חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קבוצה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קבוצה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 2 ביוני 2015

דעת מיעוט

דעת מיעוט הוא ביטוי משפטי שמתייחס לדעות של שופט או שופטים שדעתו/ם שונה מדעת הרוב ולרוב מתנגדת לפסק הדין שניתן. היום, התרחב השימוש במושג מעבר לעולם המשפטי ופעמים רבות המשתמש במושג יכוון לדעות המוחזקות על ידי קבוצת מיעוט בקרב הציבור הכללי, היינו דעה שהיא אינה מוסכמת (קונצנסואלית). מאז ומעולם דעות מיעוט היו מוקד של משיכה בעיניי, בין אם בחיים ובין אם בפסקי דין. מעבר לעובדה שפעמים רבות דווקא לדעת המיעוט משמעות היסטורית, ובעצם גם מעשית, מרחיקת לכת, דעת המיעוט מופלאה בעיניי מעצם התעוזה שלה לצאת נגד הרוב ולהיות נאמנה לעצמה.

שני משפטים מלווים אותי כאדם בוגר ומהווים סוג של מחוון לבחינה אישית:

משפטו של מרק טווין "כאשר אתה מוצא את עצמך בדעת הרוב זה הזמן לעצור ולהרהר"
ומשפטו של איינשטיין: אישה שתלך עם ההמון בדרך כלל לא תרחיק מעבר לגבולות הקהל. אישה ההולכת לבד עשויה להגיע למקומות בהם אף אחד עוד לא צעד".

כן, הם משפטים מכלילים מאוד, כן, אני לפעמים גם בתוך הקהל. כן, הם משפטים נהדרים לחיות לאורם, להאמין בעצמך אבל יותר מכל לחשוב למען עצמך, בלי לקבל דבר כתורה משמיים. במידה רבה דעת המיעוט נראית לי כזו, בין אם אני מסכימה איתה ובין אם לאו - דעה מחושבת שהפכו בה שוב ושוב והיא נאמנה לעצמה ולערכים אותם היא מקדשת. 

דעות מיעוט לרוב לא מייצרות סביבן הרבה רעש, פעמים קולן נבלע בתוך המולת הרוב. אולם יכולת השינוי הגלומה בהן היא לא פחות ממופלאה. הדקויות הקטנות פעמים נעלמות מעין, אולי כי הן נתפסות כלא חשובות משום שאינן פסק הדין, הן לא מהוות תקדים משפטי, הן לא הופכות לפרקטיקה שיפוטית, הן פשוט שם. חשיבות דעת המיעוט, לפחות בעיניי, בטח בסוגיות מהותיות, גבוהה אפילו יותר מדעת הרוב. לא בגלל שבסוגיות מהותיות לרוב אני לרוב אצדד בדעת המיעוט, אלא משום שפעמים רבות דעת המיעוט מתגלה כנכונה בדיעבד, ההיסטוריה שופטת את דעות המיעוט, לרוב לזכות. 

אבל יותר מזה יש בהן כוח לשנות לאורך זמן. דעות מיעוט מצוטטות כגושפנקא, כי בכוחן לשנות את החוק, כי בכוחן להפוך לדעת הרוב. דוגמא מצויינת, אחת מיני רבות, היא התיק של Plessy vs. Ferguson 1896 . הסיפור הוא פשוט - קבוצה של פעילי זכויות אדם רצו להפוך את החלטת ההפרדה בתחבורה ציבורית בלואיזיאנה. הם בחרו בפלסי, שהיה רק שמינית שחור, לעלות על קרון של לבנים, הוא נעצר כמתוכנן. המטרה היתה להראות את שרירותיות החוק ויתרה את היותו אנטי-חוקתי ופוגע בזכות לשוויון מלא בפני החוק (התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית). בתי המשפט המקומיים דחו את ההגנה הזו עד שב- 1896, המקרה הגיע לבית המשפט העליון האמריקאי. ברוב של 7 ל- 1 דחה בית המשפט את העתירה בתואנה שיש להבחין בין זכויות פוליטיות לזכויות חברתיות. יתרה בית המשפט אף קבע כי בהפרדה בתחבורה הציבורית אין משום נחיתות או פחיתות כבוד אלא בעיני המתבונן וכי אם יש אפליה היא מופנית כלפי לבנים ושחורים באופן שווה. 

דעת המיעוט הגיעה דווקא משופט העליון ג'ון מארשל הארלן, שאגב היה בעברו אדון בעל עבדים, שטען כי לא ניתן לטעון שהאפליה בהפרדה בתחבורה הציבורית בלואיזיאנה היא שווה בפני לבנים ושחורים מכיון שמטרתו של החוק לא היתה למנוע מלבנים לשבת בקרונות של שחורים, אלא היתה מכוונת לאפליית שחורים והגן על קריאה עיוורת צבעים של החוקה. הוא היה גזען שהאמין בעליונות הגזע הלבן ואף לא היסס לומר זאת בגלוי. אולם טענתו היתה שחוקית אסור לתת ביטוי לעליונות זו אלא לשאוף לשוויון. 

