אני רוצה - אני משיג

"הבעיה עם נתניהו" זו התחלה מאוד לא טובה לפוסט בבלוג כי מיד כשאת כותבת את המילים האלה צצות כל כך הרבה בעיות שנורא קשה להתמקד ולכתוב בלי מיקוד זה ממש לא טוב. אולי הבעיה עם נתניהו היא שמרוב בעיות לא רואים את הבעיה האמיתית, ואם מותר לי להצביע על הבעיה האמיתית, וברור שכן, הבעיה האמיתית היא נתניהו, כלומר הדמות הציבורית. לו נתניהו היה דמות פרטית, בחיי שהייתי עוזבת אותו לנפשו.

איכשהו, יש לו תדמית של קוסם, ותהרגו אותי (זה בסדר, אני ממילא עוכרת) לא ברור לי איך הוא מצליח לשמור עליה. האיש שעשה קמפיין בחירות של טוקבקיסט גזעני, שפועל לטובת האינטרסים שלו ושל הלוחשים באזנו בעודו ראש ממשלה ומתבל את זה במסע הפחדה שכמוהו כזריית חול בעיניים (בלי להתייחס למזג האויר האביך, לזה נתניהו לא קשור), עבר עכשיו עוד גלגול אבולוציוני בתהליך הרגרסיבי שמוכיח שציר הזמן לא תמיד הולך קדימה, בדרך שלו מפרפר לגולם. קבלו את הגבר-גבר "אני רוצה - אני משיג" נתניהו.

איזה כיף שיש לנו ראש ממשלה מנצח שכזה, למשל לפני ממש לא מעט זמן הוא ממש לא רצה את ההסכם עם איראן, והלך ראש בראש עם הנשיא אובמה והפסיד. אוי שיט, בדיוק הוחלט שמשכתבים את החלק הזה - מתברר שנתניהו אף פעם לא רצה את זה, הוא בכלל לא התכוון ללכת ראש בראש עם אובמה ולעקוף אותו בבית המחוקקים, כולם הבינו אותו לא נכון. 

הבעיה היא שכולם כבר רואים מיהו נתניהו, לבד מאזרחי ישראל. איכשהו נתניהו בכלל לא נתפס במעשים שלו אלא רק במילים ומה שעומד לזכותו שהוא תמיד רק כמעט מפסיד, כי תמיד יש לו שני נשקים - 1. יש מי שישכב עבורו על המוקש (ראה אקוניס וחוק השתקת העיתונות) 2. רטוריקה, רטוריקה, רטוריקה. לנתניהו אין בעיה לסמן מטרה, לזרוק חץ ואז לרוץ אחריו עם המטרה ולהגיד הצלחתי, הוא מאמין בזה ולצערי הוא מצליח גם לגרום לאחרים. אגב, אולי העובדה שאין מי שיתמודד מולו, לבד מ"נתניהו סעיף קטן" הרצוג ו"בכל אשם השמאל, בשם זנון" לפיד, גם עוזרת.

כמעט כל פעולה של נתניהו, בבחינה מדוקדקת מגיעה לרגע של שקר או הטעיה המגובים בספין, זה היה ככה אפילו עם חטיפת שלושת הנערים שלמרות שמותם היה ברור נפתחו תוכניות מגירה להריסת תשתיות לא קשורות בגדה כולל בתי ספר, אבל מי בודק ומי זוכר? הרי מיד אח"כ היה צוק איתן. רק אצל נתניהו דבר רודף דבר ואנחנו לא מספיקים למצות סוגיה וכבר יש סוגיה חדשה והוא מקפץ בינהן בקלילות ומקסימום משאיר קצת גוויות בשטח. אם בכלל נתניהו להטוטן, המתבסס על גמישות מילולית ואחיזת עיניים, חבל שיש קהל שמוכן לשלם את המחיר על ההופעה.

בכל מקרה ברוכים הבאים לעידן נתניהו מודד את תדמית המרלבורו-מן - "אני רוצה אני משיג" בעידן שבו חברות הטבק חיפשו נואשות פרזנטור חזק. עזבו אתכם מאיראן, מתדמיתה של ישראל במישור הבינ"ל, מהיחסים עם ארה"ב, ממתווה הגז, מיוקר המחיה, ממצב החינוך, יש לנו נתניהו והוא? כשהוא רוצה, הוא משיג. או שאולי את מה שהוא משיג אחר כך הוא אומר שהוא רוצה? לא יודעת. 

