חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יהודים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יהודים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 8 ביולי 2015

(לא) נח הרפורמי בשבע שגיאות

תלונה גנרית שאני לא כותבת מספיק? רשמתם בפרוטוקול? כי לי אישית זה מפריע. מודה. לא התכוונתי לכתוב על דוד אזולאי, השר לשירותי דת, ופליטת הפה שלו - "הרפורמים אינם יהודים", והתיקון לפליטת הפה נוסח מעודכן ליום זה - "הרפורמים כן יהודים אבל הם חוטאים". רציתי לכתוב על הסללה מגדרית. אבל ההסללה הדתית הזו - ובכן מישהו צריך לדבר עליה בטח לנוכח הסיוגים האומללים של דוד אזולאי שמה שהוא אמר "בטעות" בראיון הוצא מהקשרו ושומש על ידי גורמים בעלי אינטרסים. משעשע הספין הזה שעשה אזולאי אפילו בלי לדעת שזה ספין. כי הרי אזולאי מייצג מבלי דעת אינטרסים אחרים, אלא שהוא לא רואה אותם ככאלה.  

מה אמר אזולאי? ובכן אזולאי הסביר שברגע שיהודי לא הולך על פי דת ישראל, כמו יהודי רפורמי לטענת אזולאי ויותר מראוי להתווכח על זה, הוא (אזולאי) לא יכול לקרוא לו יהודי. זה משפט נוסח נח בשבע שגיאות, רוצה לומר שהמשפט בעיקר מעיד עד כמה השר הממונה על שירותי הדת בישראל לא ממש יודע על מה הוא מדבר בכל כך הרבה תחומים. היהדות הרפורמית היא פרשנות דתית ממש כשם שכל זרם אחר אמור להיות מקובל. האפשרות לייצר רפורמות בחשיבה דתית ולהתאים אותה לתקופות מודרניות מעידה על חוש הסתגלות וחוש שייכות שחוברים זה לזה לייצר את המציאות המתאימה לרעיון. זו פרשנות לגיטימית כמו כל פרשנות אחרת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. הניכוס בישראל, דווקא המקום שנועד להיות בית ליהודי העולם, של פרשנות אחת הוא נוראי ומעיד על דואליות חריפה. איך אפשר להילחם על זכויותיהם של יהודים בעולם בעוד חופש דתי ליהודים לא ממש מתאפשר באותו "בית יהודי". 

הייתי רוצה להאמין שבמדינה מתוקנת יש הפרדה בין דת ומדינה, הייתי רוצה להאמין שמי שממונה על שירותי הדת במדינה יהיה אדם משכיל ורחב אופקים שמכיר בצרכים הדתיים של כל בן דת כלשהי ושל מחוסרי האמונה, הייתי רוצה להאמין שמעבר להבנה של מהו חופש דת ידע השר לשירותי דת שלבד מישראל, הזרם הרפורמי הוא זרם מרכזי בדת היהודית בעולם כולו, גם אם השקפת עולמם אינה מקובלת על כבוד השר. הייתי רוצה להאמין שהמדינה יכולה להציג תפיסה נאורה. ולא הגינוי של נתניהו אינו מספיק, כיון שדה פקטו תחת מדיניות נתניהו מעולם לא הוכרו הרפורמים (התנועה ליהדות מתקדמת) ולמעשה גם לא הקונסרבטיבים, בישראל כזרם דתי לגיטימי של היהדות. ובעיקר הייתי רוצה ששר בישראל לא יתוודה שמשאת נפשו הא שכל היהודים באשר הם יחזרו בתשובה, כי זו משאלה פרטית שהיתה צריכה להישאר כזו גם אם היוא ידועה לכולם. 

