כבר לא אכפת לי איך תקראו לזה - צוק איתן, מבצע צבאי, מלחמה, כניסה קרקעית, או כל שם אחר שתרצו, ראוי או לא ראוי לא אכפת לי. בעיני המצבהזה הוא בלתי אפשרי. עזבו את דעתי על המבצע, מעולם לא חשבתי שאגדל את ילדיי בתרגולת אזעקה. שריקת הרוח בדלת המרפסת, אם לא נסגרה היטב, מקפיצה אותם מיד.
לפני 3 ימים נסענו לים. יצאנו מהרכב כי החנינו, לא דווח על אזעקה. מעלינו בדיוק הסתיים יירוט. המרכזית, הפיה/נסיכה המנצנצת, מביטה למעלה ואומרת: "אוי כמה שהעננים האלה מתפוגגים יפה". "זה יירוט", מפטיר הבכור בידענות מעציבה.
שלשום חזרנו ממסיבת יום ההולדת של הבכור, בכניסה לרחוב החלה אזעקה. אני מחשבת זמנים והיתכנויות, שתי אפשרויות: להמשיך לנסוע לחניון התת קרקעי, מרחק דקה נסיעה או לעצור ולהסתופף בין מכוניות חונות. אם יש לנו 90 שניות ההחלטה ברורה - לנסוע. מעלינו רקטות מחפשות משהו ליירט ומתפוצצות מעל. המרכזית: "וואו זה כל כך יפה, כמו כוכבים זזים." הבכור: "זה באמת יפה רק שטילים הורגים אנשים".
תרגולת אזעקה- שומעים, ממ"ד, משחקים, יוצאים. בתוך כל זה ממשיכים בשגרת החיים. הילדים שלי לא לחוצים, אומרים לי שזה בגלל ההורים. זה נכון, אנחנו הורים רגועים. כל הזמן אנחנו מחנכים אותם שאנחנו כאן כדי לשמור, להגן ולאהוב. אין דרך אחרת לגדל ילדים חוץ מלעטוף אותם בכל האהבה והביטחון האפשריים. אבל ביננו זו תחושת ביטחון מזוייפת כי מהדברים הנוראיים באמת אין לי דרך להגן עליהם, יש לי רק דרך לאחר את הרגע שהם יהיו חשופים אליהם וזה מדכא.
שנים גידלנו ילדים מתוך רצון שלא ילבשו מדים והם תמיד לובשים. ממשלות בלי אופק מדיני, בלי רצון לשנות, ממשלות של הסתה וחינוך עקבי תחת הדגל של יהודים נרדפים שכל הערבים רוצים להשליך אותם לים. באמת מוזר שנשבינו בקונספט הזה ואנחנו לא רואים כלום מלבדו. אז זהו שבעיני בוגדת שכמותי קיומה של מדינת ישראל בכלל לא עומד בספק, החמאס בעיני הוא בעיה ותו לא, הדרך שלי לפתור את הבעיה היא במשא ומתן למרות שנראה שאיחרנו כל רכבת אפשרית. מה שמפחיד אותי לגבי קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר זה המצב הפנימי שלנו עכשיו. מדברים בלי סוף על דמוקרטיה בלי להבין את משמעותה בעוד ההנהגה משתמשת בכלים דמוקרטיים רק בשביל הפרוצדורה. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן, ממהות והיא מתחילה לקרוס לתוך עצמה. חינוך ילדים לערכים הלא נכונים מביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו והוא לא מקום טוב. רוצים איום קיומי אמיתי? הפלאנגות היהודיות היום והעדר הטיפול בהן הן האיום הקיומי, אבל תשלחו אותי לעזה. עד עכשיו תמיד חזרנו לסוג של נורמליות אחרי כל מבצע צבאי, הפעם אני חושבת שהנורמליות מאיתנו והלאה. אם לעשות פראפראזה על סיסמת משרד החינוך - "האזעקה הזו היא לנו". אלה לא הטילים שיגמרו אותנו, זה העדר הדמוקרטיה בתוכנו.