אסיים בראיון אלטרנטיבי, ברוח הדברים, כיאה וכיאות לעידן "אני רוצה-אני משיג" שאנחנו עומדים לפתחו משתאים:

ש: איך תסכם את נושא מתווה הגז עבורך, אדוני ראש הממשלה?

תשובה אלטרנטיבית: ובכן מתווה הגז הוא כמו המתווה שלי ב pick-up bars - "אני רוצה - אני משיג", זה catch phrase עוד מאז האדם הניאנדרטלי הראשון שחזר עם בשר לארוחת ערב, ואגב זה לא הפריע לו שזה אפילו לא היה חזיר בר, אלא רק חולדה, אבל זה כי הוא עוד לא היה יהודי, גם כן אנטישמי.

ש: ומה אתה אומר על ההודעה של נובל אנרג'י על מאגר לוויתן, אדוני ראש הממשלה?

ת"א: ובכן, לי יש טיסה ללונדון וצריך להתכונן אליה ולכן אבטל את כל הראיונות המתוכננים, כי אני לא רוצה שיצלבו אותי ומה שאני רוצה - אני משיג.

ש: יש לך משהו נוסף לומר אדוני ראש הממשלה?

ת"א: אין לי מה להוסיף מעבר לבואי שרל'ה, טסים. צריך פשוט לבדוק אם ארגנו מיטה זוגית בטיסה לחמש שעות ומה שאני רוצה אני משיג, אמרתי אני, אוי, באמת סליחה, התכוונתי שרל'ה. 

שנאמר מאז "אם תרצו אין זו אגדה", לא קם "אם אני רוצה-אני משיג" ציוני וטוב יותר. לתפארת וגו'

למהלך של נתניהו אקרא נוק-אאוט עצמי

בואו נדבר רגע על שיקול דעת, איכשהו נראה לי שקצת שכחנו מה זה אומר. למשל, "שיקול דעת" זה לא ההקלטה של מירי רגב בניסיון להסביר את תפירת הקמפיין לפירסומאי המועדף, זה כיסוי תחת. כיסוי תחת אינו מחליף בשום אופן את שיקול הדעת בקבלת החלטות, הוא רק מעיד על העדרו. שיקול דעת זו לא מה שמוביל את שרון גל שהתפטר היום מהכנסת בקול נפיחה קלה, כנראה שלא בכדי אבל ימים יגידו. שיקול דעת זו לא ההצעה של מוטי יוגב לעלות על בג"צ עם D9. שיקול דעת זה לא הדיון המיוחד שכינס היום רה"מ בנושא הוראות הפתיחה בירי כי מסתבר שירי על מיידי אבנים קטינים לא מצטלם טוב וזה יוצר קושי למערכת המשפט ולא ניתן היה לחזות את התופעה המוזרה שזה עשוי להיתפס כבעייתי (זה לא הכיבוש, חלילה, זו המציאות בשטח כמובן). שיקול דעת זה גם לא כל ההתנהלות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני, שמסתבר היום שכבר יש לאובמה את תמיכת 34 הסנאטורים שהוא היה צריך, לא שזה באמת מפתיע. 

ניסיתי לחפש עוד דוגמאות לשיקול דעת, לצערי מה שמצאתי הוכיח שאין, אין ממש שיקול דעת. בקרב על מה המכריע את השיקולים שיקול הדעת אינו אלא הסחת הדעת הציבורית וזה נשמע דומה אבל זה שונה לחלוטין. יש אינטרסים, יש תדמית, יש רטוריקה - כל כך הרבה פרמטרים נדחפים לאותה משבצת שדומה ששיקול הדעת פשוט נדחק לפינה. אלא שבמקרים כאלה זה הציבור והתקשורת שצריכים לכחכח בגרונם. איכשהו אנחנו מקבלים כמובן מאליו ולא באמת מצפים לא לממשל תקין, לא לקבלת החלטות ראציונלית ולא להפגנת שיקול דעת ואנחנו זורמים עם זה, בלי להפעיל שיקול דעת. ככל הנראה זה מצב מדבק.

