חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ממ"ד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ממ"ד. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.

יום ראשון, 20 ביולי 2014

קוצר ראייה

כבר לא אכפת לי איך תקראו לזה - צוק איתן, מבצע צבאי, מלחמה, כניסה קרקעית, או כל שם אחר שתרצו, ראוי או לא ראוי לא אכפת לי. בעיני המצבהזה הוא בלתי אפשרי. עזבו את דעתי על המבצע, מעולם לא חשבתי שאגדל את ילדיי בתרגולת אזעקה. שריקת הרוח בדלת המרפסת, אם לא נסגרה היטב, מקפיצה אותם מיד.

לפני 3 ימים נסענו לים. יצאנו מהרכב כי החנינו, לא דווח על אזעקה. מעלינו בדיוק הסתיים יירוט. המרכזית, הפיה/נסיכה המנצנצת, מביטה למעלה ואומרת: "אוי כמה שהעננים האלה מתפוגגים יפה". "זה יירוט", מפטיר הבכור בידענות מעציבה. 

שלשום חזרנו ממסיבת יום ההולדת של הבכור, בכניסה לרחוב החלה אזעקה. אני מחשבת זמנים והיתכנויות, שתי אפשרויות: להמשיך לנסוע לחניון התת קרקעי, מרחק דקה נסיעה או לעצור ולהסתופף בין מכוניות חונות. אם יש לנו 90 שניות ההחלטה ברורה - לנסוע. מעלינו רקטות מחפשות משהו ליירט ומתפוצצות מעל. המרכזית: "וואו זה כל כך יפה, כמו כוכבים זזים." הבכור: "זה באמת יפה רק שטילים הורגים אנשים".  

תרגולת אזעקה- שומעים, ממ"ד, משחקים, יוצאים. בתוך כל זה ממשיכים בשגרת החיים. הילדים שלי לא לחוצים, אומרים לי שזה בגלל ההורים. זה נכון, אנחנו הורים רגועים. כל הזמן אנחנו מחנכים אותם שאנחנו כאן כדי לשמור, להגן ולאהוב. אין דרך אחרת לגדל ילדים חוץ מלעטוף אותם בכל האהבה והביטחון האפשריים. אבל ביננו זו תחושת ביטחון מזוייפת כי מהדברים הנוראיים באמת אין לי דרך להגן עליהם, יש לי רק דרך לאחר את הרגע שהם יהיו חשופים אליהם וזה מדכא. 

שנים גידלנו ילדים מתוך רצון שלא ילבשו מדים והם תמיד לובשים. ממשלות בלי אופק מדיני, בלי רצון לשנות, ממשלות של הסתה וחינוך עקבי תחת הדגל של יהודים נרדפים שכל הערבים רוצים להשליך אותם לים. באמת מוזר שנשבינו בקונספט הזה ואנחנו לא רואים כלום מלבדו. אז זהו שבעיני בוגדת שכמותי קיומה של מדינת ישראל בכלל לא עומד בספק, החמאס בעיני הוא בעיה ותו לא, הדרך שלי לפתור את הבעיה היא במשא ומתן למרות שנראה שאיחרנו כל רכבת אפשרית. מה שמפחיד אותי לגבי קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר זה המצב הפנימי שלנו עכשיו. מדברים בלי סוף על דמוקרטיה בלי להבין את משמעותה בעוד ההנהגה משתמשת בכלים דמוקרטיים רק בשביל הפרוצדורה. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן, ממהות והיא מתחילה לקרוס לתוך עצמה. חינוך ילדים לערכים הלא נכונים מביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו והוא לא מקום טוב. רוצים איום קיומי אמיתי? הפלאנגות היהודיות היום והעדר הטיפול בהן הן האיום הקיומי, אבל תשלחו אותי לעזה. עד עכשיו תמיד חזרנו לסוג של נורמליות אחרי כל מבצע צבאי, הפעם אני חושבת שהנורמליות מאיתנו והלאה. אם לעשות פראפראזה על סיסמת משרד החינוך - "האזעקה הזו היא לנו". אלה לא הטילים שיגמרו אותנו, זה העדר הדמוקרטיה בתוכנו.

תמונות זוועה מגיעות כל הזמן מעזה, ילדים פצועים, ילדים מתים, גופות מפוזרות ברחוב. תיעוד סטילס ווידאו של פשעי מלחמה.

תמונות של נופלים על דפי העיתונים והאינטרנט (טלוויזיה אני לא פותחת כבר שבועות). ואני יודעת שיהיו עוד. לא יכולה להכיל את השכול הזה. מוכרים לנו מלחמת ברירה. היא עולה בחיים שלמים ובינתיים גם 2 מיליארד שקל. מה זה יתן? כל עוד לא מיוצרת שום אלטרנטיבה מדינית כל מה שזה ייתן זה עוד מוות.

איך מגדלים ילדים בתוך מוות ושנאה?

אני יכולה להבין את ההסבר למלחמה הזו, למרות שאני לא מסכימה איתו. אני יכולה לכבד אנשים שתומכים ללא סייג בישראל. כשאנשים מסבירים לי שכאשר התותחים רועמים זה לא זמן להעביר ביקורת, אני יכולה להצטער שזה הלוך הרוחות. אבל כשאנשים מסבירים לי שארבעה ילדים שנהרגו בהפגזה של צה"ל זו לא בעיה של צה"ל אלא של החמאס והפלסטינים ולכן הם לא זכאים לחמלה, אני נחרדת. לרוב יש הקבלה בין האנשים האלה ואלה שאומרים שכל ישראל ערבים זה לזה ושלכולנו לב יהודי ענק. איזה מן לב יהודי ענק לא חומל על ילדים? מי יכול לומר לי שארבעה ילדים מתים על החוף זה בסדר, אבל העיקר ששום ילד יהודי לא נהרג? ולא אני לא רוצה שילד יהודי ייהרג בשביל האיזון. אני רוצה להפסיק את המוות, משני הצדדים ואם ישראל צריכה להתנהג בבגרות ולהתקדם, אז כן אני מצפה מישראל לעשות את זה. ביום שהפלסטינים יאהבו את ילדיהם יותר משישנאו אותנו? ואנחנו, מה איתנו? מעולם לא רציתי שישוו אותנו למדינות שסובבות אותנו, הן לא הסטנדרד מבחינתי. האמנתי בכל ליבי שמוסר וצדק ינחו את דרכנו. טעיתי. שנאה מלכדת הרבה יותר, רק ששנאה גם מאכלת, את כולנו.