תמונות זוועה מגיעות כל הזמן מעזה, ילדים פצועים, ילדים מתים, גופות מפוזרות ברחוב. תיעוד סטילס ווידאו של פשעי מלחמה.
תמונות של נופלים על דפי העיתונים והאינטרנט (טלוויזיה אני לא פותחת כבר שבועות). ואני יודעת שיהיו עוד. לא יכולה להכיל את השכול הזה. מוכרים לנו מלחמת ברירה. היא עולה בחיים שלמים ובינתיים גם 2 מיליארד שקל. מה זה יתן? כל עוד לא מיוצרת שום אלטרנטיבה מדינית כל מה שזה ייתן זה עוד מוות.
איך מגדלים ילדים בתוך מוות ושנאה?
אני יכולה להבין את ההסבר למלחמה הזו, למרות שאני לא מסכימה איתו. אני יכולה לכבד אנשים שתומכים ללא סייג בישראל. כשאנשים מסבירים לי שכאשר התותחים רועמים זה לא זמן להעביר ביקורת, אני יכולה להצטער שזה הלוך הרוחות. אבל כשאנשים מסבירים לי שארבעה ילדים שנהרגו בהפגזה של צה"ל זו לא בעיה של צה"ל אלא של החמאס והפלסטינים ולכן הם לא זכאים לחמלה, אני נחרדת. לרוב יש הקבלה בין האנשים האלה ואלה שאומרים שכל ישראל ערבים זה לזה ושלכולנו לב יהודי ענק. איזה מן לב יהודי ענק לא חומל על ילדים? מי יכול לומר לי שארבעה ילדים מתים על החוף זה בסדר, אבל העיקר ששום ילד יהודי לא נהרג? ולא אני לא רוצה שילד יהודי ייהרג בשביל האיזון. אני רוצה להפסיק את המוות, משני הצדדים ואם ישראל צריכה להתנהג בבגרות ולהתקדם, אז כן אני מצפה מישראל לעשות את זה. ביום שהפלסטינים יאהבו את ילדיהם יותר משישנאו אותנו? ואנחנו, מה איתנו? מעולם לא רציתי שישוו אותנו למדינות שסובבות אותנו, הן לא הסטנדרד מבחינתי. האמנתי בכל ליבי שמוסר וצדק ינחו את דרכנו. טעיתי. שנאה מלכדת הרבה יותר, רק ששנאה גם מאכלת, את כולנו.
בלילות פוקדים אותי חלומות זוועה. לא חלמתי כבר שנים. עכשיו אני לא רוצה לחלום.
"חברים" מסבירים לי שבגלל שלילדים שלי יש ממ"ד וצה"ל תוקף ברצועה אני יכולה לחיות כאן כמו בוגדת. "חברים". החברים האמיתיים שלי, הם גיבורים אמיתיים בעיני. הם אלה שהיו אתמול בהפגנות נגד המלחמה הזו ובעד דו קיום. הם חטפו אתמול מקכת, בקבוקי זכוכית ואבנים, הם מקבלים איומים על חייהם, מקללים אותם, והם ממשיכים. אני אתמול כשלתי, לא הלכתי לשום הפגנה. הילד שלי פחד. גם אני פוחדת. פוחדת לא ללכת, פוחדת כן ללכת ופוחדת מהפסימיות שנפלה עלי ותפסה אחיזה בכל נימי קיומי.
אנשים "מתונים" תוקפים אותי, בניגוד ל"קיצוניים" שמאיימים עלי, הם רק מסבירים לי כמה אני לא לגיטימית. אני נבהלת מכמה האחיזה שלנו בדמוקרטיה היא קלושה. לכל אותם אנשים שמסבירים שצה"ל חזק ומוסרי, אי אפשר להסביר שגם שבהנחה שזה נכון, אם לא נשמור על הדמוקרטיה זה לא שווה כלום. אין בליבי דבר נגד חיילי צה"ל, בין אם אני מסכימה למבצע ובין אם לא, הם קרבנות, בדיוק כמו האזרחים, קורבנות של מדיניות הממשלה, רק שבניגוד לנו, האזרחים המוגנים יחסית, הם עשויים לשלם בחייהם. אני לא אקרא לשום חייל צה"ל בוגד, גם אם פעל בניגוד למה שאני מאמינה בו. אני סבורה שאנשי השמאל שיוצאים נגד חיילי וטייסי צה"ל עושים טעות קשה, גם אם הם בטוחים שהם אומרים זאת בשם המוסר והצדק. מי שצריך למחות נגדו זו הממשלה, כן זו ששותקת עכשיו נוכח גלי ההסתה שעברו כל גבול. בעצם, לא רק שותקת, בעיקר נישאת על גבם.
