לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.
האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.
את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.
ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.
אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה.
וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.
בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.
נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.
חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.
לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה.
האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.
את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.
ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.
אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה.
וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.
בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.
נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.
חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.
לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה.
