אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

הגבירה האירופאית והשרת המרוקאי - צהלולים על פכים קטנים של אושר באוניה הישראלית הטובעת

צהלולי פתיחה. שומעים? יופי. פשוט כי אתמול הודיעו מי יהיו מדליקי המשואות בערב יום העצמאות ולתפארת מדינת ישראל. אז דעו לכם כי תהיינה 14 נשים שתדלקנה את המשואות, פשוט כי הטקס השנה הוא במסגרת "זמן נשים". ברור שכאישה עלי לתמוך בצעד הכל כך חיובי והמעלה תודעה ציבורית, כי הרי זה העניין מצוינות נשית, אך לצערי אינני רואה בזה צעד פמיניסטי שמוביל אותנו קדימה. ממש כמו יום האישה הבינלאומי, גם כאן אם יש העצמה נשית היא לגמרי בכאילו, כי למעשה כל מה שזה מוכיח זה שעדיין אין שוויון. בכל טקס (לפחות אלה שאני זוכרת, מודה שהחיפוש באינטרנט אחר רשימה שכזו היה קצר ולא מקצועי), "פסיפס הישראליות" שניסו ליצור במדגם המייצג של מדליקי המשואות הכיל מינון כזה או אחר של נשים וגברים כאחד (לא נכנסת כרגע לנושאי קיפוח אחרים). שוויון מגדרי אמיתי מתקיים כאשר מדליקי המשואות משני המינים. השנה, שרת התרבות מעדיפה להסביר שהגיע זמנן של הנשים. אכן הגיע הזמן אבל לא למדליקות משואות, אלא זמן לפרוע את חובה של הממשלה לציבור הנשים בישראל שתעמוד בחוקיה שלה ותקפיד לפחות מצידה על שוויון מגדרי. אם יש פה משהו זה הצלחתן של הנשים האלה כנגד כל הסיכויים בתוך החברה הגברית-מיליטריסטית שלנו, והן עושות את זה בזכות עצמן, בטח לא בזכות מדינת ישראל. פעם ב- 66 שנה להקדיש את הדלקת המשואות לנשים בישראל לא מצליח לכסות את הערווה של אי שוויון מגדרי בישראל, אם כבר זה מאיר אותו באור זרקורים ועושה ממנו הילולה (צהלולי סיום). 

אז בלי להציק לכם יותר בעינייני מגדר אעבור הלאה ברשותכם, כי את זה התחלתי לכתוב בבוקר ובינתיים קרו הרבה דברים ונקודת המגדר הובנה. הפריט ברשימה שלי הוא כמובן פרשת הרפז ומעצרם של וינר ובניהו היום. זה לא שיש הרבה מה להוסיף, אבל כאשר ראשי הצבא מתנהלים לכאורה (כמובן) כמו ארגון פשע, האמירות בדבר מוסריותו של צה"ל נראות עוד יותר תלושות מהמציאות מאי פעם. כאשר ראש הפירמידה רקוב, נטייתו המיידית של הרקב, בניגוד לחרא שצף מעלה, היא להמשיך ולהרקיב, מראש הפירמידה ניתן רק לרדת.  דובר צה"ל לשעבר ועוזר הרמטכ"ל לשעבר נעצרו היום על עבירות כבדות משקל, ייתכן שבסוף הכל יתמוסס (אולמרט, איל גולן וכו') אך זה לא יהפוך את אי חוקיותן של הפעולות שלכאורה נעשו לבסדר וזה בוודאי מעיד לא רק על הפרסונות המעורבות, אלא גם על הארגון עצמו. את בניהו כינה היום נציג המשטרה "מסוכן לציבור", מצבור ראיות מעיד כנראה על שלל פעולות שיש לתת עליהם את הדין החל משיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות, מרמה והפרת אמונים ועוד ואנחנו מדינה כל כך מתוקנת שכולם לוקחים בחשבון שיש מצב שהם יצאו מזה והסיכוי אכן גדול שכן. כי זה להיות ריאלי במדינה שלנו, את המחיר לא גובים ממפורסמים ומקורבים, הם שווים בפני החוק, אך איכשהו מצליחים תמיד לחמוק מהעונש שלא כמרבית בני התמותה, בעגה צבאית נראה לי שקוראים לזה מכה קלה בזנב. ואם אתם רוצים שגם אקשור את זה לנושא המגדר מהפיסקה הקודמת, אז הרשו לי לצייר קו מטאפורי בין אחזקת המסמכים והעברתם לגורם לא מסווג של בניהו לבין אישומה של ענת קם ותראו אתה ההבדל בין ההתייחסות לנשים להתייחסות לגברים (צהלולים).

