והימים היו ימי נתניהו

כולם מדברים על גל הירש, אקדים אומר אין לי מה להוסיף לגופו של גל הירש - זו הפרשה האקטואלית. אולם אני מוצאת את תהליך המינוי עצמו בעייתי. זכותו של שר לבטחון פנים למנות מפכ"ל אם מבחוץ או מתוך המשטרה, אולם, לפחות בעיניי, חובתו המקצועית היא לבחון את האדם, על כל הבטיו וכמובן את תהליך המינוי עצמו. זו לא ההתנגדות של ראשי המשטרה, בהווה ובעבר, למינוי מבחוץ, להפך - כשהמשטרה מפגינה תסמינים ברורים של חולי (או שמא גסיסה) זה כבר כמה שנים, התנגדות שכזו רק יכולה לגרום לי להאמין שייתכן שהיא נושאת בחובה בשורה חדשה למשטרה שיכולה להביא רק למשהו טוב יותר.

ביננו דנינו השאיר אחריו גוף שאיבד מהאמון הציבורי בשנים האחרונות ונדבקו אליו מספר פרשיות שמאירות באור שלילי את המוסר המשתקף ממנו, זו בדיוק הסיבה שארדן צריך מינוי נקי. בינתיים, אני לא יודעת אם הירש נקי או לא, אבל אני כן יודעת שצצים דברים שהיו אמורים לצוץ אם לא לפני תהליך בדיקת המועמדים, אז לפחות בזמן, אבל בטח שלא אחרי ההודעה. אם שר מודיע על מינוי ומיד אחר כך צצות נקודות בעייתיות שיש לתת עליהן את הדעת, אז עזבו רגע את הפרסונה עצמה, זה התהליך שצריך לעורר דאגה.

רק תארו לעצמכם כמה מביך יכול היה להיות לו היה הירש מתמנה למפכ"ל וההאשמות לכאורה שאולי עולות מהרשות להלבנת הון ו/או ה- FBI היו מתבררות כנכונות? העובדה היא שמשהו במינויים האלה פשוט לא עובד. ארדן נחלץ להגנתו של הירש והסביר ש"קיים תהליך ארוך ויסודי" - תהליך ארוך ויסודי שלקח בחשבון את האחריות של הירש במלחמת לבנון? שבחן את תדמיתו הציבורית? שבחן בוודאות את ניקיון כפיו? כי ההתנגדות לגל הירש היא לא רק של אנשים שחרדים לגורל הארגון שבו הם נמצאים, יש כאן טענות של הורים ששכלו את בניהם לגבי אחריות פיקודית, יש טענות לסחר בנשק וגם להלבנת הון - איך "תהליך ארוך ויסודי" מפספס את זה? הרי אם היה תהליך ארוך ויסודי הוא היה צריך לצפות את כל אלה ושלשר והמינוי הטרי שלו יהיו תשובות מבעוד מועד. העובדה שאין . התשובות ששמעתי של עורך דינו של הירש לא ממש מספקות, לבד מזה שהן כותשות את ראש אגף החקירות ביסודיות מעוררת תמיהה. כל זה הוא בעיקר עדות שהתהליך הזה לא היה יסודי דיו, אלא בעיקר חפיפניקי ומבוסס אינטואיציה. אלא שמינוי מפכ"ל, או כל מינוי בדרגים האלה, לא פועל על אינטואיציה.

כנראה שנקיון כפיים, ממש כמו האמונה במהות דמוקרטית ומנהל תקין, הם לא ממש מה שחשוב במחוזותינו והנה בא תחקיר ערוץ 10 ומגלה שהשרה מירי רגב אולי העבירה כספים וחוזים למקורבים. באמת? מי היה מאמין? שרת התרבות בישראל מוקלטת בשיחה בה היא מנסה למצוא פתרון למנהל לא תקין ומסכמת את הפתרון בזה שהיא לא ידעה כלום. אלא שהיא מוקלטת, אז כנראה שהיא כן ידעה. מה תגובתה הרשמית של השרה שאלתם? ובכן הנה: "כל התהליך מתחילתו ועוד סופו אושר על ידי המשפטנים של המשרד ובוצע כראוי. נקודה" בטח כראוי, כראוי וביסודיות כמו נניח המינוי של הירש שמעוכב עד בירור החקירה. אגב ממשרד התרבות נמסר שההצעה הטובה ביותר ניתנה ממשרד יהושע ולכן הוא גם נבחר. אני שמחה על תגובת המשרד כי זה גם מאשש את מה שנאמר בהקלטה שזה מה שכדאי יהיה להגיד במידה ותצוצנה שאלות. הנה הן צצו, הנה המשרד עקבי. כמה נפלא.