בלילות פוקדים אותי חלומות זוועה. לא חלמתי כבר שנים. עכשיו אני לא רוצה לחלום. 

"חברים" מסבירים לי שבגלל שלילדים שלי יש ממ"ד וצה"ל תוקף ברצועה אני יכולה לחיות כאן כמו בוגדת. "חברים". החברים האמיתיים שלי, הם גיבורים אמיתיים בעיני. הם אלה שהיו אתמול בהפגנות נגד המלחמה הזו ובעד דו קיום. הם חטפו אתמול מקכת, בקבוקי זכוכית ואבנים, הם מקבלים איומים על חייהם, מקללים אותם, והם ממשיכים. אני אתמול כשלתי, לא הלכתי לשום הפגנה. הילד שלי פחד. גם אני פוחדת. פוחדת לא ללכת, פוחדת כן ללכת ופוחדת מהפסימיות שנפלה עלי ותפסה אחיזה בכל נימי קיומי.

אנשים "מתונים" תוקפים אותי, בניגוד ל"קיצוניים" שמאיימים עלי, הם רק מסבירים לי כמה אני לא לגיטימית. אני נבהלת מכמה האחיזה שלנו בדמוקרטיה היא קלושה. לכל אותם אנשים שמסבירים שצה"ל חזק ומוסרי, אי אפשר להסביר שגם שבהנחה שזה נכון, אם לא נשמור על הדמוקרטיה זה לא שווה כלום. אין בליבי דבר נגד חיילי צה"ל, בין אם אני מסכימה למבצע ובין אם לא, הם קרבנות, בדיוק כמו האזרחים, קורבנות של מדיניות הממשלה, רק שבניגוד לנו, האזרחים המוגנים יחסית, הם עשויים לשלם בחייהם. אני לא אקרא לשום חייל צה"ל בוגד, גם אם פעל בניגוד למה שאני מאמינה בו. אני סבורה שאנשי השמאל שיוצאים נגד חיילי וטייסי צה"ל עושים טעות קשה, גם אם הם בטוחים שהם אומרים זאת בשם המוסר והצדק. מי שצריך למחות נגדו זו הממשלה, כן זו ששותקת עכשיו נוכח גלי ההסתה שעברו כל גבול. בעצם, לא רק שותקת, בעיקר נישאת על גבם.

אנשים שלא באמת מכירים אותי וגם כאלה שחושבים שכן מסבירים לי שבגלל שאני לוקחת את הבכור להפגנות אני מחנכת אותו שיש רק דרך אחת. אתם לא מכירים אותי, אני מחנכת את כל הילדים שלי להוקיר ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא מאמינה באלוהים, אבל מכבדים את מי שכן. שמאלנית, אבל מכבדת את מי שלא. כל פעם שהוא נחרץ לגבי העמדות שלו אני מלטפת אותו ואומרת לו שיש לו זמן, שהוא לא צריך להחליט בגללי, שהוא יגדל ויחליט לבד מה טוב לו. אבל מסבירים לי שאני מגדלת בוגדים. מי אתם שתטיפו לי בכלל? מתייגים אותי כמו שבא לכם בכלל בלי להקשיב. כן, גבולות הדמוקרטיה. אני מקפידה על הדמוקרטיה, מקבלת את השלטון הקיים, אבל במצב הנוכחי הדמוקרטיה שלנו כל כך קלושה שאי אפשר אפילו למחות. 

המחאה היא בסיס חיוני לדמוקרטיה, דמוקרטיה אמתית יכולה להכיל אותה. אם לא הייתה מחאה היינו צריכים לדאוג. אבל למי אני מספרת את זה? מי שלא רוצה ממילא לא מקשיב. רואה תגובות של אנשים ברחבי הרשת ומבינה שבעצם הרצח הפוליטי הבא כבר כאן, הוא רק מחפש את הקורבן. אחרי זה ישראל לא תשתנה לנצח, בקלישאה הזו היינו ב- 1995. זה ששום דבר לא ישתנה זה מה שהכי מפחיד אותי.

בינתיים עוד 13 חיילים נהרגו היום, 18 חיילים עד עכשיו. המחיר הזה עוד יאמיר. ואני בוגדת כי אמרתי שצריך להימנע מהמחיר הזה. לא הייתה שום הסלמה בעזה, ספין תקשורתי שכולם מאמינים בו והממשלה שלנו מזינה. מאז המבצע האחרון הדרום סופג וסופג ופתאום החליטו שדי? נתניהו לא רצה במשא ומתן. הספין הזה הוא עלינו, אבל המחיר הוא כבד. והמשא על הלב כואב הרבה יותר. 18 חיילים נהרגו ואני בוגדת כי מראש צעקתי לא למבצע הזה, נכון? זו כנראה קריאה אחרונה למדינה שבחרה לחיות על החרב ומאשימה אחרים. מקרה קלאסי של הכחשה. הכחשה שעולה בשכול. אז עכשיו תספרו לי שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים וכל המתים המוטלים לרגלינו הם ההוכחה ואני אגיד שאי אפשר לכבוש עם שלם ולא לתת לו תקווה ולחשוב שהם פשוט יהיו בסדר עם זה ואם לא אז פשוט נעשה פה עוד מלחמה. המלחמה עם הפסטינים עולה לנו במלחמה בתוכינו והמחיר עליה הוא כבד עוד הרבה יותר.

אני לא רוצה על הגב שלי את המתים הבאים. לא רוצה לשמוע את יאיר לפיד מספר על יום של לחימה קשה. אפשר היה להפסיק את זה, זה עניין של קוצר ראייה.

רק המתים רואים בסופה של המלחמה. תסלחו שאני מבקשת חיים, באמת סליחה ומחילה.

יום שבת, 12 ביולי 2014

מבצע הארי פוטר - התשובה האימהית לצוק איתן

על שני דברים סמכתי הבוקר, אחד רציתי שיקרה והשני שלא. כשהלכתי לישון אחרי ארבע, ניסיתי לשכנע את עצמי שהשעון הפנימי שלי יעיר אותי בשמונה ושאין סיבה שוב לקום מהמיטה ולשים שעון. מרוב שיכנועים לקח לי עוד איזה שעה עד שנרדמתי, אבל מילא - חוץ מזה הייתי סגורה על זה שאם לא אני אז בטח החמאס, וזה דווקא לא ממש רציתי שיקרה. כך או אחרת שניהם לא קרו. אבל קמתי לפני תשע אז בעצם זה כמעט הסתדר. שני קולות נרגשים העירו אותי הבוקר - הבכור והמרכזית שגילו חלק ממה שסייימתי בלילה ולמרות השיטוטים לא מצאו את מה שהחבאתי, כלומר זה מקסים שהם מעורבים בכל דבר במסיבה אבל צריך איזו הפתעה או שתיים. 