בסך הכל מה אני רוצה מאזולאי? מה שהוא אומר לצערי לא מפתיע ומעיד במידה רבה של כנות על זוית הראייה שלו. הבעיה שלי בעצם היא לא עם אזולאי אלא עם מי ששם אותו בתפקיד. הנה עוד הוכחה לליהוק הבלתי אפשרי הנוסף בין בעל התפקיד לתפקיד שמתקיים בתוך הממשלה המאולתרת הזו. קיומה במידה רבה הוא אחד הפרדוקסים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בשידור חי ולמרות הקושי שהיא מסמלת בצמצום האפשרי של חירותיי האזרחיות אינני יכולה שלא להיות משועשעת בעוד ההיסטוריה כותבת את עצמה. תחלואיה של הממשלה הזו הם גדולים יותר ממה שהעין הבלתי מזויינת רואה והם ימשיכו לצוץ אני מניחה לאורך כל תקופת היותה.  

נתניהו מנסה את שיטת ה"להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר הוא מכיר ומבין את הכוח של התנועה הרפורמית בעולם ויודע בעיקר עד כמה היא חשובה ההיהודית האמריקאית ומצד שני בפועל אינו עושה כלום כי הוא כביכול מסונדל. כמה קל - הוא רוצה אבל לא יכול. אלא שהוא יכול - זה עניין של סדר עדיפויות. נתניהו בסך הכל ממשיך שורה ארוכה של ראשי ממשלה שהעדיפו שלא לגעת בנושא הדתי ולגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים האלה לזמן לא ידוע אבל למשמרת של מישהו אחר. אלא שתפוחי האדמה האלה אינם מתקררים, להפך, ובעצם יוצרים אפקט של כדור שלג, רק ממש רותח - כדור לבה אם תרצו. גישת נתניהו של "ידיי קשורות" בנושא זה היא מגוחכת, בערך כמו ההסבר למשפט "הערבים נוהרים לקלפיות" בעובדה שקהל הבוחרים של הליכוד הוא גזעני והוא היה מוכרח לדבר בגובה העיניים. נתניהו לא באמת מעוניין להיות ראש הממשלה שיפתור אחת ולתמיד את נושא הדת וחבל כי כנראה שבסופו של דבר מורשת נתניהו שהוא כל כך רוצה לקדם לא תניב כלום, בראיה היסטורית כמובן. 

מצחיק, או שלא, שבעוד ראש הממשלה מנסה למצב את עצמו לא רק כמנהיג ישראלי אלא ביתר שאת כמנהיג היהודי העולמי, למעשה הוא נותן יד מבית לזרם דתי מצומצם ביותר ולפרשנות דתיית מונוליטית והגמונית ביותר אשר, למרות שגם היא מורכבת מזרמים רבים, יש לה אלמנטים משותפים רבים, שאגב מאיימים ביותר על כל אורח חיים יהודי או אתאיסטי אחר במדינת ישראל. בעוד שבישראל למדנו להתרגל לרעה החולה הזו (כמובן עד לרגע שהיא תנשך בעכוזינו), ברוב מדינות העולם המצב אינו כזה והיופי של הזרמים השונים ביהדות נעוץ דווקא בפרשנויות השונות אשר מחדשות את הזיקה ליהדות ודווקא לאלה המדינה היהודית לא יכולה להיות באמת בית יהודי. זה לא משנה איך אזולאי יקרא לרפורמים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - במדינת ישראל הלכה למעשה הזרם הרפורמי לא נחשב בכלל יהדות. אם השושלת הגניאולוגית מצד האם היא יהודית אין לשום יהודי בעיה טכני בישראל, הם לא ישאלו לגבי דרכי אמונתם. אך הלכה למעשה פה בישראל לא יזכו למידת הלגיטימציה הראויה  ולמעשה נגזר עליהם להיות אנוסים במידה כזו או אחרת במדינתם.