ישראל אף פעם לא היתה חפה מקשרי שלטון ואתננים למיניהם, זה היה קיים וזה עדיין קיים וחבל. אולם יצירה של תהליכים מובנים המסדירים מינויים זו חובת המציאות והיא מחוייבת המציאות עוד לפני בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא והיא חייבת להיות נטולת פוליטיקה מפלגתית. ניתן לעשות את זה, רק צריך מנהיג שניקיון כפיים חשוב לו כמו גם התהליך הדמוקרטי והמהות הדמוקרטית. הם קשורים אלה באלה. אולם שלטון נתניהו מתמקצע בעיקר בהפחדה, אך כמו שמתמוסס לו קמפיין האנטי איראן של נתניהו, כך גם מתמוסס כל צורך בהעמדת פנים דמוקרטית, העיקר שנשאיר את הטרמינולוגיה.

ערכים מיותרים כמו ניקיון כפיים, דמוקרטיה, שלטון חוק הם משניים, מה שחשוב שנזכור כולנו שאנחנו ישראלים. ומה עושים ישראלים? הם ערבים זה לזה. ואם לא בערבות הדדית, אז בערבות בנקאית או פנסיונית. הי, אפשר גם לדבר על הגז? אבל אופס מי רוצה שנהיה מצרים? אגב, כבר מזמן לא הפחידו אותנו שאנחנו אוטוטו יוון. מה שלא אמרו לנו זה כמה עמוק יכול הסיפור הזה של ישראל להתדרדר. אבל הכל בגלל בג"צ הרדיקלים האלה. D9 זה מה שצריך פה, איפה מוטי יוגב?

מדינת הכל יחסי - כמה מקרי סרטן מול טיל שמפוצץ את הכל? פרופורציות

אני לא מתחברת לחיפה, כלומר אני מודה שהיא ממש נראית יפה בצילומי תדמית ואני מניחה שבאמת יש בה מקומות יפהפיים, וזה גם לא האוויר המזוהם, אלה כל מיני זכרונות ילדות שחברו להם יחד ויצרו אצלי דחיה מהעיר כנראה לתמיד. מכירה באיכויות של העיר, אבל שום דבר לא ממש יגרום לה להתחבב עליי. אבל זו רק סיבה אחת שבגללה לא רציתי לכתוב על חיפה היום. לא רציתי לכתוב על חיפה כי היום כולם יכתבו על חיפה. אבל כבר חודשים, סליחה התכוונתי שנים, שצריך לכתוב על חיפה. מעטים כתבו על חיפה עד עכשיו, למרות שברשתות החברתיות הנושא עולה די הרבה. אבל זה לא נושא סקסי מספיק כשזה רק זיהום אוויר מול טייקונים, זה נעשה סקסי כשפתאום יש ילדים חולי סרטן, רק ממתי ילדים חולים בסרטן זה סקסי? איזו מדינה מעוותת, מלאה במקבלי החלטות נרפים.

ראש עיר, וזה לא משנה מי חתום על הטפסים עצמם, נתן כל מה שאפשר לטייקונים, ופתאום עכשיו הוא עולה על בריקדות. כלומר לא הוא עולה, על בריקדות זאת אומרת, אבל כן לראיונות וגם מעלה סטטוסים בפייסבוק. ואלה לא בריקדות אלא משאיות עירייה, ולא רק שזה לא חוקי זה גם תכל'ס לא עושה כלום (חוץ מלעבור על החוק). אבל הוא רק שוכח שההתגייסות שלו היום למאבק בזיהום האוויר בחיפה היא לא אמיתית. היא רק עוד "מראית עין", בדיוק כמו זריקת האחריות על הממשלה. היא הרבה פחות אמיתית מההזדמנות לאורך השנים שניתנה בחסותו לכל המפעלים המזהמים. שנים שארגונים לאיכות הסביבה מתריעים על בעיות, על המפעלים הפטרוכימיים שבתוך העיר.

טוב זה באמת נורא מפתיע שמפעלים שכאלה בתוך מרכז עירוני הם סכנה בריאותית ובטיחותית, זאת אומרת זה באמת לא משהו שמישהו נניח סתם עם הגיון בריא יכול להבין לבד. ממש לא, זה דורש אי אילו ועדות חקירה שיחקרו ויבררו ויביאו נתונים שאפשר יהיה לטעון שהם לא חותכים אבל לנסח את זה כך שלא משנה מה יהיה כאן כסת"ח. אני לא היחידה שאכתוב על כל זה ולכן אני לא מרגישה צורך להמשיך ולהסביר, אותה דווקא מעניינת תופעת הספין של יונה יהב. מי שנלחם בזיהום האוויר בחיפה כמובן לא סופר את זה, אבל אזרחים רבים (ולא רק בתשלום) אשכרה תומכים בראש העיר שהפך בין רגע לאביר הלוחם העומד בחוד החזית של לוחמי איכות הסביבה והוא מנופף ביד אחת בילדים חולי סרטן וביד השנייה במסכת נשימה משל היו אלה חליפת ההצלה שלו.