התוצאה של פסק הדין היתה פרקטיקה שכל עוד יש שוויון בהפרדה הרי שאין בעיה עם ההפרדה - היינו כל עוד יש שני תאי שירותים ההפרדה היא לגמרי חוקית. בקיצור אפליה אבל עם שוויון תנאים, לפחות למראית עין. זו היתה הפרקטיקה עד Brown vs. The board of education, ב- 1954 שהיה נקודת תפנית בהפרדה הגזעית בארה"ב ובו הוחלט שבנושא החינוך אין מקום לדוקטרינת "נפרדים אך שווים" כיוון שבתי ספר נפרדים מהגדרתם אינם שווים. 

הארכתי אני יודעת, אולם הנה לכם דעת מיעוט שבסופו של דבר יצרה שינוי - החדירה לתודעה הציבורית האמריקאית את הרעיון שהחוקה היא עיוורת צבעים. לקח זמן לרעיון להיטמע, זו לא תולדה של 58 שנים של קיומה של דעת מיעוט, אלא שנים של מאבק עיקש לזכויות אדם, אך גם לדעת המיעוט הזו היה תפקיד, בעיקר בעולם המשפט והחוק האמריקאי. יש דוגמאות טובות מאלה, אולם דוגמא זו בעיניי היא מצויינת, דעת המיעוט ניתנה ממקום תהליכי (פרוצידוראלי) של בחינת החוק בסטנדרטים אובייקטיביים והצביעה על כשלי דעת הרוב. היא מעידה על תחילתו של שינוי ועל חשיבה ביקורתית.

אבל למה אני אומרת את זה? בלילה שבין ה- 31.5 ל- 1.6 שנת 1962 בוצע גזר דינו של אייכמן והוא הוצא להורג בכלא רמלה (איילון). לפסק הדין הזה לא היתה דעת מיעוט, במקרה הזה דעת המיעוט הושמעה מחוץ לכותלי בית המשפט. 

ב- 30.5 קבוצת אינטלקטואלים ישראלית פונה לנשיא המדינה בניסיון למנוע את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, הם לא מבקשים על חייו, בכלל לא מה הנימוקים שלהם? טענותיהם הם ברמה המוסרית של מדינת ישראל, שהוצאתו להורג של אייכמן תפגע בזיכרון השואה ותסלף את הלקח המוסרי וההיסטורי של המשפט בראי ההיסטוריה. יתרה, תלין יהודי שמשמש תלין לצורר נתפס מהווה לדידם ניצחון מוסרי של הצורר. אבל יותר מזה - העלאתו לגרדום של אייכמן עשויה להיתפס ככפרה מטאפורית של עוונות השואה (1 צורר מול שישה מיליון קורבנות). הם לא היו היחידים גם שופט העליון דאז חיים כהן יצא נגד גזר דין מוות, גם במקרה של אייכמן. וכמובן שמקומה של חנה ארנדט לא ייפקד.

הוגו ברגמן, מרטין בובר, לאה גולדברג, גרשום שלום, אביגדור אריכא פרנץ אולנדורף, הם רק חלק מאנשי הקבוצה, פנייתם, כידוע נדחתה. הם לא היו היחידים, מטעמים שונים למרות הקונצנזוס הרחב בישראל, היו עוד די הרבה אנשים שקולם לא נשמע, למרות שחלקם שלחו מכתבים לנשיא המדינה, שהתנגדו להוצאתו להורג של אייכמן.

קצרה היריעה מלהסביר עד כמה מכונן היה משפט אייכמן בהיסטוריה של מדינת ישראל. גם אין בכוונתי לשפוט, בטח לא בדיעבד, את ההחלטה לשפוט או לגזור עליו גזר דין מוות. אולם, ברור מעל לכל ספק כי ישראל התאמצה בכל כוחה לכוון את המשפט הזה כדי להעצים האפקט שלו והוא לא היה נטול אינטרסים כשהעיקרי שבהם הוא עיצוב ישראל בתודעה העולמית כביתם הלאומי של יהודי העולם וכנציגתם הרשמית. אין בכך פסול וייתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות, כך או אחרת ניתן לא ניתן לשפוט את ההיסטוריה על בסיס מה שהיה יכול להיות. 

משפט אייכמן היה חווייה מכוננת, ניסיון ליצר תיקון של עוול היסטורי חסר תקדים, אך האם באמת היה כאן תיקון? אני לא בטוחה. 70 שנה אחרי וישראל בעיקר משתמשת בשואה לכינון נרטיב ואינדוקטרינציה - אינני בטוחה שזה הלקח שיש ללמוד מהשואה. משפט אייכמן הפך את ישראל לתליינית מרצון, גם אם היא ראתה בזה הכרח ורבים רואים בו צדק היסטורי. קשה לראות מה היה קורה לו דברים היו נעשים אחרת. לא הייתה כל דרך חזרה מרגע שחטיפת אייכמן יצאה לפועל. אחרי משפט שכזה, אשר עוצב בקפידה על ידי גדעון האוזנר, איזה גזר דין אחר היה "נכון" יותר? השארתו בחיים "להינמק בכלא" לא היתה עושה צדק היסטורי טוב יותר, אולי אפילו פחות. העברתו למדינה אחרת לביצוע גזר הדין לא היתה משנה. ועם זאת 53 שנים אחרי, בניסיון להבין מה השאיר אחריו משפט אייכמן, אין מנוס מלהגיע גם למסקנה שהוא שירת אתוס לא נכון של "רק אנחנו הישראלים נדאג לעצמנו". 