המשפט של אזולאי, עלוב ככל שיהיה, הוא לא חדש ולא מחדש, במדינת ישראל יש בעיה לא פשוטה של דת, היא חוברת לבעיה של לאומיות ולבעיה הדמוקרטית. גם פה במידה רבה יש צמצום של ראייה ציבורית באופן מכוון, השיח הדתי יש לו זרם אחד ועל כל מי שלא משתייך אליו לקבל אותו בסבלנות, אלא שסובלנות זו אינה הדדית. התוואי היהודי לחלוטין ודמוקרטי במידה לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. הפגיעה האמיתית שיש בכפיפת דיני האישות לרבנות היא פגיעה אזרחי שאסור לנו להשלים איתה. אבל בישראל, כמו בישראל, פלורליזם זה עניין של הגדרה והוא מוגבל עד מאוד. אזולאי לא עשה שום דבר רע הוא משרת מבלי משים אינטרסים גדולים משלו, אלא שהאינטרסים האלה כרגיל באים על חשבון הדמוקרטיה. צור ישראל וגואלו - אתה יודע בדיוק כמוני שהחבית הזו דינה אחד - להתפוצץ. 


יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

משקפופר

כל כך הרבה דברים קורים פה במדינה סחופת הטרפת שלנו ואני כל הזמן צריכה לשלוט בדחף הכמעט קמאי שלי להתיישב כל הזמן ולכתוב, כי מה לעשות יש עוד דברים שיש לעשות. על הבוקר עשיתי טעות וצפיתי  בברכתו של נתניהו לאזרחים הנוצרים בישראל ולא רק שלא שמחתי, והרי אין כמו שמחה לאיד, אלא התעצבתי יותר מהצפוי, כי מבחינת נתניהו זה בדיוק מה שזה - מדינת היהודים. עזבו רגע את העובדה שאני שמאלנית, גם אם הייתי ימנית כבר הייתי מתביישת בו, על כל פרצופיו. אם הייתי ימנית (ולא שיש סיכוי) עדיין הייתי רוצה ראש ממשלה בעל שיעור קומה ולא בריון מתלהם שכותב בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו סיסמאות שמתאימות לאוהדי בית"ר (בלי להעליב, אבל אני בכל זאת ירושלמית לשעבר ובת של שוער כדורגל). חוץ מזה לא מרפה ממני תמונתה של האלה בת ה- 3 שוכבת, קטנה כל כך, בחדר המתים של בית החולים אל-אקצה בעזה. תוסיפו על זה את כתב התביעה של מדינת ישראל נגד מבקשי המקלט בה הוחלפו שמות העצורים במספרים, ערכים נומינליים אם תרצו. הרבה יותר קל לדבר במספרים ועזבו אתכם מ"לכל איש יש שם" זה רק ליהודים. אפשר לזרוק פנימה שיו"ר הכנסת מחליט שאין מקום להעמיד עץ חג המולד למען האזרחים הנוצרים של המדינה וראש הממשלה מברך אותם על גיוסם ל"צבא המדינה היהו". כן, המצב טוב. אין באמת על מה לכתוב  אחרי שקדושת החיים יחד עם כבוד, שאיפה לשלום, מוסר והומניות נחתכו בחדר העריכה וטוטאו לעבר הפח הקרוב. עידן נתניהו עושה לנו רק טוב, הלא הוא הבטיח שהוא טוב ליהודים, כולם זוכרים, אולי חוץ מפרס. הלאה.

