כשלמדתי בחוג למדע המדינה בת"א זו היתה תקופה מאוד וובריאנית של המחלקה (אפשר לקוות שזה עבר להם), כמעט כל דרב איכשהו נקשר לוובר. אישית ברגע שמנסים לכפות עליי תיאוריה אני מיד בועטת ולכן את מרבית עבודתיי עשיתי מתוך ביקורת על גישתו. לא כאן המקום לדבר על וובר, זה ארוך ונישתי, אבל וובר הוא אחד מאנשי מדע המדינה המודרניים שכתבו על המנהיג ועל המודל האופטימלי שלו - המנהיג הכריזמטי.
האיש שיצא לבחירות בגלל "משילות" בעוד שהיתה לו משילות ובגלל "פוטש" שמעולם לא היה, הוא אותו האיש שהוציא לפועל תוכניות מגירה צבאיות בגדה בגלל "חטיפה" כשבעצם כבר ידע שזה רצח, הוא אותו האיש שיצא למלחמה בחמאס בגלל הסלמה בירי טילים כשבכלל לא הייתה הסלמה, הוא אותו האיש שמותם של 500 ילדים הוא לו אך ורק נזק היקפי, הוא אותו האיש שהביא במתכוון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב, הוא אותו האיש שקורא לבאר שבע בירת הסייבר אך דופק את הפריפריה כולל באר שבע, הוא אותו האיש שמבקש לא להכניס את זוגתו למערכת הבחירות אך משתמש בה כל הזמן, הוא אותו האיש שבחוסר רגישות אופייני צוחק על נושא בקבוקי המיחזור כי הוא צוחק עלינו, הוא אותו האיש שמסית נגד ציבור שלם מאזרחי המדינה וקורא לאבו מאזן מסית, הוא אותו האיש שלא מתייצב מול התקשורת עם פרסום הדו"ח ושולח את דובריו לדבר על בית הנשיא רק כדי להסית את הדיון, הוא אותו האיש שלא רואה אתכם ממטר, הוא אותו האיש שהגיש לך שש שנות כישלון ומסביר שלא בו האשם ומבקש מאיתנו לבחור בו שוב.
 |
| המנהיג הכריזמטי? (אילוסטראציה) |
תכונות רבות מיוחסות למנהיג, אבל מעל לכל, לפחות אליבא ד'וובר אם כי הוא אינו היחיד, הכריזמה היא אם כל תכונות המנהיג, היא האידיאלית שבהן. מקור סמכות של מנהיג יכול להיות חוקי, מסורתי או כריזמטי, בעוד השתיים הראשונות הן רציונליות ואף הגיוניות, השלישית אינה רציונלית, היא אינה נסמכת על בסיסי הכוח הקיימים, היא אישית ואינה ניתנת להעברה. ויותר מזה היא עולה בכוחה על השתיים האחרות, אם כי היא הרבה פחות צפויה או ניתנת לשליטה מהן.
ביוונית כריזמה היא "מתת חסד" או "מתת אל" והיא מתייחסת ליכולת של אדם אחד להשפיע על אנשים אחרים לאו דווקא במילים. במידה רבה כריזמה היא עוד מילה שאנחנו משתמשים בה לא פעם ובכל זאת הגדרתה חמקמקה. כריזמה היא תכונה אחת, או סט תכונות, שיוצרת/ים את המשיכה של ציבור למוביל השינוי, למנהיג. ניתן גם להתייחס אליה כאל סט של מיומנויות שאפשר לרכוש, מה שאומר שניתן ללמוד אותה ואולי בכלל זה השילוב בין השניים, או בין עוד משתנים. מה שכן קל לזהות אדם כריזמטי, ויש לזכור שזה גם עניין תקופתי - אדם שנתפס ככריזמטי גם עלול לאבד את הכריזמה. יש משהו חמקמק בהגדרת כריזמה וכנראה שגם בהשגתה ושמירתה. מה שכן מי שנתפס ככריזמטי מסוגל לסחוף אחריו רבים.
ברור שכל הדיון הזה הוא לא תלוש, הוא מגיע מהניסיון להבין למה לעזאזל רב הסיכוי שבשמונה עשר למרץ נמצא את עצמנו בכל זאת עם נתניהו כראש הממשלה הנבחר, כי אני באמת לא מצליחה להבין את זה. 6 שנים שהוא כבר ראש ממשלה, זה בטח לא חתול בשק, אנחנו יודעים מצוין מה נקבל ואין כאן ממש תמורה. אם יש כאן מקור של סמכות למנהיגות שלו הרי שהיא לא מסורתית (לפי ההגדרות, אל תתחילו עם טיעוני ההצבעה המסורתית כי זה לא קשור), היא כבר מזמן לא כריזמטית (אם היתה, זה כנראה אינדיבידואלי מאוד) והעובדה שהיא חוקית היא לעג לרש, כי לפי תכניותיו אם יבחר שלישית הוא מתכנן להעביר חוקים שמטרתם היא אחת - לצמצם את הדמוקרטיה (חוק הלאום כדוגמא). נתניהו מבין היטב מהי דמוקרטיה, לו היה דמוקרט היה מנסה לחזקה אותה, הוא לא ואין לו שום בעיה לפלג (כבר כתבתי על הדה-לגיטימציה שהוא עושה לשמאל בישראל). אז מתוקף מה האיש הזה ככל הנראה ייבחר שוב? כנראה מתוקף טמטום, לא שלו, שלנו.
