נכון שלכל דבר יש פעם ראשונה? אז הנה - זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכתוב פוסט ויש לי כותרת. אין לכם מושג כמה פעמים ישבתי עם פוסט גמור ושלם (מבחינתי לפחות) והתחבטתי באשר לכותרת. פעמים רבות נתתי כותרת של "אין ברירה צריך לתת כותרת וזה הכי טוב שיש", פעמים פירסמתי והכותרת באה רק אחרי הפירסום והיא היתה טובה יורת מזו שנתתי, אבל אני אשת עקרונות ולא שיניתי. אין לי ספק לכותרת יש חשיבות גדולה ובכוחה לעיתים להביא עוד קוראים, לייצר עניין ותנועה, אבל אני עדיין מתפתחת. יש כנראה איזשהו מדרג אבולוציוני בכתיבה, כך שיש לי עוד לאן להתפתח ולשאוף. אולי זה המקום להודות לכם שאתם בכלל ממשיכים לקרוא ולמצוא פה ושם ניצוץ של פוטנציאל (לא, לא ניסיתי לדוג מחמאות, הלאה). אז הנה יש לי כותרת ואני כבר מלהגת על הכותרת ומהותה במקום להיכנס ישר לעובי הקורה. ייתכן שכדאי שאמשיך עם מנהגי לכתוב קודם ולכתר אחר כך כי אחרת עוד אגרום לכם לקטר, או חד וחלק לברוח.
הפוסט הזה מתחיל בכלל מהסטטוס הזה בפייסבוק: 'אני לא אוהבת משפטים בומבסטיים נוסח "לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי", למרות נכונותו. לא רק בגלל שאינני נמנית על המאמינים, אלא בעיקר משום קלישאיותו, מה לעשות לא אוהבת קלישאות, קחו אותי לכיכר העיר (כבר קיבלתי הצעות גרועות יותר לאחרונה ואני לא מחפשת מוות אלים וכמו כן סוריה אינה יעד טיולים מועדף עלי - תודה). אבל לפעמים אנשים פועלים עם המון אהבה, בתום לב וללא הבנה והם שוגים או פוגעים בטעות. זה קורה, אלה אי ההבנות הקטנות שמהן ניתן לצמוח. הן מותירות אותך לעיתים ללא אויר, ללא חיבוק וללא מרגוע. אי ההבנות הקטנות האלה מקורן לרוב בהמון כוונות טובות, הן יכולות כמו קלישאה אחרת להוביל אותך לגיהנום. הן יכולות להיות מקום אחר, טוב יותר, יפה יותר. הן יכולות להשאיר אותך חסרת מנוחה, בלי שתשימי לב שבעצם מישהו הציע לך כרית להניח את הראש ואת רק החלטת לא לסלוח. אני מטבעי מעדיפה להשאיר מקום ולקוות לצמוח. נראה לי שמצאתי רעיון חדש לפוסט. השעות הקרובות עוד יעידו. לילה טוב בינתיים ואל תשכחו שהרבה יותר טוב לראות דברים בצורה חיובית גם כשנראה שהכל די רע. לילה והחשיכה יודעת לסדר מחשבות'.
אז הפעם החשיכה לא ממש סידרה לי את המחשבות, כתבתי, מחקתי, ישנתי מעט, חשבתי הרבה ואני בכלל מעדיפה הפוך. עבר יום שלם בו היו אינסוף דברים לעשות, חוויות לחוות ותוכניות לשנות. ושוב התיישבתי לכתוב ושוב לא יצא. והכל מבולבל בכתיבה ולא סדור. והרי אנחנו היקים אוהבים כשמסודר, אבל כנראה שלפעמים הגנים הרוסיים שלי צריכים קצת לבלגן בכוונה, בכל זאת רוסיה תמיד היוותה יעד כיבוש וזה אף פעם לא צלח. אז אני מדשדשת בשלג כרגע וסטלינגרד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל אני בכל זאת אנסה לעשות כאן סדר, לפחות עם עצמי.