הבכור בן 11 מחר וכיאה וכיאות לילד שבגיל 5 כבר החליט שהוא קורא לבד הארי פוטר הוא גם חוגג הארי פוטר. בסתר ליבו, אני מניחה שקינן בו שמץ תקווה שבכל זאת יקבל איזה דואר ינשופים אמיתי, לא כזה שאמא עושה, כזה שיביא ינשוף, על קלף אמיתי ואם אפשר - בכל זאת בעברית. במקום זה הוא יקבל מסיבת יומולדת של הארי פוטר שהוא ואחיו, עם מעט עזרה, הגו תיכננו וסייעו בביצוע. יום שלם של לימודי קסמים בסניף הישראלי של הוגוורטס איש שם בפריפריה של מרכז ישראל ולא ניתן נ"צ כי האויב מאזין. 

אני אוהבת ימי הולדת, אני אוהבת את ההכנות לימי הולדת, אני אוהבת להפעיל את ימי ההולדת של הילדים שלי, טוב גילוי נאות למעט רגע אחד - הרגע של העוגות בו פתאום הילדים מרגישים כמו גדוד של חיילים עצבניים וכולם צועקים ובא לי כמו קרמר רגע לצעוק Serenity Now. אבל זה עובר והם יחסית שקטים כשהם אוכלים מתוק. הידיעה שאנחנו עושים את הכל בעצמנו היא כל כך מרגשת. הידיעה שהילד/ה שלך, שתמיד יודע/ת שהוא/היא האחד/ת ובכל זאת שבועות של הכנות והכל בשבילו/ה, זה מרגש ונפלא ומשמח כמו ששום דבר אחר לא יכול להיות. אין כמו לחגוג את עצם היותם של האנשים שאת אוהבת בחייך. טוב למעט ימי ההולדת של הבנזוג ששונא ימי הולדת ומדכא בי כבר שנים את הרצון לחגוג ביומולדת שלו שהוא דווקא יום שאני אוהבת במיוחד מכל הסיבות הברורות. 

לנוכח המבצע הצבאי שמתחולל כרגע, המבצע הפרטי שלי הופך לסדנא תרפיוטית להחריד, שעות של עבודת יצירה משותפת עם הילדים, הפלגה על כנפי הדימיון ודחיקת מגבלות האדם וככה בכמה ימי עבודה מאומצת נהפוך לרגע מציאות עגומה לשיא של כמה רגעי אושר בתוך בועתי הקטנה. רק תחזיקו אצבעות שבהוגוורטס לא יהיו היום אזעקות כי בהעדר האפשרות להתעתק בהוגוורטס (אנשים אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת, תנו לי להמליץ על 7 ספרים ואם אפשר באנגלית), ריצה לממ"ד גם נאסרה בתכלית האיסור.  

אז מה יהיה לנו היום? יש שולחן ערוך בכל טוב (שמכיל הצעות מגוונות וצמחוניות, ללא פגיעה בשום בעל חי גם לאוכלי הגלוטן וגם לנמנעיו, ולכל סוג אלרגיה או המנעות שהיא. ויש. תמיד יש). יש התכנסות, אחריה אוכלים, משם ממשיכים לטקס מיון עם מצנפת והקלטה מראש של שיר המיון וגם לכל ילד הקלטה של המיון האישי שלו (כולם הפעם יגיעו לגריפינדור כמובן). אחר כך כולם יכינו גלימות מאל-בד אדומות כמובן ויוכלו לצייר שבלונות של הסמל של הוגוורטס. ולפני שיתחילו השיעורים יקבל כל ילד שקיק בד אדום, לשם הוא יכניס את כל האוצרות:

שיעור תולדות הקסם - בינגו וכל תלמיד שיסיים אותו יקבל שרביט.
שיעור לחשים - חבילה עוברת שבתוכה טבעות של הבתים השונים, טבעת  לכל ילד כמובן.
שיעור טיפול ביצורי קסם - ציירנו חד קרן ויש קרן מוכספת לכל ילד אותה הוא יצטרך להדביק בעיניים עצומות וציירנו דרקון ויש לכל ילד ביצה, אותה הוא יצטרך להדביק בקן הדרקון. בסוף המשחק, כל ילד יקבל שלט לדלת מתוצר עצמית עליו הכתובת "אין כניסה למוגלגים", כי בכל זאת, אתם יודעים, יצורי קסם...
שיעור שיקויים - לילדים יש משימה לחפש 5 רכיבים נדירים ביותר, זה משחק חפש את המטמון עם כתבי חידה לא פשוטים בכלל (שייערך מפאת המצב, אחר ורק בתוך הבניין), כל רכיב יתווסף לאוצרות.
אחר כך תהיה מנוחה - בהוגסמיד, אלא מה? שם יתכבדו התלמידים בבירצפת (גלידת וניל עם בירה שחורה) ואז יקבלו על חשבון דמבלדור גם סוכריות בארטי בוטס (להשיג באמזון).
שיעור חיזוי עתידות - כל ילד יכין לעצמו "מפה אסטרולוגית" לפי שבלונה על שקף עם מדבקות כוכבים ואחר כך נעבור לחיזוי עתידות עם כדורי בדולח.
שיעור שינוי צורה  - נלמד לחש לשינוי צורה וכל ילד יהפוך מיץ לקרטיב
שיעור להתגוננות מפני כוחות האופל - בו כל ילד ילחם בתורו נגד פיניאטה של וולדרמורט וכשהיא תתפוצץ יפלו ממתקים.

אחר כך עוגות - יש גבינה ויש עוגת הארי פוטר וזהו. חסל סדר יומולדת.

תסלחו לי עכשיו יש עוד שעה מסיבה ולמפעילה יש עוד טיפונת עבודה... אז כך או אחרת אחלו לנו הצלחה ותקוו שבשנה הבאה גם אתם תהיו מוזמנים. בינתיים גם אני עוברת למוד מבצע צבאי כירורגי, בלי נפגעים, עם הרבה צחוקים ובשאיפה אפילו בלי אזעקה אחת. בבועה החיים בכל זאת קצת יותר שפויים.