יונה יהב לא ממש מודאג, הוא בעיקר עושה רוח כי זה טוב. הבחירות ממילא עוד שלוש שנים, אין לו ממה לחשוש - עיסקאות הנדל"ן הגדולות כבר נחתמו, איצטדיון ומגדל אשפוז יש והארנונה לא מפסיקה לדפוק - לכן, את תפוחי האדמה הלוהטים האלה, סליחה - אדי הגז הרעילים האלה, הוא נושף לעבר הממשלה. יונה יהב יכול לומר שהוא הסתמך על מסמכים רשמיים ועל פיהם בנה תוכניות, אבל העובדה היא שיונה יהב כראש עיר כבר מזמן, בלי שום קשר לנתוני זיהום האוויר, היה צריך ליצור תוכנית פעולה ארוכת טווח שמטרתה להוציא את המפעלים האלה משטח העיר. אני מבינה מדובר בתזרים מזומנים חשוב, ושלמפעלים להם חשיבות רבה בשוק התעסוקה, בכל אלה ניתן היה לטפל נכון וזו איננה הקדנציה הראשונה של מר יהב. 

ההתגייסות היום כדי "שהממשלה תפסיק לשחק בילדים שלנו" היא לשחק ב"ילדים שלנו לא פחות". עד עכשיו היו ריאותיהם של תושבי המפרץ הפקר, אפשר היה לטפל בזה, אבל פעמים רבות פצצות זמן הן הרבה יותר אפקטיביות אחרי שהן מתפוצצות. הרי היה ברור שזה יכול להתפוצץ בכמה דרכים - או עם טיל מלבנון או בסרטן. סבבה של הימור היה לא לעשות עם זה כלום - לסרטן לקח יותר זמן מאשר לחיזבאללה, זה נתן יותר שנים של ארנונה ויש לזה פחות נזק היקפי אם מדברים במספרים. כלומר נכון מגדל אשפוז חדש אבל עדיין לא מספיק לפיגוע המוני. אז אולי בכלל אנחנו צריכים לומר תודה שזה "רק סרטן" ורק "כמה ילדים" הרי 80,000 הרוגים בהתפוצצות טיל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אני לא יודעת איפה האלוהים שלכם בכל הסיפור הזה, אבל אם יש אלוהים לא תמצאו אותו באותו מקום עם יונה יהב. בחיפה הוא גם לא מרחם על ילדי הגן. תסלחו לי אבל זה מעצבן אותי, יותר ממה שאני יכולה להסביר.

אז תקנו את ההופעה הזו של יונה יהב ותקנו את ההופעות של נתניהו, אנחנו כולנו משלמים את המחיר והילדים שלנו משלמים את המחיר. זו אוזלת יד שניתן היה למנוע והיא לא נמנעת מתאוות בצע, אינטרסים ומדיניות לא מוצלחת של "יהיה בסדר". הפאסיביות של מקבלי ההחלטות מול האומץ של הילדים שנאבקים עכשיו בסרטן זה דיסוננס שאני לא בטוחה שאני יכולה לו.  

שוברת שתיקה ושומרת על תקווה

אתמול, יום שישי 6.6.2014, הלכתי אחר הצהריים לאירוע של "שוברים שתיקה" לציון 47 שנות כיבוש, בצד הפלסטיני היום הזה נקרא "יום הנכסה". גם בשטחים ציינו את היום הזה ולא זה לא חדש, למרבית האוכלוסיה הישראלית זה פשוט לא חשוב כי בששת הימים כוננו את המיתוס הישראלי שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב, בלי לשים לב שהוא מכלה אותנו כבר 47 שנים.

בעוד שאני יכולתי לסיים את כל סידורי, לנסוע ברכב עם ילדיי למרכז תל אביב, לשמוע מוזיקה, להוריד אותם בפיצריה האהובה עליהם ולהיפרד מעליהם לרגע, במרחק של 35 קילומטרים ממני בבילעין ציינו גם 47 שנות כיבוש ומה רב ההבדל בין הכינוס בכיכר הבימה להפגנה בבילעין. כוחות צה"ל שמתורגלים בהפגנה בבילעין ולרוב רק מתלבטים בין סוג הירי גז/גומי/חי על המפגינים, הגדילו לעשות הפעם והסתתרו בצד הפלסטיני, הם התגלו מהר מאוד ולכן, כנראה מתוך לחץ כי ההסוואה שלהם (שהיתה גרועה למדי) הם מיהרו להפעיל אלימות מיותרת. כרגיל חלק מהאלימות הופנתה דווקא אל מצלמים כי טיפול טוב בהפגנה כנראה משמעו כמה שפחות עדויות מצולמות. מילים אפשר להשתיק, תמונות מדברות בעד עצמן.