בכל מקרה בתוך כל המהומה הזו, עובר על משפחתי שבוע גדוש (כרגיל) בפעילויות בוקר ואחר הצהריים. רק שאת השבוע התחלנו עם תור משפחתי לרופאת העיניים שלנו. יש לנו רופאת עיניים נפלאה ששווה כל רגע של עמידה בפקקים בדרך מרחובות לתל אביב. הפעם התברר שהבכור זקוק למשקפיים. פחות או יותר מהרגע שיצאנו מהרופאה כל מה שהילד רצה זה שיהיו לו כבר משקפיים, מזל שנסענו מיד לשיעור הטרומבון הראשון שלו כך שיכולנו להתקדם הלאה עם היום בלא פחות התרגשות. אחר הצהריים כבר היינו אצל האופטיקאי והוא בחר מסגרת. החלטתי שאני לא מתערבת ונותנת לו לבחור לגמרי בעצמו. כיאה וכיאות לתולעת ספרים - הוא רצה משקפי הארי פוטר. מדד ומיד ויתר. לקח את הנושא ברצינות בחן כל מקרה לגופו, התדיין עם עצמו ובחר. אז הוא התאכזב לגלות שלא ניתן להתאים לו את המשקפיים מכיון שאישוניו עוד היו תחת השפעת הטיפות המרחיבות. נרשמה אכזבה אך . מבחינתו המשקפיים הם לחלוטין אירוע מרגש. בבית מיד התיישב לכתוב מייל על החדשות המרעישות לכל משפחתו המורחבת והוסיף "ראיות" - תמונות עם הטרומבון והמשקפיים. כל השבוע הילד בסימן של לספר לכולם על המשקפיים, הוא מתרגש וגם מאושר. אז חוץ מזה, שזה סיפור חמוד על הבכור המקסים שלי, אתם בטח שואלים את עצמכם למה היה כל כך חשוב לספר לכם על זה? אה הא, קוראי החכמים, אתם אכן דרוכים כהלכה (או שפשוט כבר איבדתי אתכם, גם זה יכול להיות). אכן לא התכוונתי לספר שבחיו של בכורי (למרות שהם רבים כחול אשר על שפת הים), אבל כל זה הוא רק כדי לתת לכם רקע, ססגוני וקרוב למציאות ככל האפשר. השבוע, בשיחותיו של בני עם חבריו, שמתי לב לדבר מוזר, כל החברים בחינוך ביתי מקבלים את זה מיד בטבעיות ומביעים סימפטיה ואילו כל ילדי בית הספר הרגיל (הוא עוד לא שוחח עם האנטרופוסופי, אבל יש לי בטחון מלא שהתשובה שלו תהיה אחרת) מיד שואלים אם זה מעציב אותו ואם הוא יודע שמעכשיו יצחקו עליו שהוא משקפופר. טוב, זה לא שעשיתי פה איזה מחקר מקיף שיכול לטעון אזושהי טענה מבוססת, אבל תשמעו יש כאן חתיכת הבדל. לילדים בחינוך הביתי זה בכלל לא היה נראה כמו משהו שעכשיו ישנה משהו ואילו ילדי בית הספר מיד הפגינו את כוחו האכזרי של "הקע את השונה".

אז נכון שאני יכולה לפתור את זה בזמזום עליז שעיקרו כמה טובה לילדיי הבחירה בחינוך ביתי, אבל לא זו הנקודה. מה גורם להבדל הזה? זו השאלה המעניינת? מה קורה איפשהו מאמצע יסודי והלאה שהופך את חברת הילדים בבתי הספר לקהילה קונפורמית בה החזק מרוצה והחלש בעיקר מיישר קו. מה בית הספר עושה, שילדים די דומים, באותה רמה של קרבה, יגיבו באופן כל כך שונה? ויש הבדל מהותי מ"באמת?" ל"זה מעציב אותך שיצחקו אליך?" זה מעיד על תפיסה שונה בתכליתQ. קרוב לוודאי שאם בכורי היה הולך לבית הספר, איזו חוויה שונה היו אז משקפיים, אני רק יכולה לדמיין את הדרמה. איזה מזל יש לו שהוא נמצא בסביבה שאוהבת אותו ככה כמו שהוא והמשקפיים הם בסך הכל משקפיים - שתי עדשות שמסייעות לו לראות כמו שצריך בשתי העיניים, לא מקור לשינוי ולא מקור לשיפוט אלא רק עוד עובדת חיים. אני מאושרת שבכורי לא צריך לעבור שום סאגה, ואולי היה די בזה. אבל כולנו יודעים שלא די בזה. 