כל סיפור ההסכם עם איראן הוא כזה, מגיע ראש ממשלה ישראלי, נקרא לו נתניהו. הוא חושש, ובצדק, ממצב בו איראן הופכת להיות למעצמה איזורית גרעינית ויותר מזה הוא חושש מהסרת הסנקציות מעליה ושזו בתורה תביא להתגברות הטרור עימו ישראל מתמודדת. אותו ראש ממשלה ראה את המאמצים הבינלאומיים בנושא והגיע למסקנה שעליו להתריע על בעיות הקשורות לישראל עליהן הוא רוצה שיתנו את הדעת במשא ומתן עם איראן. עד כאן טוב ויפה. אלא שראש הממשלה הזה לא השכיל להציע שום חלופה, קשוב למקהלת המעריצים שלו ולקולות המדברים אליו בחדרי חדרים, הוא החליט שהוא נלחם בהסכם. לא מציע חלופות אחרות, פשוט נלחם בהסכם וכמה שיותר איזכורי שואה יותר טוב. 

עזבו רגע איך הוא עושה את זה, אם כי זה בהחלט חשוב, אבל חשובה ממנה השורה התחתונה. השורה התחתונה היא שהגיעו בסופו של דבר להסכם. ההסכם הזה הוא לא רע, לגמרי לא, הוא בעיקר מונע מאיראן לפתח פצצה גרעינית והוא גם יוצר פתח חיובי להשפעה מערבית על איראן. יש פה הרבה פוטנציאל, אולי לא מה שנתניהו רוצה אבל יש כאן עם מה לעבוד. ברור שנתניהו היה רוצה שלא תהיה איראן, כמו שהוא היה מעדיף שלא יהיו פלסטינים, אבל יש לקוות שגם הוא מבין שזה לא יקרה.

כך או אחרת, לראש הממשלה הזה היו מספר אפשרויות מרגע שנוסח ההסכם. אפשרות אחת היתה להבין שזה ההסכם, להגיד שזה לא ההסכם הכי טוב, אבל אם אלה הכללים ישראל מקבלת אותם ועכשיו בואו נראה מה עושים. מה היה יוצא לו מזה? ובכן לבד מעזרה אמריקאית, אפילו נדיבה יותר מהיום, ושיפור ניכר ביחסי ישראל-ארה"ב והעולם בכלל? הוא היה נתפס כפוליטיקאי שקול וחכם שמנסה למקסם את המצב ולמזער נזקים. אבל מה עשה נתניהו? ובכן נתניהו החליט שזה כבר לא עניין של מה ישראל צריכה אלא קרב "מאנו אי מאנו" - גבר מול גבר מול אובמה. אלא שבקרב האדיוטי הזה בא נתניהו וניסה להראות לנשיא ארה"ב שהוא חזק יותר ממנו במגרש הביתי שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שלא עושים את זה. את האריתמטיקה הפשוטה הזו אני משאירה לכם. אני רק יכולה לומר שהאחד והאחד הזה גם שווה כרגע 34 (סנאטורים) ולדעתי המספר עוד יגדל. זה ייגמר בנוק-אאוט, למרות שהקרב כבר נגמר. ולמרות שזה סוג מיוחד של נוק-אאוט, אקרא לו בחיבה נוק-אאוט עצמי.

הלוחשים על אוזנו של נתניהו אינם ישראלים, שירת אותם להאכיל את המאניה של נתניהו בנושא איראן, זה עשה להם חסד במובנים רבים בתוך ארה"ב בלי שזה יפגע בהם כי כליא הברק הוא נתניהו שהציב את עצמו בחזית, כמו טירון שלא קולט את הזובור המתקרב. זה האיש שטוען שהוא מכיר את ארה"ב, העניין הוא שנתניהו היה צריך לדעת שזה לא ממש יעבוד, הוא היה צריך לדעת שזו לא הדרך. זו היתה כרוניקה ידועה מראש ונתניהו נפל בחטא ההיבריס, רצה להראות שהוא גדול מאובמה. שום איום סרק ודיבורים על שואה לא יכסו על ההיבריס הזה שגבר על כל שיקול דעת. תוסיפו את הטרור שהוא הפיל על הציבור הישראלי בנושא איראן וקבלו את התוצאה - ישראל סימנה את עצמה כבעיה. 

