חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קללות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קללות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...


יום שלישי, 21 בינואר 2014

כובע הוא אביזר חיוני במרוץ הסוסים באסקוט, כמו חופש ביטוי לשמאלני מתייפייף. שאלה לדוגמא במבחן עתידי בחסות משרד החינוך או סתם עוד התחנחנות של בוגדת שמאלנית?

מתוך התחשבות גרידא פירסמתי אתמול את הפוסט על אדם ורטה, המורה שמשרתו עומדת בסכנה רק משום שהוא עושה את הדבר הנכון, למרות שעוד היה לי הרבה מה להגיד. ללמדכם שאני גם יודעת קצת להתחשב, אמנם לא הרבה ולא תמיד, אבל בכל זאת. לכן, אני מתכוונת להמשיך עכשיו בנושא, ללמדכם שאני יודעת גם לא להתחשב. ידעתי אתמול שלא מיציתי את הנושא, אבל היום לאחר שעטו עלי אנשי ימין וניסו להראות לי את דו הפרצופיות שלי כמתייפייפת שמאלנית שרק יוצאת להגנת מתייפייפים כמוה, גמלה בי ההחלטה והרי לכם מספר נקודות מתומצת:

נקודה ראשונה, שאותה דווקא העליתי אתמול, אבל לא הרחבתי בה היא שאין לי בעיה שהילדה, גם הספציפית הזו החליטה שהיא איננה יכולה לדבר עם המורה והחליטה לכתוב מכתב כדי שהנושא יוכל לבוא על פיתרונו. להפך, אני חושבת שזו דרך אקטיביסטית ללחום על מה שאתה מאמין בו. אם הבנתי נכון היא פנתה בתחילה להנהלת בית הספר, שהיה (אם היה) הצעד הנכון והמתבקש, אם כי אולי הפניה הראשונה היתה צריכה להיות לרכזת השכבה. משהגיעה למסקנה שהנושא לא מטופל היא פנתה לשר החינוך - שוב זו קפיצת מדרגה די דרסטית, אך עוד ניתן לשייכה לחדוות העלומים ולאותה קנאות צעירה שיש לנער ונערה חדורי אידיאלים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית.אני לא מצפה עדיין מתלמידת כיתת י"ב להבין את ההשלכות המעשיות שיש לצעד שכזה על למשל פרנסתה של משפחת המורה, למרות שזה לא יהיה שערורייתי לצפות שכן. הלוואי שיכולתי לפתור את זה כך, כי הרי גם אני הייתי מסוג הנערות שהתווכחו ועמדו על שלהן ולא ויתרו. אבל את הנערה הספציפית הזו אני כבר לא יכולה לפתור בזאת. א. כי באמת עושה רושם (ומאות התלמידים, התלמידים לשעבר, משפחותיהם ואנשי סגל אחרים העידו על כך גם ברשת וגם בהפגנת התמיכה היום) שהמחנך הספציפי הזה הוא בדיוק מסוג המורים המכילים ומכבדים את הפרט העומד מולם ואני מניחה שגם במקרה הספציפי הזה היא היתה מקבלת אזן קשבת. ב. לאחר שהמכתב הגיע אל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, ולאחר שכותבים רבים הצליחו לחרף, לגדף ולנאץ את המורה, היא לא פנתה אל הכותבים שהציעו לו מכות ומיתות משונות ודרכים מגוונות ללמידת לקח וביקשה מהם לכבד את הדיון כדי שהוא ישאר במישור העקרוני של קבלת מגוון הדעות (הרי היא רוצה בסך הכל שיכבדו את דעתה, מה לא?), היא לא חשבה שהדיון הפך למסכת קללות מבזה, אדרבא - היא הודתה לקהל הקדוש והמנאץ כאילו היתה הזוכה החדשה בתוכנית הריאליטי "שחט את הבוגד". וכאן היא כבר איבדה אותי לגמרי ואף איבדה, מבחינתי את טיפת הלגיטימציה שהייתי מוכנה עוד לתת - כן, מתוך הרעיון האוילי שנקרא חופש ביטוי שאנו השמאלנים אוהבים לנפנף בו משל היה אביזר חיוני כמו כובע במרוץ סוסים באסקוט.