אנשים שלא באמת מכירים אותי וגם כאלה שחושבים שכן מסבירים לי שבגלל שאני לוקחת את הבכור להפגנות אני מחנכת אותו שיש רק דרך אחת. אתם לא מכירים אותי, אני מחנכת את כל הילדים שלי להוקיר ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא מאמינה באלוהים, אבל מכבדים את מי שכן. שמאלנית, אבל מכבדת את מי שלא. כל פעם שהוא נחרץ לגבי העמדות שלו אני מלטפת אותו ואומרת לו שיש לו זמן, שהוא לא צריך להחליט בגללי, שהוא יגדל ויחליט לבד מה טוב לו. אבל מסבירים לי שאני מגדלת בוגדים. מי אתם שתטיפו לי בכלל? מתייגים אותי כמו שבא לכם בכלל בלי להקשיב. כן, גבולות הדמוקרטיה. אני מקפידה על הדמוקרטיה, מקבלת את השלטון הקיים, אבל במצב הנוכחי הדמוקרטיה שלנו כל כך קלושה שאי אפשר אפילו למחות.
המחאה היא בסיס חיוני לדמוקרטיה, דמוקרטיה אמתית יכולה להכיל אותה. אם לא הייתה מחאה היינו צריכים לדאוג. אבל למי אני מספרת את זה? מי שלא רוצה ממילא לא מקשיב. רואה תגובות של אנשים ברחבי הרשת ומבינה שבעצם הרצח הפוליטי הבא כבר כאן, הוא רק מחפש את הקורבן. אחרי זה ישראל לא תשתנה לנצח, בקלישאה הזו היינו ב- 1995. זה ששום דבר לא ישתנה זה מה שהכי מפחיד אותי.
בינתיים עוד 13 חיילים נהרגו היום, 18 חיילים עד עכשיו. המחיר הזה עוד יאמיר. ואני בוגדת כי אמרתי שצריך להימנע מהמחיר הזה. לא הייתה שום הסלמה בעזה, ספין תקשורתי שכולם מאמינים בו והממשלה שלנו מזינה. מאז המבצע האחרון הדרום סופג וסופג ופתאום החליטו שדי? נתניהו לא רצה במשא ומתן. הספין הזה הוא עלינו, אבל המחיר הוא כבד. והמשא על הלב כואב הרבה יותר. 18 חיילים נהרגו ואני בוגדת כי מראש צעקתי לא למבצע הזה, נכון? זו כנראה קריאה אחרונה למדינה שבחרה לחיות על החרב ומאשימה אחרים. מקרה קלאסי של הכחשה. הכחשה שעולה בשכול. אז עכשיו תספרו לי שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים וכל המתים המוטלים לרגלינו הם ההוכחה ואני אגיד שאי אפשר לכבוש עם שלם ולא לתת לו תקווה ולחשוב שהם פשוט יהיו בסדר עם זה ואם לא אז פשוט נעשה פה עוד מלחמה. המלחמה עם הפסטינים עולה לנו במלחמה בתוכינו והמחיר עליה הוא כבד עוד הרבה יותר.
אני לא רוצה על הגב שלי את המתים הבאים. לא רוצה לשמוע את יאיר לפיד מספר על יום של לחימה קשה. אפשר היה להפסיק את זה, זה עניין של קוצר ראייה.
רק המתים רואים בסופה של המלחמה. תסלחו שאני מבקשת חיים, באמת סליחה ומחילה.