מבחינתי אין מנוס מלהגיד את זה שוב, כדי שתהיה פה מדינה ואין זה חשוב לאיזה כיוון היא תתקדם מול הרשות הפלסטינית, החמאס או איראן, כדי שישראל לא תהיה אפיזודה חולפת, הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לשמור עליו הם ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם. מהדברים האלה נגזרת הלגיטימיות של המדינה וכל צמצום בדמוקרטיה כמוהו דווקא כפגיעה אמיתית ומוחשית בבטחונה. אבל הדיון הזה, למרות הרלוונטיות שלו, נתפס כהזוי או לא מספיק חשוב. עזבו, אני אוכל אח"כ להגיד "אמרתי לכם" וככה לא אעזוב את קן הצדקנית המעצבנת החמים והאהוב שלי.
מה שבטוח זה שנושאים חשובים באמת כמו הכלכלה, הרווחה, החינוך, הבריאות, הגז, וגם הסכסוך הישראלי פלסטיני אינם עולים על סדר היום כפי שראוי היה שיעלו. מה כן עולה? הנאום של נתניהו בארה"ב, בקבוקי מחזור ובקבוקי שתיה, מעון מתפורר ודו"ח מבקר. אז בואו נדבר על זה, נתניהו יכול לקרוא לזה ספין, זה לא משנה את העובדה שיש כאן ראש ממשלה שבוודאי לא יודע לנהל את משק הבית שלו, והעניינים שם מתנהלים מתוך בוז לניהול תקין וסליחה שאני אומרת את זה גם לחיסכון.
לקרוא על הדו"ח והממצאים בו תוכלו במרבית העיתונים, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל הדיסוננס בין הצורה בה מנהל ראש הממשלה את הוצאותיו והנהנתנות שעולה מהם בתקופה בה מרבית הציבור לא סוגר את החודש, מגרד אותי וצריך לעורר בכולנו ספקות. עזבו אתכם מפלילים, זו לא הנקודה, הנקודה היא האחריות המצופה מראש ממשלה, קבלת ההחלטות ויותר מכל האמינות. ממה שיוצא לתקשורת אין לנתניהו אף אחד מהדברים האלה.
האיש שיצא לבחירות בגלל "משילות" בעוד שהיתה לו משילות ובגלל "פוטש" שמעולם לא היה, הוא אותו האיש שהוציא לפועל תוכניות מגירה צבאיות בגדה בגלל "חטיפה" כשבעצם כבר ידע שזה רצח, הוא אותו האיש שיצא למלחמה בחמאס בגלל הסלמה בירי טילים כשבכלל לא הייתה הסלמה, הוא אותו האיש שמותם של 500 ילדים הוא לו אך ורק נזק היקפי, הוא אותו האיש שהביא במתכוון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב, הוא אותו האיש שקורא לבאר שבע בירת הסייבר אך דופק את הפריפריה כולל באר שבע, הוא אותו האיש שמבקש לא להכניס את זוגתו למערכת הבחירות אך משתמש בה כל הזמן, הוא אותו האיש שבחוסר רגישות אופייני צוחק על נושא בקבוקי המיחזור כי הוא צוחק עלינו, הוא אותו האיש שמסית נגד ציבור שלם מאזרחי המדינה וקורא לאבו מאזן מסית, הוא אותו האיש שלא מתייצב מול התקשורת עם פרסום הדו"ח ושולח את דובריו לדבר על בית הנשיא רק כדי להסית את הדיון, הוא אותו האיש שלא רואה אתכם ממטר, הוא אותו האיש שהגיש לך שש שנות כישלון ומסביר שלא בו האשם ומבקש מאיתנו לבחור בו שוב.
שום דבר טוב לא ממש יצא מתקופת שלטונו של נתניהו. זה האיש. השאלה היא כמה אנחנו יכולים להיות מטומטמים ולבחור בו שוב? אין מנוס מלשהתמש שוב במשפט (הגם אם קלישאתי) של איננשטיין: שני דברים הם אינסופיים - היקום והטמטום האנושי. אם נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה גם נוכיח את תורת היחסות הפרטית - מערכת ייחוס שנעה במהירות ולא רואה את מימד האורך שלה שמתכווץ בעיני המתבונן מבחוץ.
