7 דברים שלא ידעתם עלי? עזבו אל תתנו לי בכלל להתחיל

היום ננסה משהו חדש (אני לא יודעת למה אני משתפת אתכם, הלוא זו מראית עין בלבד - אני לא באמת שואלת, אתם לא באמת עונים ואני לא באמת מקשיבה). אני יודעת מצוין על מה אני רוצה לכתוב, אבל הוא לחלוטין לא מגובש לי ולכן לאלה מכם המחפשים טקסט ערוך ומהודק זה לא המקום. זה מתחיל מזה שהתעוררתי בבוקר (בעצם הלכתי לישון) עם משחק חדש-ישן שרץ ברשת, מטרתו לא ברורה אך הוראותיו ברורות, עליך לפרסם בסטטוס 7 דברים שחבריך לא יודעים עליך. עזבו את זה שהרעיון הוא נודניקי (כן נודניקי ולא טרחני) להחריד - אם חבריי לא יודעים את זה אולי ככה זה צריך להיות? או שאני באמת לא צריכה לספר על זה או שחבריי בהחלט יחיו טוב אם הם לא יידעו את זה, כך או אחרת זה מיותר. ואם ככה זה וזה עובד לכולם אז למה לשנות משהו שעובד? בכלל, אם היה לי צורך לשתף את חבריי לסְפֵירָה הוירטואלית לא הייתי מחכה לאיזה משחק ויראלי שיתן לי את האות. אבל כל המשחקים האלה, לבד מזה שהם מזכירים משחקי חברה של כיתה ד', הם ניסיונות מעט עלובים המכירים בעובדה שמרבית החברים הנאגרים במרחב הוירטואלי הם אנשים שאנחנו פחות מכירים - כלומר יש את המעגל הקרוב שמקבל דיווחים על בסיס פרטני ואישי ולא בדמות סטטוסים וכל השאר הם אנשים עם נגיעה לחייך בצורה כזו אחרת ולפעמים גם די ממש לא - אז למה לעזאזל שארצה לשתף אותם במשהו שלא חשתי צורך לשתף אותם עד כה? אם זו הדרך לקירוב לבבות, אני מעדיפה ללכת למטבח לאפות בראוניז זה גם מקרב וגם נעים בבטן שלא לדבר על הריח הביתי והחמים שהתענוגות החומים האלה מביאים איתם. 

בכלל במרחב הוירטואלי הזה יש לאנשים יש גישה הרבה יותר קלה אליך וזה יכול להיות מאוד מעיק במקרים מסויימים, כמובן שיש לזה מספיק פתרונות יצירתיים כמו Hide ו- block וכיו"ב. אבל העובדה שכל אחד יכול לתפוס אותך לשיחה כי אתה זמין וגם העובדה שכל אחד יכול לכתוב לך הערה ולחדור לך למרחב בלי חשבון ובלי טיפת נימוס הן די מציקות. זה שכל אחד חייב להוסיף את השנקל שלו לכל סטטוס מלמד על חריגה מהותית לתוך המרחב האישי  ויש כמובן את נושא המציצנות שגם הוא מעצבן לא פחות. בחיים האישיים שלנו אנחנו בוחרים בקפידה, יש לקוות, את חברינו ואילו ברשת החברתית רבים מנסים להשיג עוד חברים כאילו יש בזה משום סטטוס חברתי או איזה מדד לפופולאריות לאלה שבינינו שעדיין מבקשים תהילת עולם. אפשר היה לקוות, אם כך, שאם בלאו הכי אנחנו מתפעלים רשת חברתית על הקשרים קלושים יהיה קל יותר ליישם את "חיה ותן לחיות" הלכה למעשה. הרי אם x (לא האסיר, ולא הזמר, אלא אדם כלשהו) ואני נעשנו חברים על בסיס משחק וירטואלי משותף, הקשר ביננו יכול אמנם להתחזק וזו דווקא מעלת הרשת החברתית אבל הוא לא בהכרח חושב כמוני בשום נושא ואילו צרופו למעגל החברים שלי מזמן לו הצצה יחסית אינטימית  לחיי שלא תמיד הוא יבין את הגבולות שלה. אני מעדיפה תמיד למדר, גבולות פרוצים זה לגמרי לא הקטע שלי, לכן מעטים האנשים שאני מצרפת למעגל החברים שלי וגם לא אגיב לכל סטטוס שאני רואה. כאשר עולים לי בפיד סטטוסים שאני פחות אוהבת, אני עוברת הלאה, בטח לא מרגישה את הצורך להתריס בשום צורה או להפוך דיון כלשהו למסיונרי במהותו, בין אם הוא פוליטי, תזונתי, ערכי בצורה כזו או אחרת. אבל זה כן מעצבן אותי, מעצבן אותי כשאני רואה סטטוס של חבר שאיזה פוץ שהוא בקושי מכיר מחליט לענות לו ולאחל לו ולחבריו השמאלנים שיכחדו ולו בגלל שאותו אדם יכול היה לחלוף בקלילות מעל הסטטוס הזה במקום לשפוך את מררתו על כל העולם. מעצבנים אותי הויכוחים בין הקרניבורים לטבעונים, אין לי בעיה עם סטטוסים לגווניהם, יש לי בעיה עם זה שכל דבר דורש תגובה כי הוא לא - אנשים, הרף, שכל אחד כטוב בעיניו יעשה - מה אכפת לכם מה אני מכניסה לגוף? הנבזיות וההתלהמות שגוררים סטטוסים מעוררים בי את הרצון להתנתק ולא להתחבר, לצמצמם את רשימת חבריי למינימום ולהתמקד ביומיום ולא בהגיגים או ב- 7 דברים שאינכם יודעים עלי. 

