקים, פשוט כי ככה אני מגבילה את המרחב שלהן ושריטות כידוע צריכות גבולות, אחרת הן באות בעוד ועוד דרישות. את החיים שלי, בכל רגע נתון אני מנהלת ביחד עם שריטות ועל אף שריטות. אני מניחה שיש להן חלק בלתי נפרד במנגנון קבלת ההחלטות שלי השואף לרציונאליות ומאותגר תדיר בהמון רגש. 

אפרופו חיבוקים ושריטות, אני פחות אוהבת להתחבק. מעדיפה להסתחבק - זה קליל יותר, או לא בכלל. אני נמצאת המון ליד אנשים, שתי האינטראקציות השכיחות שלי זה או להצחיק או לדבר ברצינות על פוליטיקה או על נושאים שדורשים מחשבה או ידע. לאנשים סתם כבר כמעט אין השפעה עלי היום, אבל מי שקרוב באמת יכול בקלות לקמצ'ץ' אותי. אחת השריטות שלי היא היכולת שלי לנתק. פעם פחדתי ממנה, אבל קצת בגרתי וגיליתי את יתרונותיה. פעם כל דבר קטן גרם לי לסערה, היום, אני תופסת לרוב את עין הסערה כשהיא רק בדרך ואז היא קטנה ואפשר לבלוע אותה, רק שאז צריך להתרחק.

אני לא נוטה לאהוב המון אנשים, אני משקיעה המון אנרגיה באהבה ולכן אני לא מסוגלת להשקיע ביותר מדי אנשים. הקושי מתחיל כשאת אוהבת ומקבלת מהצד השני כל כך הרבה תחושות שליליות שבמקום להירגע את מוצאת את עצמך דרוכה וכואבת. פעם הייתי נשארת, סופגת עד שלא היה בי יותר מקום. לפעמים הייתי מתפוצצת, בצעירותי הייתי מתפוצצת המון, היום אני כמעט לא מתפוצצת. אבל היום אני מנתקת. גם אם מתוקף הקשר תמיד יש קשרים. יוצרת לעצמי פרוטוקול פעולה ופעולת בתוכו והוא מספק לי הגנה. לפעמים זה מגעגע אותי אבל אז אני נזכרת שלפעמים געגוע צריך לאפסן ולנשום רק מדי פעם. ואז אני אוהבת את השריטה שלי, היא גם מתיישבת לא רע עם הרצון שלי תמיד לסלוח והתחיל מהתחלה

רציתי לכתוב יותר, כנראה שאני עדיין צריכה להתבשל. תודה שהקשבתם

קצת על אהבה עצמית - לא כזאת של יאיר

אכלנו גולאש בצהריים, פשוט כי אכלנו בבית, נסיבות שונות הובילו לביטול הארוחה המשפחתית המורחבת. היה כיף לשבת ביחד ולדבר, אולי פחות כשהזכרנו לבכור שהוא אמור גם לטעום דברים חדשים. אני נאלצת להודות שאני עוד לא נוחלת הצלחה מלאה בתחום האוכל אבל הבכור טעם אורז והכריז שהוא "דווקא בסדר" והקטן הכריז ש"גולאש זה טעים, אני אוהב את זה!" אבל כידוע כל מסע מתחיל בצעד אחד, אז הידד לצעדים הראשונים, קטנים ככל שיהיו.  

היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית. 

הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות. 

יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו. 

אני ואלוהים - פוסט לא מומלץ לאנשים מאמינים

השורה התחתונה של הפוסט הזה היא שבעיני אין אלוהים, אין דבר כזה, זו פיקציה אנושית. אם אתם אנשים מאמינים מוטב שלא תקראו את הפוסט הבא, אם אתם מגדירים את עצמכם כחילוניים שמאמינים באלוהים אז גם מומלץ לכם שלא לקרוא כי בעיני אלו שתי הגדרות שבהכרח לא מתיישבות ביניהן (חילוניות ואמונה באלוהים אם זה לא ברור דיו). ואם אתם כאלה אז הדרך העקומה היחידה שזה מתיישב לדידי זה לטעון שאלוהים זו התעשייה שמגלגלת הכי הרבה כסף בעולם ואז אולי ניתן לדבר על אלוהי הכסף, אם כי לא לזה כיוונתם - אז סליחה.  

מכאן עלולה לעלות הטענה שחסרה בי סובלנות ועל כך אומר 'au contraire mon frere' אבל אני רשאית גם לעמדות משלי. ואוסיף ואטען שיש בי סובלנות לדעות אחרות ואמונות אחרות ואני מכבדת כל אדם על אמונתו ואורח חייו גם אם אינני מסכימה עמו כהוא זה. לדוגמא כאשר חילוניים משתמשים בביטויים כמו "תודה לאל" או "בעזרת השם" אני מתחלחלת, למרות ההבנה שבמדינה דתית כמו שלנו יש חילחול של כאלה לשפת היומיום של לא מאמינים. אבל, כשאדם דתי משתמש בביטויים כמו "בעזרת השם" או " תודה לאל" ואפילו "אלוקים", זה בסדר גמור מבחינתי. ממני לא תשמעו משפטים כאלה כי פשוט אין מקום לאלוהים בחיים שלי.