תמונות מבילעין אתמול של הצלם רני עבדל-פתח

בניגוד לבילעין, שם התמונות לא זקוקות להסבר, אבל המילים לא נשמעות, את האירוע בכיכר הבימה, לא הייתי צריכה לצלם. אירוע סטירילי שקט של מילים מהדהדות. קורעות את הנשמה כמו שכדור גומי קורע רקמות. מנטרלות. סודקות אט-אט את פסאד המוסריות שדובר צה"ל כל כך מנסה לקדם. הן נפלו אתמול על אוזניים של מי שיודע כבר מזמן מה מדיניות ישראל בשטחים, שום אוזניים ערלות לא היו שם, כי ממילא הן לא רוצות לשמוע. כך זרמו להן עדויות נוראיות באוויר הפתוח, מילים שסיפרו על גודל הזוועה, על אי הצדק, על ילדים שלובשים מדים, משתכרים מהכוח ומאבדים צלם אנוש. כמה בנאלית אהיה אם אכתוב על בנאליות היומיום בשטחים הכבושים. כשאפשר סתם להרביץ לערבים ושלאף אחד לא יהיה אכפת, שאפשר להרוג ולשקר בדיווח. ואם אני אגיד שהיעדר המוסר כבר נמצא גם בתוך הקו הירוק יגידו לי שאני סתם יפת נפש ושזה לגמרי לא נכון. אז יגידו, אז מה? אני החלטתי שאני לא שותקת. קו השתיקה הוא דקיק אך הוא חומה בצורה, כי רק לערבים פותחים פה את העיניים, פשוט כי לפעמים אי אפשר לסגור אותן כשהעפעף כל כך נפוח, אם אתה חי בישראל אתה יכול עצום אותן חופשי ולהרגיש מנצח. 

אני בת 40, גדלתי לתוך הכיבוש, הבכור שלי בן 11 גם הוא גדל לתוך הכיבוש, גם אחותו וגם אחיו ואני לא רואה את שרשרת העוול הזו נשברת. גם אותי גידלו נגד הכיבוש, אבל התקופה הייתה קצת אחרת ואני לא ההורים שלי ועוד לא היתה אינתיפאדה. 10 שנים לא ממש דיברתי, זאת אומרת הסברתי למה לא נוסעים לבקר את אחותי המתנחלת שאני כל כך אוהבת, דיברנו על צדק ושוויון, אבל בעיקר נזהרתי בילדות שלהם וניסיתי להבין איך עובדים בתוך החינוך הביתי. כבר שנה שאני לא ממש שותקת. את הילדים שלי אין לי אלא לגדל מתוך הבנה שהחיים אינם נמדדים בעובדה שכל עוד אתה לא סובל הלכה למעשה מעוול אתה יכול להמשיך לשתוק, את הילדים שלי אני מגדלת מתוך ידיעה שהדבר היחיד שאסור זה לשתוק. לפעמים השתיקה משמעה מוות, חידלון, לפעמים משמעה הסכמה. אני לא יכולה להמשיך ולשתוק ולהסכים לפשעי מלחמה.

הילד שלי ילך איתי הערב להפגנה נגד הכיבוש, הוא יצעד לצידי ואני אדע שאת שלי אני עושה, גם אם בקטנה. הילד שלי, שלפני שנה בכה כי הוא לא רצה לשרת בצבא ואני מיד אמרתי שהוא לא באמת חייב אבל שיש לו עוד זמן להחליט, אמר לי לפני כמה ימים שאולי הוא כן ישרת בצבא כי צריך שאנשים כמוהו ישמרו על פלסטינים ויתנו דוגמא אחרת. אני לא רוצה שהוא ישרת בצבא של כיבוש, אני לא רוצה שהוא יצטרך להיות מצפן ומוסר, אני לא רוצה שהוא יפגע - לא פיזית ולא נפשית, אבל אני כל כך גאה בו כי אנשים כמוהו אולי מתישהו יכולו לנתץ את השרשרת. 47 שנים הן 17,155 ימים. היום 17,156 ימים לכיבוש ואני אסתכל על הבן שלי ואנסה להאמין בכל מאודי שאפשר גם אחרת. פשוט כי ילדים זה תקווה ואפילו מתוך תיבת פנדורה השתחררה התקווה.