חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סמים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סמים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 9 בפברואר 2014

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...


יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

מפרגיות למטבעות עתיקים - כמה מחשבות בצוק העיתים

כמה מילים על כמה נושאים כי יש לי בטן מלאה ויום נורא עמוס, אז להלן הגיגים קצרים בלבד, בכל זאת לקטנטן יש יום הולדת עוד יומיים והמלאכה רבה.

פרשת הקטינות והגולן (דרך אגב אני תמיד בצד של בלי הגולן) - בין היתר פורסם אתמול שאבא של גולן מודע לחשדות נגדו ומצבו הנפשי קשה מאוד, ואני אומרת ש: א. הפרקליט לא חידש כלום כיון שמצבו הנפשי היה קשה מאוד קודם אם הוא אכן עשה את מה שמיוחס לו. כאילו עצור רגע - מדובר באדם מבוגר (הבן שלו בן 40, כן?) שלכאורה ניצל את קרבתו לזמר כדי לשדל קטינות ונעזר גם בסמים ובמתנות כשזה לא הספיק, נראה לי שאנחנו כבר הסקנו אי אילו דברים על מצבו הנפשי, אבל תודה על ההבהרה.  ב. קו ההגנה של עשיתי אבל לא ידעתי שהן קטינות, שהיה צפוי, הוא מחפיר הרי ידעת שהן צעירות (עזוב רגע קטינות או לא קטינות), ניצלת את הפופולאריות של בנך ואת כספו כדי להציע לנערות האלה הטבות מהטבות שונות ולהשיג את מה שבכל מקרה לא היה אמור להיות בר השגה לא מבחינתך ולמעשה גם לא מבחינת בנך וחבריו. ג. למי אכפת איך האיש הזה מתמודד עם הפרשה? הפיכת העבריין לקורבן היא מעשה שפל, האיש הזה לא מסכן, אם אכן עשה את המיוחס לו אז הבעיה, אם אני מבינה נכון, נעוצה בתפיסתו ופרסום העניין ברבים? מה? כל עוד רק המשתתפים ידעו זה היה בסדר? בן אדם, אם אתה לא רוצה שדברים כאלה יתגלו עליך אל תעשה אותם, יש לי תחושה שזה יועיל.. אבל יותר מכל מה שמפריע לי זאת העובדה שנראה שכל מה שמיוחס להם קרה, אבל בגלל סתירות בין עדויות הנערות זה יגמר בכמעט לא כלום למעט הש"ג (שתמיד חוטף אותה אבל רבות נכתב עליו). פתאום המשטרה צריכה תיעוד ענף יותר, באמת חבל שלא הכניסו קצרנית למסיבות החשק, למשתתפים היתה תחושה שמשהו חסר אבל הם לא ממש ידעו לשים את היד על זה (למזלה של הקצרנית כמובן). די, באמת, זה מבזה, אין ספק שהיו מסיבות חשק, שהיו סמים קלים, שהיו מתנות והיתה הרבה זימה עם "הפרגיות" (יופי של כינוי, אני מניחה שקופירייטר לפחות לא הוכנס בסוד העניינים). צריך שתהיה פה אמירה מאוד ברורה ברמה המוסרית. לא משנה לי אם הגרסאות לא מתואמות לגמרי (בכל זאת סמים קלים נודעים בתופעת הלוואי של זיכרון קצר טווח), זה לא יכול למחוק את הרשת העבריינית שנטוותה סביב הזמר המפורסם ולא ייתכן שהצד הלא נכון יצא מהפרשה הזו וידו על העליונה, זה רק יכין את התשתית לרשת הבאה שתפיל עוד קורבנות תמימות (כן, לשון נקבה). אוזלת יד של המשטרה במקרה הזה היא מחיר גבוה מדי לכולנו, בטח לנערות הבאות. לכן גם, במאמר מוסגר, אין לי שום בעיה עם זה שגולן נפגע מהפרשה הזו מבחינה כלכלית ותדמיתית ואני ממש לא מרגישה צורך להגיד עליו שהוא מסכן, תראו בזה ענישה חברתית מבחינתי ואם זה ירתיע במקצת את המועמדים לפרשה הבאה הרי היא מצויינת לי. 