אבל סתם, אם נניח הייתי רוצה לשחק הרי שהרשימה שלי הייתה מאוד משעשעת - ידעתם לדוגמא שאני אלרגית לחסה? הנה דבר אחד שלא באמת ידעתם עלי ושלא באמת נתן לכם כלום למרות שידע הוא כוח (אלא אם כן חיפשתם דרך לרצוח אותי מבלי לעורר חשד ואם זה מה שתכננתם נראה לי שנתתי לכם את כלי הנשק. מצד שני, אם זה מה שתכננתם תמיד קיימת האפשרות שאני ידעתי את זה ואני לא באמת אלרגית לחסה, אני רק רוצה לסנן אתכם בדרך מתוחכמת ואם באמת תנסו לבצע את זממכם תתפסו במערומיכם). והשאלה עכשיו זה האם אתם מצטערים ששיתפתי אתכם או לא. כך או אחרת דמיינו לכם 7 כאלה סעיפים - אז אפשר לומר שאני בעצם עושה לכם טובה כשאני לא משתפת אתכם...

מזהות יהודית ועד לקפה בשניים בשתי פיסקאות

די צאו לי מהזהות היהודית! אני יודעת שאין לכם כוח ושהיום כולם מדברים על ליברמן, אבל לא ברור לי למה כי בלאו הכי הוא יזוכה וישוב אחר כבוד למשרד החוץ בחיוך זחוח. אבל נו באמת, זה כבר היה ברור ברגע שכל מה שנדבק אליו היה תיק השגריר. אז זהו. אבל הבוקר קראתי שבצ"הל הפרידו כוחות ומעתה, דעו לכם הורים עבריים, חיל החינוך יופקד על הזהות היהודית והרבנות על תודעה יהודית. האמת מה יש להמשיך? נראה לי שזה הפאנצ' ואם זה לא מצחיק אז חבל. אני לא יודעת מה איתכם אבל לי יש תחושת קבס קלה מהצנטרפוגה היהודית הזו שמאיימת על כל ממברנה חילונית בחיי. בכלל כל ההתערבות הזו בחיי הפרט היא מיותרת. תנו לי להתחתן כמו שאני רוצה, לחנך את ילדיי כמו שאני רוצה, לא לסבסבד מוסדות דתיים שכלל לא נותנים לי שירות, לקנות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. בתמורה אני מוכנה לתת לכל מי שגר פה לחיות את חייו כראות עיניו כל עוד איננו פוגע בזולתו. אכבד כל אדם על בחירתו ולא אפריע לו, אבל די להפריע לי, די להטיל עלי סייגים ודי לבוא בדרישות ממני.

מאז שכתבתי את השורות האחרונות עברו כמה שעות טובות, היה לנו חוג מבוכים ודרקונים, מפגש, הבאנו הביתה 2 גורי חתולים מקסימים שאנחנו האפוטרופוס הרשמי שלהם לארבעת הימים הקרובים, נסענו ליפו לאכול חומוס, ראינו את "גנוב על המיניונים", אירחנו חבר, הכנו עוגיות, ארוחת הערב בתנור ועכשיו קצת משחקי קלפים ובדיוק התחלנו וגם סיימנו לארוז לקראת הנסיעה הממשמשת ובאה של הבזוג הלילה. ליברמן זוכה (נו, ברור, כבר חזיתי את זה מזמן) אבל בית המשפט גלגל לעברו את שאלת המוסר ועל תפוחי האדמה החמים הללו דרך הקוזאק והמשיך הלאה,קרב המאסף (ההתכתשות בבוץ, אם תרצו) בין הפרקליטות ליועמ"ש החל והוא כנראה לא רלוונטי לאף אחד, בנט הגן בגופו על השבת ולכן אנשים שעובדים שבעה ימים בשבוע לא יפוצו על עבודתם וזה רבותיי יציל את השבת, יוסף חריש נפטר, קרי מלמל חלושות משהו על ההתנחלויות אבל זה פחות חשוב מזה שאובמה חושב שנתניהו קוץ בתחת. זהו נראה לי. בכל מקרה, אני נערכת ל- 11 ימים נטולי בן זוג והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא שמירה על השגרה. אני יודעת את זה טוב מאוד, בעבודתו הקודמת היה בן הזוג נוסע מתמיד של יותר מדי חברות. לכן, בינתיים ויתרתי על כל מיני רעיונות מהפכניים של קמפינג עם הילדים ומיני אקסטרים שכאלה שכל פעם חולפים לי בראש לפני נסיעה שלו ותמיד מתגלים בדיעבד כרעיון גרוע מאוד. אז מזל שהחיים לא תמיד מאפשרים לי לשבת ולכתוב כי אחרת הייתי עוד ממשיכה עם דת ומדינה וזה כבר בטח יצא לכם מהאף. אפרופו אף, העוגיות מוכנות והם ילכו מצוין עם קפה של טרום נסיעה ורגע ולו קטן של שקט, בשניים.