בכורי, אם היה הולך לבית הספר היה עכשיו בכיתה ה', אולי אם הוא היה הולך לבית הספר הוא היה גם אוהב כדורגל, אבל הוא לא. הוא מנגן בטרומבון, רוקד היפ-הופ, משחק שחמט, מתאמן בקפואירה והולך למבוכים ודרקונים והוא אלוף משחקי ה- wii וחוץ מזה, כמובן, קורא המון. למען האמת יש עוד המון דברים שהוא עושה ומה שיפה בכולם הוא שאף אחד לא ממש עוצר אותו והאופק שלו רחב ולא רק שהוא עוסק בהמון דברים, הוא גם לומד לחיות את החיים ולקבל ולכבד. זה בוודאי רק ספקולציה, אבל כאשר אני מנסה לדמיין איך היה לבכורי בבית הספר , אני מנסה להבין עד כמה הוא היה שונה מהילד שהוא היום. אני יודעת שהוא היה נשאר מי שהוא ועדיין לא ממש - על כמה דברים הוא היה מראש מוותר? כמה היה מצטמצם הביטוי האישי שלו? כמה הוא היה מצליח לשמור על הבסיס הזה שנדמה כל כך איתן של ערכים בתוך חבורה של ילדים קונפורמיסטים? כמה היו עולם החשיבה שלו ועולם הידע שלו מצטמצמים? כמה היה מצטמצם סך כל האפשרויות שלו כבוגר. המחשבה על ילדי בתוך המערכת מחמיצה לי את הלב בערך כמו שכל אחד מהם היה מוחמץ אם היה עובר בשעריה. משהו משובש לחלוטין בממלכת בית הספר. שום רפורמה לא תפתור את זה, כל רפורמה אולי תתן הקלה כל שהיא אך לא תיתן מענה, המסגרת הזו כמו שהיא מוכרחה להשתנות. בית הספר כמערכת מוכיח שהוא אינו מערכת טובה - הילדים שלנו לא באמת לומדים את מה שצריך היה שילמדו (רק קראו את מה כתבה התיכוניסטית במבחן הבגרות שלה), הם לא מתאמנים מספיק כדי לפתח כישורים חשובים כבוגרים וגם המערכת החברתית שמתפתחת היא מערכת שיוצרת סגרגציה וחוקיה אלימים אף יותר מחוקי הג'ונגל. נדמה לי שאנחנו מתחילים כבר לראות כיצד המערכת הזו מתחילה לקרוס לתוך עצמה וביתיים הנזק ההיקפי שלה פוגע במידה כזו או אחרת בילדים שלנו. אני מניחה שכל אחד מקוראי הבלוג לא כל כך מרגיש ככה כי בדיוק עם הילדים שלו זה קצת אחרת, אבל לא מדובר פה בילדים הפרטיים שלנו, זו בדיוק הנקודה - מי שבאמת הכי יכול להשפיע הוא זה שצריך פחות את המערכת ולכן כל הסיפור הזה לא ממש זז. כולמר זז, אבל בעיקר באוטובוסים כדי לפקוד קברי אבות... לא חשבתם שעד הסוף לא אאזכר פוליטיקה, נכון?