קטונתי לייעץ בעניין, אך בעיניי את לקח השואה לא השכלנו להפנים, הפכנו את השואה לכלי לגיטימציה לתוקפנות ולקיבוע תחושת הנרדפות מול יתר העולם. בסופו של דבר זה כדור שלג, אם זו האמונה השלטת, הרי שלנצח נמצא סיבות מדוע היא נכונה. אין לי ספק שאם הלקח העיקרי של הדור הרביעי לשואה היום היא שצה"ל וכוחנו הפיזי או לחלופין/בד בבד האמונה באלוהים הם שימנעו הישנות של שואה ולא כוחנו המוסרי הרי שמשהו בהתגלגלות העניינים לא היה נכון. במידה רבה, בין אם נרצה אן לא נרצה, משפט אייכמן הוא הרבה מעבר לצדק, הוא נקמה. אני לא בטוחה שזה מה שצריך להישאר. חנה ארנדט היתה הראשונה לומר את זה עוד בתקופת המשפט, בצדק היא טענה שמעבר לאחריות האישית האנושית יש כאן אחריות חברתית שאם לא נדע להכיר בה הרי שלקחי השואה לא באמת ילמדו. 

העובדה שדעת מיעוט זו אינה ידועה כמעט בציבור ואינה נלמדת בבתי הספר, היא אולי האינדיקטור שמוכיח שמשפט אייכמן, בהבט הישראלי, שימש ומשמש כנדבך נוסף לבניית האתוס ולא להבניית מוסר. יש בזה משהו מצער, בלי שום קשר לשיפוט ערכי לעניין גזר הדין. משפט שלם וידוע מראש הוכן לקראת ביצוע גזר דין שכזה, ספק אם ניתן היה שיסתיים אחרת. אולם העובדה שהביקורת אינה נלמדת אלא כקוריוז חסר חשיבות היא מטרידה בעיני. קיומה של דעת מיעוט היא חיונית למדינה, העדרה מהתודעה הציבורית היא לא פחות ממעוררת חשש לחוסנה של החברה. אם לא נלמד את ילדינו מהו ספק, מהי חשיבה, עד כמה מהותית היא הביקורת, הם לעולם לא יוכלו למצות את הפוטנציאל האמיתי של העתיד במדינה הזו. 

במידה רבה הסתכלות מחודשת על תחילת דבריי לנושא דעת המיעוט במשפטו של פלסי, מוכיחה את חוסנה ובריאותה של החברה האמריקאית (על כל תחלואיה והם רבים) לפחות בכל נוגע לניסיון של בתי המשפט לקדש את החוק ולנסות ולהעמיד נורמות ברורות של מוסר וצדק (ברור שניתן להביא גם דוגמאות שכנגד). ההיסטוריה האמריקאית בסופו של דבר כוללת פלורליזם עמוק המאפשר השמעה ובמה למגוון של דעות, ודבר זה שומר על פוטנציאל השינוי גם בתוך החברה ההגמונית והקפיטליסטית להחריד הזו. ישראל כחברה נוטה להשתיק את הביקורת, האמונה הבלתי מעורערת בצדקת הדרך המועברת לדור הצעיר סופה להוליד משבר. צדקת הדרך לנצח תהיה יעילה כל עוד נשאלות שאלות ספקניות, במקום בו שאלות ספקניות הופכות ללא לגיטימיות, הביטחון מאבד את צדקת הדרך, הוא מחליף את שיקול הדעת ויוצר מצג שווא שאין מאחוריו כלום.

חשיבות דעת המיעוט הציבוית לעניין משפט אייכמן מעידה על התחבטות בשאלות של מוסר, זו אינה פריבילגיה אלא ליבה של הדמוקרטיה. אהבת המדינה, ממש כמו אהבה בחיים, היא אהבה על אף המגרעות ולא בגלל שהכל טוב. אם לא נלמד את הילדים שלנו שלא הכל טוב ושיכול להיות יותר טוב - איך הם יצרו לעצמם עתיד יותר טוב? דעת המיעוט ברמת השיח הציבורי צריכה להישמע. כשהיא לא נשמעת, לא בדיונים היסטוריים ולא בדיונים עכשוויים, יש להניח שגם בעתיד היא לא תישמע. רק שוב בראי ההיסטוריה היא תתגלה כנכונה, זה לרוב כבר אחרי שמסתיימת ההארכה.

יום רביעי, 16 ביולי 2014

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.