חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יכולת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יכולת. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

הבחירה להפסיק

כשלמדתי בחוג למדע המדינה בת"א זו היתה תקופה מאוד וובריאנית של המחלקה (אפשר לקוות שזה עבר להם), כמעט כל דרב איכשהו נקשר לוובר. אישית ברגע שמנסים לכפות עליי תיאוריה אני מיד בועטת ולכן את מרבית עבודתיי עשיתי מתוך ביקורת על גישתו. לא כאן המקום לדבר על וובר, זה ארוך ונישתי, אבל וובר הוא אחד מאנשי מדע המדינה המודרניים שכתבו על המנהיג ועל המודל האופטימלי שלו - המנהיג הכריזמטי.

המנהיג הכריזמטי? (אילוסטראציה)
תכונות רבות מיוחסות למנהיג, אבל מעל לכל, לפחות אליבא ד'וובר אם כי הוא אינו היחיד, הכריזמה היא אם כל תכונות המנהיג, היא האידיאלית שבהן. מקור סמכות של מנהיג יכול להיות חוקי, מסורתי או כריזמטי, בעוד השתיים הראשונות הן רציונליות ואף הגיוניות, השלישית אינה רציונלית, היא אינה נסמכת על בסיסי הכוח הקיימים, היא אישית ואינה ניתנת להעברה. ויותר מזה היא עולה בכוחה על השתיים האחרות, אם כי היא הרבה פחות צפויה או ניתנת לשליטה מהן.

ביוונית כריזמה היא "מתת חסד" או "מתת אל" והיא מתייחסת ליכולת של אדם אחד להשפיע על אנשים אחרים לאו דווקא במילים. במידה רבה כריזמה היא עוד מילה שאנחנו משתמשים בה לא פעם ובכל זאת הגדרתה חמקמקה. כריזמה היא תכונה אחת, או סט תכונות, שיוצרת/ים את המשיכה של ציבור למוביל השינוי, למנהיג. ניתן גם להתייחס אליה כאל סט של  מיומנויות שאפשר לרכוש, מה שאומר שניתן ללמוד אותה ואולי בכלל זה השילוב בין השניים, או בין עוד משתנים. מה שכן קל לזהות אדם כריזמטי, ויש לזכור שזה גם עניין תקופתי - אדם שנתפס ככריזמטי גם עלול לאבד את הכריזמה. יש משהו חמקמק בהגדרת כריזמה וכנראה שגם בהשגתה ושמירתה. מה שכן מי שנתפס ככריזמטי מסוגל לסחוף אחריו רבים.

ברור שכל הדיון הזה הוא לא תלוש, הוא מגיע מהניסיון להבין למה לעזאזל רב הסיכוי שבשמונה עשר למרץ נמצא את עצמנו בכל זאת עם נתניהו כראש הממשלה הנבחר, כי אני באמת לא מצליחה להבין את זה. 6 שנים שהוא כבר ראש ממשלה, זה בטח לא חתול בשק, אנחנו יודעים מצוין מה נקבל ואין כאן ממש תמורה. אם יש כאן מקור של סמכות למנהיגות שלו הרי שהיא לא מסורתית (לפי ההגדרות, אל תתחילו עם טיעוני ההצבעה המסורתית כי זה לא קשור), היא כבר מזמן לא כריזמטית (אם היתה, זה כנראה אינדיבידואלי מאוד) והעובדה שהיא חוקית היא לעג לרש, כי לפי תכניותיו אם יבחר שלישית הוא מתכנן להעביר חוקים שמטרתם היא אחת - לצמצם את הדמוקרטיה (חוק הלאום כדוגמא). נתניהו מבין היטב מהי דמוקרטיה, לו היה דמוקרט היה מנסה לחזקה אותה, הוא לא ואין לו שום בעיה לפלג (כבר כתבתי על הדה-לגיטימציה שהוא עושה לשמאל בישראל). אז מתוקף מה האיש הזה ככל הנראה ייבחר שוב? כנראה מתוקף טמטום, לא שלו, שלנו.