ואם באוזלת ידה של המשטרה מדובר, אז קיבלנו עוד דוגמא מצויינת עם פרשת דומרני אחרי שבית המשפט נזף במשטרה והוכיח אותה על אי תקינות תהליכית. ולמען האמת זה מצטרף לשרשרת של פרשיות מביכות כאלה, לפחות מבחינת המשטרה. ולמשטרה הזו רוצה לתת השר לביטחון פנים אפשרות של מעצר מנהלי, אקט שנתפס בעיני כעוד נתיב עוקף תקינות. זה לא חיזוק לביטחון הפנים, זה ערעור הביטחון של כולנו שנועד לתת כלים מקלים לגוף שאינו מצליח להתמודד עם מה שכבר מונח על צלחתו. לנוכח חוסר האונים של המשטרה, לתת לה כלי כמו מעצר מנהלי יעזור כמו ש"להישאר יחד רק בשביל הילדים" עוזר לזוגות על סף גירושין, זה לא עוזר. וכשזה מתפוצץ זה הרבה יותר גרוע.  

חוץ מזה היום יש בחירות לראשות מפלגת העבודה ועם כל הניסיון שלי לפרגן להם - בוז'י או יחימוביץ? באמת אנשים זה הקלף המנצח שלכם לבחירות הבאות? כך או אחרת, למרות שיש מספר הבלחות מצויינות בסיעת "העבודה" כשאחד משני אלה יעמוד בראשה אין סיכוי שאמצא את עצמי שֹמה "אמת" בקלפי, אבל אל תקחו את זה קשה כי כנראה שבלי שום קשר לראש הנבחר זה לא היה קורה, אז לא תפסידו כלום היום לפחות מבחינתי. אז כבר הכברתי יותר מדי מילים כשכל מה שרציתי לומר זה שתכל'ס לא ממש מעניין אותי מי מהם יהיה ראשת העבודה (יחימוביץ היא בוודאות ראשה ובוז'י ראשה בחזקת מיכאלי) אבל שיהיה בהצלחה לכל המתמודדים כי לצערי למפלגה עצמה לא יהיה מזל ככה ולא משנה מי יזכה. ימי מפלגת העבודה כמפלגה גדולה הסתיימו אלא אם כן היא תצליח לייצר שיח אחר, ואת זה יחימוביץ לא השכילה לייצר בכהונתה הראשונה אז הרשו לי להיות סקפטית באשר לאפשרות כזו במהלך כהונה שניה (אתם יכולים לראות בזה תמיכה בבוז'י אבל זה בראש שלכם). 

ובינתיים בירושלים, נעצרו תלמידי ישיבה החשודים בתקיפת עדנאן בסילה ואריק פלציג בהר ציון בשל סכסוך על קרקע בין הישיבה ובין פלציג. ואני מוכרחה לתהות מה לומדים שם בישיבה אם תורתם היא אמונתם? מה פיספסתי בדת היהודית שמתיר התנהגות אלימה כזו? זה לא שאני מצפה מחובשי כיפה להתנהגות אחרת, זה משהו שזנחתי מזמן כשראיתי בפעם המאה כיפה על ראשו של שקרן או סוטה, אני לא מעלה את רף הציפיות האנושיות שלי על בסיס דתיות כזו או אחרת אלא אם כן מדובר בנזיר בודהיסטי וגם אז עלול לחלחל בי ספק. אבל למרות שבעיני כל דת היא אלימה במהותה, יש לי תחושה שיש גל של התבריינות של חובשי כיפות לא למען מלחמות קודש גורפות אלא ביומיום כחלק מהתנהלות שגרתית. בתור עם הספר והעם הנבחר, לא ברור לי למה נמצאים יותר ויותר חובשי כיפות בקרב המחזיקים צינורות ברזל. אבל כנראה שזה דינה של כל תנועה שבעיקר מפרידה בין "אנחנו" ו"הם" וכש"ההם" הם מספיק דמוניים זה לא בעיה להניע לאלימות, היא אף נתפסית כחוסר ברירה.  