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

פיז"ה חלש? צה"ל חזק! אבל צה"ל מופיע רק בכותרת סתם בגלל הקמפיין המעצבן שלו

אף אחד לא ממש אוהב כשמותחים עליו ביקורת ולא משנה מה הדרך, זאת אומרת אנחנו נהיה פתוחים יותר לשמוע ביקורת שנאמרת מתוך יישוב דעת ומתוך רצון לשפר, אך בין אם הביקורת חיובית או שלילית, הרסנית או בונה, אנחנו באופן עקרוני לא ממש מאוהבים בקונספט הזה הנקרא ביקורת. לעניות הבחנתי והיא איננה נתמכת במחקרים אמפיריים, בישראל, עוד יותר ממקומות אחרים, אנחנו לא אוהבים ביקורת ממי שנמצא בצד. רוצה לומר אם אתה יהודי שחי בגלות - אנחנו נשמח לקרוא לך אח ועוד יותר נשמח על כל תרומה אך מילה אחת של ביקורת ומיד נשלפות הטענות שמי שלא גר פה לא יבין את זה; אם אתה יורד אז עדיף שתשתוק ולא משנה מה כי ירדת ולא נשארת פה אז אסור לך לומר את דעתך ובטח שאסור להתערב, וזה מבלי לדבר על חוסר הסבלנות האינהרנטי שלנו לביקורת גם מאלה שנמצאים בסירה אחת יחד איתנו אבל חושבים אחרת. ברור שזו הכללה גורפת, ויש את יוצאים מן הכלל (שמעידים על הכלל) וכולי וכולי. ולשם מה כל ההקדמה הזו? כדי להתנצל על כך שאני מתעתדת לדון בנושא מבחני פיז"ה ולנטרל מראש כל התייחסות לעובדה שילדי בחינוך ביתי. וזאת משום שאצלי הסיבה העיקרית שהובילה להחלטה לגדל בבית את ילדיי (ולא נניח גידולי שדה) היתה כשלונה החרוץ של מערכת החינוך, זאת אומרת שבתחשיב סכמטי בו נכללו כל כל הפלוסים והמינוסים בשתי האפשרויות, ילדיי יצאו נשכרים מהישארות בבית. תוצאות מבחני פיז"ה רק מאששות מחדש את ההחלטה הזו. 

נושא חשוב שעולה מהמבחנים הוא נושא הפערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות, שזה בשפה יפה להגיד שוב שאם אתה ערבי אתה נדפק ואם אתה עני אתה נדפק ואם אתה גר בפריפריה אתה נדפק ואם אתה על הגרף שמצטלב בין כל אלה, ורוב הסיכויים שכן, אתה נדפק עוד יותר. אבל לא בזה רציתי לעסוק ולא בתקצוב דיפרנציאלי ולא בהגדרה מחדש של יעדים במגזרים השונים. על כל אלה יכתבו רבים וטובים ממני וגם די נמאס לי מהמדיניות הזו שדומה ששואבת את כוחה מגזענות אינהרנטית וחשיבה כלכלית קפיטליסטית ימנית ועוד יותר נמאס לי לכתוב על המדיניות הזו, זה מתכון בטוח לדיכאון ושום אנדורפינים משוחררים, גם אם ארוץ בכל יום, לא יוכלו לעצב הקיומי של החיים במדינה הזו, שרק אהבה מופרעת מעט בנפשה עוד מספקת תירוץ להישארות שלנו כאן ועימה איזושהי תקווה לא ברורה לשינוי. אז לא, לא על זה אשחית את זמנכם.  

מבחני פיז"ה בשונה ממבחנים אחרים בוחנים משהו עמוק הרבה יותר מידע, הם בוחנים מיומנויות חשיבה. ופה אנחנו נכשלים. למה? כי לאורך כל 12 שנות הלימוד של הילדים שלנו הם מתבקשים לקבל ציונים טובים על ידיעת החומר הנלמד בכיתה. הבעיה היא שהחומר הנלמד בכיתה הוא משעמם, מבוסס על שינון במקום על הבנה ועל דחיסת עובדות במקום על תהליכי למידה. ברור שהילדים שלנו נכשלים כישלון חרוץ במבחנים אלה - רובם לא קוראים להנאתם, רובם אינם משחקים מספיק בחוץ ובפנים ואין הכוונה למשחקי מחשב למיניהם, רובם אינם לומדים חשיבה מתמטית, רובם אינם מאזינים למוסיקה מגוונת (ולא, לא רק מוסיקה קלאסית), רובם אינם מתעניינים באומנות ולמרות שמקורות ידע רבים זמינים למגע אצבעותיהם, הידע שלהם מצומצם, מוגבל ולא מספק. כשהם יוצאים מבית הספר לאחר 12 שנות לימוד האם הם מבינים קצת בכלכלה? האם הם חונכו לצרכנות נכונה? האם הם ביקורתיים? האם הם יודעים כיצד לנהל משק בית? האם הם רחבי אופקים? האם הידע הכללי שלהם מינמלי? וזה בלי שאלות קשות הנוגעות לערכים כמו האם הם יודעים לחמול? לכבד? לקבל את השונה? ללחום למען הצדק? כי התשובה לכל אלה היא לא ממש, לא בישובים המבוססים ולא בפריפריה. נכון זו הכללה גסה מאוד (פעם שניה היום - אני סופרת), נכון יש כאלה שכן. אלא שבהתבוננות כוללת ולא פרטנית, בדיוק כמו שאופן הסתכלותו של משרד החינוך, כי אז התשובה היא יותר שלילית מחיובית. התלמידים שלנו נכשלים, הגישה נכשלה.