טוב, בעצם - קבלו תיקון, שום דבר לא התחיל עם הסטטוס חוץ מאשר הרעיון לפוסט. אהה, כמעט תפסתם אותי על חם עם אי הבנה נוספת. הכל התחיל מאי הבנה. הרבה סיפורים מתחילים מאי הבנה, זה חומר טוב לקומדיה או טרגדיה, זה חומר אנושי מהמשובחים. לאחרונה היו לי כמה אי הבנות ואני לא חושבת שזה עניין של דיקציה. זה גם לא עניין של אנשים שמכירים אותי פחות זמן מאחרים. זה משהו שקורה לכולנו והרבה. אולי הבעיה עם אי הבנה זו הפרשנות שאנחנו נותנים לה, אנחנו יכולים להבין לא נכון ולכעוס ואנחנו יכולים להבין לא נכון ולסלוח. כל התשובות בתוך הסקאלה הזו, והיא רחבה עד מאוד, הן קבילות, הן אנושיות ודורשות הבנה. אם מאי ההבנה צומחת הבנה, נוצר תיקון ומתאפשרת צמיחה מה טוב, אם אי ההבנה יוצרת גדיעה זה עשוי לפלח ולהשאיר תחושת החמצה לתמיד. אי ההבנה היא מהות הטרגדיה, אפשר לצחוק עליה, אפשר לצחוק איתה, אפשר גם לחדול.
פעם הייתי הרבה יותר כועסת, פחות מקבלת, יותר בועטת, אי הבנה פעמים רבות היתה מביאה לסגירה מוחלטת. היום אני אחרת, בעוד שאצל אחרים זה עשוי להיתפס כניו אייג'יות מעצבנת, הרי מי שמכיר אותי יודע שאני מתרחקת מתיאוריות כאלה כמו מאש. ההתבגרות והאימהות לימדו אותי להרחיב את הלב ולבטל גבולות במקום שבו אני אוהבת. לאהוב את מי שאני אוהבת ולהיות מוכנה לספוג במקום שפעם במקרה הטוב הייתי ממרפקת. אם פעם הייתי סוגרת את הספר, רק לא בספרים אמיתיים כי עוד לא נולד הספר שלא אתחיל ואגמור גם אם כל שניה היא סבל, היום אני מדפדפת. אולי כי פעם נכנסו לחיי המון אנשים והיום הם מעטים. מי שנכנס לחיי והופך עצמו לחלק, הוא גם מי שאני רוצה שיישאר שם, לכן אני מוצאת את עצמי מוכנה לוותר, לא כמו אסקופה נדרסת אלא כמו אדם אוהב. כי אי ההבנה היא רק טיפה בים, עוד משוכה שיש לעבור ולצאת ממנה חזקים יותר. לפעמים המוכנות הזו שלי מתקבלת באהבה, לפעמים היא מתקבלת כעוד פיצ'ר של אמא שתהיה מוכנה לעשות הכל ולתקן ובמקום להתמסר לה היא יוצרת אנטגוניזם וכעס. "די להיות הפסיכולוגית/די להיות האמא/די להכיל/די עם הלתקן כל דבר". אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מוותרת רק כשזה לא חשוב או כשברור לי שהצד השני לא רוצה ואין טעם להשקיע אנרגיה כשמישהו לא רוצה. כאדם שידע אכזבות וכעסים, שידע פעם לבעוט ולצעוק, אני בוחרת היום במוסיקה אחרת, ואני יודעת שזה יכול לעלות על העצבים - זה סיכון שאני מוכנה לקחת.
אי הבנה היא, כמו כל דבר החיים, בחירה. אפשר לבחור להתכנס בה כמו גם לצאת ממנה. אני פוקחת את העיניים, משתדלת להיות ברורה ועם זאת אי הבנות נוטות להגיע תמיד, במוקדם או במאוחר, במנות גדושות או אחת לכמה זמן. השאלה היא אם אנחנו יודעים למוץ את הבר מן התבן, לבדל בין הדברים, לבחור בתמונה הגדולה. כן לטעות זה אנושי, גם לסלוח זה אנושי, זה עניין של בחירה. האם אני נמדדת באי ההבנה או נמדדת במי שאני, על כל הרע (ויש) ועל כל הטוב (אפשר לקוות)? אני כותבת ופינק פלויד מתכתבת איתי ברקע.
So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?
זו תמיד בחירה, לפעמים לרגע צריך לשפשף את העיניים. להכיר במציאות בה שני אנשים עשויים לראות סיטואציה אחרת ולהחליט אם זו רק סיטואציה או שמא זה גדול הרבה יותר. עם האנשים שאיתי אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, עם אלה שמסביבי - נו אז באמת למי אכפת? אי הבנות יכולות לשטוף אותך כמו גשם, בגשם אני אוהבת לצאת החוצה ולפרוש ידיים ופשוט להירטב ולדעת שאחרי כן גם אפשר להתנגב. כנראה בתוך האדם הציני שאני, כל הזמן, עמוק בפנים נמצא לו אדם אופטימי שגם מחזיק מגבת