תמיד רציתי לפתוח בפיסקה באיזה משפט מפוצץ כמו "רבים שאלו אותי" אבל כאמור זה יהיה בומבסטי למדי. אבל היו מי ששאלו אותי, גם מחוץ למרחבי הרשת, אם הייתי מוכנה גם להגן על זכותו של מורה ימני לומר את משנתו בכיתה כדי להראות את מגוון הדעות ועל כך עניתי שכן. הנחתי שהשאלה הבאה תהיה ספציפית יותר, כי תמיד צריך לוודא שאנשי שמאל מבינים את הדברים לאשורם, אך מה רבה הייתה פליאתי (האמת היא שכלל לא) שבמקום לשמוע מבני שיחי (שחלקם באמת אנשים חכמים ותבוניים) שאלה בסגנון: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שזו זכותינו לבעלות על שתי גדות הירדן?" או "האם היית מוכנה שהוא יציג את הניתוח שלו מדוע לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים?" ועל זה הייתי אומרת שבודאי שכן, אשמח גם להסביר מדוע ישראל יכולה לותר על חלקים משמעותיים ולהמשיך להיות חזקה ולהיות מסוגלת להגן על גבולותיה במקרה הצורך (הבעיה היא שלרוב במקום שיענו לי לעניין יזרקו לעברי שאני נאיבית ובזה יסיימו את הדיון). אך לא, לא נשאלתי שום שאלה מהותית, השאלות הספציפיות היו בנוסח הזה: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שכל השמאלנים בוגדים?" או "היית מוכנה שהוא יגיד שהסכם אוסלו היתה טעות ודין כל בוחשי אוסלו מיתה?" ועל זה אני שואלת - האם בזה מתמצה כל אידיאולוגית הימין? בלצרוח בגרון ניחר שהשמאל לא בסדר? כי אני מוכנה שלילד שלי יהיה מורה איש ימין (שמאל/יהודי/מוסלמי/נוצרי/ישראלי/אריתראי/גרמני/יפני/סטרייט/הומו/טראנסג'נדר/גבר/אישה וכל הגדרה אחרת, מה שבא), אם הוא ידע ליצר דיון מכבד. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי עם הימין, התשובה שלי המתבססת על הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים ולא בדה-לגיטימציה של ציבור שלם שחושב אחרת. אבל אתם יודעים מה? כנראה שכאן בדיוק טמון ההבדל, חלק מהיותי שמאלנית הוא גם לדעת שיש דעות אחרות ובדמוקרטיה עלי להכיל גם אותן ואילו אצל חלקים בציבור הימני יש את הנטייה להאמין שדמוקרטיה היא הזכות שלהם לנגח כל דבר שזר. לכן, אנשי השמאל נתפסים כיפי נפש המנותקים מעם, אבל כשהעם הזה הוא מפסיק לחשוב, אני חייבת לומר שאין לי שום בעיה עם הבידול.

שמעתי אנשים רבים מסבירים שאסור למורה להביע את הדעות שלו בכיתה ואני רוצה להגיד שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שמורה צריך להביע את דעתו בכיתה. עקרונית זו אפילו מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך (לא משנה שזה מילים לחוד ומעשים לחוד) הוא אמנם צריך לדעת לעשות זאת בתבונה ומתוך כבוד, אך הוא חייב לתלמידיו את מגוון הדעות. אני לא מצליחה להבין, אם אנשי הימין בטוחים שמה שהשמאל מציע הוא נאיביות גרידא שלא תצלח לדבר אז מדוע הם כל כך מפחדים שיבוא איזה מורה שמאלני ויראה את הצד השני? הלא אם ידעתם למלא את ילדיכם בערכים נכונים שאין עליהם עוררין, איך אתם לא סומכים על הילדים שלכם? אתם עד כדי כך לא מאמינים ביסודות העמוקים שיצקתם עד שמורה שמאלני אחד הוא זה שירעיל את הבארות של מערכת החינוך? מכלל התגובות נראה לי שהתשובה היא כן ולמען האמת זה מצער. הנקודה כאן אינה אם המורה הוא "בוגד" (וברור שבעיני הוא לא, בעיני הוא מייצג את התקווה שעוד יש באמת אנשי חינוך ראויים), מי שחושב שהוא בוגד ממילא לא יחשוב אחרת, אלא האם ראוי שמורה ידע להציג את מגוון ידע ודיעות? וברור שכן, כי איך יוכל ילד לפתח את עמדתו לדברים אם עולמו לא יהיה רחב? זו מהות החינוך. עבודה קשה מוטלת על כתפיהם של המורים (בעיקר במקצועות ההומאניים ובפרט באזרחות) ולמחנכים בעיקר בתיכונים היום, האוירה הציבורית היא כל כך חסרת סבלנות ורבים מהתלמידים באמת לא יודעים הרבה אבל הם מגיעים עם המון הבחנות ברורות שבערך לא נשענות על כלום שמראש לכל מורה שנכנס לכיתה לא ממש קל, אבל בנושאי היום ובכל הקשור למדינת ישראל המצב הרבה יותר גרוע. כשלמדתי לתעודת הוראה, מרכזת נושא האזרחות דיברה איתנו בנושא וסיפרה על הקשיים האובייקטיביים, אבל היא אמרה אם הצלחת להעביר את המורכבות של הנושא ולו לתלמיד אחד לא עבדת לשווא. העובדה שתלמידים, המזהים את עצמם כבעלי אוריינטציה ימנית, באו להגן על המורה שלהם היום היא ההוכחה שיש פה מישהו שעושה את העבודה שלו נכון. מהותו של החינוך היא ליצור בני אדם חושבים, בני אדם שיכולים לכבד את השונה, שמבינים את מהותה של הדמוקרטיה ושבריריותה ושהם יודעים שזה בידיים שלהם. אנשים שמצליחים להוציא מתחת ידם תלמידים כאלה הם אנשים שמקומם במערכת כי הם אלה שיביאו את השינוי. וכשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת למהפך פוליטי, אלא בעיקר לקבלת שיח של שוויון והכלה ולא לשיח טוקבקיסטים מלוכלך. יחי ההבדל הקטן

יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

פיצוי הורי או פספוס?