דווקא אחד הדברים שאני גאה בו בארצנו הקטנטונת זה היצירתיות המחשבתית שיש לאנשים. לא, לא קפצתי נושא, להלן אני מקשרת. זה הזמן ליצירתיות בנושאי חינוך כדי לעצור את ההידרדרות הכוללת, יש כאן אנשי חינוך מופלאים וצרכנים שלא מרוצים מהסחורה שמספק משרד החינוך. איך מתוך הואקום הזה לא מתעוררת התשובה? הרי אפשר לצאת מהקופסא ולראות מה לימדה אותנו ההיסטוריה ואילו אפשריות מאפשר ההוה ואילו אתגרים מציע העתיד. למשל - להחליט שבבתי הספר היסודיים בשנים הראשונות המורה בעיקר מקריאה ספרים, שהילדים בעיקר מקשיבים לסיפורים, בכל שיעור, אפילו בשיעורי חשבון. וחוץ מזה אפשר להחליט שבבתי ספר יסודיים אפשר לשחק, כל מיני משחקים, בחוץ ובפנים. ואפשר לעשות חוגי דרמה ושיעורי מוסיקה ולצאת ליותר ימי שדה גם בסביבה הקרובה וגם למוזיאונים ומרכזי הדרכה ואפשר להחליט על נושאים אישיים. בקיצור להפוך את שנות בית הספר היסודי לשנים קסומות שבלי משים יצאו מהם ילדינו עם כל כך הרבה כלים וידע, הרבה יותר מאלה שניקנים היום ביסורים (אם בכלל) וגם עם אהבה ללימודים וסקרנות לא חנוקה. כמה נעים יהיה להם לא לעמוד במדדים, לא להיבחן אלא רק לאגור ידע בדרך הכי טבעית שיש. ילדים מועסקים בעניין, הם לא ילדים שנאלצו לשבת שעתיים בשקט מופתי ולשנן ואז בהפסקה הם יוצאים להוציא תיסכולים. משחקים משותפים יוצרים תחושת ביחד בתוך הכיתה, גם הביחד הזה מוריד את רמת האלימות. והלמידה? באופן טבעי הלמידה במקרה הזה היא מובנית, תהליכי חשיבה מוטמעים ולא השינון ומדדי הצלחה במבחנים. חטיבות הביניים יכולות לשלב כבר יותר לימודים פרונטאליים ולימודי מעבדה ויותר חוויות מחוץ לבתי הספר ואילו התיכון יכול להידמות לטרום לימודים אוניברסיטאיים - בחירת הקורסים, יחד עם תוכנית ליבה, אבל כזו שיש בה היגיון. הרי מה שיש היום זה לימוד ושינון ולימוד ושינון שיוצא להם מהאף ומרבית הידע נשכח לאחר המבחן, אז אם נשנן איתם יותר זה כנראה לא יעזור ובשביל מה? בשביל בחינות בגרות? הרי אם תושיבו חמור לקורס אינטנסיבי של שלושה חודשים הוא יעבור כל בגרות שתתנו לו, זו לא חוכמה. לילדים שלנו מגיע קצת יותר קרדיט, הם לגמרי מסוגלים להגיע להישגים בכל מבחן שהוא, הם רק לא יכולים לעשות זאת בתוך מערכת שמותה הקליני נקבע זה מכבר.