אבל מה אני ממשיכה לקשקש? הפיסקה הראשונה נכתבה בבוקר, הפיסקה השניה בצהריים ובינתיים כבר לילה. יום שני לנסיעת בנהזוג, הימים לא יכולים להיות אינטנסיביים יותר ממה שהם. שעות השינה שלי הולכות ומתקצרות, אך עם זאת היכולות שלי בהפעלת הילדים שלי הולכות ומשתפרות. ובישראל? יש כל כך הרבה דברים לדווח עליהם כמו שראש הממשלה ושר הביטחון (ששוב מתנצל בפני האמריקאים) הנחו את צה"ל להמשיך להיערך לתקיפה באיראן ב- 2014, היערכות שתעלה לנו לא פחות מ- 10 מיליארד שקל. אז ברור שאוכל לצחוק על יעלון או לחלופין להסביר כמה הוא מזיק לנו בהשתלחויותיו והתנצלויותיו ושזה לא משחק קביל כשאתה שר ביטחון או כאדם בוגר באופן כללי. אך כבר יש נושאים נוספים וזמננו קצר כי הלילה הזה מאיים להסתיים. ההנחיה לנושא איראן של נתניהו ממשיכה את הקו ש"הוא לא יתן לישראל להגיע לסף הכחדה" וש'ישראל לא תיתן למפלצת האיראנית להשתלט עם העולם בעזרת הגרעין, גם אם זה הדבר האחרון שישראל תעשה' ששני אלה הם אולי מאותו צד של מטבע התוקפנות אך השני בהחלט יכול להוביל לראשון וזה דווקא מה שלא רצינו להוכיח (לפחות אני לא). אם במישור המדיני נתניהו החליט על הפצצה המתקתקת הקרויה "מדינה יהודית" כדי לפוצץ את המשא ומתן, בזירה הגרעינית מציב נתניהו את ישראל כשחקן הלא ראציונאלי שילך עד הסוף גם אם הסוף הוא פטריית עשן. אם לא נוכל לחיות על סלע קיומנו נמות על סלע קיומנו רק כדי לא להיכחד בידי אחרים. אמרתי ואומר זאת שוב, המחיר של התנהלותו של נתניהו הוא עלינו.

אבל במסגרת המחירים של נתניהו, איך אפשר להמשיך ולדבר על האיראנים אחרי שהערב נודע כי אב הבית לשעבר תובע את ראש הממשלה? הרשת כמובן כבר חוגגת ואיך אפשר שלא עם הפנינים המופלאות כמו אמירתה הנאורה של הגברת נתניהו: "אנחנו אירופים, אנחנו עדינים, לא אוכלים הרבה כמוכם המרוקאים..."? הנה הוכחה מוצקה להצלחת מדיניות כור ההיתוך, כי על מה זה מעיד אם לא היכרות עמוקה המושתת על חיבה בין עדות ישראל? או הסיפא של הפנינה: "אתה מפטם אותנו ואחר כך כשמצלמים אותנו בחו"ל אנחנו נראים שמנים". טוב כי בארץ כבר יש כל כך הרבה מרוקאים מפוטמים שהגברת נתניהו לא בולטת, אבל בחו"ל זה מצטלם לא טוב. (מי היה מאמין שצהלולי הפתיחה שלי יהיו גם אקורדי הסיום?)

וזה לא שאין לי מה להגיד אבל מה זה באמת משנה, פה זה לא ארמון האליזה וחבל, כי שם מחליפים פרחים כל יום ולא ע"י איזה מרוקאי שעבר לגור במודיעין עם הילדים שלו והוא לא רואה אותם רק כדי לרצות את הגבירה, אלא על ידי מעצב פרחים אמיתי שאולי קוראים לו ז'אן-בפטיסט אבל בטוח לא מני. והוא לא תובע את המעסיקים שלו, מה פתאום? הוא אירופאי, הוא עדין... הוא מעריך את זה שניתנה לו ההזדמנות לחסות בצילם של מנהיגים. איך המרוקאי עדיין לא הבין שאסור להסתבך עם הגבירה האשכנזיה? עכשיו, מני, לפני שאתה הולך ואתה יודע איפה הדלת, לך תביא נרות נשמה ואל תסתכל בתיקים החסויים, הם שמורים רק לאשכנזים בעלי שיעור קומה שאוהבים לצייר קווים אדומים. ואתה, חביבי, חצית אותם. next

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.