ואי אפשר שלא לקנח בבנט וההתרסות הילדותיות שלו - אחרי הטריק של הוכחת הבעלות היהודית משכבר הימים על הארץ בדמות מטבע עתיק, הוא הודיע בזחיחות שאולי עבר על החוק משום שלא הוציא אישור בכתב להוצאת מטבע עתיק אך ל"מטבע שלום" וגם עשה שימוש מופרך באמרה "לכל מטבע שני צדדים" שהיה לא שנון בעליל ופגע במישרין בחוקי הלוגיקה והסקת המסקנות. אח שלי, ציניות זה לא משהו שבא בכוח, הציניות נשלפת ממש בקלילות ממש כמו מטבע מאחורי האזן (אויש, אני מתאפקת לא להוסיף עוד משהו על בנט ואוזניים כי זה בטח נושא רגיש). בינתיים הקונצים של ליצן הכיתה עוד עובדים לו ויפה שנתניהו עדיין מיישם את "חנוך לנער על פי דרכו" כי אני כבר מזמן לא הייתי "חוסכת שבטי". 


יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

חזרה לנושא החינוך - פוסט פסימי

בין כל המאמרים, הכתבות, הידיעות והטורים של השבוע, בין "מתק השפתיים של אירן" כפי שקרא לזה מופז (ודרך אגב נשאלת השאלה האם הוא הגיע כפרשן לנושא אירן בגלל מוצאו או בגלל תפקידי העבר שביצע ומי לעזאזל חשב שהוא רלוונטי?) ויציאת המחאה האינפנטילית של המשלחת הישראלית, בין חיילים שנהרגו ורב שנאבק על חייו - בין כל אלה, התפרסמה בהארץ כתבה שבעיני היא חשובה יותר מכל אלה ובעיני היא גם מעניקה הסבר לכל אלה, וסליחה מראש שהארץ גובים תשלום על האתר שלהם ושאני מפנה אתכם זו הפעם השניה לכתבה שם. 

כתבה זו עניינה תצפית שעורך סוציולוג - במשך שלוש שנים הוא מגיע לבית ספר מקיף 6 שנתי במרכז הארץ ופשוט מתעד במחברת את מה שקורה שם בתוך הכיתה ומחוץ לכיתה. ילדי בית הספר, מכיתה ז' ועד י"ב, מעניקים לו הצצה אמיתית למה שקורה במרחבי ממלכת בית הספר  והיא רקובה. ייתכן שההומאז' להמלט, הגיבור הטרגי האולטימטיבי של כותב המחזות האולטימטיבי, מקרב את הפוסט הזה אל סופו. כי למרות שהמלט יודע מה עליו לעשות הוא נמנע מלעשותו הוא מעדיף לשבת על הגדר ולתהות עם גולגלתו, מסביבו מתים אנשים שראוי היה להצילם ואנשים שהביאו את מותם על עצמם, נשים מאבדות את שפיות דעתן ולבסוף כל הדמויות מוצאות את מותן. אי המעשה הוא מעשה בפני עצמו שגורר חטא שגורר חטא עד לסוף המוחלט. אלגוריה למערכת החינוך? בעיני כן. האנלוגיה בין השניים אינה מוחלטת ובכל זאת - המלט יודע שאי המעשה הוא הדבר הלא נכון וכך גם אנחנו - אנחנו יודעים שמערכת החינוך במתכונתה נוכחית היא לא הדבר הנכון, אנחנו מודעים להיותה פצצה מתקתקת וכמו הגיבור הטראגי שלנו גם אנחנו לא עושים דבר. 

תגידו, נו טוב, הכתבה הזו היא כקרדום לחפור בו למי שבוחר בחינוך ביתי ועל כך לא אוכל להתווכח. אכן הכתבה, לאדם כמוני שבחר בחינוך ביתי בגלל קשיי המערכת ורק אחר כך מתוך הבנה שאין מקום טוב יותר לגדול בו יחד מאשר הבית, היא רק עוד סיבה למה. אם הייתי פורטת את כל הסיבות שהכתבה מעניקה לי הייתי כותבת פוסט מאוד ארוך ומלאה אתכם, אך הכתבה מדברת בעד עצמה - מערכת ארכאית ומלאכותית שמתקיימים בה גזענות, אלימות, מיניות, סמים, פערים מגדריים וחוסר כבוד הדדי. מערכת חלשה שיכולה להגיב רק לתלמידים שנמצאים בקצות הסקאלה ולכן תלמידים רבים נעלמים בה, מערכת מתועשת ומלאכותית, המקדשת תוצרים כמו הישגים במבחנים - מערכת חולה שרמת הציפיות שלנו ממנה נמוכה והיא עוסקת בדבר החשוב ביותר שיש לנו - מה שיעגן את קיומנו כאן או יקעקע אותו. 