נאיבית? אני מוצאת את זה מחמיא

מחר מסיבת יום הולדת לבכור, בראשון יום ההולדת עצמו, בן 11. בין ההכנות ליום ההולדת והריצה לממ"ד אין הרבה זמן לחשבונות נפש. היום לפני 11 שנה הייתי משולה ללוויתן שנמשה אל החוף אבל רק בגודל ולא בחוסר האונים, שבוע 42 בטן ענקית, אבל אינסוף אנרגיה, צירים קטנים שלא מתקדמים לכלום. בשעה הזאת, שישי בצהריים בערך עוד הלכנו לנגב איזה חומוס. עברו מהר ה- 11 שנים האלה, עכשיו אני גומרת את הפיניאטה והוא מנגב לידי חומוס. אני יכולה לעבור לז'אנר הסנטימנטלי וסוחט הדמעות איך לא פיללתי או אז לפני 11 שנים שנתארגן ליום ההולדת שלו בין לבין ריצות לממ"ד או שרק עוד 7 שנים הוא אמור להתגייס והרי גם לי איחלו שלא אשרת בצבא, אבל אני לא כזו אז אל חשש. אבל אין ספק שריצות לממ"ד, המחשבות על האזרחים בשני הצדדים והכנות עוגות, מאכלים ופעילות לילדים זה דיסוננס. אבל כאלה החיים ואני כבר ויתרתי על הסנטימנטליות היום.

בנהזוג אמור לנחות בשעות אחר הצהריים המאוחרות מניו יורק, כשקבענו את מועד המסיבה התבאסתי בשבילו שלא יהיה לו הרבה זמן להתאושש לפני שחבורה צעירה תתפוצץ לו במוח במסיבת הארי פוטר, אבל אז התחילו הטילים והרי לכם שוב תורת היחסות במלוא הודה. מצבי לחץ הן שעות הגדולה שלי, רק תנו לי לג'נגל בין אלפי דברים, לעבור על רשימת המטלות ולסמן וי על כל סיום מוצלח, אלה רגעי השיא של האנרגיה שלי שתמיד צריכה למצוא פורקן, זה גם לא סוד שהכל עובר מהר יותר כשידיך עמוסות לעיפה והזמן למחשבות מצטמצם למינימום.

אבל זה היה שבוע מלחיץ. מתבקש שתשחשבו שזה בגלל האזעקות והריצות לממ"ד, זה שוחק ומדכא, אבל הידיעה שזה זמני מקלה על ההתמודדות. מה שמלחיץ אותי דווקא זה מה שקורה מסביב. המבצע הזה מציף את כל הדברים שהכי מטרידים אותי דווקא בתוך החברה הישראלית וזה מפריע לי יותר מעובדת המבצע הצבאי הזה בעזה, שהגיע מיד בסוף המבצע הצבאי בגדה שהחל עם החטיפה (טוב, 7 שעות אחרי למעשה). כוח המשיכה מבקש ממני לחזור לבועה ולתת רק לאזעקות לחדור בלית ברירה פנימה, לנסות בכל הכוח לייצר נורמליות במקום שאין בו נורמליות. לשהות בבועה ולהתעלם מהחוץ כי החוץ כל כך גזעני ושטוף נקמה ודוחק בי להתיישר עם הקו שמכתיבה החברה, אבל אני לא יכולה. אני לא אדם מאמין, הדבר היחיד שאני כן מאמינה בו הוא צדק, לעומתו דמגוגיה בעיקר עושה לי פריחה.

הרבה דברים מטרידים אותי, הדבר הראשון עלול להישמע קונספירטיבי למי שמחפש, אבל ביננו הוא הגיון צרוף. כמו ההיגיון הבריא של הילד שצעק המלך עירום, עד שבסוף גם המלך הבין שהוא באמת עירום. רק שאצלנו לילד הזה קוראים בשם הגנרי "בוגד" וסוגרים עניין. מצחיק רגע אם חושבים על זה כי הילד צועק שהמלך בלי בגד ועל הילד צועקים בוגד - לשתי המילים אותו שורש. הלאה. שימו לב כמה פרשיות שחיתות צצו לאחרונה ואף אחת אינה באמת מטופלת על ידי התקשורת שרובה התגייסה למען המבצע והמולדת. ריהוט הגן של משפחת נתניהו, פואד, שטרית, אלון חסן וכו', אבל הפרשה הגדולה מכולן היא פרשת החטיפה. פרשת שקר גסה ונוראית - 18 ימים החזיקה אותנו הממשלה תחת מעטה של שקר, יישמה תוכניות מגירה צבאיות נרחבות בגדה שנעשו בחסות החיפוש אחר החטופים, מאות מעצרים, הרג מיותר ובעצם הכל היה תחת ההנחה שהחטופים כבר נרצחו רק שלא סיפרו את זה לנו. הרי היתה צריכה לקום כאן מחאה אדירה על התנהלות הממשלה ואחיזת העיניים ודרך קבלת ההחלטות אבל "תראו ציפור" עבד כאן שוב ומיד קיבלנו את "צוק איתן". לא היתה שום הסלמה בירי טילים ותראו אותנו, ישר קונים את "ההסלמה" הזו. 

חודשים חוטף הדרום טילים, כלום לא השתנה, הדרום לא בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו ואף פעם לא היה. מה כן השתנה הפעם? למה העיתוי? הממשלה שלנו חששה להיות תחת אש תקשורתית והיא מצאה את המקום שסביבו יש קונצנזוס והנה שוב כל עם ישראל מאוחד, כי אין כמו מבצע צבאי לכנס את כולנו מסביב לדגל. תסלחו לי ששוב אני חובשת את כובע עוכרת ישראל, אבל שוב לא אני הכתובת, כי לכל אלה יש רק כתובת אחת ממשלת ישראל. ממשלת ישראל רוצה אותנו ככה מאוחדים נגד האויב והיא אינה מהססת ולו לרגע לסובב את דעת הקהל לנוחותה. אין אף אדם בישראל שרוצה להמשיך את ירי הטילים על ישראל, יש רק אנשים שטוענים שבסיפור הזה כבר היינו והוא לא פותר דבר ושאם באמת פעורה תהום ביננו זה צריך להיות מוכח במעשים - לא לתקוף את עזה, זה לא פותר דבר, זה פוגע באזרחים ומחזק את החמאס.