השקט של לשבת ולכתוב בשקט במרפסת הופר בגסות ואין לי את היכולת לכתוב בכלל את מה שרציתי כי יש ילדים פה בגינה מתחתיי שלא מפסיקים לקלל אחד את השני תוך משחק. כן, נכנסתי הביתה אבל המילים שלהם מהדהדות בי שזה ממש לא משנה. מתי זה קרה שילדים התחילו לדבר אחד אל השני בקללות? והם אפילו לא רבים, זה חלק ממשחק והם נהנים גם משיחת החולין הזו שכוללת הבחנות על נטיות מיניות, מקצועות ההורים וגם סתם הבחנות אופי שחלקן גבוליות מאוד. איזו חברה עתידית אנחנו מגדלים כאן? הסגנון מעוות, הסבלנות לא קיימת וגם השימוש בקללות עצמן מלמד על חוסר הבנה בסיסי לאור העובדה שמה שהם תופסים כקללה הוא כלל לא קללה אבל הוא כן תעודת עניות לסבלנות שהולכת ונעלמת בתרבות שלנו. אותי זה מלחיץ. שלא לדבר על זה שהעברית שלהם תת רמה והיכולת המילולית שלהם מתחת לכל ביקורת. והקטע הוא שהם כאילו נחשבים ילדים טובים, אבל אני ממש יכולה לראות איך עוד 5 שנים הם ישבו ביום שישי בפארק יעשנו נרגילות, וישתו וודקה מעורבבת ברד בול ויעשו המון רעש.

תסלחו לי אם אקשור את זה לחוסר מעורבות הורית, אבל אני אקשור את זה. אין לזה קשר לחינוך ביתי, אם כי אני לא רואה תופעות כאלה בחינוך הביתי. בעידן שלנו היום מרבית ההורים שעובדים כל כך קשה, מנסים לפצות את הילדים שלהם. איך מפצים? קניות, מתוך ניסיון לתת לילד שלך את מה שהוא רוצה וגם כאן הרבה הורים מאבדים את חוט השדרה שלהם. אבל זה לא רק קניות, זה גם הניסיון לשחרר את הילדים ולא להתערב עד כמה שאפשר תחת מעטה של הורות מתקדמת. אבל כמה שאנחנו חוטאים למטרה. מה שהם הכי רוצים זה את תשומת הלב שלנו ולמרבה הפלא גם גבולות. ילד צריך גבולות מסויימים בשביל לאפשר לעצמו את יכולת הבחירה. ומה מרבית ההורים עושים? מפצים בכאילו ומפספסים ממש. 

יש לי הרבה חברים שעובדים קשה, אבל הם דואגים שהזמן עם הילדים יהיה זמן איכות, שלילדים יהיו גם גבולות ושהמשפחה תהיה מעורבת אחד בחיי השני ולמרות שזה קשה זה מצליח. ורואים את ההבדל בילדים, בהתנהגות, בשפה בתחומי העניין. יש הורים שמפצים בכל כך הרבה מקומות לא נכונים. ילדים לא צריכים את הסלולארי הישן שלנו, הם צריכים את המבט שלנו, את המגע, את המשחק והצחוק. כנראה שקל יותר לעבוד קשה ולקנות מתנות מאשר לתת להם את מה שהם באמת רוצים. איך הפכנו לכאלה?

בעיני זה עניין של סדר עדיפויות. אבל אני יודעת שלשמוע את זה ממני מבטל את כל הרעיון, הרי אני הלא נורמלית שויתרה על קריירה למען ילדים. אבל אנחנו מאבדים את האינסטינקטיים ההוריים שלנו כשהזמן עם הילדים הופך לבטל ומבוטל ואז אנחנו שוכחים להוציא אותם מהאוטו, וכשהם יורדים לגינה אנחנו לא שומעים את הקללות והמכות אז זה בסדר, וכשהם בבית ספר הם ממילא לא באחריות שלנו. בקיצור הפכנו לכאלה שמקדשים את הרצון לילדים ועושים הכל כדי שיהיו לנו ואז אנחנו במקום לשמוח ולהנות ולהיות איתם אנחנו עושים out sourcing למי לוקח את הילדים בכל רגע נתון. כנראה שאין פלא.