במנותק מנושא הממסד הדתי (שמעלה לי את הסעיף), אין לי ספק שלא יכולה להתקיים כזו פיקציה, שגם אם הייתה כזו פיקציה היא לא היתה בוררת לה נבחרים (זה כמו שאין הורה טוב שמעדיף רק ילד אחד בטח לא במוצהר ויש לו מספיק מקום לאהוב את כל ילדיו בלי לשסות אותם זה בזה), היא לא הייתה נותנת לאנושות להגיע לשפלים בלתי אפשריים, והיא לא הייתה עושה שום דבר כדי למנוע מהילדים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם (15 הייל מרי לא יכול לכפר על פגיעה במישהו - נא לשים לב שזו דוגמא לא יהודית). השחקן משה איבגי אמר מתישהו ברדיו לא מזמן שאם היה אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו ואנחנו יצאנו ככה... (לא זוכרת את המילים המדוייקות). צודק - אם הוא כזה כל יכול למה הוא לא עשה אותנו מושלמים? למה? כי אין אלוהים, זה ההסבר, האדם יצר את אלוהים כדי להסביר דברים שהוא לא הבין, כדי להטיל את האחריות המלאה על מישהו אחר שמתכנן את הכל. אבל אם הוא מתכנן את הכל למה הוא לא מונע קטסטרופות? כי פשוט הוא לא קיים ולא בגלל שהוא מנסה אותנו או כי הוא היטה אותנו כדי שנהיה חוטאים. כאילו נו באמת כל ילד רואה את השקיפות בכאילו שרירותיות של התשובה הזו. חוץ מזה שבשם האמונה אנחנו מפרידים בין אדם לאדם, ובשם האמונה אנחנו נלחמים ובשם האמונה אנחנו רוצחים ומכפישים ובעיקר נבדלים. במקום שאמונה תישאר דבר פנימי של אדם שאינו משנה לאף אחד אחר היא קודם נחלת הקבוצה ולכן עליך לאמץ את דפוסי הקהילה ובצורה מסויימת גם לאבד את שיקול הדעת הפרטי שלך. אני לא אוהבת אמונה ולא מכירה באלוהים וחיי טובים לי ככה כמו שהם.

אלוהים לא משחק תפקיד בחיי, אני מאמינה באדם באשר הוא אדם (למרות שאין לי הרבה סיבות בתכלס). הרחקתי את אלוהים מכל הפינות, לא ממש משתמשת בשמו אם לא צריך (וביננו אין לזה הרבה שימוש), הוא לא בתפילותיי (אם יש כאלה), הוא לא הוזמן להיות נוכח בשום אירוע בחיי וכשאני אני עושה דברים הקשורים ליהדותי אני עושה אותם מפאת מסורת ומנסה להכניס בהם תכנים שמתאימים לי ולהשקפותיי ודוחקים את האלוהים הזה החוצה. אין לי בעיה עם יהדותי, אני עונדת אותה כמו עוד הגדרות נוספות אבל הפרשנות שלי מחוסרת אלוהים ולשנינו טוב עם זה. הוא כי הוא לא קיים ואני כי אני לא מזייפת לעצמי. שלא יהיה ספק לא היכרתי בקיומו כרגע.

ומה שאני הכי לא אוהבת זה החיבור הממסדי, זה דת ומדינה. זה העובדה שאני מסבסדת מוסד שלם ופוליטי, שאני מחוייבת לקנות מוצרים שיש להם כשרות (למשל משחת שיניים או סבון כלים), שהמוסד הזה מנהל חתונות ומיתות ומה שבאמצע. אני לא מצליחה להבין למה אין בארץ גם מוצרים כשרים וגם מוצרים לא כשרים (כלומר אני יודעת למה - לא צריך להסביר לי), למה אין חתונות אזרחיות וגם דתיות למי שרוצה (שוב לא צריכה הסבר), למה גם לנישאים בחתונה אזרחית בחו"ל הרבנות תיכנס לחייהם אם חלילה יחליטו להתגרש, יש לי עוד המון למה ברשימה הזו והיא רק מקוממת אותי יותר. היא נכנסת דרך כל מערכת אפשרית ולא נותנת לשום דבר פה להתפתח ללא השגחה אלוהית. זה מטריף אותי וזה לא בגלל שאני טיפוס שמורד כשלא נותנים לו ברירה - אני כזאת אבל זה לא קשור.

הקשר הגורדי הזה בין אלוהים והחיים בישראל רק מקשה עלינו את החיים (ועוד לא נכנסתי לטירוף של ארץ ישראל השלמה) ואין מתיר אסורים. אם רק אפשר היה לחיות בשקט ושכל אחד יחליט לבדו על מערכת היחסים שלו עם הישות הזו ומשאיר אותה בחייו הפרטיים היה כאן שמח יותר ואולי, רק אולי, גם נעים יותר לחיות כאן. אתם יודעים רק אומרת וזה. 

הבטחתי שהשורה התחתונה תהיה
אין אלוהים