במידה רבה היינו צריכים להבין שיש אויב מבית שמשחק בנו כרצונו ומעוות את המציאות כדי לשמור על עליונותו. הרי על איזו תהום מוסרית הפעורה ביננו לבינם מדבר נתניהו? הוא אומר לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע כי אנחנו רואים את המראות הקשים מעזה ויודעים עד כמה זה לא בסדר, אבל שימו לב לטוויסט - האוכלוסיה "חוטפת" בגלל החמאס, זה לא אנחנו, זה הם. לא צריך לומר יותר, כל הורה יודע שזה טיעון דבילי שיכול להשתיק ילדים, רק שזה לא נכון, זו רק דמגוגיה. דמוגוגיה שמאז ומתמיד עבדה - "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים האמורפים. אנחנו בכלל לא רוצים אלימות, רק בגלל האלימות שלהם אין לנו ברירה אלא לנהוג באלימות. איזה משפט מצטדק ומשולל הגיון זה? לכל אדם בר דעת, עוד יותר להורה המשוואה הזו צריכה לצרום. אלימות רק מביאה עוד אלימות אלא אם כן אתה עוצר את זה בצורה לא אלימה.

עזבו רגע את המבצע הנוכחי - האוכלוסיה בעזה חיה בתת-תנאים קודם כל בגללנו - הסגר שיש הלכה למעשה על עזה בשבע השנים האחרונות (רוצה לומר מ- 2007) הוא עוד לפני התפיסה בכוח של החמאס את השלטון בעזה - אנחנו לא מאפשרים כניסה של מזון, מוצרי טקסטיל ואפילו נייר, אבל זה בסדר כי אם נכניס נייר הם עוד ירכיבו מטוסים. נוח לנו לא לא לראות את ההידרדרות בעזה שהיא קודם כל תוצר של מדיניות ישראלית. תוסיפו את ההשתלטות בכוח של החמאס שדוחקת את האוכלוסיה הזו לפינה ואז עוד תוסיפו את הכניסה שלנו לתוך עזה, את ההפצצות, את המוות המיותר של אזרחים ומה קיבלתם? הרי אנחנו רק מדרדרים את המצב יותר וביודעין. אבל כדי לקבל את הלגיטימציה יוצרים "הסלמה". כל מי שנותן היום גיבוי להסלמה הזו במקום לסרב לה גוזר עלינו עוד שנים של אלימות. מה יש לפלסטינים כרגע להפסיד? התשובה היא כלום, בלאו הכי אנחנו מחסלים אותם ולא נותנים אפילו תקווה לשלום. כשאתה מציע כלום, אתה מדכא, כשאתה מדכא אתה מקבל אלימות חזרה.


וזה מביא אותי לכל מה שמלחיץ אותי כרגע בחברה הישראלית. איבדנו את כוח השיפוט, איבדנו את הספקנות. אני לא סוציולוגית, אני לא יכולה להוכיח את הטענה הזו באופן אמפירי. אני יכולה לשער שהיות והמצב הכלכלי שלנו בכי רע והממשלה המנותקת שלנו מסבירה לנו כמה טוב, אנחנו מחפשים איזה שעיר לעזאזל להפיל עליו את כל הבעיות, קל למצוא אותו בהיסטוריה של המדינה ובמיוחד לאור המציאות המסיתה שהממשלה הזו מתווה - הערבים בכללי והפלסטינים בפרט. אין כסף? זה בגלל הביטחון. אין ביטחון? זה בגלל הפלסטינים. סוף סיפור. אנחנו לא החברה הראשונה ובטח לא האחרונה שנופלת לפח הזה. מסתבר שהלקח ההיסטורי לא עובד אצלנו טוב. 

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפור מרגיע, על לידתה המופלאה של המדינה שלנו, שאנחנו מוקפים אויבים ורק אנחנו כֵּף התקווה הטובה של הדמוקרטיה באזור. זה אף פעם לא היה מדויק, אבל זה היה קרוב יותר פעם. התבשמנו מהסיפור שלנו, מכמה אנחנו נבחרים, נאורים, מתוקנים וטובים יותר מכל מה שמקיף אותנו. הבעיה היא שאז הפסקנו לשים לב עד כמה סטינו מהדרך. מתוך 66 שנים של עצמאות, כבר 47 שנה הסיפור עבר טוויסט, הפכנו מהצודקים לכובשים. כולם רואים את זה רק לא אנחנו. גאים מחד בהיותינו מעצמה אזורית ולא שמים לב שהמעצמה הזו קורסת לתוך עצמה משל היתה סופר נובה. מספרים על דמוקרטיה ובינתיים מכשירים חוקים הפוגעים בדמוקרטיה, מספרים על מצב כלכלי מעודד בעוד האזרחי קורסים תחת הנטל, מספרים כמה הדרום והגליל חשובים אך משקיעים בהתנחלויות, מספרים על השואה ולקחיה בפני העולם ושוכחים בתוכנו את הלקחים משאירים רק את ההתקרבנות ושונאים את כל מי שאחר, מדברים על יהודית ודמוקרטית ובעיקר מקדמים את היהודית. עצוב לי לראות את המדינה שלי הולכת ומתרחקת מכל מה שצודק תוך הצטדקות קנאית חסרת ספקות. כי רק הספקות הם אלה שבונים את האדם, רק הבחינה העצמית המתמדת וזה גם מה שמדינה/חברה צריכה לעשות. לצערי רובנו הפסקנו. אנחנו בוחנים את עצמנו בהתאם למראה שאנחנו מציבים לאויבנו ולא בהתאם למראה שאנחנו צריכים להציב מול עצמנו. תקראו לי תמימה, אבל מושגים של צדק, זכויות ושוויון הם מה שאנחנו צריכים לרדוף קודם כל בתוכינו פנימה, מזה מגיע הכוח ולא מפשעי מלחמה נגד אוכלוסיה מדוכאת ונכבשת. 

