שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.

הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

זרקור גזענות

לקסיקון ישראל 2014, דוגמית:

בלתי מעורבים - אזרחים פלסטינים חפים מפשע
רצח עם עצמי - הפצצות ישראל על עזה 
סרטן, בוגד, דובר חמאס, חובב חמאס, גיס חמישי - שמאלני
אריה/צל - פשיסט בריון
ערכים - שנאת ערבים
אי שפיות זמנית - רצח נער ערבי על ידי יהודי
תג מחיר - מעשי ביריונות על רקע גזעני

נו, אז איך זה לחיות בתוך מכבסת מילים? נקי ורענן לכם? המצפון רגוע? הכל טוב?

אבל זה לא רק מה שקורה עכשיו בתוכנו עם המבצע בעזה, זה גם מה שקורה בתוכנו יום-יום וכל האירועים האחרונים רק מדגישים את אותו. אנחנו חברה חסרת סבלנות וגזענית. והגזענות הזו הורגת, הורגת את הסיכוי שלנו לחיות פה, להעניק לילדים שלנו עתיד נורמלי פה, היא חונקת את הדמוקרטיה. מרתין לות'ר קינג כתב לפני משפטו בברמינגהם על שתיקת המתונים. היא נדמית לנו בסדר, אך היא הרוח הגבית של הקיצוניים. זה היה נכון בארה"ב של שנות ה- 50 וה- 60 וזה נכון היום בישראל.

אתם יכולים לצקצק עד מחר, הגזענות היתה פה תמיד אבל היא הולכת ומרימה את ראשה המחוער. זה לא כל כך מפריע למי שנולד יהודי, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שהוא לא כזה ולכן לא חייבים להתערב, זה לא כל כך מפריע למי שבטוח שזה בשוליים, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שזה יעבור. רק שזה לא עובר, זה מחמיר וגובר. אבל מזל שנולדתם יהודים, כי אם חלילה הייתם נולדים ערבים יכול להיות שהיה לכם פחות טוב, יכול להיות שהייתם חושבים שצריך פה משהו להשתנות.

אם הייתם נולדים ערבים אז היו למשל עושים לכם בעיות בשכירת דירה אם בכלל היו משכירים לכם, או שאולי סתם הייתם מוצאים איום יום אחד כשאתם חוזרים הביתה, הייתם עוברים מסכת משפילה בכל נקודת ביטחון, בתוך הארץ או ביציאה מהארץ, אם הייתם עונים לטלפון בערבית הייתים עשויים לחטוף מכות, אם החנתם את האוטו שלכם אתם עשויים לקבל מכתב נאצה או שמשה שבורה, אם נכנסתם למים בחוף הים היו עשויים לקחת לכם את הבגדים, והיו מתלחשים לכיוונכם, זורקים מבטים לא נעימים, מקללים, לא מוכנים לשבת לידכם, לפעמים היו מרססים לכם את הבית בכתובות נאצה, לפעמים סתם שוברים שמשה, לפעמים הייתם הולכים למשחק כדורגל וסתם היו צורחים לידכם "מוות לערבים", לפעמים סתם יכולתם לחייך למישהו הוא היה מעווה פניו בגועל, לא מתעלם, פשוט נגעל. סתם אסופה מקרית. בלי לדבר על נניח אם הייתם נער שיצא לבד בבוקר 3 אנשים היו יכולים לחטוף אתכם, להרביץ לכם, לגרום לכם לשתות דלק ולשרוף אתכם חיים.

ועזבו את מה שבני האדם מסביבכם יכולים לעשות לכם, גם הממשלה של המדינה בה אתם אזרחים היתה הופכת אתכם הלכה למעשה לאזרחים לא שווי זכויות, פשוט כי לא נולדתם לדת הנכונה. משחירים ציבור שלם ומסתתרים תחת האדרת שיש לו תעודות זהות כחולות ומכאן שווה זכויות, yeah right. הם לא אזרחים שווים, הם מעולם לא היו והמצב הזה רק מחריף, אבל בואו נחיה עם זה ולא נתקומם ולא ניתן לו שם כי לקרוא לזה גזענות או אפרטהייד זה הרי טירוף. כל פעם כשיש התפרעויות בציבור הערבי יש דיכוי חריף מחד וגינוי פוליטי מאידך שמיד הופך את כל מי שמוצאו ערבי ואינו יהודי בישראל למוקצה מחמת מיאוס. על הציבור הערבי בישראל כל הזמן חלה חובת ההוכחה. דמוקרטית, דמוקרטית אבל קודם כל תוכיחו את עצמכם לפני שתקבלו זכויות. זה לא עובד ככה, זה לא יכול לעבוד. 