נקודת האור היתה יכולה להיות אם מרבית הפוליטיקאים לא היו מיישרים קו עם נתניהו והתקשורת לא היתה מתגייסת לקמפיין "ההסכם לא טוב". מעניין לציין שהתקשורת מיתנה את עצמה לאורך התקופה הזו, בעוד נתניהו לא השכיל לעשות גם את זה. אבל הנקודה היא שנתניהו נתן את הסימן להתחיל וכולם, כולל זה שהמחנה שלו עצום ורב, מיד חירחרו בגרונם על כמה ההסכם גרוע מבלי שקראו או הבינו או אפילו ידעו על מה באמת הם מדברים. מה זה סימן? ובכן את הטמטום הציבורי שמוכן להאמין לכל דבר ובלבד שנתניהו אמר. אז נתניהו פיספס ובגדול וזה היה צפוי מראש, ומה שהכי גרוע זה שאנחנו נותנים לו את כל הכלים להכשיל גם אותנו וביום הבחירות נותנים לו שוב מנדט, כי תמיד צריך לתת עוד הזדמנות.

זה לא ההסכם עם איראן שיפגע בנו, זו ההסכמה שבשתיקה עם הרטוריקה, זו ההסכמה להיות תחת קמפיין של איומים, זו ההסכמה שבשתיקה שלא מעידה על חכמה. מומחי גרעין אומרים שנתניהו טועה? מה הם מבינים? אובמה אומר שארה"ב תגן על האינטרסים של ישראל? מה הוא מבין? כן, כולם טיפשים, אין ספק. אבל לא הציבור הישראלי, הו לא, הציבור הישראלי לא יפקח את העיניים גם לא אם עפעפיו יוחזקו בקיסמים. אותנו לא יובילו כצאן לטבח שוב, אנחנו נתקבץ כאן מרצון ונוריד עצמנו לבד ביגון שאולה. טרור של החמאס? הטרור ההסברתי של נתניהו מסב לנו נזק גדול יותר מבחוץ ומבפנים.

"שנית מצדה לא תיפול", "שוב לא תהיה שואה", אבל אף אחד לא דיבר על מה יקרה אם נעשה איזה משאפ. הניסוי של נתניהו בבני אדם מצליח - כושר השיפוט והביקורת הוסר בהצלחה. יהודי, אל תשכח "נעשה ונשמע" כתוב בתורה. מעניין מה נעשה עם המסר שעולה מארה"ב. נתניהו הפסיד בקרב הזה וכגדול איומיו, גודל קטנותו. אין ספין שבכוחו להפוך את זה. האיש שלא ידע להתמודד עם הסיטואציה, לא ידע להתמודד עם היום שאחרי. השאלה היא אם בהעדר שיקול דעת, אנחנו עוד זוכרים להסיק מסקנות?

זהו יאיר, ויש לו אג'נדה

בשקט ובצורה עקבית נרקם לו קמפיין מתחת לרדאר של כולנו - הקמפיין של יאיר לפיד לראשות הממשלה. האיש זיהה נכון שעכשיו הוא האופוזיציה ושזו דווקא מהווה הזדמנות לא רעה בכלל למצב את עצמך, בהינתן שאלו הקלפים שניתנו לך. אל תטעו לרגע, לא הפכתי לתומכת, להפך, מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש רק מפלגה אחת שאני יכולה בלב שלם להצביע לה. באי הרלוונטיות של מרצ כבר נאלצתי להכיר, קיוויתי שאוכל למצוא נחמה, לא כאפשרות בחירה אלא כמפלגה חיונית, במפלגת העבודה. החזקתי אצבעות שהרצוג יפגין מנהיגות, הנחתי שאיש חכם כמוהו יבין כי הפוטנציאל שלו להפוך מחדש את מפלגת העבודה למועמדת רצינית להנהגת המדינה זה רק אם ינהל את האופוזיציה וידע להעמיד את עצמו כחלופה, אך הוא נותר הד רפה לנתניהו, ולא אין כאן רמיזה למנעד הווקאלי שלו, שהוא כידוע מצומצם.

 

השבוע אורי משגב פירסם טור נשכני ממוקד יאיר לפיד ובו ניתן היה להבחין באיזו נימה קנטרנית על היותו של לפיד תואם נתניהו ואיש ימין. אם משגב הבין את זה רק עכשיו, יש לי אי אלו השגות לגבי יכולת התפיסה המרחבית שלו. יאיר לפיד הוא לא נתניהו, אבל כן יש דימיון רב בין יאיר לפיד ובין נתניהו של ימיו הטובים יותר, קצת לפני שניתן לו הכינוי קוסם, שעדיין הוא מחזיק בו שלא בצדק. בעיני רבים יאיר לפיד נראה טוב, הוא כבר לא ילד, יש רבים שחושבים שהוא יודע להתנסח ויש לו הרבה יתרונות שהוא יכול לנצל, בטח בעידן של מראית עין, בו הספר נשפט בעיקר על פי הכריכה, כי כמו ההסכם עם איראן למי יש כוח לקרוא? למרפרף מהצד, העדר המיקוד של לפיד רק יכול לפעול לטובתו. העובדה שיש עדיין אנשים שלא מבינים שהוא איש ימין-מרכז, ורק נהנה שלא בצדק מתדמית של מרכז-שמאל היא מתמיהה. קצת כמו נתניהו, לפיד יודע לספר סיפור ולעגן אותו מספיק במציאות כדי שהוא יתפוס וזה כישרון לא רע, בטח בקרב ציבור שצמא לסיפור להאמין בו.

לפיד מתגלה כפוליטיקאי בכלל לא רע - הוא הבין שהזמן והאסטרטגיה פועלים לטובתו והוא נחוש לנצל כל יתרון - נתניהו בכל זאת סובל מסדקים במנהיגות שלו, ברור לו שהרצוג אינו תחרות ובעצם כל מה שנשאר לו עכשיו זה פשוט לקבוע יעד ולהתקדם לעברו באין מפריע. אם יצוצו מנהיגים חדשים במפלגת העבודה, יש לו יתרון עצום עליהם כי לפיד התחיל את המרוץ שלו כבר עכשיו, הרבה לפניהם. אם לפיד נאמן למילתו ולא ילך עם נתניהו הוא גם יזכה באמינות וגם האסטרטגיה של למצב עצמו כראש האופוזיציה בפועל ומתמודד רציני לראשות הממשלה רק יעשו לו טוב ואם לא בבחירות הבאות באלה שאחריהן. אם במקרה הוא יצטרף לקואליציה:

א. בניגוד להרצוג והמחנ"צ, המפלגה שלו תגבה אותו כי ככה היא מתנהלת. 

ב. נתניהו במו ידיו יכשיר את הלגיטימציה שלו, אחרי שהאשים אותו בפוטש.

המיצוב העצמי כמנהיג שלפיד עושה בימים אלה לא יכול לגרום לו נזק להפך, הוא מתבלט באופוזיציה וזה קל במצב שבו האופוזיציה בעיקר זורמת.

עד לכתיבת הפוסט הזה הייתי בטוחה שלפיד מנסה למצוא את הדרך לקואליציה. עבודת חיפוש מהירה הוכיחה שכנראה פניו של לפיד הן לא לקואליציה. לפיד לחלוטין מתכוונן לבחירות הבאות. והוא עושה את זה מהמקום הייחודי לו, מקום שבהחלט יכול לתפוס את הציבור הישראלי. אל תבינו לא נכון, אני לגמרי לא בעד לפיד, אבל לפיד או נתניהו? דה זלבע דרעק, ואחד כבר ניסינו, כבר קצת יותר מדי פעמים. אני לא קוראת לנסות את לפיד, אני רק אומרת שמי שמצפה שמפלגת העבודה עוד תצליח בגדול כרגע נתלה בניסים בעיניי. מעולם לא נראתה ראשות הקואליציה רחוקה ממפלגת העבודה כמו שהיא היום. לא שדברים לא יכולים להתהפך, אך לפי המצב היום, מפלגת העבודה כנראה תישאר באותו מצב אלא אם כן תתרחש התפרקות או התגבשות גושית כזאת או אחרת, שלי לא נראה שתקרה. לכן לפיד כרגע הוא היחיד שממצב את עצמו כאחד שמשיב לנתניהו.

מהו המקום של לפיד שמזכה אותו ביתרון? הוא איש ימין והוא צריך לחזק את התדמית הבטחונית שלו. הוא זיהה שלנתניהו יש כרגע שתי חולשות עיקריות שניתן לתקוף - א. ההסכם עם איראן. ב. בעיה של תדמית בינלאומית ובעיקר מול הממשל האמריקאי שלא יכול היה לנסח באופן ברור יותר שהוא עומד לצד ישראל כי ישראל ולא כי נתניהו. מה לפיד עושה? מחזק את תדמיתו ומדברר את ישראל בעיקר אצל כתבים זרים ומשמיע את קולו במסגרת האישים הישראלים שמדברים ומבקר את נתניהו, ובעיקר מצביע על מה הוא לא עושה. אני לא יודעת אם לפיד באמת מאמין שההסכם רע לישראל, אני לא בטוחה שהוא קרא אותו, אבל גם המטרה של לפיד היא ראשות הממשלה וזה אומר - ראש בראש מול נתניהו.

לפיד מתחיל בחצייתו את הרוביקון בדעת הקהל הישראלי כשהוא לא תוקף רק את ההסכם, הוא תוקף את נתניהו - הוא תוקף את נתניהו במישור ההסברתי - כמי שמעל בתפקידו ולא שלא נתן שום חלופה, שלא התעקש על סעיפים וגם שלא תקף את איראן כשעוד ניתן היה. למעשה לפיד מאגף את נתניהו מימין בנונשאלנט תוך קריצה לאמריקאים ולאירופה, אבל למעשה הוא נועד לאזרחי ישראל. לפיד רוצה להיות זה שיחזיר את קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית. עוד לא שמעתי איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל כמו נתניהו לפיד הוא איש של רטוריקה והוא יודע שאסור לו להיות לגמרי ברור כדי שתמיד יוכל לשנות. 

לפיד מצביע על כל מה שנתניהו עושה רע, ולשמחתו נתניהו לגמרי נותן לו את הכלים. לפיד ממצב את עצמו נכון, הוא תוקף את נתניהו אבל מהצד שנתניהו פחות ציפה לו. אישית כבוחרת נתניהו או לפיד לא עושים לי טוב, אני מניחה שהעמימות של לפיד והפרקטיות שבו טובים יותר מהאידיאולוגיה המרוטה של נתניהו ומדיניות ההפחדה הציבורית שהיא כבר בגדר  טרור ציבורי. אם נתניהו חכם, הוא יזהה את זה ויתחיל לרכך את הקו השלילי שהוא יצר נגד העולם ולחלופין גם נגד ישראל. כך או אחרת הקמפיין השקט של לפיד צפוי לעשות רק  טוב בפוליטיקה הישראלית גם אם לפיד לא יצא מנצח. 

אני לא חושבת שלפיד הוא פוליטיקאי שאי פעם אוכל להעריך, אבל אני כן יודעת שבניגוד לאחרים הוא כרגע קורא את המפה הכי נכון ועושה את העבודה שלו טוב. מכיון שזו רק יריית הפתיחה של הקמפיין, אני מניחה שנראה התעצמות של במגמה הלפידית. אני לא מוצאת את זה סממן טוב במיוחד לאזרח הישראלי ואני לא רואה כמה טוב לפיד יכול להיות, אבל הוא יותר פרקטי מנתניהו והוא לא ממש נאמן לאידיאולוגיה ברורה. בעידן של פוליטיקה דינאמית כל כך, היכולת הכמעט שוות ערך להסוואה של זיקית של לפיד להתמזג ועדין לבלוט, יכולה להקנות לו יתרון ציבורי בטח אם הוא מתכנן לטווח ארוך. אני מניחה שלפיד לנצח יהיה פוליטיקאי של כמעט, אבל ההבנה הטקטית הזו מורה על יריב הרבה יותר מעניין ממה שאני לפחות חשבתי. אולי זה אינסטינקטים של מתאגרף, כזה שיודע לזהות את הדם. כך או אחרת זה כל כך הולך לפעול לטובתו.  

מחירות לליכוד ב- 30 שנה, בין נתניהו לבגין אין שום דמיון

היו בחירות. נגמרו בחירות. באמת צריך גם את המלל שלי? כולם מדברים על הבחירות וכבר אין לי ממש כוח לזה. ביום הבחירות נזכרתי במארק טווין שאמר שבחירות לא באמת משנות משהו, אחרת "הם" לא היו נותנים לנו לבחור. זה משפט מצוין שתהיתי אם לפרסם ברשתותו החברתיות והחלטתי שלא, אם כי בסוף הכנסתי את זה כתגובה. אני לא עצובה, כלומר אני כן, אבל זה לא משהו קליני. זה גם לא כי הימין ניצח בסופו של דבר, הנחתי שזה מה שיקרה ולא ממש נתתי לשלהבת התקווה הקטנטנה שהיתה בי להתפתח, ולא שלא היו מספיק חברים שניסו לפתח אותה, כי היתה תקווה באוויר. אני גם מעדיפה לראות את הצדדים החיוביים -

הליכוד לגמרי שמר על כוחו ולא הגדיל אותו - בכנסת ה- 19 הוא קיבל 23.34% מהקולות והשנה 23.4%
העבודה הגדילה משמעותית את כוחה - כנסת 19 קיבלה 11.39% והשנה 18.67%
חד"ש והרשימה הערבית - כנסת 19 6.64% ואילו השנה 10.54%
לפיד ירד מ- 14.33% ל - 8.81%
אבל הסוכריה האמיתית היא הנתון של בנט - 9.12% מול 6.74%
יש בנתונים האלה המון טוב, בעיקר עכשיו כשכבר ידוע שמרצ בכל זאת עם 5 מנדטים. אני לא נושאת את עיניי בתקווה לשנים הבאות, כשנתניהו ראש ממשלה הן לא תהיינה טובות יותר, אבל כמו שעברנו את האחרונות נעבור גם את אלה. אני גם לא מעסיקה את עצמי בשאלה אם השמאל ישכיל להבין מזה משהו, כי זה לא בידיים שלי.

אבל כן יש משהו מטריד בבחירות האלה והוא הרבה מעבר לאמירות כאלה ואחרות של אנשים מסויימים - הפגם המטריד בתפיסת הדמוקרטיה של הציבור הישראלי. תכל'ס ישראל בחרה במי שטוען שהוא ראש הממשלה של כולם, אבל ביסס קמפיין שלם על להשחיר ציבור שלם של אזרחים כ"הם" ולהפוך את הערבים בישראל למשהו שיש לרמוס כי "הערבים באים". גם אם הייתי ליכודניקית, זה היה מפחיד אותי. כבר אמרתי בעבר שמדהים ששני אנשים שינקו מאותם שורשים כמו ראש הממשלה והנשיא שונים כל כך בתפיסת הדמוקרטיה שלהם. בעוד הראשון הוא אופורטוניסט ודמגוג שרואה בדמוקרטיה כלי, האחרון רואה בדמוקרטיה מהות. עם שניהם אני לא מסכימה אידיאולוגית, בלשון המעטה, אך תפיסתו של האחד פסולה ותפיסתו של השני נכונה וראויה. ישראל ביום שלישי בחרה באיש שיצא נגד מדינה פלסטינית (אם כי זו דעה שמשתנה בהתאם לזמן ולמקום), ויותר מזה באיש שאמר "לנו יש צו 8 ו"להם" [יו נואו, לשמאל עוכר ישראל] יש V15". ישראל בחרה במלחמה, בסיכוי לראות דם, אין לחם אבל יש שעשועים בנגמ"ש.

זו הבחירה שמטרידה, לא זה לא קומץ כמו שאמר גרבוז בנאום שאני לא מסכימה איתו בכיכר, זה עם שלם שמאמין במיתוסים של דם וגבורה, שעובר מסע הפחדה כבר כמה שנים טובות וקונה אותו במיטב כספו. מדינה שילדיה מתחנכים על לאומיות, יהדות ושואה, ללא ביקורת עצמית, ללא ערכים אוניברסליים וללא הבנה דמוקרטית מהותית כבר שנים לא יכולה להגיע למסקנות אחרות, זה הלוך הרוח וזה מה שצריך לשנות, זה גם מה שלא ישתנה בקרוב.

על מה תכל'ס היו הבחירות האלה? לא על העדר משילות, ממש לא, רמת המשילות בישראל היא גבוהה יחסית, לא צריך לקנות ספינים כשאין בהם אמת. הבחירות היו על התקשורת ובעיקר על ישראל היום וערוץ 10. מי נבחר? נבחר ראש ממשלה שטוען שהוא חוד החנית נגד איראן אבל לא יכול להתמודד מול שאלות של דרוקר או של בן כספית וכולם משתפים איתו פעולה. ההישג של נתניהו הוא לא בניצחון בבחירות, אלא ביכולתו לייצר הפחדה ועוד הפחדה. על זה הבחירות וכך מתנהלים פה החיים. נתניהו לא יציל את המדינה הזו משום דבר, ההפך הוא הנכון, הוא ימשיך להוביל אותה לעבר האין, כמו חור שחור שמתרחב לתוך עצמו.

עוד לא הורכבה ממשלה וכבר מסתמנים היעדים - חוק הלאום, המאבק בתקשורת, מערכת החינוך ובתי המשפט. ורוח הנביאים מרחפת על פני הארץ. 3000 שנה של התקדמות אנושית ואנחנו חוזרים אל ימי הנביאים. לו הייתי פולניה הייתי מצקצקת לנוכח ה"פרוגרסיה". כי מי ירכיב את הממשלה? הליכוד, הבית היהודי, כחלון וש"ס - מפלגות שלא יעשו דבר לקדם שוויון, מה כן יקודם? יקודמו אינטרסים - היועץ המשפטי? ככל הנראה יוגבל. בית המשפט העליון? שינויים בועדה למינוי שופטים, הצרת גבולות הביקורת השיפוטית ועוד. חוק הלאום? יקודם, על אף הפגיעה המשתמעת בחוק יסוד: כבוד האדם. חוק העמותות? יקודם כדי להגביל עמותות שמאל אך לא עמותות ימין. הסטטוס קוו הדתי? לא רק שלא ישאר בעינו אלא ירע את מצבה של האוכלוסיה החילונית. כל אלה אינם טובים לאף אחד במדינה לבד ממי שיושב כרגע בשלטון. כאזרחים היינו צריכים להתלונן ולצאת לרחובות, אבל מסע ההפחדה משתק את הציבור ושום דבר טוב לא יצא מזה.

לא גנבו לי את המדינה, זו המדינה שלי. אבל יש כאן גניבת דעת של שיח ציבורי והיא מסוכנת לכולנו. אני עומדת בשער הבלוג שלי וצועקת "דמוקרטיה" והעוברים ושבים רואים בי מטורפת. אין לי בעיה עם הבחירה הישראלית בימין מקרטע שלא מביא שום בשורה. אילו רק הימין הזה היה מקדם את האג'נדה שלו על בסיס דמוקרטי, אלא שהוא לא יכול. ומה קורה בפועל? בכלים דמוקרטיים תעשה לך מדינה יהודית. רק שמדינה יהודית שאיינה דמוקרטית, היא מדינה שלא תחזיק מעמד לאורך זמן. הפחדה היא רטוריקה של כשל, מי שהולך אחריה לא יגיע רחוק. אמיצים רואים את הפחד ויכולים לו, פחדנים מסתכלים על הפחד מרחוק ומתכנסים.

לנצח את הפחד אפשר רק בעזרת החירות, החירות להבין שיש לך בחירה, הבחירה בנתניהו היא לא בחירה בחירות, היא בחירה הליכוד על בסיס הפחדה וזה בדיוק הפער בין בגין לנתניהו - מחירות לליכוד בשלושים שנה. תנו לנתניהו להמשיך ולהרוס זה כואב אבל בסוף נתפכח. האומץ, אמר מארק טווין הוא ההתנגדות לפחד. בחירות 2015 ישראל נכנעת לפחד. נתניהו בונה על הפחד, זו הרטוריקה שלו, גם זמנו יעבור, המילה האחרונה היא תמיד של שרת ההיסטוריה. אנחנו מצויים בעידן ישראלי של התנגשות ערכים, זו שעה לא פשוטה, היא נזקקת לאנשים שיפקחו את העיניים ובינתיים יש לנו "מנהיג" שרוצה שנשמור עליהן עצומות. זה לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. זה נידון להיגמר בשלב זה או אחר. עץ החירות מושקה לעיתים בדמם של פטריוטים ורודנים, אמר פעם ג'פרסון. כמה צווי 8, כמה דם זה יקח? אני מפחדת לחשוב, אבל מקווה שבסוף זה יביא אותנו חזרה למשהו טוב.