ברגעים כאלה אני חוזרת לספרון "מכתבים לידיד גרמני" של אלבר קאמי, שנתנה לי מורתי לחיים, שולמית אלוני, שהיום אני מתגעגעת לקולה עוד יותר מתמיד. בעוד שגוברים הקולות שקוראים לי הזויה ובוגדת, בעוד רבים האנשים המנסים להשתיק אותי או להוכיח לי עד כמה אני לא צודקת או שמסבירים לי שאין לי מקום כאן, אני חוזרת אל הספרון הזה כדי להזכיר לעעצמי שאני לא טועה, שההיסטוריה הוכיחה את הדרך שלי חזור ושנה ושזו הסיבה העיקרית שאני נשארת כאן גם אם היה קל יותר ללכת. "אנו ראינו את מולדתנו ... במרכזם של ערכים נעלים כמו הידידות, האדם, האושר וכמיהתנו לצדק.לפיכך נאלצנו להחמיר איתה. ... קורבנותיכם הם קרבנות-שווא, משום שסדר העדיפויות שלכם שגוי ומשום שערכיכם אינם עומדים במקום הראוי להם. ... לא שילמתם את המחיר שהתבונה תובעת ולא פרעתם את המס הכבד המגיע לצלילות הדעת. ממעמקי התבוסה יכול אני לומר לך, כי זה הדבר הגורם לאבדנכם... אתם נלחמים כיום באמצעות המשאבים היחידים של כעס עיור, קשובים יותר לקולות כלי נשק ולרעמי נפץ מאשר להגיון המחשבה, נחושים בדעתכם לזרות תוהו ובוהו בכול ללכת בעקבות רעיונכם המקובע. ואילו אנו, אנחנו יצאנו מנקודת המוצא של ההגיון ושל ההיסוסים הנלווים אליו" (מכתב שני).

ההיסטוריה מלמדת שגם בשעות הקשות ביותר ההומאניות היא זו שמנצחת, אני נשארת פה כי אני יודעת שגם בישראל ההומאניות תנצח. אין לנו ברירה אחרת, אם נוותר על ההומאניות החיים פה יהפכו מיותרים מעצמם. המאבק האמיתי שלנו פה הוא קודם כל בתוך עצמנו ועד שלא נשכיל להבין את זה נמשיך לצאת למבצעים. תקראו לי נאיבית, אני מוצאת את זה מחמיא.

יום רביעי, 9 ביולי 2014

אמא עיזה פזיזה והאזעקה

מעט לפני שבנהזוג יצא לשדה התעופה היתה הפעם הראשונה שנכנסנו לממ"ד, ברגוע, בחיוך ובלי להילחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו אזעקה אמיתית. הדבר היחיד שהיה מפחיד בסיטואציה מבחינתם היו טריקות חלונות הברזל של הממ"ד מהדירה שמעל והם כמובן נרגעו ברגע שהסברנו. לא הרבה אחרי שיצאנו מהממ"ד, הגיעה העת לשלח את האדמירל, הוא בנהזוג - נוהל שפיתחנו בימים נסע תכופות והשאיר את הספינה האם בידי הקפטן, הלא היא אני. כנצר למורשת יקים מפוארת, אני לא מהטיפוסים החוששים וגם לא ממש מאלה שיראו סדקים של קושי, בכלל את הסיסמא bring it on גנבה nike מאיתנו. לילה ראשון בלי האדמירל, עבר בשקט ובנחת. למחרת קמנו לבוקר של חופש, בלי שום מחוייבויות לבד מההכנות ליום ההולדת של הבכור (אה, הא, חשבתם שאומר הקצין הראשון) ונכון שהן רבות אך אלה הכנות מענגות שדורשות פוסט משל עצמן. 

היום עבר בעצלתיים וללא שום אזעקות מיותרות, מדי פעם הדים של התפוצצויות רחוקות, כאלה שהילדים לא שועים אליהם ואילו את לומדת להעלים עין ולא לחשוב. מדי פעם הבכור בעיקר שואל איזו שאלה, מוטרד קצת מחוויית האזעקה ומעובדת המבצע הצבאי ובעיקר מהאלימות של שני הצדדים, לא מצליח להבין איך יורים טילים על אזרחים. מנסה להסביר אבל זה לא פשוט והילד לא מבין איך מבוגרים לא רואים כמה קל לחיות בשלום. לו רק יכולתי לראות הדברים כמוהו - כמה יופי ותמימות שזורים בו. כך או אחרת, היום עבר רגוע וזה מעניק איזו שלווה שמנותקת מעט מהמציאות. לא לראות חדשות, לא לקרוא באתרים או בעיתונים, לא לשמוע רדיו וכשהמזגן דולק והכל סגור גם כמעט לא להבחין בהדי ההדים שמדי פעם עולים וביננו נעים יותר להתמכר לקולם של הילדים. קל יותר להתעסק בבינגו, בחוזקה של הפיניאטה מאשר במלחמה.

אחר הצהריים בא המשבר, לא, לא מה שאתם חושבים לא ממ"ד ופרבולה של טילים - גילינו ששכחנו בחנות את כל הבריסטולים. לא היתה ברירה אלא לשנס את מותנינו ולצאת, אך אויה - נרשמה התקוממות לא צפויה - הילדים לא רוצים לצאת. זה סיבוב של רבע שעה ומי בכלל חושב על מלחמה? הבכור בדיוק שם פעמיו לחבר והמרכזית הציעה להישאר עם קטינא. לפני שיצאתי עוד הבהבה במוחי המחשבה והזכרתי שעלולה להיות אזעקה. "אין דבר, נלך לממ"ד הכל בסדר ותכף תחזרי". חישוב מהיר של סיכונים הביא אותי למחשבה המוטעית שאני יכולה, אבל על פזיזות משלמים ואני לא מדברת רק על עלות של צבע לשיער כי נוספו לי שערות לבנות, לא שיש להן עוד חלקות רבות להתרבות בהן. 