עוד דוגמא לנושא הגזענות הממוסדת - המממ, לאן נעלמה הערבית כשפה שניה? איש לא יודע, איש לא שמע - היא פשוט התפוגגה. כבר שנים יש "עשבים שוטים" שמרססים על שלטי רחוב בחלק הכתוב בערבית, את השפה עצמה לא מחייבים ללמוד עכשיו כבר בשום כיתה ושום מוסד רשמי לא ממש מקפיד על שתי השפות הרשמיות, שלא לדבר על לימוד התרבות, עזבו תרבות רק ספרות, ערבית. וזה עוד בלי לדבר על הקצאת משאבים שם סירחון העוולה עולה השמיימה. אבל ודאי תסבירו לי שהדוגמא הזו אינה מוכיחה דבר.

הגזענות הזו הפכה מקובלת. היא כל כך בסדר שהיה לנו שר לביטחון פנים, גדעון עזרא שמו, שיכול היה להריח ערבים בקלות, כי הלא ידוע שיש להם ריח אחר. מעולם הם לא היו חלק, דוד בן גוריון סירב שתעודת הזהות שהוא נושא תהיה גם בערבית. מעולם לא היו הערבים שחיים בישראל חלק אמיתי מהחברה הישראלית. תמיד הם היו נספח לא רצוי, גם בתקופות הטובות. כי זה מן הידועים שערבי טוב הוא ערבי מת. ואנחנו חיים עם הגזענות האינהרנטית הזו. רק כמו כל דבר היא עתידה להמשיך ולהתגבר.

זה לא יעזור שבזיכרון הקולקטיבי שלנו אמור להיות צרוב המשפט "יהודים החוצה", עובדתית אנחנו מבינים את הלקח הזה רק כשהוא מופנה כלפי יהודים, אנחנו טובים בדדוקציה, אינדוקציה זה עדיין גדול עלינו מסתבר. 

זה לא משנה שבישראל נכנסה לתוקפה האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית כבר ב- 1979.

זה לא משנה שבספרו של הרצל אלטנוילנד, הוא כותב על המדינה האוטופית שתקום לעם היהודי ואני מצטטת: "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די."

זה לא משנה שבמגילת העצמאות נכתב "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."


זה לא משנה כי בישראל 2014 הגזענות זוקפת ראש והופכת לנורמה מקובלת שאנחנו מוכנים לחיות איתה.


אני יכולה להמשיך ולתת דוגמאות, לצטט פסקי דין וחוקים. העובדה היא שאנחנו חיים לצידה של הגזענות הזו ומעניקים לה תנאים טובים ורוח גבית. אבל העובדה המרירה היא שאין לנו עתיד במדינה הזו אם לא נדע להוקיע את שראוי שנוקיע ונלחם את מלמחת הצדק. אלא אם כן אתם בעד טיהור אתני, אתם וודאי יודעים שפה בשטח האדמה הקטן הזה, ישראל אמורה להיות בית לא רק ליהודים, אלא לכל אזרחיה ולכן אין הברירה היחידה שיש לנו כאן כדי להבטיח את חיינו כאן היא לסרב להיות אויבים. אין הבחנה בין דם לדם, בין רגש לרגש, בין אדם לאדם.


בדיוק ברגע החשוך הזה כל כך שנדמה שאין ממש תקווה, הדרך היחידה שלנו לשנות היא דרך הסירוב להיות אויבים, הסירוב לגזענות, הסירוב ללכת בדרך הפתלתלה והעצובה הזו שכבר נוסתה פעמים רבות כל כך בהיסטוריה ותמיד נגמרה רע. עזבו אתכם רגע ממה שקורה בחוץ, הסתכלו רגע פנימה ותסרבו לתת לגזענות הזו להרים ראש. העתיד שלנו כאן טמון אך ורק בסבלנות ובשוויון, שוויון אמיתי.