אני יודעת שזה מרגיש כאילו הילדים הפכו להיות המרכז עם כל מיני תיאוריות ותיאוריות שכנגד, אך ילדים היא אוכלוסיה מוחלשת, אמנם בעלת זכויות, אך חייהם במידה רבה נקבעים מלמעלה והם נדרשים ליישר קו עם הדרישות. אנחנו מכניסים אותם לתוך מערכת שאוזלת ידה ניכרת, שאינה מסוגלת לתת יחס נכון לכל ילד, שמפתחת תחומים מסויימים ומזניחה תחומים רבים אחרים, שנועדה להרחיב את הידע שלהם אך מצרה במידה רבה את תפיסת עולמם. יכולת הבחירה שלהם מצומצמת, תחומי העניין נקבעים להם מראש והם צריכים להתאים את עצמם בלי שהמערכת תתאים את עצמה לנדרש באמת מהילדים או תוכל לספק את התנאים הנדרשים. אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות בוגרים יצרניים, אחראיים, בעלי ידע נרחב וכושר שיפוט. עם יד על הלב - האם המערכת במתכונתה הנוכחית יכולה לאתגר זה? בלי להתייחס למקרים פרטיים התשובה בכללותה היא לא. אנחנו מייצרים ילדים עם עולם צר מאוד ולא פתוח לשונה, ילדים שלומדים להתאים את עצמם ולא לפתח את עצמם. הבסיס, שנראה עוד איכשהו יפה ביסודי, הולך ונשחק עם ההתקדמות בתוך המערכת. 

מהקורה מסביב עולה תמונה צבועה בצבעי הספקטרום הרחב של אלימות. אלימות מוסווית, מילולית, פיזית ונפשית. אנחנו מכניסים את הילדים למסגרות אין ברירה (אין ברירה מוחלט - שלנו כהורים שצריכים להתפרנס, של הילדים שצריכים להתאקלם ושל המערכת שמייצרת אין ברירה תוכני וערכי) וגם בזה המחודדים שביננו יראו את תחילתה של האלימות המוסווית. עצם הישיבה בכיתה בה המרות ברורה והכללים ידועים ומי שלא מתאים מוצא עצמו בחוץ יש בה סממנים אלימים. הילדים שלנו חשופים לתכנים שאינם מתאימים להם והם לומדים לקלל, הם יונקים את חוסר הסבלנות החברתי שלנו ומיישמים אותו למרות הגערות שלנו (שום גערה לא תועיל ללא דוגמא אישית כידוע), הם חסרי פתיחות לכל דבר שונה והם לא נולדו כאלה, המשחקים שלהם אלימים, הם מתוסכלים והם מרביצים ומתנכלים וכל הזמן נתונים ללחץ נפשי כדי לנסות ולהתאים. וצרות העולם שלהם מביאה גם לשנאה משוללת היגיון לכל השונה, לחוסר סבלנות אינהרנטית, לגזענות נמוכה ועלובה. כן, לא כולם, אבל הנגע החברתי הזה כבר מכתים את כולנו. אנחנו הופכים לחבורת טוקבקיסטים משתלחים והמרחב הוא כבר לא רק וירטואלי.

הפוסט הזהמדכא אותי, בעיקר משום שאינני רואה פתרון. גם אני כמו המלט רואה את הכתובת על הקיר ואת הגולגולת שלו אני מחליפה במקלדת ומסך וגם אני מבינה שהסוף לא יהיה טוב ולא ממש יודעת איך לעצור אותו. הפתרון שמצאתי הוא זמני עם שאיפות לטווח ארוך. כלומר בכל זאת גוזליי יפרחו מהקן ואני רק יכולה לקוות שהיסודות שאנו נותנים להם יסייעו להם להישאר בני אדם ולהגשים את ההבטחה הגלומה בהם. מחד - חינוך ביתי הוא לא הפתרון, בטח לא באופן גורף. ומאידך - לא משנה באיזה הסבר נשתמש כדי ליישב את הדיסוננס הזה שיש לנו עם המערכת, גם המערכת במתכונתה היא לא הפיתרון. התשובה היא בודאי באחריות החברתית שאנו צריכים לקחת על עצמנו, אבל כמי שבידלה את עצמה זה הופך אותי לראשונה שמטילה אבנים על בית הזכוכית ולכן כדי שלא ארים את האבן, אני אשים לפוסט הזה סוף. בינתיים כמובן