יצאתי לדרכי, די נטולת חשש. בדרך התקשרה אמא שלי ולמען האמת סף החרדה שלי עלה והתחלתי להלקות את עצמי קלות על הטימטום בלהשאיר את הילדים בבית. סיימתי את עניין הבריסטולים די מהר. אבל בדרך התחילה האזעקה. בעוד אני נוהגת על אוטומט, הידיים הרועדות מחייגות הביתה, והלב מנסה להשקיט את פעימותיו והגרון מנסה ליצב את מיתרי הקול ובתוך כל זה המצפון מייסר אותי על טמטומי ופזיזותי ותודו שזה אחושילינג מולטיטסקינג, גם כשמדובר בנשים. המחשבות שעברו לי בראש היו מספקות חומר טוב לאולימפיאדת האמהות הפולניות ושום ארבעה קירות וחושך לא היו יכולים להן. מה חשבתי לעצמי? הרי תמיד שהאמא יוצאת מהבית משהו קורה, לא? הרי אפילו האחים גרים כתבו על זה את האגדה על הגדיים והזאב, אז לכאן הדרדרתי להיות אמא עיזה פזיזה. המרכזית עונה תוך שניה, אבל זה מרגיש כמו נצח. קולה קול פעמונים, מחוייך ובטוח: "הכל בסדר אמא, אנחנו כבר בממ"ד, כמו שאמרת לי בכלל אין בעיה". באופן עקרוני הייתי אמורה לחוש הקלה כולל דמעות שנושרות ומקלות על הגוש בגרון, אולי גם גאווה על הילדה העצמאית והמופלאה הזו, אבל מה שהרגשתי בעיקר היה יסוריי מצפון על הטמטום, על מעידתי חסרת התקנה לתחושת ה"יהיה בסדר" ועל העובדה שבעצם אנחנו במלחמה והגיע הזמן לזכור את זה.

המרכזית כדרכה סיימה את השיחה במהירות, אמרתי שאני כבר עוד שתי דקות בבית ויאללה בי. ואז הבכור צלצל. "כן, הוא בסדר, הוא אצל החבר, הוא רק רצה לבדוק שכולנו בסדר, היה קצת מודאג ויחזור אחר כך. בי". וולאק, ילד בן 11 יותר אחראי ממני. 2:0 לילדים במארס תורכי לאמא, פריוויו למשחק של גרמניה נגד ברזיל (גרמניה, ברור שגרמניה, כבר סיכמנו).

החנתי את האוטו ואספתי את עצמי, נשימות עמוקות וחיוך. אלה מדי ההסוואה שלי. מדי ההסוואה של אמא שסופסוף הבינה שהיא מגדלת את ילדיה בכל זאת בתוך מלחמה. אז לא אני לא מתכננת גיחות לבד, גם לא לרבע שעה בלי הילדים. לא באים, לא יוצאים. סוף פסוק. האזעקה הבאה הגיעה אחרי שסיימנו לצחצח שיניים. הילדים כבר קצת יותר מפוחדים, קצת פחות בטוחים עם מה שקורה ואין לי דרך להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, רק להבטיח להם שאני שומרת. שכל עוד אנחנו יחד ויש לנו ממ"ד הכל בעצם בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. לא מגדלים ילדים ממבצע למבצע, לא מגדלים ילדים על סוללות טילים. מגדלים ילדים מתוך רצון שיהיה להם טוב יותר ולא במדינה שעוברת ממבצע לכוננות למבצע. אני לא רוצה לשתוק ולא יכולה לשתוק. כבר הבנתי בעיני רבים אני בוגדת. אבל את הילדים שלי, תנו לגדל בשקט. 

הלילה עבר בשקט. בבוקר עוד לפני שקטינא הקיץ כבר היתה עוד אזעקה. אבל האזעקה האמיתית היא לכולנו ולא מחולקת לאיזורים. עכשיו נכנסים לממ"ד אבל צריך לעשות הכל כדי שיהיה פה אחרת. ויתרנו על קיצבאות ילדים, ויתרנו על ביטחון כלכלי, על השאיפה לשלום אני כאמא לא מרשה לעצמי לוותר. לא נאיבית, לא מגינה על מחבלים, לא חושבת שהכל בסדר, רק יודעת שכהורה אני אומרת לילדים שלי לדעת לוותר דווקא מעמדה של כוח - מה שאני מצפה מילד בן 11, ילדה בת 8 וילד בן 4.5 אני יכולה לצפות גם מראש ממשלה. לא?

יום חמישי, 3 ביולי 2014

לצאת לכיכרות ולא כדי להדליק נרות נשמה, להאיר - הפעם עם תקווה

אין לי תשובות לכל דבר, אני לא יודעת אם יש אלוהים, אני יוצאת מנקודת הנחה שאין. מקבלת לחלוטין את הצורך בתפילות, קריאת פרקי תהילים, משחק בשרשרת תפילה, כריעה מול מזבח, שיחה עם ישות כל יכולה, אפילו תקשור עם מלאכים. אבל אני, מה לעשות? זה לא עושה לי את זה. זה לא רק שאין שום הוכחה לקיומו של אל, זה לא הניצול המחפיר והתעשייה השלמה העומדת מאחורי הדת, זה בעיקר העובדה שאם יש אלוהים יש משהו יותר מהאנושות שיכול להציל אותנו, גלגל הצלה כזה שאם נבקש מספיק חזק גם יציל אותנו. כנראה שזה עניין של אופי, אבל אני מסרבת שיש משהו שיכול להציל את בני האדם מעצמם. האמונה הזו שיש משהו גדול יותר היא גם זו שבמידה כלשהי מאפשרת לנו לא ללכת עם הדברים עד הסוף. הדבר היחיד שאני יכולה להאמין בו הוא שרק האדם יכול לגאול את עצמו. אני באדם אאמין, אותו אני רואה.

בימים האחרונים השורש נ.ק.מ. מופיע בכל כך הרבה וריאציות שזה עושה לי פריחה כמו גם צורך לאוורר את הממ"ד. הדת, כמו כל אידיאולוגיה מתייחסת לנושא הנקמה באופן דואלי - מחד, מאפשרת נקמה (עין תחת עין) ומצד שני "ה' לי נקם ושילם". מטבע שגור הוא בעברית "השם יקום דמם" ודווקא פה אני יכולה להתחבר. אין לאדם לחפש נקמה בעצמו, נקמה מובילה למעגל נקמה שלא נגמר. רק שלאחרונה השם יקום דמם אינו מתייחס כנראה לאלוהים, אלא לשם גנרי כלשהו שיחזיק בנשק. עם ישראל דורש נקמה. כמה פתלתלה היא דרכנו, לפני 20 שנה היה כאן דור שלם דורש שלום ועכשיו עם שלם דורש נקמה. את זה צריך לעצור.

בשם הדת נאמרים בימים האחרונים דברים נוראיים. 

נעם פרל, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, תובע נקמה בשם אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה, בתקווה ש"חיל המחפשים יהפוך לחיל נוקמים ולא יעצור בקו 300 ערלות פלישתים"

בנצי גופשטיין , מנכ"ל להבה, קורא לממשלה לנקום את רצח השלושה, מאיים שאם לא תהיה נקמה לאומית יהיו דברים אחרים ומסביר שאם יהודי רצח את הנער במזרח ירושלים זה לא טרור.