מבחינתי אין מנוס מלהגיד את זה שוב, כדי שתהיה פה מדינה ואין זה חשוב לאיזה כיוון היא תתקדם מול הרשות הפלסטינית, החמאס או איראן, כדי שישראל לא תהיה אפיזודה חולפת, הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לשמור עליו הם ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם. מהדברים האלה נגזרת הלגיטימיות של המדינה וכל צמצום בדמוקרטיה כמוהו דווקא כפגיעה אמיתית ומוחשית בבטחונה. אבל הדיון הזה, למרות הרלוונטיות שלו, נתפס כהזוי או לא מספיק חשוב. עזבו, אני אוכל אח"כ להגיד "אמרתי לכם" וככה לא אעזוב את קן הצדקנית המעצבנת החמים והאהוב שלי.

מה שבטוח זה שנושאים חשובים באמת כמו הכלכלה, הרווחה, החינוך, הבריאות, הגז, וגם הסכסוך הישראלי פלסטיני אינם עולים על סדר היום כפי שראוי היה שיעלו. מה כן עולה? הנאום של נתניהו בארה"ב, בקבוקי מחזור ובקבוקי שתיה, מעון מתפורר ודו"ח מבקר. אז בואו נדבר על זה, נתניהו יכול לקרוא לזה ספין, זה לא משנה את העובדה שיש כאן ראש ממשלה שבוודאי לא יודע לנהל את משק הבית שלו, והעניינים שם מתנהלים מתוך בוז לניהול תקין וסליחה שאני אומרת את זה גם לחיסכון. 

לקרוא על הדו"ח והממצאים בו תוכלו במרבית העיתונים, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל הדיסוננס בין הצורה בה מנהל ראש הממשלה את הוצאותיו והנהנתנות שעולה מהם בתקופה בה מרבית הציבור לא סוגר את החודש, מגרד אותי וצריך לעורר בכולנו ספקות. עזבו אתכם מפלילים, זו לא הנקודה, הנקודה היא האחריות המצופה מראש ממשלה, קבלת ההחלטות ויותר מכל האמינות. ממה שיוצא לתקשורת אין לנתניהו אף אחד מהדברים האלה. 

Image result for ave caesarהאיש שיצא לבחירות בגלל "משילות" בעוד שהיתה לו משילות ובגלל "פוטש" שמעולם לא היה, הוא אותו האיש שהוציא לפועל תוכניות מגירה צבאיות בגדה בגלל "חטיפה" כשבעצם כבר ידע שזה רצח, הוא אותו האיש שיצא למלחמה בחמאס בגלל הסלמה בירי טילים כשבכלל לא הייתה הסלמה, הוא אותו האיש שמותם של 500 ילדים הוא לו אך ורק נזק היקפי, הוא אותו האיש שהביא במתכוון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב, הוא אותו האיש שקורא לבאר שבע בירת הסייבר אך דופק את הפריפריה כולל באר שבע, הוא אותו האיש שמבקש לא להכניס את זוגתו למערכת הבחירות אך משתמש בה כל הזמן, הוא אותו האיש שבחוסר רגישות אופייני צוחק על נושא בקבוקי המיחזור כי הוא צוחק עלינו, הוא אותו האיש שמסית נגד ציבור שלם מאזרחי המדינה וקורא לאבו מאזן מסית, הוא אותו האיש שלא מתייצב מול התקשורת עם פרסום הדו"ח ושולח את דובריו לדבר על בית הנשיא רק כדי להסית את הדיון, הוא אותו האיש שלא רואה אתכם ממטר, הוא אותו האיש שהגיש לך שש שנות כישלון ומסביר שלא בו האשם ומבקש מאיתנו לבחור בו שוב.

שום דבר טוב לא ממש יצא מתקופת שלטונו של נתניהו. זה האיש. השאלה היא כמה אנחנו יכולים להיות מטומטמים ולבחור בו שוב? אין מנוס מלשהתמש שוב במשפט (הגם אם קלישאתי) של איננשטיין: שני דברים הם אינסופיים - היקום והטמטום האנושי. אם נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה גם נוכיח את תורת היחסות הפרטית - מערכת ייחוס שנעה במהירות ולא רואה את מימד האורך שלה שמתכווץ בעיני המתבונן מבחוץ. 

יום שבת, 27 בדצמבר 2014

ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.


אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.


עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא
ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 
 
אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה...