חופש - מתוך דברים שאיחלתי לעצמי עוד לפני יומולדת 41

אני פועלת היום בספירה לאחור - אני מודה וזה משעשע אותי. אני מחכה למחר כי קבעתי זמן לעצמי. עצרתי את היומנים של כולם, טוב ה"כולם" זה רק בשביל הדרמה - זה לא באמת נכון, וקבעתי סוף שבוע עם עצמי. גם זה קצת מסולף, כי זה לא שלמחר יש איזו משמעות, כלומר זה שבועיים לפני יומולדת 41, אבל זה היה הזמן היחיד במלון היחיד שהצלחתי למצוא בתאריך שגם יכולתי לקחת בהחלטה כל כך קצרת טווח ויש שיוסיפו מיידית. 

ההבנה שמה שאני באמת צריכה זה זמן עם עצמי היתה תוצאה של רגע בוננות קלאסי. זה לא עוד נעליים או עוד שמלה, זה שקט. הדבר היחיד שאני ממש, אבל ממש צריכה. 12 שנים (אני יכולה להוסיף חודשים, שבועות, ימים ושעות, ולצחוק שאני לא סופרת, אבל 12 זה די דרמטי) שלא לקחתי רגע אמיתי לעצמי, שלא היה שאול בצורה כזו או אחרת. בעצם היו שני לילות באמסטרדם בלי הילדים לפני כשנתיים, זהו - בחישוב שעות ביחד מול שעות לבד זה יוצא בממוצע שעה אחת פנויה על כל 60 שעות, אבל זה לא שבאובססיביות ישבתי וחישבתי את זה כרגע - מה פתאום?!

מהרגע שהבנתי, התחלתי לרוץ עם התוכנית, שזה גם לרוץ וגם תוכנית - שני דברים שאני מכוונת אליהם ברמת ה- DNA. קבעתי עובדות בשטח, שזה אומר העליתי בחשש את הנושא מול הבנזוג. סגרתי עניינים (ותודה לאמא שהצליחה למצוא את הסוכנת היחידה שמצאה לי מלון בהתראה כל כך קצרה) ורק אחרי שהכל היה גמור העליתי את זה בפני הילדים כעובדה מוגמרת - "אמא לוקחת הפסקה קצרה" שזה לומר - הנה אבא, בשישי עוד שבוע הוא תופס פה פיקוד ל- 36 שעות. יש לכם שבוע להפנים. תודה. זו הודעת מערכת. אין טעם להשיב.

אני לא יודעת אם זה פרי חינוך מתקדם, נחרצות שלי, הבנה מודעת של הילדים שאני באמת צריכה את זה, שילוב של הכל, או סתם הלם, אבל התוכנית לגמרי כבר זזה ומחר אני כבר לגמרי עם עצמי. לגמרי, באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. 

להגיד שזה לא מטריד את הילדים קצת? אני לא אשקר, כל פעם שהם פתאום אומרים "תהני ביום שישי, אמא" זה מרגיש כאילו הם התכוונו לומר משהו אחר אבל גילו שיקול דעת, או שמא זה יצר הישרדות בסיסי. אני בטוחה שזה יעבור להם נפלא, זו בכלל לא השאלה (ותכל'ס זה המקום שלי לומר - בסוף השבוע הזה אותי זה לא מעניין, אבל אני לא אומרת דברים סתם), אחרת לא הייתי עושה את זה. 

זה בכלל לא דרמטי, זה לגמרי נחוץ ואני אוהבת לקרוא לזה השקט שלי ולדמיין שכבר בחורף אני יוצאת לבדי לבירה אירופית קרה. כן, נעשיתי קצת גרגרנית עוד לפני שבכלל התחלתי, אז מה?! מותר אישה לקוות.

אישה שלא הולכת עם הקהל - בין יום האישה ליום ההולדת של אינשטיין

יום האישה שלי התחיל הבוקר בשש וחצי, עת בנדיט מספר שלוש (המכונה קטינא) התהפך ובמיומנות שאין שני לה, הכניס לי בירכיה בציצי והשלים בחינניות את המהלך בכף רגל בסנטר. קראו לזה התעוררות אלימה אם תרצו, אבל הצד החיובי היה שהייתי כל כך עייפה שלא זכור לי שום חלום שנקטע באכזריות, אז הכל טוב. תכל'ס לקום מוקדם זה רק דרך אחת, מיני רבות, להיות יעילה. אבל אתם יודעים את דעתי על יום האישה וכל יום הוא כזה וגם ממש לא כזה מבחינתי, בעיקר בגלל שממש לא מתחשק לי להיות מוגדרת עפ"י הנשיות שלי, אלא משום היותי אדם (עזבו עכשיו שיפוט ערכי של איזה אדם). כל ההתייפיפות הזו ליום שכוללת פרחים ומניקור, מבצעים בסופר פארם ואיחולי חג עושים לי חררה. כדי להשלים את האויירה הלכתי לרוקן את הפח ושכן קרא לעברי: "חג שמח". לא נותר לי אלא להסיק בעצב שהניסיון להעלות למודעות את שוויון האישה משול לירייה ברגל ואז באיבר חיוני כדי לוודא פגיעה. אוף

אבל זה מה שכתבתי ביום ראשון, מאז עברו שישה ימים ויום האישה שוב לא אקטואלי ומה בכלל אני רוצה מכם? זו שאלה טובה. next. בעצם לא, לא next.

טוב, אני לא יכולה באמת להרפות, אז רק עוד כמה מילים ואתכם הסליחה. כי תכלס רציתי לכתוב על הנושא המגדרי. אחד הדברים ששואלים אותי לפעמים זה האם הישארותי בבית לא יוצרת אצל הילדים את ההטייה החברתית הזו שמקום האישה בבית. מודה שזה הטריד אותי, ילדים במידה רבה מסיקים מסקנות ממה שהם רואים סביבם ואם אמא בבית והיא מנקה, מכבסת, מבשלת מה הם ילמדו מזה? כמאמינה בשוויון (לא לוחמת - למה כל הזמן צריך להילחם במשהו? זה לא ברור לי אף פעם), כבר מהרגע שהבכור היה בגיל להבין הסברתי שמה שאני עושה זו בחירה ובחירה היא המשמעות של שוויון. כדי לוודא הבנה המשכתי והסברתי שכבר הייתי בדרך לדוקטורט, שותפה במשרד ומרצה ושהבחירה להיות איתם בבית היא לא מה שאישה אמורה לעשות.

די חששתי שמילים לחוד ודוגמאות מהחיים לחוד, היום אני כבר ממש בטוחה שהניסוי הזה הצליח. לא שאני מתכוונת להפסיק לפמפם להם את זה, אבל יודעת שזה עובד. הילדים שלי אמנם גדלים עם אמא בבית, אבל אמא שבחרה להיות איתם ועושה כל מה שהיא יודעת ומודה במה שלא ולומדת יחד איתם. הם נמצאים בבית עם אמא היא בסך הכל בן אדם, סך כל הבחירות שלה, מלאה בפגמים ועובדת עליהם כל יום. הם לא רואים את העולם מתוך קלישאות, הם רואים את העולם כמו שהוא, בני אדם כבני אדם ושויון כתנאי בסיסי שיש להאמין בו ולחיות לפיו. במידה רבה, הם הרבה פחות מוטים מגדרית מילדי בית הספר והניסוי הלא מודע הזה מרגש אותי. הוא גם האישרור הרשמי, לפחות מבחינתי, שכנראה אנחנו עושים משהו נכון.

מבחינתי היום שבו יבוטל הנוהג הנפסד של יום האישה הבינלאומי כמו שהוא נהוג היום, אלא אם כן הוא יחזור להיות יום זיכרון לנשים אמיצות, יהיה היום שבו האנושות תנצח. מנעד הנשיות הוא עצום, אני מכירה נשות קריירה מצליחות שהן התגלמות כל הסטיגמות הנשיות הבזויות ביותר ונשים בבית שהן התגלמות התכונות האנושיות היפות ביותר. היום שבו זה ישנה הוא היום שבו נפסיק לבחון נשים כנשים וגברים כגברים. אנחנו בני אדם, שבויים במגבלות של עצמנו ושבויים בדרך החשיבה שהחברה מתירה לנו, זה לא יום האישה, או שמא זה בדיוק יום האישה, אני כבר די מבולבלת.

בינתיים אני מאמצת לי את המשפט של איינשטיין (שאין שני לו והיום הוא יום הולדתו - ללמדכם כמה זמן עבר מאז שנכתבה המילה הראשונה בפוסט הזה ועד היום)- 

אישה שהולכת עם הקהל, לרוב לא תלך מעבר לנקודה בה נעצר ההמון. אישה ההולכת לבדה, עשויה למצוא עצמה במקומות בהם אף אחד לא היה.

אני הולכת בדרכי, בטוחה בצעדיי, לא בטוחה לאן אגיע, אבל אני יודעת שמוסכמות הן לא בשבילי. חושבת עצמאית, מפקפקת, לא מפחדת מכישלון, או מהודאה בטעות, ממשיכה לראות את העולם, את האדם ולדעת כי אני לא חלקיק קטן בתוך עולם שמתרחב, אם אאמין באפסיותי בתוך כל האינסוף הזה, עוד בסוף אאלץ לחגוג את יום האישה. לא רוצה לשנות אף אחד, שינוי זה לחלשים, החוכמה היא כל פעם לברוא מחדש. והבריאה כידוע, היא נחלתה של אישה וזאת מבלי לגרוע בתפקידו של הגבר (ט.ל.ח).

צ'ולענט פוליטי

בוקר יום ראשון, הגשם בחוץ יורד ללא הפסקה, בתוך הבית ילדים מתקשים להתעורר ואני כמו צ'ולענט שאחר לפרוח, מעלה את כל מה שהתבשל אצלי בסוף השבוע. והתבשל.

כבר כמה ימים שאני שומעת מאנשים רבים שהדרך להחליף את נתניהו היא דרך הצבעה למפלגות הגדולות, אין לי אלא להניח שהכוונה היא למפלגה בראשות לבני/הרצוג. לוגיקה פשוטה היות והצבעה לליכוד לא תועיל לנושא, יש עתיד אבודה וכחלון הוא יש עתיד חדש. בחיי שניסיתי לשמור על ראש פתוח כשזה עוד היה רק הרצוג, למרות אלפי ההסתייגויות ואדירים עדי שאין משהו אידיאולוגי שקושר אותי למפלגת העבודה (פאוזה לצחוק על אידיאולוגיה - האם בכלל ניתן לדבר על אידיאולוגיה במפלגות שכל הזמן קורצות למרכז כמו העבודה והליכוד, שלא לדבר על מפלגות מרכז כמו יש עתיד או הדבר הזה שעכשיו כחלון מנסה להריץ).

אחר כך חבר הרצוג ללבני, בחיי שניסיתי להעריך את העובדה שהאישה הזו שגדלה על ברכי ז'בוטינסקי ובאמת מאמינה בדמוקרטיה מצטרפת להרצוג ולו רק כדי להפיל את נתניהו, זה לא עבד לי, אבל יכולתי לשחק ברעיון למרות הצמרמורות שזה העביר בי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי להפיל את נתניהו זה בהחלט אידיאולוגיה כי האיש הזה מסוכן לכולנו. אז החלטתי למדוד את החיבור ביניהם בעיניים חיוביות - הם החליטו על רוטציה כי הדרך חשובה יותר מהפרסונה (מרענן), היא אישה (סוגיה חשובה), היא דמוקרטית (בעיניי זה חשוב), הם רוצים להוביל לשלום, הם לא נתניהו. כל זה היה חיובי ועוד איכשהו יכולתי לנסות את התרגיל המחשבתי של להצביע להם, אם כי אני מאמינה שמצפונית, בסופו של דבר, לא הייתי יכולה להצביע למי שלא מייצג אותי אפילו לא בשם ה"להפיל את נתניהו". 

אבל אז הם החליטו על השם "המחנה הציוני" - אני לא רואה את עצמי מצביעה למחנה "ציוני", זה מחנה שמדיר את כל מי שלא ציוני וקורץ לכל מי שבמרכז וימינה מעט מהמרכז. זה מסוג הקריצות שלא עושות לי את זה - מודה. אם זה היה המחנה הישראלי עוד ניחא, אבל ציוני מדיר מראש את כל מי שלא יהודי, לי יותר מקשה עם זה. אם כי אני לא באמת משתייכת למחנה הזה, הצורך כל הזמן להוכיח ציוניות הוא תעמולה מיותרת בעיני. אני מאמינה בישראל ולמרות הכל אוהבת אותה, אחרי כל ההגדרות הראשוניות שלי - ישראלית תגיע לפני ציונית. במידה מסויימת החזרה להגדרה ציונית נראית לי מיותרת הואיל ועצם החלטתי לחיות כאן הופכת אותי במידה מסויימת לציונית כמו בהגדרתה המקורית, רק שהגדרת הציוניות היום היא לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי יש מקום לפוסט מהגג על ציונות - לא עכשיו.

יכולתי עוד להבין את כל מי ששוקל להצביע למחנה הציוני הזה כי אסטרטגית זה נכון - חישוב פשוט של מדע המדינה. פיצול ההצבעה הוא בעייתי אם רוצים להחליף את השלטון והדרך להגיע להחלפה הזו היא חיזוק האופציה האחרת. אבל אז הגיעה לבני ל"מצב האומה". כן, אני מבינה שזה לא אולפן שישי, שזו תוכנית סאטירה, אבל אדירים - מישהו שמע איך האישה הזו מדברת? זה היה כמו לראות את מירי רגב, קצת יותר מתוחכמת עוד 10 שנים. לי זה עשה רע ורק קראתי חלק מהטקסטים, לא ראיתי את התוכנית. 

אם זה לא הספיק, הרי שקריאת הבוקר בעיתונים והידיעה שהרצוג ולבני מנסים לצרף גם את מופז וטרכטנברג, כבר הדירה אותי סופית מהמחשבה שלהצביע להם היא אפשרות במקרה שלי. עכשיו אני תוהה אם להסביר כמה זה מקומם ולא לעניין או שאתם מבינים לבד. עם כל הכבוד לרעיון של להעיף את נתניהו ובעיניי זה יותר מנחוץ, לא ייתכן שזו האידיאולוגיה היחידה. עם צוות כזה בתוך ה"מחנה הציוני", מה הדבר הראשון באג'נדה שלהם במידה והם אכן מצליחים? אני מצטערת אבל עם כזה "פאנל" של אישים, אני באמת לא יכולה לתת להם מנדט ליום שאחרי נתניהו. אני אשאר בשמאל הרדיקלי שלי אבל לא אהיה חתומה על הצבעה גושית שכזו. מבינה את הצורך להחליף את נתניהו, אבל לא יכולה להצביע למי שמראש יסנדל את כל מה שאני מאמינה בו, גם אם לא יקראו לו נתניהו.

זה לא רק הבחירות, זה היום שאחרי והרצוג שכל כך רוצה להביא שינוי, לא באמת יוכל להביא שינוי במצב הזה, בסינדול הפרסונלי שהוא הכניס למפלגתו. הפרסונות שעשויות להיכנס למפלגה לא רק קורצות למרכז הן לחלוטין לא החומר האנושי שיכול להישאר נאמן למפלגת העבודה. זו גם לא מפלגת העבודה יותר והמרחק האידיאולוגי ביני ובינה כבר בלתי ניתן לגישור. אז אם לא שינוי, אני כבר מעדיפה להצביע למה שנכון לי, כי המצב כנראה לא ישתפר הרבה ביום שאחרי נתניהו, אם יגיע כזה. זו אני שצריכה להסיק את המסקנות.

חשבתי לדבר רגע על כחלון, אבל אין לי כוח לדבר על עוד "אין עתיד". הקריצה למרכז של כל המפלגות היא כנראה אינדיקציה למצב החמור בישראל ולשבר האידיאולוגי שאנחנו מצויים בו. תכל'ס כיום זה מרגיש שכל המפלגות פשוט מלאות באנשים שבעיקר עסוקים באגו של עצמם. נכון, המחנה הציוני בתוך הרביעיה הזו (מחנה ציוני, ליכוד, יש עתיד וכולנו) הוא האופציה היותר שפוייה, רק שלי אין מקום באף אחת מהרביעיה הזו. היא מתאימה למי שמוכן להתפשר, אני לא מסוגלת, אולי זה פגם שלי, אבל זה מה שיש.

גם אין לי כוח וחשק לדבר על המצב בש"ס או הבית היהודי, אחרים יעשו את זה יותר טוב. אבל אם יש משהו שאיתו אני רוצה לקנח, רק שהוא לגמרי לא מתוק זה גל אוחובסקי. בעין השביעית כבר כתבו על זה לפניי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל האלימות הזו שבהוצאת הומואים ולסביות מהארון, צריכה להיות מוקעת. לאף אדם אין זכות להוציא אדם אחר מהארון, להתערב בחייו הפרטיים של מישהו אחר. אני גם לא מצליחה להבין, הקהילה מנסה לקדם שוויון זכויות, כבוד האדם בעיניי הוא פועל יוצא והניסיון האלים הזה להוציא מישהו מהארון הוא בטוה ולא מכבד.

מה יהיה הצעד הבא של אוחובסקי - לחייב ענידת טלאי הקהילה בשם הגברת המודעות? לכל אדם יש את הזכות לנטייה המינית שלו - זה לא עיניינו של אף אחד אחר. די לרוץ על טיקט של הומוסקסואל, אישה, גבר, וכולי. במדינה שוויונית באמת אין לזה כל חשיבות ובמדינה שעדיין לא נמצאת שם האלימות הזאת רק מזיקה. הבעיה שאנחנו כל כך רחוקים מזה ובמידה רבה הניסיון לכפות על חברי הקהילה לצאת מהארון פוגע הרבה יותר מאשר מקדם. ידע הוא לא תמיד כוח, אלא אם כן אנחנו מדברים על העובדה שאנשים בעלי ידע יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע - לא לזה התכוון המשורר.

עושה סדר

השנה אני חוגגת ארבעים. אדם, אישה, אמא, בת זוג, שמאלנית (סמול - זה טרנד שלא תפס אצלי), אתאיסטית, מחנכת בחינוך ביתי, כותבת, ישראלית, צינית (אך לא מרירה), מורדת.

די ממצה מבחינת הגדרות, כשהייתי צעירה יותר היו לי יותר הגדרות (שזה אומר בעצם שכנראה עוד לא הייתי מוגדרת). נשארתי עם העיקריות, אבל גם יכול להיות שאני מפספסת (שזה אומר בעצם שעכשיו בוקר, אני עייפה ויש מצב שאני לא חושבת על כל הדברים עד הסוף, אבל זה לא הופך את הרשימה הזו לרשימה בע"מ). התעכבתם על העייפה, נכון? יצאתי אתמול בלילה עם בת דודתי האוסטרלית (כך במקור), פגישת התעדכנות על אלכוהות בתל אביב, בטרם נשב היום יפות וייצוגיות ליד שולחן הסדר עם כל המשפחה. 

חזרה לרשימת ההגדרות שלי (שזה אומר שכן - זה תמיד אני ואני ואני), מה שמדהים אותי שמכל ההגדרות שהשלתי, דווקא המרדנית נשארה. אני מניחה שאמא שלי קיוותה (ולא בסתר ליבה) שהנערה שמרדה כמעט נגד כל כלל אפשרי תשיל מעצמה את ההגדרה הזו ככל שתתבגר, אבל עם היד על הלב זו ההגדרה היחידה שבאמת מלווה אותי מאז ומעולם. לא פלא שלמרות שבתכל'ס אני ילדה טובה גם בגיל 40, תמיד אשאר הכבשה השחורה. זו שלחמה למען הצדק כתלמידה, היא זו שלא הרגישה צורך ללמוד לבגרויות (אבל הוכיחה שאפשר להצטיין בלימודים גם בלי לשבת על התחת - טוב ככה זה כשיש קוצים), היא זו שאפילו הצבא לא הצליח ליישר, היא זו שלא קיבלה את הדין גם לא באוניברסיטה, היא זו שתמיד מורדת נגד כללים מטופשים, היא זו שלא סיימה את הדוקטוראט, היא זו שזנחה קריירה מבטיחה לטובת חינוך ביתי, היא זו שעכשיו "מבוזבזת" בבית. 

אני לא יודעת אם מרדנית זו המילה, אם כי כל אלה שניסו לאלף את הסוררת יעידו שכן. אני פשוט בועטת כשלא טוב לי ולא מוכנה לקבל את עול אי הצדק כדבר נתון. זה לא מרד נעורים שמורד כדי למרוד, זה פשוט הצמדות לאמונות שלי מתוך חוסר יכולת להתפשר עם דברים שלא מקובלים עלי. אם חיים רק פעם אחת, אי אפשר לחיות לפי כללים של אחרים. לא מטיפה לאחרים, מכילה את כולם (טוב, נו, כמעט את כולם) לא מחפשת חיים קלים, מחפשת לפחות בחיים שלי להרגיש נוח כמו שאני בלי תחפושות שבכלל נועדו לאנשים אחרים. אבל מה פתאום תחפושת אם פורים כבר עבר, עכשיו צריך לעשות סדר. אז לפני שאשב עם הרבה רצון טוב ואהבה לסדר משפחתי, שבו למרות שיהיה לי הרבה מה לומר על ההגדה המסורתית, אני אשב בשקט ואקרא רק כשיגיע תורי, בלי הערות על עוולות נגד פלסטינים ומבקשי מקלט, בלי לדבר על מאותגרי ביטחון תזונתי ומאותגרות תרבות האונס (הרי זה לא עניין של מדיניות ממשלתית, נכון? כן זו שאלה רטורית - אתם לא צריכים לענות), אני כותבת.

כמה קל לחגוג את הסדר, לחייך לכולם ולקרוא בקול רם, אבל את מה שיש לי בלב אני בעיקר שותקת, כי פסח הוא לא מרידה, הוא קבלת המצב. אוהבת חגים, בחיי שאוהבת, אבל רוצה אותם קצת אחרת. פחות דיבורים, פחות אלוהים, רוצה פסח של אנשים חיים ולא של אנשים כבויים. כל המצוות האלה לא שוות כלום, אם אנחנו לא בני אדם. רוצה מסורת - מסורת יהודית חילונית, מסורת מחברת ולא מנותקת. מסורת לא צינית ולא מחופשת ולא מתייפייפת.

לא ביעור חמץ - ביעור בערות, או שמא ביאור בערות. לפני הפסח הזה אני מבארת לילדי את המצב הפוליטי שידעו שאין הרבה מה לשמוח בכללי, אבל בפרטי יש המון על מה לברך #פרופורציות. בשביל זה גם לא צריך שום נוצה ושום מדורה.

הקדש שלי מקדש את החיים, יין נועד רק לעשות נעים בחיך. בפסח הזה אני מברכת רק על פרי הבטן ופרי הבחירות שלי. הם אלה שמוציאים אותי, הפרטית, מעבדות לחירות. 

הא לחמא? איזה בדיוק? של אלה שיש להם ואף אחד לא מקשיב כנראה. הנה תראו את הלחם - כזה אין לכם. מצחיק, נכון? הא!

מה נשתנה הלילה הזה? לגמרי הרמה להנחתה - כלום ממש לא משתנה. כמה קל להתקלח ולהתלבש במיטב המחלצות להתיישב לפני שולחן ערוך בכל טוב ולא לחשוב לרגע על כל מי שאין לו כי זה חג ומצווים לשמוח. שבו לכם מסובים ושמחים בתוך אינטריגות משפחתיות ואל תחשבו על אלה שאין להם שום ביטחון או אוכל או אזרחות או שקט. רק תנסו לשמור על שקט משפחתי, שרק החג הזה לא יהפוך להתכתשות רבתי. מלחמת אוכל זה כל כך שנות השמונים.

מצווה לספר את יציאת מצריים כי כיף לשקוע בעבר ולהאמין בניסים ולא לזכור שהניסים של היום הם בידיים שלנו. תספרו, תספרו ולא לא צריך להפיק לקחים או לנסות לשנות.

והיא שעמדה? עמדה, אבל כבר לא עומדת.  כי מי יצילנו מידינו שלנו? לא יודעת, אבל זה בטח לא כחלון. היא שעמדה כבר זקנה ודי אימפוטנטית.

וירעו אותנו המצרים - ממש כמו שאנחנו מרעים לפלסטינים. אבל למי אכפת? וו-או, איך שגלגל מסתובב לו...

דיינו - לגמרי דיינו, מה יש לומר?

שפוך חמתך אל הגויים - דווקא זה אנחנו עושים טוב, לא מתלוננת.

לא מודה לאלוהים על החסד, אין חסד, גם לא לבני האדם שהוא כביכול ברא בצלמו. הוא למד לענות אותנו, ואנחנו למדו לענות אחרים. לגמרי בדמותו ובצלמו. 

אחד מי יודע? מי יודע באמת? אני בטח לא יודעת. לא יודעת איך מתמודדים עם כל הצביעות הזו שנתקעת בגרון אפילו יותר מהמצה הזו. אבל העיקר שלילה אחד גם לחילונים יש אלוהים, והוא אחד והוא שלנו - יאללה כפיים.

אבל בינתיים חד גדיא - כי בסופו של דבר מה נשאר? 

חג שמח, חג חירות, חג אביב, חג מכבסת המילים. הקמנו מדינה וסדר עושים רק בפסח. סדר וסגר ועוני וייאוש.

יאללה, אז מה לובשים הערב? מה זה משנה כולנו לובשים צביעות...

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

שיחה בארבע עיניים עם עדי קול, טוב שיחה עם עצמי על עדי קול בקול, בעצם בכתב

יום עמוס עובר עלי היום, יום שלא מאפשר לי ממש לשבת ולכתוב ויש נושאים רבים שהייתי רוצה לגעת בהם. הייתי רוצה לדבר על ההרוג הירדני בגבול אלנבי, על הגירסאות הלא מתחברות, על חוסר ההגיון, על הסליחה של נתניהו ומה זה אומר - כי אם אנחנו מתנצלים, מישהו ודאי צריך לתת את הדין. הייתי רוצה לדבר על "מכתב הסרבנים" החדש ועל האומץ המופלא שמפגינים הנערות והנערים הללו בימים בהם מה שאנחנו קוראים לו דמוקרטיה מונח על שולחן הניתוחים של הממשלה לניתוח שאיבת תוכן מהמעט שעוד נשאר. אבל אני צריכה להתמקד ואם יש משהו שיושב לי על הלב היום זה הסטטוס האומלל שפירסמה חברת הכנסת הד"ר עדי קול. עוד יסופר רבות על עדי קול והסטטוס, על חברת הכנסת שמצביעה בניגוד לשיקול דעתה רק כדי לרצות את מנהיג מפלגתה, על האין דמוקרטיה ביש עתיד, ובצדק. אבל יש כאן הרבה יותר ממכירת החיסול של עדי קול את עצמה והעליה הזו על המוקש המטאפורי של קול היא משל להתנהלות הקואליציה שמוכיחה שהדמוקרטיה הישראלית היא אמצעי ולא מטרה, מטרת הקואליציה היום היא ללא ספק קידום אינטרסים צרים, אישיים ו/או סקטוריאליים. 

הרשו לי אם כן, לענות לעדי קול, כי אני זועמת כאישה (ועזבו את זה שאך מלאו 3 ימים לחגיגות יום האישה הבינ"ל - ללמדכם שוב עד כמה הוא מיותר ושולי להעלאת התודעה) על ההתרפסות, כישראלית על הבגידה באמון שיש לה מתוקף תפקידה (ואם היה לי כוח הייתי הולכת עם זה לבג"צ) וכאדם על הטפשות.

"היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות."...

במבט ראשון לו רק היתה מסתפקת בשורה הראשונה של הסטטוס שלה. אפילו בלי הסברים, יש מצב שאפילו הייתי מצטערת בשבילה, מבינה את חיבוטי הנפש ואף קושרת לה כתרים לא לה כיון שסביר להניח שהייתי הולכת על הסבר של משמעת סיעתית, זה גם היה מתבקש בעקבות העונש החינוכי שקיבלה קול מלפיד בפעם הקודמת כשנמנעה בהצבעה על תיקון לחוק יסוד: הממשלה להבין את החששות, כמובן בלי להסכים - הלאה. 

"...חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד."...

חשוב לי לומר, אם כן, שעצוב לי לשמוע את הסיבה שלך להצביע בניגוד למצפונך, בניגוד לסיבה שבגללה את יושבת בכנסת, בניגוד לאחריות שמוטלת עליך לייצג נאמנה את אמונותייך ולהילחם עליהן בספירה הציבורית, בניגוד להנחה שאת בעלת עמוד שדרה ולא מפרוקי הרגליים. יתרה חשוב לי לומר שסיבה זו היא מהגרועות ששמעתי ומוכיחה בעיות קשות בתחום שיקול הדעת. העדפת אדם אחד על פני מיליונים היא התנהגות חסרת אחריות המצופה אולי מילדה בת 16 מאוהבת אך לא מאישה בעל דוקטורט במשפטים ואי אילו שנות ניסיון למודות באתגרים והצלחות שלקחה על עצמה להיות נבחרת ציבור. אבל יותר קצר - יאיר לפיד הוא לא מתנת האלוהים לישראל ואת היחסים הלא ברורים שקול משרטטת אין מה לפרוט לחוקים על גבם של אזרחי מדינת ישראל, את ההערצה ללפיד ניתן לפתור כידוע בחברותא ד'סיעתא ד'לפיד על כוס דיאט ספרייט ויין.   

"...וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל."...

אם הייתי בבית משפט אמריקאי הייתי קוראת בענייניות מבלי להרים את ראשי מרשימותיי: "רלוונטיות?" כי זה באמת לא רלוונטי לגולל עכשיו את אבני הדרך ביחסי לפיד-קול . אבל קול טוענת שכאן הכל התחיל, כשיאיר בחר בה לחבור אליו למסע לשינוי העולם. קול רואה בזה סימן למחוייבות רגשית גדולה מדי לצערי, יש לי המון מילים להגיד כאן, אבל אני בוחרת לקצר בתשובה: הוא גם בחר בבועז טופורובסקי... אני באמת צריכה להמשיך?

אבל אם נאמץ את קו המחשבה של קול הרי שמבחינתה היתה זו הצהרת אהבה שמובילה למערכת יחסים מונוגמית לפחות מצידה, מרגע זה והלאה זה רק יאיר שבחר בה (אתה שומעים את הכינורות בעוד הקונפטי מועף מעל הזוג המאושר?) וכל השאר שילכו לעזאזל, כן גם כל אזרחי מדינת ישראל. זה גם סוג של מסע לשינוי העולם.

אבל אז היא מסיימת בפנינה - "להיות חברת הכנסת הכי טובה שתוכלי"  (עד עכשיו הייתי בטוחה שזה רומן אפי). אה, אז להיות כזו ח"כית משמעו להצביע בעד משהו שאת מתנגדת אליו? באמת? סגורה על זה? האמת שבתוך המערכת הלוגית, פרי עטו של יאיר, זה אפילו הגיוני - קודם נאמנות אחר כך עשייה. קודם תהיי נאמנה זה סיפור המסגרת ואם תהיי נאמנה ליאיר גם תוכלי להגיע רחוק, בייבי. ואני לתומי חשבתי שהנאמנות היא למדינה. טוב, אבל זו פוליטיקה ישנה בעצם.

"...הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי."...

היא באמת אמרה את זה?

זה שהצבעת לו בקלפי זה ברור, את ברשימה שלו, זה היה קצת תמוה אם לא. אבל זה שהוא הציע לך להיות במפלגה שלו, את אמרת כן וביום הבחירות כל מה שידעת עליו הסתכם במה שכל אדם מהישוב יודע עליו? אבל למה להתעכב על שטויות מכאן זה רק נעשה יותר טוב - מהטקסט עולים סממנים מדאיגים של גרופית שמדקלמת את המילים בחדר זרוע פוסטרים, קרוב לוודאי שיחד עם כפפת אגרוף שהיא הצילה מפח הזבל באחד משיטוטי הלילה בסימטת ביתו. והיא מעצימה את הרושם עם המשפט "הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת" - זה נשמע כמו רומן למשרתות - סליחה.

להגיב על יתר המלל יהיה באמת להקדיש יותר מדי זמן למשהו שנשמע כמו הזיות של מתבגרת עם הבעד שלו ושלה ולתת את החיים. אבוד. 

"...והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר."...

טוב, הם כבר מכירים שנה והגיע הזמן לעבור ל"בעד הבא", מה גם שאנחנו יודעים מה הוא עושה לה כשהיא נמנעת. היום היא בוגרת יותר - כן היא יודעת כבר לעשות שקר בנפשה בשביל הדבר האמיתי, זה שהשמש זורחת מעכוזו ולכן הג'ל מחזיר את הקרניים בעוד קול שרועה למרגלותיו מסונוורת. מה זה קצת דמוקרטיה? מה הבעיה עם קצת גזענות? יאיר יודע מה טוב בשבילנו. עזבו, קול מתברר היא לא בת 16 מאוהבת היא פשוט נפלה לאיזו כת משיחית עם גורו שכדאי לכולנו לאמץ, תזכרו - יאיר יוצא למסע חלומי לשנות את העולם והוא לא מעשן ג'וינטים. אבל קול מסבירה - היא הולכת יחד, אל האבדון או אל עתיד רע יותר, זה לא משנה, אחזו בידיים שלנו ובואו ניצור שרשרת אנושית אחת ההולכת יחד.

הקטע הבא הוא קטע של מודעות קורבנית מפחידה, המעלה קונוטציות של התנהלות של אישה מוכה. די מפחיד. ועל זה אומר- עדי קול, אף אחד לא רוקד על הדם שלך (קודם כל יאיר לא נתן הוראה), יש בך כנראה עוד קצת תודעה והיא ניצנצה בפיסקה זו כאקט נואש אחרון להחזיר אותך לעצמך. אין שנאה ליאיר כי אין מה לשנוא, הוא קצת כמו טופו, כל עוד הוא לא מתובל הוא לא מעורר שום רגש. אבל הפיסקה הזו לא נועדה למי שקורא את הסטטוס שלך, סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש, אבל הפיסקה הזו נועדה לסבר לעצמך את האוזן ולמצב אותך כקורבן. הבעיה היא שאת לא קורבן, את בחרת רק שאת בדיסוננס ובצדק. במידה רבה הפיסקה הזו אם בכלל, נראתה לי כמו משהו שתגיד חטופה שסובלת מסינדרום שטוקהולם, אבל אני לא מומחית בתחום.

"...ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני."...

ניסיון לשנינה ויש לזכור שהיא לא ישנה מרבית הלילה (אולי שווה לא להתנסח ארוכות כשאת עייפה, כי כמו שטענתי קודם, השורה הראשונה היתה מספיקה).

אני חושבת שהפיסקה הזו היא בעיקר שכנוע עצמי ואני מוצאת אותה קצת אינטימית לפרשנות. במאמר מוסגר אומר שכל פעם שמישהו מדבר איתי על רצון  חופשי וכוונה אני נעשית ספקנית כי מי שבוחר במשהו יסתפק בלומר בחרתי ולא ירגיש צורך לדקדק, כמו אלה שאומרים כל הזמן באמת, יו נואו.

אבל אז בא המשפט האחרון שהוא כל כך דוצ'ה-לייק .כאילו באמת? היא כותבת כזה דבר ואני צריכה לשתוק? אני בטוחה שאם הסטטוס היה על נייר הוא היה מבושם וחתום בנשיקה כי זה סיום כזה של לפני בליעת כמוסת ציאניד ברומן מסוג די נחות.

אבל באמת, באמת (כן זה מצחיק אותי) השורה התחתונה מבחינתי היא שאחרי שאני קוראת את עדי קול אני די בטוחה שאני באמת, אבל באמת (מצחיק) לא רוצה להכיר את יאיר. נשבעת. ואם אפשר בלי סטטוסים חושפניים כל כך להבא., אני אעריך את המאמץ וההערכה שלי אליך היא באמת לא משהו כרגע.

"...שיהיה לכולנו בהצלחה."

שותקת

אפרופו יום האישה הבינ"ל - ה- AK-47 מגיע גם בורוד פוקסיה? מחשבות קטנות על אי שוויון

יום האישה הבינלאומי יחול ב- 8 בחודש, אתמול ה- 4 בחודש נערכה תחרות מלכת היופי, הסמיכות בין שני האירועים האלה מעניינת.  אפשר לטעון כי תחרות מלכת היופי בעידן שלנו היום היא ההוכחה שנשים יכולות לעשות מה שהן רוצות, אני מוצאת את זה מאוד קלוש. לעומת זאת אני חושבת שהסמיכות מתארת בדיוק את המתח בו מצויות הנשים בחברה המערבית. בעיני, לא משנה כמה מתיחות פנים לעבר ה- PC (פוליטיקלי קורקט) יעבור הטקס הזה, הוא לנצח יקבע את החפצת הנשים כי איך עוד ניתן לקרוא לתחרות שבה נשים מולבשות בסגנונות לבוש שונים ומקבלות ניקוד על איך שהן נראות, מראות וזוקפות (את הגב - תפסיקו), כדי לסבר את האוזן הן גם קצת מדברות, אבל זה לא באמת משנה מהן תגדנה כי האמירה האמיתית שלהן היא בעצם המעמד.  

ת'אמת, גם את כל הרעיון הזה של יום האישה הבינלאומי אני לא אוהבת. אינני זקוקה ליום בו תּוּבַּע הערצה ברת חלוף (חיי מדף - בערך יום) לנשים באשר הן ויצויינו ההשגים הנשיים לאותה השנה (אבוי להתנשאות המוסווית). אני מבינה את הצורך בהחדרת השוויון לתוך חיי היומיום בעיקר מכיון שבעולם הזה אי השוויון עודנו מונצח במקומות רבים, אך אני לא מוצאת עדיין את הסיבה להנציח את השוני בין נשים וגברים, אם אין יום הגבר הבינלאומי, הרי שיום האישה הבינלאומי רק משקף את אי השוויון. אם זאת הייתה מטרתו של היום, להראות עד כמה אנחנו רחוקים משוויון אז עוד ניחא, אבל אם אני אמורה לקבל את זר פרחים אז תחסכו לי את טביעת הפחמן של הובלת הפרחים עד אלי ותביאו לי סביון שמצאתם בדרך ביום אחר.

מה שהכי מעצבן זה הטוויסט המדכא שקיבל היום הזה רק מוכיח ששום דבר לא באמת קורה, ולא, אני לא מתכוונת לכל הדיווחים העדכניים על אי השויון, אפילו לינקים לא אשים לכם על איך גופים ממשלתיים לא עומדים בחוקי "השוויון" המעצימים האלה. ואל תתנו לי לדבר על הקמפיין לשוויון הזדמנויות של משרד התמ"ת באינטרנט. אני מתכוונת לכל המבצעים לנשים (אז עזבו את המופע המרכזי של אייל גולן בכנס להעצמת נשים), יום האישה בישראל הפך ליום פינוקים נשיים במיוחד, ורדרד ומנצץ וזרוע שופינג ואפשרויות נשיות בלתי מוגבלות - מניקור במבצע מפנק, מבצעי אחד ואחד על אזורים נבחרים להורדת שערות לצמיתות, מבצעים בחנויות הפרחים, קפה ומאפה בהנחה לנשים, מבצעים בחנויות הבגדים ובטח ובטח בהלבשה תחתונה וכמובן שיעורי ניסיון בחדרי כושר. בקיצור זה מדהים איך מצליחות כל הסטיגמות בהן אנחנו לוחמות מדי יום להתנקז ולהזדכך דווקא ביום הזה. המבצעים האלה הם בגדר "קחי יום צ'ופר - קומי מהברכיים - אל תתאמצי על פאנלים היום, לכי שימי על התחת שלך (שנראה לא רע יחסית לאישה בת 40 ושלושה ילדים) תחתונים מפנקים מתחרה, שימי על עצמך שמלה שחורה קטנה, תפגשי עם עוד חברה לגורל על קפה ופנקו את עצמכן במניקור. בדרך חזרה תעברי במכון וככה מזיעה אך פורחת תחזרי הביתה לבעל מחכה עם זר פרחים ביד. מגיע לך. ואל תכנסי למטבח, היום נזמין פיצה, ת'כלים תעשי מחר. "אה, כן וקוקי - בדרך לאוטו קחי ת'ביטוח לרכב שחידשתי, היה מבצע לנהגות, הוא בנרתיק פלסטיק ורוד ליד הדלת..."

אבל בכלל התחלתי לדבר על תחרות מלכת היופי. אני לא עוקבת אחרי זה, אבל בשבילכם החלטתי להיכנס לעובי הקורה השנה - נכנסתי - יצאתי ואני מודיעה שאין מה לדווח. התחרות הזו כל כך אומללה בפני עצמה שכל מילה שתיכתב בנושא מיותרת באופן בלתי מתפשר. לא נראה לי הגיוני בשום צורה כל בזבוז הכסף האומלל הזה שנועד לבחון את גופן של נשים כדי להאדיר את מפעלן המסחרי של חברות פרטיות ולראות בזה כנס לאומי. אין לי שום בעיה עם נשים שיציגו את גופן, אם כי יש לי הרבה מה לומר על דימויי הגוף המעוותים של החברה המודרנית, זו החלטה של כל אישה והיא לגמרי מכובדת בעיני. אבל להתהלך במגוון בגדים כדי שיתנו לי ציון? אני כבר מעדיפה להתמודד עם הקריאות הסקסיסטיות שאני מקבלת כשאני יוצאת לריצה, בעוד שלט של העיריה מודיע על פרס ל"נשים מצטיינות" לרגל יום האישה (ה- AK-47 מגיע גם בפוקסיה? רק שואלת).  
  
אני לא צריכה יום שבו מנקודת מבט כל כך גברית, יעצרו ויחשבו עד כמה למעשה נשים תורמות לחיים. תעריכו/לא תעריכו אותי בשביל מה שאני בשוטף ועזבו את הנשיות שלי בשקט. מה זה היום הזה להעלאת המודעות לנשים? מה אנחנו סוג של מחלה? אם צריך עזרים מלאכותיים בדמות חוקים או העדפה מתקנת, טפלו בזה נקודתית. אבל אי השוויון בין גברים לנשים הוא לא משהו שצריך להעלות את התודעה הציבורית לגביו במשך שבוע עד לקרשנדו העז של יום האישה. ואתם יודעים מה עוד אני לא צריכה? אני לא צריכה לראות ילדות בגילאי 17-20 בממוצע שעושות פרצופים מלאי חשק, מדקלמות משהו כזה או אחר ומשעתקות את הדימוי הגופני הנשי הנלוז שפשה בנו. וזה לא משנה אם הבחורה היא הכי חכמה ומוכשרת בעולם, הדרך לפרוץ (גם אם דרך דוגמנות) היא לא דרך ענטוז בבגד ים לשם קבלת מספר. 

יש המון כוח בנשיות, כאשר היא מגיעה ממי שאת באמת ולא כאשר היא נעשית על ידי דפוסים שברובם משעבדים את הנשוא. שיוויון אמיתי מתבטא לא בשוויון מגדרי, אלא בשוויון אנושי. מעולם לא ידעתי להיות "אישה", ידעתי להיות אני - סוג מאוד מסוים של אישה שקיים באופן ייחודי בטבע כמו עוד מליארדי נשים אחרות שכל אחת היא ספסימן (הו, האירוניה בשם) בפני עצמו. אישית אני לא יודעת להיכנס לרובריקות שכאלה, אני מניחה שהיותי אישה הגדירה אותי במידה רבה אבל הבחירות שלי הן לא בגלל שאני אישה. מאז ומתמיד הייתי קודם כל אני ולא חשתי צורך להתנצל לא כשהתלבשתי חושפני ולא כשהחלפתי לבד גלגל לאוטו, לא כשנכנסתי למטבח ולא כשהתחלתי עם מישהו. אף פעם לא עצרתי לחשוב על דפוס התנהגות שהייתי צריכה לקיים מתוקף היותי אישה ואני לעולם לא אתחיל.  אני פועלת כמו שאני רוצה לפעול, באופן עצמאי ונתון לשיקולים רבים שאף אחד מהם לא קשור להגדרתי כאישה. לכן אני לא באמת צריכה יום בשבילי וכמוני כל אותן נשים אחרות. היום הזה הוא מס שפתיים, זה לא מה שנשים צריכות למרות שצריך לקחת את השפתיים מאוד ברצינות (הליפ גלוס הזה בא בפוקסיה? רק שואלת)

אני הראשונה להודות שנשים יכולות להיות נפלאות, לא כולן, גם גברים אגב וכל אדם אחר. בראיית העולם שלי, בני אדם לא נבחנים תחת פריזמות מיותרות (נו, טוב, משתדלת) - לא לפי מגדר, נטיה מינית או כל השתייכות אחרת. אני לוקחת אנשים כמו שהם, בלי לנסות לשנות, בלי לנסות לשכנע, לפעמים אני מתעכבת ולפעמים ממשיכה הלאה. פשוט. מבחינתי יום האישה היה שווה משהו אם היה בא לידי ביטוי ביומיום. אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום ובינתיים אל תחגגו לי יום אחד בשנה. רק מעטות מאיתנו זוכות להרגיש כאילו יום האישה הבינלאומי הוא חוויה יומיומית, אבל זה משהו שכולנו כנראה צריכות ללמוד לנכס לעצמנו, בעוד שבמציאות אנו נאלצות להילחם לא רק בגלל נשיותינו והתפיסות החברתיות המעוותות המגדירות אותה אלא כנשים ולמען נשים. 

בעוד שאני יכולה למצוא היגיון ברעיון של יום האישה הבינלאומי, עם תחרות מלכת היופי אני ממש לא רוצה בכלל להתמודד. כנשים, לדעתי אני צריכות לדחוף לביטול התחרות הזו בכל העולם, כל מה שיש בה זה מסחור והחפצת נשים וזו לא שום מקפצה נכונה לשום אישה. ופה בדיוק מצוי המתח הזה של המקום הנשי בחברה - כל עוד תחרויות מעין אלה מתקיימות, בואו לא נשלה את עצמנו יום האישה ימשיך להיות יום של כיף ופינוקים למין החלש, שהוא גם מה זה יפה... די, מגיע לה פרח, למסכנה, כל היום היא עבדה ושטפה וניקתה ובישלה וכיבסה ותלתה (טוב הכניסה למייבש פשוט לא נכנס פה לקצב), הסיעה ילדים, חבשה איזו מכה. ת'אמת בכלל מגיע לה איזה שואב אבק רובוט (במבצע לרגל יום האישה) - וואלה היא לא תדע מה לעשות עם הדקות שיתפנו לה. טוב, אז עזבו ת'פרח - נסגור על רובוט.  ואם זה רובוט שעבר תחרות יופי, תסמכו עליו שהוא גם יביא שלום עולמי ואולי יגדל להיות וטרינר כי הוא מה זה אוהב חיות. תגידו- שבוע שעבר לא היה איזה יום שקשור לחיות? גם היה בינלאומי, לא?

זה הזמן להרים את הראש - מחשבות על מנהיגה אמיתית. לזכרה של שולמית אלוני

המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה.  אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא  - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.

כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. 

אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.

השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.

כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).

העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.

החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה. 

"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)