אף אחד בממשלה לא אומר דבר, מאף אחד לא יוצאת הודעה להרגעת הרוחות. הנחמה היחידה מגיעה דווקא מהמשפחות השכולות. משפחות דתיות שהאובדן שלהן הוא נוראי. ומתוך תעצומות נפש שאין כמותן הן קוראות לא לנקום. עם ישראל שהפך את שלושת הבנים לבנים שלנו לא מצליח להתעלות מעבר לתחושות פרימיטיביות ומשפחת פרנקל שזה הבן שלה, היא זו שמובילה קו של שפיות, שמאמצת גם את מוחמד אבו חאדר למנין המתים המיותר, למניין החיים הצעירים שנגדעו בגלל שנאה ונקמה.

מפחיד אותי מה שקורה ברחובות. מפחידים אותי האנשים שיושבים מאחורי מקלדות. מפחידים אותי קולות הנקמה שפעם נשמעו במחשכים והיום לאור יום הם נצעקים. מפחיד אותי הגלגול המחשבתי שהוא נחלת הציבור, מפחיד אותי הספין הממשלתי על החטיפה, מפחיד אותי השקט שמגיעה מכיון הממשלה. מפחיד אותי החינוך שניתן לילדים, שהפטריוטיזם החליף חינוך לערכים. מפחיד אותי שמה שתמיד אמרנו על הצד השני מתאים ליותר ויותר אנשים מהצד שהוא כביכול שלי. מפחידים אותי האנשים ששומעים את מה שיש לי להגיד ומבטלים אותי כליל כי אני מגזימה בעוד הם מנסים להקטין את התופעה. מפחיד אותי לחשוב שרוב הציבור יודע שהמצב לא טוב והוא לא מבין שאם ימשיך לעמוד מהצד לא היה כאן אף פעם יותר טוב, כן עשוי להיות יותר שקט, אבל גם מלא אבק ודם. מפחיד אותי המיעוט שצועק והוא הולך וגדל והרוב הדומם שהולך ופוחת.

אבל אני לא מתפלאת, פרשת אדם ורטה וספיר סבח היתה מקום לעצור בו לרגע כדי להבין את גודל המהפכה התודעתית שעוברים הדורות בצד שלנו. זו כבר לא אהבת הארץ, זה עיוורון. מלמדים ילדים רק פטריוטיות ואתוס ואחר כך צועקים שבצד השני מלמדים ילדים לשנוא. חינוך ילדים לאהבה עיוורת הוא אך כפסע אחד מללמד אותם לשנוא. בעצם זה ללמד אותם לשנוא רק בלי לקרוא לילד בשמו. השילוש הקדוש אותו קבע שר החינוך - שואה, צבא ואמונה הוא פנאטי, רק שהוא מתיישב לנו עם תפיסת העולם האתנוצנטרי שהתחילה עוד מימי ה"עם הנבחר" ומאז אנחנו שבויים בקונספט מוטעה ולא נותנים לשום עובדה לבלבל אותנו. מדינה מעורבת בדת, היא מדינה שלנצח תחיה על חרבה, כי אין שום דת שמוכנה לקבל את ה"הם" כשווים, אין שום דת שלא מקדשת בצורה כזו או אחרת גזענות. ואין שום דת שבאמת מוכנה לבדק בית, כי בדק בית הוא לרוב התחלה של שינוי ודת נשענת על סטגנציה.  

אסור למדינה להתבסס על סטגנציה, אנחנו חיים בעולם של שינוי, מדינה שלא מוכנה להשתנות, לקחת סיכונים ולהביט אל העתיד ניכוחה דינה להתפרק. אני לא רוצה לחזות בהידרדרותה של ישראל מהמקום שבו היא נמצאת כרגע. אנחנו יכולים להרגיש שהצדק איתנו, אבל מה עוזר לנו הצדק כשאנחנו משלמים בחיים? זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולראות את הדברים מבעד לכאב. נקמה מובילה לנקמה, נקמה לא יוצרת עתיד, היא יוצרת מלחמה, מלחמה הורגת את בנינו, את העתיד. אם יש משהו שצריך ללמוד כרגע זה לעצור. הממשלה שיש לנו כרגע לא יודעת לעצור. 

נפתלי בנט, שי פירון, יאיר לפיד ובנימין נתניהו שותקים כמו דגים ונפלא מבינתי אם יש להם חזון. הם קוראים קריאות אידיאולוגיות חסרות אחריות ושותקים בדיוק במקום שבו מנהיגות צריכה להתגלות. במקום שאין מנהיגות, הציבור צריך לומר די. הקו שמובילה הממשלה הוא קו חשוך ומסוכן, זו החובה האזרחית שלנו להפסיק להיות ספונים בבית ולנענע את הראש ולתהות לאן זה עוד עלול להתדרדר. זה כבר לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של אהבת הארץ והרצון לחיות בה, לא למות בה, לא למות למענה. במקום שאנו עומדים בו כרגע אפשר לתת מקום לנקמה ושנאה רק שבסוף זה יהרוס את כולנו, מבפנים.

כשהייתי קטנה פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים, תנו לפלסטינים מדינה, הם יהרגו אחד את השני. היום אני מסתכלת עלינו, כבר יש לנו מדינה ואנחנו הורגים אחד את השני, בתוכנו. היום זה מילולי, אבל אין לדעת מה מחר. בחשיכה הזו שעוטפת אותנו כרגע, אנחנו כולנו בבית עם אפליקציות פנסים וחושבים שהכל בסדר. אבל את האפילה הזו צריך להבקיע. אני מוכרחה להיות אופטימית ולהאמין שהרוב הדומם יפסיק את השתיקה, אנחנו מובלים כמו צאן - שותקים בירידה. די לשתיקה. אל תתנו לצה"ל ול- so called הנהגה שיש לנו לנצח, תנו לאדם לנצח. ומה רוצה אדם בסופו של יום? לשתות קפה על המרפסת, לראות את ילדיו גדלים ולא מובלים אל הכיכר בארונות מתים. לעתיד הזה קוראים שלום ורק הוא יאפשר לנו לחיות כאן. זה הזמן לנרות של נאורות ולא לעוד נרות נשמה.